ספרד

ממלכת ספרד
Reino de España^[1]

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	עוד מעבר
המנון לאומי	המארש המלכותי
ממשל
משטר	מונרכיה חוקתית
ראש המדינה	מלך ספרד
מלך ספרד	פליפה השישי, מלך ספרד
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת ספרד
ראש ממשלת ספרד	פדרו סנצ'ס
שפה רשמית	ספרדית[2]
עיר בירה	מדריד 40°26′N 3°42′W / 40.433°N 3.700°W / 40.433; -3.700 (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	קורטס חנרלס
רשות שופטת	בית המשפט העליון של ספרד, בית המשפט החוקתי של ספרד
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
שטח יבשתי[4]	505,370 קמ"ר (53 בעולם)
אחוז שטח המים	1.04%
אזור זמן	UTC +1
היסטוריה
הקמה
- תאריך	1492
ישות קודמת	ספרד (1945-1977) המדינה הספרדית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[5] (הערכה 1 בדצמבר 2024)	47,901,903 נפש (32 בעולם)
צפיפות	94.79 נפש לקמ"ר (120 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים[6] 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0–14 12.92% גילאי 15–24 10.51% גילאי 25–54 40.74% גילאי 55–64 14.68% גילאי 65 ומעלה 21.15%
כלכלה
תמ"ג[7] (2023)	1.58 טריליון $ (15 בעולם)
תמ"ג לנפש	32,999$ (44 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[8] (2022)	0.911 (27 בעולם)
מדד ג'יני	34.3 (נכון ל־2019)
מטבע	אירו[3]‏ (EUR)
שונות
חגים לאומיים	ראש השנה האזרחית העיבור ללא חטא חג המולד חג ההתגלות יום החוקה של ספרד חג עליית מרים היום הלאומי של ספרד אחד במאי יום שישי הטוב
סיומת אינטרנט	es
קידומת בין־לאומית	34
administracion.gob.es
(למפת ספרד מוגדלת)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה ספרד (למפת ספרד רגילה)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה ספרד

סְפָרַד (בספרדית: ‏España^ⓘ‏^Ⓘ‏ "אֶסְפַּנְיַה") או ממלכת ספרד (בספרדית: Reino de España, תעתיק: "ריינו דה אספניה") היא מדינה בדרום-מערב אירופה ושטחה נפרש על פני מרבית שטחו של חצי-האי האיברי, אותו היא חולקת עם פורטוגל, אנדורה והטריטוריה הבריטית גיברלטר.

חלק גדול מאדמתה גובל בדרום ובמזרח לים התיכון, למעט קו גבול יבשתי קצר עם גיברלטר; בצפונה, לאורך שרשרת הרי הפירנאים, היא גובלת בצרפת ובנסיכות אנדורה ולחופי מפרץ ביסקאיה; במערב וצפון-מערב היא גובלת בפורטוגל ובאוקיינוס האטלנטי. בטריטוריה הספרדית כלולים האיים הבלאריים בים התיכון, הסמוכים לחוף המזרחי של חצי האי (בהם מיורקה ואיביזה), והאיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, הסמוכים לחופי יבשת אפריקה. בנוסף, בשטחי ריבונותה של ספרד שתי הערים האוטונומיות סאוטה ומלייה, מעבר למצר גיברלטר, ומהוות מובלעות ספרדיות בצפון אפריקה, הגובלות במרוקו ובים התיכון. שטח המדינה נפרש על פני 505,370 קמ"ר והיא המדינה השנייה בגודלה במערב אירופה ובאיחוד האירופי, אחרי צרפת.

עקב מיקומו היה שטח ספרד נתון להשפעות חוץ ממקורות שונים, לעיתים בו-זמנית, הן בתקופה הפרהיסטורית, והן לאורך השנים הארוכות בהן התגבשה ספרד לכדי ישות מדינית אחת. מאידך, הייתה לספרד השפעה חשובה מחוץ לגבולותיה ואף מעבר לים, בעיקר בעידן המודרני (בין המאה ה-16 למאה ה-19). בשנים אלה, הייתה האימפריה הספרדית רחבת ההיקף מעצמה עולמית, ועקב כך שגורה כיום שפתה העיקרית, הספרדית, בפיהם של מעל 400 מיליון בני אדם בעולם, רובם באמריקה הלטינית. החל משנת 1978, עקב מותו של החנרליסימו פרנקו שלוש שנים קודם לכן, ספרד היא דמוקרטיה פרלמנטרית הכפופה למונרכיה חוקתית. במונחים של תוצר לאומי גולמי ואיכות חיים (על פי מדד הפיתוח האנושי) נחשבת ספרד למדינה מפותחת. המדינה חברה באומות המאוחדות, האיחוד האירופי, נאט"ו, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי וארגון הסחר העולמי ומשתייכת לפי הגדרת כלכלנים לקבוצת מדינות ה-PIGS במדינות גוש האירו.

ספרד מחולקת ל-17 קהילות אוטונומיות ושתי ערים אוטונומיות.

בחוקה הספרדית אין קביעה באשר לכינויה הרשמי של ספרד, אף על פי שהכינויים "España" (ספרד), "Estado español" (המדינה הספרדית) ו-"Nación española" (האומה הספרדית) לחלופין שגורים הם בפי הספרדים. בשנת 1984, פרסם משרד החוץ הספרדי תקנה לפיה הכינויים "ספרד" ו-"ממלכת ספרד" תקפים באותה המידה לצורך אזכורה של המדינה בחוזים בינלאומיים.

השם הרומי "היספניה" (Hspania) מתייחס לחצי-האי האיברי שבדרום-מערב אירופה. קיימות מספר השערות לגבי מקור השם. לפי אחת ההשערות, השם הוא שיבוש של השם הפיניקי "אי שפניא" (אי השפנים) שאנשי קרתגו נתנו למושבה שלהם בחצי-האי, אשר פרחה בין המאה השמינית לבין המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. משמעות השם הפיניקי היא "אי השפנים",^[9][10] בדומה לעברית. בנוסף, נמצאו מספר מטבעות רומיים בספרד שעליהן כתוב "Hispania" בלטינית, ומוטבע עליהן דמות ארנבון (נראה שאז קראו למה שאנו קוראים היום ארנבון - שפן).

שמה העברי הנוכחי של היספניה, ספרד לקוח מהתנ"ך:

”וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.” (ספר עובדיה, פרק א', פסוק כ').

ההגייה המקורית של השם נשמרה, כנראה, בתרגום השבעים: סְפַרְד (Sfard) - שמה הלידי של בירת ממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה (במערב טורקיה של ימינו), ששמה היווני היה סרדיס ושמה הפרסי היה ספרדה. בנוסח המסורה מופיע הניקוד: סְפָרַד. אין מניעה שהנביא עובדיה התכוון לאספמיא מכיוון שהפיניקים (השם היווני לכנענים) הגיעו אליה כבר בתקופה לפני הספירה. והנביא עובדיה כוונתו הייתה לתאר את כוחו של אלוהים בקיבוץ גלויות ולכן לתאר דווקא את המקומות הכי רחוקים שהיו ידועים. אלא שכבר תרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בעובדיה מזהה את ספרד עם 'אספמיא', וכך המשיכו היהודים לזהותה בימי הביניים (ראה המפרשים לעובדיה, שם). רוב החוקרים מונים שתי סיבות לכך: ראשית, בכך שייכו את עצמם לשבט יהודה ונהנו מיוקרתו; ושנית, מכיוון שגלות היהודים לספרד המקראית קדמה לייסוד הנצרות, היה השיוך כתב הגנה בפני טענות הנוצרים, כיוון שתפוצת ספרד יכלה לטעון כי היא עצמה לא הייתה עוד בארץ ישראל בזמנו של ישו ובעת צליבתו, ועל כן אין היא חולקת באשמת שאר היהודים. אף על פי כן, הסברים אלו דחוקים במקצת,^[11] ואף חכמי התלמוד קראו לארץ 'אספמיא' כשמה, כדוגמת הביטוי "חלום באספמיא" (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל', עמוד ב'), ובדומה לזה ניתן למצוא גם בימי הביניים.

ערך מורחב – גאוגרפיה של ספרד

ספרד ממוקמת במערב אירופה ושטחה משתרע על פני מרבית חצי האי האיברי. היא גובלת בפורטוגל, בצרפת באנדורה ובטריטוריה הבריטית גיברלטר. בצפון מזרח המדינה נמצא רכס הרי הפירנאים, המהווה גבול טבעי עם צרפת.

כן נתונים תחת ריבונותה של ספרד שני ארכיפלגים עיקריים - האיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי, השוכנים למול חופי מרוקו והאיים הבלאריים בים התיכון והן הערים הספרדיות סאוטה ומלייה, הנמצאות במובלעות בצפון אפריקה, אשר גובלות במרוקו. בנוסף, לספרד איים ואיונים השוכנים מול חופי חצי האי האיברי, דוגמת האיים הקולומברטיים. בנוסף, נמצאים תחת תחום שיפוטה של ספרד מספר טריטוריות בלתי יבשתיות קטנות אף יותר כגון האיים הצ'פריניים, האיון ולס דה לה גומרה והאיון אלהוסמס, השוכנים כולם מול חופי צפון אפריקה.

מבחינת שטחה, ספרד היא המדינה הרביעית בגודלה באירופה, אחרי רוסיה (החלק האירופי של שטחה), אוקראינה וצרפת. מבין מדינות האיחוד האירופי, היא מדורגת שנייה אחרי צרפת.

גבולותיה הפיזיים של ספרד הם כדלקמן: במערב - פורטוגל והאוקיינוס האטלנטי; במזרח - הים התיכון; בדרום - מצר גיברלטר, האוקיינוס האטלנטי והים התיכון; בצפון - הרי הפירנאים, והים הקנטברי שהוא חלקו הדרומי של מפרץ ביסקאיה.

בספרד אקלים מגוון ביותר כשהנפוץ הוא האקלים הים תיכוני. לחופיה הדרומיים והים-תיכוניים אקלים המכונה אקלים ים-תיכוני של חופים אשר שורר אף בעמק גוואדלקיביר. אקלים זה מתאפיין בטמפרטורות נעימות ובשפע משקעים במשך רוב השנה, מלבד בקיץ. ככל שמרחיקים פנימה אל תוך היבשת הופך האקלים לקיצוני יותר, והאקלים הוא ים תיכוני יבשתי, השורר ברוב שטח חצי האי - טמפרטורות נמוכות בחורף, טמפרטורות גבוהות בקיץ וכמויות משקעים משתנות, בהתאם למיקום הגאוגרפי. באופן כללי, בצפון-מערב הארץ כמות משקעים רבה יותר מאשר במזרח. בהתאם לכך, בגליסיה וסמוך לחופי הים הקנטברי שורר אקלים ימי המתאפיין בשפע משקעים במשך כל השנה, במיוחד בחורף, ובטמפרטורות מתונות.

באזורים גבוהים ניתן להבחין באקלים הררי, בהרים הקנטבריים, בהרי הפירנאים, בשרשרת ההרים האיברית, בשרשראות ההרים המרכזית ובזו של בטיקה, כמו גם באזורים הגבוהים של האיים הקנריים, בהם שוררות טמפרטורות נמוכות (חורף קר או קר מאוד) ושפע משקעים.

באזורים מסוימים במזרח חצי האי שורר אקלים צחיח או צחיח למחצה (פחות מ-300 מ"מ משקעים בשנה): מחוז אלמריה (בפרט מדבר טאברנאס) או הפארק הלאומי קאבו דה גאטה-ניחאר (בו נרשמים פחות מ-200 מ"מ גשם בשנה), גרנדה, גוואדיקס, מורסיה, אליקנטה, ועמק נהר אברו, שבו נובעות כמויות המשקעים הקטנות מאפקט פן.

באיים הקנריים שורר אקלים סובטרופי, עם טמפרטורות גבוהות כל השנה ומעט משקעים. האיים המערביים שופעים יותר במשקעים. אקלים זה שורר גם בחופיו הדרומיים של חצי האי - במלגה, גרנדה, אלמריה, שבהן שוררות טמפרטורות נוחות יחסית במשך כל השנה, אף שנמדדות בהן כמויות משקעים גבוהות יותר במידת מה מאשר באיים הקנריים.

ערך מורחב – היסטוריה של ספרד

שרידים מאובנים של בני-אדם קדומים שנמצאו באתרים ארכאולוגים בספרד מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התחתונה, החל מגיל של יותר ממיליון שנה לפני זמננו. הם מסווגים למינים הומו אנטקסור והומו היידלברגנסיס, והותירו אחריהם כלי אבן מסותתים מן התעשייה האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ־100 אלף עד 40 אלף שנה לפני זמננו, חיו בספרד הניאנדרטלים. הם הוחלפו בתקופה הפלאוליתית העליונה, כ-35 עד 10 אלף שנים לפני זמננו, על ידי בני המין האנושי המודרני, שהותירו יצירות אמנות פרהיסטוריות, דוגמת ציורי המערות שנתגלו במערת אלטאמירה שבצפון ספרד.

במהלך האלף הראשון לפני הספירה הייתה הגירה לספרד בעיקר מכיוון צפון, דרך הפירנאים, אך גם בדרך הים, של עמים שונים: קלטים, קלטיברים, טרטסים, פיניקים, יוונים, קרתגים, רומאים. אלה הצטרפו לשבטים של איבֶרים ילידים. בחציו השני של האלף הראשון לפני הספירה ספרד הייתה שדה הקרב היבשתי העיקרי במלחמה בין רומא וקרתגו. לאחר ניצחון הרומאים במלחמה הפכה ספרד למושבה רומית בשם ספניה וסופחה לאימפריה שזה עתה קמה. בשנת 23 לפנה"ס הפך כל חצי האי האיברי להיות תחת שלטון רומי. השלטון הרומי הביא עמו את השפה הלטינית, אשר ממנה התפתחה הספרדית לצידן של הפורטוגזית, הקטלאנית ושפות איבריות נוספות.

הרומאים כרו בחצי האי האיברי כסף וזהב בכמויות גדולות.

ב-409 פלשו שבטים גרמאניים: הסואבים, הוונדלים והאלאנים לחצי האי האיברי. בשנת 416 הגיעה הפלישה של השבט הגותי הנודע, הוויזיגותים. אלו גרשו את הוונדלים והאלאנים והשתלטו על כל חצי-האי, למעט האזור שבצפון מערב שנשאר בשלטון הסואבים.^[12] התקופה הוויזיגותית בספרד נמשכה כ-300 שנה, עד הכיבוש המוסלמי של ספרד בעשור השני של המאה השמינית.

תקופת שלטונם של הוויזיגותים הייתה רצופה במאבקים עם הסואבים, הבסקים, הפרנקים ואף עם האימפריה הביזנטית, שהשתלטה על דרום חצי-האי והחזיקה בו בין השנים 552 ל-628. במחצית השנייה של המאה ה-6, השתלט המלך הוויזיגותי לאוויגילד על השטחים שבהם ישבו הסואבים.

הוויזיגותים שהיו במקורם נוצרים-אריאנים המירו בשנת 589 את זרם דתם לנצרות-הקתולית.

ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של ספרד

במאה ה-8 לספירה, הופיעו בספרד מוסלמים ממוצא ערבי-ברברי בהנהגתו של טארק בן זיאד. לאחר הניצחון על הצבא הוויזיגותי בקרב גואדאלטה בשנת 711 (בו נהרגו עיקר אצילי הוויזיגותים ובראשם המלך רודריק), הכוח תוגבר על ידי מוסא אבן נוסייר, המושל המוסלמי של צפון אפריקה, וכבש את עיקר השטח של חצי האי הספרדי תוך שלוש שנים, עובדה שנזקפת לפילוג בקרב הוויזיגותים. בשנת 732 המוסלמים המורים חצו את הרי הפירנאים צפונה אל תוך צרפת והגיעו עד עמק הלואר אך שם נבלמו בקרב טור. מנקודה זו המורים נהדפו על ידי הפרנקים אל הפירנאים ובהמשך נסוגו גם משם.Cala Trebalúger.JPG

במהלך כיבוש ספרד נוצרו עימותים בין הפלגים הערבים השונים ובנוסף התעוררה מרידה של הברברים שהחלה בשטחי צפון אפריקה והתפשטה לתוך ספרד. במקרים מסוימים מרידות אלו פגעו במאמצי הכוחות המוסלמים. המרידה הסתיימה בפשרה בין הפלגים שבעקבותיה מונה ב-747 יוסוף בן עבד א-רחמן א-פיהרי למושל אנדלוסיה לתקופה קצובה ולאחריה הוחלף בידי נציג פלג אחר. א-פיהרי לא עמד בסיכום והחזיק בכוח בשלטון במשך תשע שנים.

ב-750 חוסלה מרבית שושלת בית אומיה, ששלטה עד אז בחליפות בדמשק, בידי בית עבאס שתפסו את השליטה בחליפות. צאצא של השושלת, עבד א-רחמן הראשון, הצליח לברוח מדמשק לקורדובה שבספרד, אליה הגיע ב-756 כאשר לצידו פמליה גדולה ומפוארת, רובם נאמנים לשלטון אומיה. בהגיעו לספרד, הצליח לקחת את השלטון מידי א-פיהרי ומיסד את אמירות אל-אנדלוס כיישות עצמאית ונפרדת מהחליפות בדמשק שנשלטה בידי בית עבאס. עברו 25 שנים עד שא-רחמן הצליח להשתלט על החלקים הצפוניים של ספרד.

בימי בית אומיה (מ-756 ועד 1031), הייתה האמירות ממלכה משגשגת ביותר. חינוך חינם לעניים, יחסי שלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד, ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה הפכו אותה לממלכה המצליחה ביותר באירופה. התרבות המקומית הושפעה עמוקות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. לאחר נפילת החליף האחרון ב-1031 התפצלה החליפות למספר ממלכות קטנות (נסיכויות טאיפה).

הרקונקיסטה היא תקופת כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. ראשית התקופה בשנת 722, לאחר ניצחונו של האציל הנוצרי פלאיו (Pelayo) בקרב קובדונגה וסיומה בכיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון שנותר בספרד, ב-2 בינואר 1492.

ב-1469 נישאו המלכה והמלך הקתוליים: איזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ופרננדו השני מלך אראגון – שני אלה נודעים בתור שליטי ספרד שקיבלו את ההחלטה האנטישמית הרשמית על גירוש היהודים מארצות ספרד בשנת 1492.

ערך מורחב – האימפריה הספרדית

בשנת 1492, שנת השלמת הרקונקיסטה, גילה כריסטופר קולומבוס, מחדש,^[13] את האיים הקאריביים ובעקבותיהם, לאחר מספר שנים, גם את יבשת אמריקה. חוזה טורדסיאס משנת 1494 חילק את העולם החדש בין ספרד ופורטוגל.

התפתחויות אלה, השלמת הניצחון על המוסלמים בחצי האי האיברי וגילוי אמריקה מחדש בתקופה זו, הפכו את ספרד למעצמה אירופית ואף עולמית מובילה במאות ה-16 וה-17, תקופה המכונה תור הזהב של ספרד.

האימפריה הספרדית, שהחריבה את האימפריות של האינקה והאצטקים, שלטה על מרבית אמריקה הדרומית והמרכזית, על חלק מהאיים הקאריביים ועל דרומה של אמריקה הצפונית. ספרד שיעבדה את תושביה המקוריים של אמריקה, הקימה בה מושבות ונהנתה מזרם שוטף של חומרי גלם, ובעיקר כסף וזהב. התפשטותה הקולוניאלית לא הייתה מוגבלת לאמריקה בלבד, ובמהלך עידן התגליות פתחו מגלי ארצות בשירות ספרד נ

תיבי מסחר והתיישבות לאיי האוקיינוס השקט ולכמה אזורים בדרום-מזרח אסיה, דוגמת הפיליפינים. כל זאת, לצד שכניהם מפורטוגל, שהיו אף הם בעיצומה של בניית אימפריה קולוניאלית מסחרית-ימית משלהם - האימפריה הפורטוגזית - שחלשה על מושבות ותחנות סחר בברזיל, באפריקה, בהודו, בסין, ביפן ובאיים באוקיינוס ההודי.

ספרד חיזקה את השפעתה גם בתוך אירופה. באמצעות קשרי נישואין נקשר הכתר הספרדי לבית הבסבורג, ששלט באימפריה הרומית הקדושה (שמרכזה באוסטריה של ימינו). קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך בעצמו גם על ספרד בשנים 1516–1556; לאחר שלטונו פוצלו כתרי אוסטריה וספרד, אך השתיים, תחת שלטון ההבסבורגים, נשארו בעלות ברית קרובות. בהמשך הובאה ספרד באיחוד פרסונלי עם השכנה פורטוגל (1580–1640), ובכך חלש שלטונה בשנים אלה גם על מושבות האימפריה הפורטוגזית ותחנות הסחר שלה. תחת שלטון ספרד הובאו גם חלקים נרחבים מאיטליה וכן ארצות השפלה, הולנד ובלגיה של ימינו.

ואולם, לריבוי הנכסים האימפריאליים נודעו גם השלכות שליליות. בהיותה כוח אדיר ומאיים קנתה לה ספרד של בית הבסבורג אויבים רבים, ונמצאה כמעט באופן רציף במלחמה עם אחת או יותר מיריבותיה: צרפת, אנגליה, הולנד, האימפריה העות'מאנית (בים) ונסיכויות גרמניות. ראוי לציון המאבק הממושך נגד הולנד, שהחל במרד הולנדי נגד שלטון ספרד ב-1566, והתפתח למלחמת שמונים השנה. בתקופת הרפורמציה, הובילה ספרד, לצד אוסטריה, את המחנה הקתולי נגד הפרוטסטנטים, בעיקר בגרמניה ובארצות השפלה. מבחינה כלכלית, לא השכילה האימפריה הספרדית לנצל את שטף המתכות היקרות מאמריקה לפיתוח כלכלי, חברתי וטכנולוגי של ארץ האם. המלחמות הממושכות דלדלו את אוצר המלוכה, ומדינות אירופיות יריבות חלפו על פני ספרד במידת התפתחותן הכלכלית, ובהדרגה - גם בעצמתן הצבאית.

מלחמת הירושה הספרדית שהתחוללה בתחילת המאה ה-18 הייתה נקודת ציון חשובה בהיסטוריה הספרדית. במלחמה זו, נאבקו בריטניה ואוסטריה שבשלטון בית הבסבורג נגד צרפת בעניין כתרי צרפת וספרד: פיליפ מאנז'ו מבית בורבון, נכדו של לואי ה-14, קיבל בירושה גם את ספרד. בריטניה, האויבת הגדולה של צרפת וספרד גם יחד, נאבקה בירושת הענק. אוסטריה הצטרפה אליה. בתום המלחמה, בחוזה אוטרכט (1713) נקבע כי פיליפ יהפוך לפליפה מלך ספרד בלבד וחל איסור על איחוד המדינות.

במאה ה-19 ספרד החלה לשקוע מכל עבר: בדרום אמריקה ובמרכזה הכריזו המדינות עצמאות; פלורידה אבדה לה לטובת ארצות הברית בתחילת המאה; נפוליאון ריסק אותה והשליט לזמן מה את אחיו ז'וזף כמלך; ובסוף המאה גזלה ממנה מלחמת ארצות הברית–ספרד את מושבותיה האחרונות - קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים. באפריקה, נותרה ספרד עם המושבות גינאה המשוונית, איפני (מושבה זעירה בדרום מערב מרוקו), וסהרה הספרדית (כיום סהרה המערבית). בתחילת המאה ה-20, החליטו ספרד וצרפת לכבוש את מרוקו ולחלקה, וספרד קיבלה את צפון מרוקו - מרוקו הספרדית.

ספרד המשיכה בשקיעתה, ובתחילת המאה ה-20 כבר נחשבה למדינה נחשלת. בשנת 1931 הודח מלכה של ספרד. באותה השנה קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד.

אולם, לאחר שהולאמו רכושם והונם של האצילים, הכנסייה, משפחת המלוכה וקציני צבא בכירים החליטו הם יחדיו (ללא משפחת המלוכה) לצאת להילחם בכוח במשטר וב"בולשביזציה".

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

ב-1936 פרצה מלחמת אזרחים בספרד. במלחמה התקוממו חלק מיחידות הצבא כנגד הממשלה הרפובליקאית. מקרב הנהגת הצבא התבלט הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שעמד, בסופו של דבר, בראש ההתקוממות. המורדים, שכינו עצמם "לאומנים", זכו לתמיכת מגזרים שמרניים מקרב החברה הספרדית, כגון הכנסייה, תומכי המלוכה ומפלגות הימין, ונתמכו בידי כוחות איטלקיים וגרמניים. מנגד התגוננו ה"רפובליקאים", שכללו את מרבית יחידות הצבא הסדיר, מפלגות השמאל ומרבית המיעוטים העיקריים בספרד, דוגמת הבסקים והקטלאנים. כוחות אלו נתמכו בידי ברית המועצות ומתנדבי הבריגדות הבינלאומיות. לאחר כשלוש שנות מלחמה, בשנת 1939, תמה מלחמת האזרחים בניצחונם של הלאומנים.

ערך מורחב – המדינה הספרדית

הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו, "אל קאודיו", היה מנהיג פופוליסטי ימני, בעל אידאולוגיה שמרנית, המושפעת מן הקורפורטיזם והפאשיזם. משטרו הרודני מיסודו נשען על גורמים שונים ועוינים במידת מה זה לזה, שפרנקו תמרן ביניהם במיומנות: הצבא וזרועות הביטחון, הכנסייה, ובפרט אנשי מסדר אופוס דאי, מפלגת ה"פלאנחה" הפאשיסטית, חוגים מלוכניים שונים ואליטה עסקית וטכנוקרטית. המדינה הגבילה קשות את חירויותיהם הפוליטיות של האזרחים, ובין היתר אסרה על כל גילוי של זהות לאומית בקרב המיעוטים הקטלונים והבסקים.

על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית ולאיטליה הפאשיסטית, שסייעו לניצחונו במלחמת האזרחים, נמנע פרנקו ממעורבות פעילה של ספרד במלחמת העולם השנייה. ספרד נהנתה מקשרי מסחר עם שני הצדדים, שסייעו לכלכלתה ההרוסה לאחר מלחמת האזרחים. בראשית המלחמה נקטה ספרד במדיניות של נייטרליות אוהדת כלפי מעצמות הציר, שאף התבטאה במשלוח כוח המתנדבים "הדיוויזיה הכחולה" לחזית הרוסית. כאשר נטתה הכף לטובת בעלות הברית, נעשתה מדיניותה של ספרד פרו-מערבית יותר, אך לא עד כדי הכרזת מלחמה על גרמניה.

לאחר המלחמה ובשנות החמישים סבלה ספרד של פרנקו מבדידות פוליטית וכלכלית. מאחר שהמשטר היה אנטי-דמוקרטי ואנטי-קומוניסטי, לא ברית המועצות ולא מדינות המערב כוננו קשרים טובים עם ספרד. ב-14 בדצמבר 1955 הצטרפה ספרד לאו"ם אך רק בשנות ה-60 הבינו ארצות הברית וחברות ברית נאט"ו את חשיבותה של ספרד במלחמה הקרה, והדבר הביא להתפתחותם ההדרגתית של הקשרים בין ארצות המערב לספרד. כסף זר החל לזרום בצורה שוטפת לספרד וענף התיירות החל להתרומם, בד בבד עם המגזר התעשייתי.

בימיו האחרונים, ביקש פרנקו מחואן קרלוס, נכדו של אלפונסו ה-13, אחרון מלכי ספרד, להיות יורשו לאחר מותו ולהנהיג מלוכה חוקתית בספרד. פרנקו עצמו הלך לעולמו בשנת 1975.

לאחר מותו של פרנקו עלה חואן קרלוס לכס המלוכה. בתמיכת המלך עברה המדינה תהליך מהיר של דמוקרטיזציה, ללא שפיכות דמים. השלטון המרכזי הגיע להסדרים עם המיעוטים הבסקי והקטלאני, שהכירו בזכויותיהם הלשוניות והתרבותיות והעניקו להם מידה רבה של אוטונומיה. נחקקו שורת חוקים סוציאליסטים לטובת השכבות החלשות. ב-1978 חוקקה החוקה הספרדית. ב-1982 הצטרפה ספרד לנאט"ו וב-1986 לאיחוד האירופי.

למרות זאת, המשיכה המחתרת הבאסקית, אט"א (ETA) – לבצע פיגועי טרור בספרד – החל מסוף שנות ה-60 ואף עד תחילת שנות ה-2000. אולם ב-2011 הכריזה אט"א על הפסקת אש ועל עצירת פעולותיה במחאתה האכזרית כנגד הממשל הספרדי ותומכיו. בסוף העשור השני של המאה ה-21 השלטון המרכזי התמודד עם בדלנות לא אלימה – אם כי הפעם מקרב הקטלאנים שכללה גם את משאל העם על עצמאות קטלוניה – שלא היה חוקתי.

דגל ספרד הוא דגל בעיצוב פס ספרדי המוטען בסמל ספרד. הדגל כולל שלושה פסים: הפס העליון וכן הפס התחתו צבועים שניהם בצבע אדום, כשהפס המרכזי שרוחבו כפול מרוחב הפסים הצרים הוא בצבע צהוב. הדגל הוכרז כדגל ספרד בחוקת ספרד משנת 1978. הסמל המוטען במרכזו של הדגל הוא שלט הרלדי הכולל אלמנטים המשלבים בין הממלכות ההיסטוריות אשר הרכיבו את ספרד: אריה בעבור ממלכת לאון; טירה בעבור ממלכת קסטיליה; ארבעה פסים אדומים על מגן זהב בעבור ממלכת אראגון; שרשרת זהב על מגן הרלדי אדום בעבור ממלכת נווארה ורימון בעבור ממלכת גרנדה הנוצרית. במרכז המגן מופיע סמל בית בורבון-אנז'ו (שממנו יצאה שושלת מלכי ספרד), שלוש חבצלות מוזהבות על רקע כחול וגבול אדום. כתומכים מופיעים עמודי הרקולס מוכתרים ועליהם המוטו עוד מעבר ובראש הסמל מופיע כתר ממלכת ספרד.

ההמנון הלאומי של ספרדר הוא "המארש המלכותי", והוא אחד ההמנונים הבודדים בעולם שאין להם מילים רשמיות. בנוסף לכך, לא ידוע מה מקור מנגינת ההמנון. בשנת 1770, גילה מלך ספרד קרלוס השלישי את השיר שכונה אז "La Marcha Granadera" ("המארש הגרנדירי") והחליט להחשיב אותו כ"מארש הכבוד". את השיר ניגנו בכל טקס ציבורי, ומכיוון שהשיר נוגן בכל אירוע מלכותי, העם הספרדי התייחס אליו כהמנון - כמארש המלכותי.

ערכים מורחבים – פוליטיקה של ספרד, יחסי ישראל–ספרד, חוקת ספרד

ספרד היא מונרכיה חוקתית, דמוקרטית המתנהלת לפי החוקה שהתקבלה ב-1978 אחרי תום השלטון הדיקטטורי של פרנסיסקו פרנקו.

בראש המדינה עומד מלך ספרד. כיום הוא פליפה השישי. בדומה למדינות מערביות אחרות בעלות מונרכיה חוקתית, למלך יש תפקיד סמלי בלבד. אף על פי שהוא מוגדר כראש המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזוינים, כל החלטותיו חייבות לקבל את אישור ראש ממשלת ספרד ויושב ראש הקונגרס (הבית התחתון).

הרשות המחוקקת היא ה"קורטס חנרלס" ("Cortes Generales") אשר מורכב משני בתים: קונגרס הנציגים ("Congreso de los Diputados") שהוא הבית התחתון ואשר לו סמכויות רבות יותר, והסנאט ("Senado") שהוא הבית העליון. חברי הבית התחתון נבחרים בשיטה אזוריות-יחסית, בה לכל מחוז בחירה יש כמה נציגים שמתחלקים בין רשימות המפלגות באופן יחסי לתוצאות במחוז. רוב חברי הבית העליון נבחרים בבחירות אישיות, והיתר ממונים על ידי בתי המחוקקים של הקהילות האוטונומיות.

המפלגות הראשיות הן "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית" (PSOE) משמאל, והמפלגה העממית (PP) מימין, ובנוסף יש עוד מספר מפלגות קטנות, רבות מהן מקומיות. מאז-2018 מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית נמצאת בשלטון.

בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה אשר זקוק לאמון הבית התחתון של הפרלמנט (הקורטס חנרלס). מאז 2018 ראש הממשלה הוא פדרו סנצ'ס ממפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית.

מערכת המשפט היא מערכת עצמאית שבנוסף אליה קיים בית משפט חוקתי.

בנוסף לשלטון המרכזי, לקהילות האוטונומיות שמרכיבות את ספרד יש סמכויות שלטוניות שמשתנות בין קהילה לקהילה. ספרד אינה מוגדרת רשמית כפדרציה, אך מבחינה מעשית השלטון בה מבוזר יותר מאשר במרבית מדינות המערב, וסמכויות רבות מסורות לידי הקהילות האוטונומיות.

ערך מורחב – הכוחות המזוינים של ספרד

הכוחות המזוינים של ספרד הם הכוח הצבאי של ספרד. הכוחות אחראיים להגן על שלמות הממלכה. הם מורכבים מהצבא, צי וחיל האוויר. מלך ספרד הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים. הכוחות הם חברים פעילים בנאט"ו, יורוקורפס, היחידות הצבאיות של האיחוד האירופי ומהווים חלק מכוחות שמירת השלום של האו"ם.

ספרד הצטרפה לנאט"ו ב-30 במאי 1982.

ערך מורחב – כלכלת ספרד

כלכלת ספרד המודרנית היא מדינת רווחה באופייה והיא אחת הכלכלות הגדולות והמשמעותיות באירופה. נכון ל-2017, מדורגת ספרד ככלכלה ה-14 בגודלה בעולם והחמישית בגודלה באירופה. התמ"ג לנפש בה עומד על קרוב ל-38,000 דולר. ספרד, שבעברה הייתה מדינה חקלאית בעיקרה, היא כיום בעלת מגזר יצרני הנמנה בין החשובים במערב אירופה. זאת בשל קצב הצמיחה הגבוה בענפי התעשייה השונים ממנו נהנתה ספרד מאז שנות ה-50.

באיחור מה, בהשוואה למדינות אחרות במערב אירופה, התפתחו בספרד גם תעשיות הפלדה, המספנות, הטקסטיל והמחצבים. כיום, בכלכלתה של ספרד מיוחס למגזר השירותים פלח נכבד. הדבר מתבטא בבירור הן בנתון התוצר המקומי הגולמי (בשנת 2005 - 67% מסך התמ"ג) והן בשיעורי תעסוקה לפי מגזרים (65%). ההכנסות מענף התיירות מאפשרות להטות את הכף בשיפור מאזן התשלומים.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת שנות המאה ה-21, עודדה הממשלה הימנית ליברליזציה, הפרטה, דה-רגולציה והקטנת שיעור המס. ב-1 בינואר 1999 הייתה ספרד בקבוצה הראשונה של המדינות באיחוד האירופי, שהחליפו את המטבע שלהן באירו. לאחר הבחירות של 2004 הפחיתה המדינה עוד יותר את המעורבות הממשלתית בעסקים, נלחמה ביתר שאת בהונאות מס, ועודדה יצירתיות, מחקר ופיתוח. עם זאת, לאחר העלאות מיסים ומגזר ציבורי שהתנפח, סובלת ספרד משיעור אבטלה גבוה מאוד (21% ב-2011), בעיקר בקרב צעירים, מגרעון ממשלתי, ומבועת נדל"ן שהובילה בין 1995 ל-2007 לזינוק של יותר מ-200% במחירי הבתים.

משבר החוב האירופי החמיר את מצבה הכלכלי של ספרד, כפי שהשפיע על שאר מדינות ה-PIGS, בשל הגידול החד בחוב החיצוני של ספרד והתחזית לצמיחה נמוכה, אשר יחד עם הורדת דירוג האשראי של ספרד על ידי סוכנויות הדירוג הביא לחששות כי המדינה תגיע למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה ("פשיטת רגל"). בשנת 2010 התרחש בספרד משבר התעסוקה החמור ביותר במדינות ה-PIGS, וכ-20% מתושבי ספרד לא השתתפו במעגל העבודה. אחת מתוצאות המשבר המהווה גם אינדיקטור לחומרתו הייתה ירידת השערים ועליית התשואות של איגרות החוב של ספרד הנסחרות בבורסה ומיועדות להיפרע בעוד 10 שנים. זאת לאור העלאות מיסים, עליות מחירים, ומגזר ציבורי שהלך ותפח. הבנק המרכזי האירופי (ECB) הגביר את רכישות איגרות החוב שהונפקו על ידי ספרד בניסיון למתן את הירידה החדה בערכן אך המצב הכלכלי של המדינה לא השתפר.^[14] ביוני 2012 הודיעה ספרד כי היא זקוקה לסיוע של האיחוד האירופי, כדי לשמור על היציבות של המערכת הפיננסית שלה. נכון לפברואר 2018 רמת האבטלה ירדה לשיעור של 15%.^[15]

ענף החקלאות מעסיק כ-5% מסך האוכלוסייה הפעילה כלכלית במדינה.

ספרד מדורגת במקום השני בעולם מבחינת התיירים הזרים הנכנסים אליה, אחרי צרפת המדינה המתוירת בעולם.^[16] עם למעלה מ-80 מיליון תיירים בשנה נכון ל-2019.

ערך מורחב – מחוזות ספרד

ספרד מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-50 מחוזות (Provincias) שהם היחידות הטריטוריאליות הבסיסיות בספרד. רוב המחוזות נקראים על שם עיר הבירה שלהם.

המחוזות וגבולותיהם מתבססים על החלוקה שנעשתה ב-1833. מאז ועד לסוף המאה העשרים המחוזות היוו את יחידת השלטון האזורית הגדולה ביותר. עם התגבשות החלוקה של ספרד לקהילות אוטונומיות, במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, חשיבותם המנהלתית של המחוזות ירדה. אולם הם נותרו "אבני הבניין" מהן מורכבות הקהילות האוטונומיות.

המחוזות משמשים גם כמחוזות בחירה לבית הנבחרים, ומחוזות משפטיים.

ערך מורחב – קהילות אוטונומיות של ספרד

סעיף 2 בחוקה הספרדית משנת 1978 מבטיח את הזכות לאוטונומיה של הלאומים והאזורים שמרכיבים את "האחדות שאינה ניתנת לחלוקה" של המדינה הספרדית. עיקרון זה מבטא שינוי דרסטי לעומת משטר פרנקו הריכוזי, שדיכא ביד קשה גילויים של שונוּת תרבותית. דבר זה נעשה על ידי התאגדות מחוזות שכנים ל-17 קהילות אוטונומיות (Comunidades Autónomas, ביחיד Comunidad Autónoma). מספר המחוזות (provincias) בכל קהילה אוטונומית נע בין 9 בקסטיליה ולאון, למחוז יחיד בשש מהקהילות האוטונומיות. בנוסף, לשתי הערים הספרדיות בחופי מרוקו, מלייה וסאוטה, יש מעמד של ערים אוטונומיות (Ciudades Autónomas).

לכל קהילה אוטונומית יש מידת אוטונומיה שונה וסמכויות שונות. מהאוטונומיה הרחבה ביותר נהנות הקהילות ה"היסטוריות": חבל הבסקים, קטלוניה, גליסיה ואנדלוסיה. קטלוניה וחבל הבסקים אף מחזיקות כוח משטרה עצמאי. כך גם חלק מהקהילות גובות את המיסים בעצמן ואף מנהלות משא ומתן עם ממשלת ספרד באשר לכמות המיסים שיועברו אליה, בעוד שאחרות מקבלות מהממשלה הקצאות כספיות. רוב השלטונות המקומיים מנהלים כיום מאבק עם השלטון המרכזי על היקף הסמכויות שיואצלו להם.

שמות האזורים הם (מצפון מזרח לדרום):

• קטלוניה (Catalunya / Cataluña)
• אראגון (Aragón)
• נווארה (Nafarroa / Navarra)
• לה ריוחה (La Rioja)
• חבל הבסקים (Euskadi / País Vasco)
• נסיכות אסטוריאס (Principáu d'Asturies / Principado de Asturias)
• קנטבריה (Cantabria)
• גליסיה (Galiza / Galicia)
• קסטיליה ולאון (Castilla y León)
• האיים הבלאריים (Islas Baleares)
• ולנסיה (Valencia)
• קסטיליה-לה מנצ'ה (Castilla-La Mancha)
• מדריד (Madrid)
• אקסטרמדורה (Extremadura)
• מורסיה (Murcia)
• אנדלוסיה (Andalucía)
• האיים הקנריים (Islas Canarias)
• סרגוסה (Zaragoza)

הערה: כאשר מופיעים שני שמות בלועזית, הראשון הוא בשפת האזור והשני בספרדית קסטליאנית

שתי הערים האוטונומיות הן:

• מלייה (Melilla)
• סאוטה (Ceuta)

אוכלוסיית ספרד מונה כיום כ-46 מיליון איש.^[17] צפיפות האוכלוסייה היא 91 נפש לקמ"ר, מהנמוכות במערב אירופה, ובדירוג ה-29 בעולם. מרבית האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במטרופולין מדריד וכן לאורך חופי המדינה. מדריד עצמה היא העיר הגדולה ביותר בספרד, עם כ-3.2 מיליון תושבים; העיר השנייה בגודלה היא ברצלונה, עם 1.6 מיליון תושבים, והשלישית בגודלה היא ולנסיה, ובה כ-800 אלף תושבים.^[18] תושבים רבים התיישבו גם באיי ספרד, מתוכם הגדול ביותר כיום הוא טנריפה, עם כ-886 אלף תושבים, ואחריו מיורקה עם 884 אלף תושבים, וגראן קנריה שבאיים הקנריים עם כ-829 אלף תושבים.^[19] אוכלוסייתה של ספרד הכפילה את עצמה לאורך המאה ה-20, ובמיוחד זינקה בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה.

הספרדים הילידים מהווים 89 אחוזים מאוכלוסיית ספרד. בשנים האחרונות חל גידול באוכלוסייה הספרדית, במיוחד בעקבות חזרתם של ספרדים רבים למולדתם לאחר שהיגרו בשנות ה-70 לארצות אחרות באירופה ובגלל המשבר הכלכלי חלה נסיגה במספר המהגרים, שמספרם נכון ל-2011 כ-4.8 מיליון. המהגרים מהווים כ-11 אחוזים מכלל האוכלוסייה, נכון ל-2011 מעל 860,000 אלף מהגרים מוצאם מרומניה, ממרוקו 770,000, מאקוודור 360,000 ומקולומביה כ-270,000. שאר המדינות העיקריות של מהגרים לספרד הן בריטניה, בוליביה, גרמניה, איטליה, בולגריה וסין. ההערכות הן שיש כ-200,000 מהגרים מדרום לסהרה וכי ספרד היא המדינה בעלת האחוזים הגבוהים של מהגרים באירופה אחרי קפריסין שבמקום הראשון.

גם הספרדים היגרו לאורך השנים למדינות אחרות בעולם. החל מהמאה ה-15 היגרו ספרדים ופורטוגלים רבים אל אמריקה הלטינית, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כשליש מהאוכלוסייה באזור זה, ומכונים "אמריקאים-לטינים לבנים". במאה ה-16 היגרו לשם כ-240 אלף ספרדים, בעיקר לפרו ולמקסיקו, ובמאה ה-17 היגרו 450 אלף ספרדים נוספים. בשנים 1846–1932 היגרו כחמישה מיליון ספרדים לדרום אמריקה, בעיקר לארגנטינה ולברזיל. בשנים 1960–1975 היגרו כשני מיליון ספרדים למדינות מערב אירופה, וכ-300 אלף לאמריקה הלטינית.^[20]

הערים הגדולות של ספרד אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2021[אוכלוסין 1]
^ SPAIN: Autonomous Communities and Major Cities
	דירוג	שם	קהילה אוטונומית	אוכלוסייה	דירוג	שם	קהילה אוטונומית	אוכלוסייה
מדריד ברצלונה
	1	מדריד	מדריד	3,277,451	11	אליקנטה	ולנסיה	338,768	ולנסיה סביליה
	2	ברצלונה	קטלוניה	1,627,559	12	קורדובה	אנדלוסיה	322,327
	3	ולנסיה	ולנסיה	788,842	13	ואיאדוליד	קסטיליה ולאון	297,370
	4	סביליה	אנדלוסיה	684,340	14	ויגו	גליסיה	294,650
	5	סרגוסה	אראגון	681,430	15	חיחון	אסטוריאס	269,311
	6	מאלגה	אנדלוסיה	578,063	16	ל'אוספיטלט דה ליוברגט	קטלוניה	265,003
	7	מורסיה	מורסיה	459,778	17	ויטוריה	חבל הבסקים	252,953
	8	פלמה דה מיורקה	האיים הבלאריים	424,837	18	לה קורוניה	גליסיה	245,541
	9	לאס פאלמאס	האיים הקנריים	380,667	19	אלש	ולנסיה	235,566
	10	בילבאו	חבל הבסקים	345,749	20	גרנדה	אנדלוסיה	233,680

החוקה הספרדית, אף על פי שהיא מאשרת את הריבונות של האומה הספרדית, מכירה בלאומים היסטוריים.

הספרדית שמקורה בקסטיליאנית (הקרויה español או castellano בשפה עצמה) היא השפה הרשמית ברחבי ספרד, אך שפות אזוריות אחרות גם הן מדוברות. בלא לאזכר אותן בשמן החוקה הספרדית מכירה באפשרות של שפות אזוריות כרשמיות, במקביל לספרדית, באזורים האוטונומיים המתאימים של כל שפה ושפה. השפות להלן הן השפות האזוריות הרשמיות במקביל לספרדית, בחלוקה לפי אזורים:

• קטלאנית (català) - בקטלוניה (Catalunya), באיים הבלאריים (Illes Balears), בוולנסיה (València) וברצועה המזרחית של אראגון (Aragó). קטלאנית מדוברת גם באלגרו שבסרדיניה, ברוסיון בצרפת וכן במדינת אנדורה.
• בסקית (euskara) - בחבל הבסקים (Euskadi) ובחלקים של נווארה (Nafarroa). מוצאה של שפה זו לא ידוע ולא מוכר קשר שלה לשפות אחרות.
• גליסית (galego) - בגליסיה (Galicia או Galiza).
• אוקסיטנית אראנית (occitan aranés) - בוואל ד'אראן (Val d'Aran) שבתוך קטלוניה.

קטלאנית, גליסית, אוקסיטנית וספרדית קסטיליאנית התפתחו כולן מהלטינית ולכולן ניבים משלהן, שחלק מדובריהם מתייחסים אליהם כאל שפה נפרדת (למשל ולנסית שהיא ניב של קטלאנית). כמו כן ישנן עוד שפות מיעוטים ששרדו משפת הרומנסה: אסטור-לאונית באסטוריאס ובחלקים מלאון, סמורה וסלמנקה, ואקסטרמדורית בקסרס ובסלמנקה, שהתפתחו שתיהן מהניב האסטור-לאוני העתיק; האראגונית (או פאבלה, fabla), המדוברת בחלקים של אראגון; הפאלה (fala) המדוברת בשלושה כפרים באקסטרמדורה; וכן מספר ניבים פורטוגזיים באקסטרמדורה ובקסטיליה-לאון. עם זאת, שלא כמו הקטלאנית, הגליסית והבסקית, אין להן כל מעמד רשמי.

חוקרי לשונות רבים טוענים כי ניבי הספרדית המדוברים באמריקה הלטינית (המקסיקני, הארגנטינאי, הקולומביאני וכו') מקורם בספרדית של דרום מערב ספרד (אנדלוסיה, אקסטרמדורה והאיים הקנריים).

באזורים התירותיים של חופי הים התיכון ובאיים הבלאריים, אנגלית וגרמנית מדוברות על ידי תיירים, תושבים זרים ועובדי תיירות. מהגרים רבים מאפריקה וצאצאיהם דוברים את השפה האירופית הרשמית בארץ מוצאם (פורטוגזית, אנגלית, צרפתית ואף אפריקנס).

נכון לשנת 2022 בספרד 57.6% מהאוכלוסייה מוגדרים כנוצרים-קתולים (אם כי רק כ-17% משתתפים בקביעות בטקסי דת). 2.2% מגדרים את עצמם בני דתות אחרות – בעיקר אסלאם – אך גם דתות מזרח-אסייאתיות וכן זרמים נוצריים נוספים. 37.7% מהאוכלוסייה מגדירה את עצמה כלא-דתית (12.5% אתאיסטים, 7% אגנוסטים והיתר "לא מאמינים/אדישים").^[21] בעשור הראשון של המאה ה-21 איבדה הכנסייה בספרד מאחיזתה בין השאר קיבל שופט החלטה חסרת תקדים, לפיה בית הספר חייב לסלק את הצלבים מכיתות הלימוד, בנימוק שהם פוגעים באופייה החילוני של המדינה. בנוסף, ניתן תוקף חוקי לנישואים חד-מיניים ולגירושים מהירים, והוקל בחוקים הנוגעים להפלות ולהמתת חסד.^[22]

ערכים מורחבים – יהדות ספרד, גירוש ספרד, הטבלת יהודי ספרד ופורטוגל לנצרות, ספרד והשואה

כיום יש כ-48,000 יהודים שהם כ־0.1% מכלל האוכלוסייה בספרד, מרביתם בערים מדריד ובברצלונה. במדריד נשארו חמישה בתי כנסת, הגדול שביניהם ברחוב Balmes 3, בו נמצא גם בית הקהילה היהודית. בית כנסת פעיל אחר הוא בית הכנסת אהל שרה. במדריד קיים גם בית ספר יהודי על-שם אבן גבירול, ובו מתחנכים כ-200 תלמידים ותלמידות. בברצלונה נותרו 4 בתי כנסת בלבד, מתוכם שניים רפורמיים.

מתרבות ספרד, ריקוד הפלמנקו וכן סגנון מוזילקי הנושא אותו שם.

ספרד היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.

ערכים מורחבים – לה ליגה, ליגת העל הספרדית בכדורסל

הכדורגל בספרד מפותח מאוד, ונבחרת ספרד בכדורגל מדורגת כאחת מעשר הנבחרות הטובות בעולם. בשנת 2008 זכתה הנבחרת הספרדית באליפות אירופה ובשנת 2010 זכתה באליפות העולם בכדורגל. בשנת 2012 זכתה ספרד בפעם השנייה ברציפות באליפות אירופה, ושלישית ברציפות בטורניר גדול. גם ליגת העל הספרדית המכונה "לה ליגה" היא אחת הליגות הטובות בעולם. בין 20 הקבוצות המשחקות בה בולטות במיוחד, קבוצת ברצלונה וקבוצת ריאל מדריד שהיא הקבוצה שזכתה הכי הרבה פעמים בליגת האלופות.
בענף הכדורסל בספרד - הנבחרת הספרדית נחשבת לטובה באירופה והשנייה בטיבה בעולם (אחרי ארצות הברית). גם בליגת הכדורסל הקבוצות השולטות הן ברצלונה וריאל מדריד שזכתה הכי הרבה פעמים ביורוליג.
עוד ענפי ספורט עיקריים בספרד: כדוריד, כדורעף, טניס, מרוץ אופניים ופורמולה 1.

• יחסי ישראל–ספרד

• שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1990(הספר בקטלוג ULI)
• פרד ברונר ואילן רחום. המעצמה העולמית הראשונה - ספרד, אירופה ואמריקה בראשית העת החדשה. ירושלים, הוצאת כרמל, תשס"ז-2007

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ספרד
ציטוטים בוויקיציטוט: ספרד
ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמים ספרדיים
דיווחים בוויקיחדשות: ספרד
מדריך למטייל בוויקימסע: ספרד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ספרד

• אתר האינטרנט הרשמי של ספרד (בספרדית, בקטלאנית, בבסקית ובגליסית)
• מידע פוליטי-חברתי על ספרד, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• ספרד, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• "סְפָרַד", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 258–264, באתר היברובוקס
• משה גלעד, ספרד: המלצות, מסלולים, אטרקציות וכל המידע למטייל, באתר הארץ, 12 במאי 2019
• ספרד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ספרד, דף שער בספרייה הלאומית

• ספרד, ברשת החברתית פייסבוק
• ספרד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• ספרד, סרטונים בערוץ היוטיוב

ספרד – תבניות ניווט

היסטוריה של ספרד היספניה • הממלכה הוויזיגותית • ממלכת אסטוריאס • הכיבוש המוסלמי של ספרד • אל-אנדלוס • רקונקיסטה • ממלכת ספרד • ספרד ההבסבורגית • עידן ההארה • ספרד הבונפרטית • המאה ה-19 • קרליזם • אנרכיזם בספרד • הרפובליקה הראשונה • הרסטורציה • הרפובליקה השנייה • מלחמת האזרחים • שלטון פרנקו • ספרד המודרנית ספרד הקהילות האוטונומיות של ספרד קהילות אוטונומיות אנדלוסיה • אסטוריאס • אקסטרמדורה • אראגון • גליסיה • האיים הבלאריים • האיים הקנריים • ולנסיה • חבל הבסקים • לה ריוחה • נווארה • מדריד • מורסיה • קטלוניה • קנטבריה • קסטיליה-לה מנצ'ה • קסטיליה ולאון ערים אוטונומיות סאוטה • מלייה מדינות אירופה מדינות ריבוניות אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן 1 • איטליה • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה 2 • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • גאורגיה 1 • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדת • הרפובליקה הצ'כית • ותיקן • טורקיה 1 • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מונטנגרו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סן מרינו • סלובניה • סלובקיה • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צרפת • קזחסטן 1 • קפריסין 2 • קרואטיה • רומניה • רוסיה 1 • שוודיה • שווייץ חבלי ארץ "לא מוכרים" אבחזיה • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה • קוסובו • צפון קפריסין 2 שטחים תלויים אולנד • אקרוטירי ודקליה 2 • איי פארו • גיברלטר • גגאוזיה • גרנזי • יאן מאיין • ג'רזי • האי מאן • סבאלברד הערות 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה. 2 מבחינה גאוגרפית נמצאת באסיה, אך נחשבת חלק מאירופה מסיבות היסטוריות. מדינות האיחוד האירופי מדינות מייסדות איטליה • בלגיה • גרמניה[1] • הולנד • לוקסמבורג • צרפת מדינות נוספות אוסטריה • אירלנד • אסטוניה • בולגריה • דנמרק • הונגריה • יוון • לטביה • ליטא • מלטה • סלובניה • סלובקיה • ספרד • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • קפריסין • קרואטיה • רומניה • שוודיה פרשו מהאיחוד לאחר חברות בו הממלכה המאוחדת מועמדות להצטרפות אלבניה • טורקיה • מונטנגרו • מקדוניה הצפונית • סרביה [1] המדינה המייסדת הייתה גרמניה המערבית. גרמניה המזרחית צורפה בעקבות איחוד המדינות בשנת 1990. הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי אוסטריה • אוסטרליה • איטליה • איסלנד • אירלנד • אסטוניה • ארצות הברית • בלגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדת • טורקיה • יוון • יפן • ישראל • לטביה • ליטא • לוקסמבורג • מקסיקו • נורווגיה • ניו זילנד • סלובניה • סלובקיה • ספרד • פולין • פורטוגל • פינלנד • צרפת • צ'ילה • צ'כיה • קולומביה • קוסטה ריקה • קוריאה הדרומית • קנדה • שוודיה • שווייץ מדינות ואזורים לחופי הים התיכון מדינות ריבוניות איטליה • אלבניה • אלג'יריה • בוסניה והרצגובינה • טורקיה • יוון • ישראל • לבנון • לוב • מונקו • מונטנגרו • מלטה • מצרים • מרוקו • סוריה • סלובניה • ספרד • צרפת • קפריסין • קרואטיה • תוניסיה טריטוריות חסות של הממלכה המאוחדת אקרוטירי ודקליה • גיברלטר טריטוריות לא עצמאיות הרשות הפלסטינית • צפון קפריסין מונרכיות ממלכות אוסטרליה • איי בהאמה • איי שלמה • אנטיגואה וברבודה • אסוואטיני • בהוטן • בחריין • בלגיה • בליז • ג'מייקה • גרנדה • דנמרק • הולנד • הממלכה המאוחדת • טובאלו • טונגה • ירדן • לסוטו • מלזיה1 (נגרי סמבילן • פרליס) • מרוקו • נורווגיה • ניו זילנד • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • ספרד • ערב הסעודית • פפואה גינאה החדשה • קמבודיה • קנדה • שוודיה • תאילנד מונרכיות נבחרות איחוד האמירויות הערביות • מלזיה • קריית הוותיקן נסיכויות אנדורה • הממלכה המאוחדת (ויילס) • ליכטנשטיין • מונקו • ספרד (אסטוריאס) סולטנויות אינדונזיה (יוגיאקרטה) • ברוניי • מלזיה1 (ג'והור • טרנגנו • סלנגור • פהנג • פרק • קדה • קלנטן) • עומאן קיסרויות יפן אמירויות איחוד האמירויות הערביות1 (אבו דאבי • אום אל-קיוין • דובאי • עג'מאן • פוג'יירה • ראס אל-ח'ימה • שארג'ה) • כווית • קטר דוכסויות גדולות לוקסמבורג 1 חלק ממונרכיה פדרטיבית