|
שפה רשמיתשפה רשמית היא שפה שמוכרזת ככזו על ידי מדינה או טריטוריה אחרת בעלת סמכויות שיפוטיות. במדינות רבות בעולם קיימת שפה רשמית, המוכרת על ידי גופים מטעם מדינה זו. שפה רשמית עשויה גם להיות מוכרת כשפה רשמית גם על ידי מדינות אחרות או על ידי האומות המאוחדות. במדינות שבהן שפות רבות המדוברות בקרב אוכלוסייה רחבה, יש לפעמים מספר שפות רשמיות. בדרך כלל, שפה רשמית של מדינה היא השפה המשמשת את מוסדות השלטון (כמו: הרשות המחוקקת, בתי המשפט, מוסדות השלטון). שפות רשמיות במדינה או טריטוריה כלשהי אינן מייצגות בהכרח את השפות שבהן עושים שימוש רוב או אפילו חלק מתושבי המקום, אלא מתייחסות רק לשפות שבהן משתמש ופועל הממשל המקומי. לעיתים קרובות, קביעת שפה או שפות כרשמיות (או ההחלטה לקבוע שלא יהיו כלל שפות רשמיות) היא עניין הנתון במחלוקת.[1] בחלק מהמדינות שבהן יש שפה רשמית, יש מוסד אקדמיה ללשון הממונה על קביעת התקן הלשוני של השפה הרשמית. גם במדינות שבהן אין שפה רשמית המוגדרת בחוק, יש בדרך כלל שפות מדינה המשמשות את הממשל ומוסדות הציבור בפועל. שפות רשמיות בעולםלכמחצית ממדינות העולם יש שפה רשמית. לחלק מהמדינות יש רק שפה רשמית אחת, למשל אלבניה, צרפת (על אף שבצרפת יש שפות מקומיות נוספות). למדינות אחרות ישנה יותר משפה רשמית אחת, לעיתים גם יותר משתיים: לבלגיה, קנדה, פינלנד, אפגניסטן, פרגוואי, בוליביה, שווייץ, הודו, ודרום אפריקה יש יותר משפה רשמית אחת. במדינות מסוימות, כמו איטליה וספרד, ישנה שפה רשמית אחת, ושפות רשמיות שותפות במחוזות מסוימים בלבד. במדינות מסוימות, כמו ארצות הברית, אין שפה רשמית, אולם באזורים מסוימים יש. לבסוף, ישנן גם מדינות, כמו אוסטרליה, שוודיה (עד 2009, אז נחקק חוק השפה השוודית ושוודית הוכרה כשפה הרשמית של שוודיה) ועוד שלהן אין שפה רשמית בכלל. במדינות רבות באפריקה וכן בפיליפינים ובמדינות אחרות נקבעו השפות של השלטון הקולוניאלי לשעבר כשפות רשמיות. זאת, על אף ששפת אמם של רוב התושבים אינה השפה הרשמית. כך בקונגו (זאיר לשעבר) נהוגה השפה הצרפתית (שפת השלטון הבלגי לשעבר) ובמוזמביק נהוגה השפה הפורטוגזית. בניגוד לכך, כתוצאה מלאומנות, באירלנד הוכרזה השפה האירית כשפה הרשמית הראשונה במעלה למרות היותה מדוברת בפי מיעוט באוכלוסייה. עם זאת, בלית ברירה ניתן מעמד רשמי גם לשפה האנגלית. בהודו, כפשרה בין הרוב ההינדי לבין המיעוטים הלשוניים הרבים, הוכרזו שתי שפות רשמיות, אנגלית והינדית. בדרום אפריקה בתקופת שלטון האפרטהייד היו שתי שפות רשמיות: אפריקנס ואנגלית, ואילו מאז ביטול האפרטהייד נוספו עוד 9 שפות רשמיות (סה"כ: 11 שפות רשמיות). השפה השימושית ביותר בדרום אפריקה כיום היא השפה האנגלית, ואחריה שפת זולו ואפריקנס. ישראל
בישראל, השפה העברית היא המדוברת ביותר, אולם, קיימות בה אוכלוסיות גדולות הדוברות ערבית, אנגלית, רוסית, צרפתית, אמהרית, יידיש ושפות רבות נוספות. ב-19 ביולי 2018, נחקק בישראל חוק הלאום אשר קובע בסעיף 4 ."א. עברית היא שפת המדינה, ב. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. ג. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה." לפני חוק זה, כמו חוקים מנדטוריים אחרים, גם החוק המנדטורי לגבי השפות המוכרות כרשמיות, דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) משנת 1922, נשאר בתוקף. בחוק זה בסימן 82, הוגדרו שלוש שפות שבהן יוצגו פרסומים על ידי המדינה ובהן ניתן לפנות אל בתי המשפט: עברית, ערבית ואנגלית. בחוק זה גם נקבע שכל הודעה רשמית תתפרסם באחד משלושה אופנים: באנגלית בלבד, בעברית ובערבית יחדיו, או בשלוש השפות יחדיו. עם הקמת המדינה הוכנסו תיקונים בחוק, כדי שרשויות המדינה תוכלנה לבחור את השפה שבה תפורסם הודעה רשמית. באופן זה הפכה השפה העברית לשפה היחידה כמעט שבה מתפרסמות הודעות מטעם המדינה. עד היום לא ניתן להגיש מסמכים לבתי המשפט בשפה הערבית או לקבל פסק דין בשפה הערבית, ולפיכך באופן בלתי רשמי, סימן 82 בוטל הלכה למעשה. עם זאת, בחוקים אחרים נקבע שהודעות אזהרה (למשל על אריזות של תרופות או שלטי אזהרה בכביש) תפורסמנה גם בעברית וגם בערבית. מעמדה של האנגלית נשאר לא-ברור, אם כי נעשה בה שימוש נרחב בשלטי דרכים לצורך סיוע לתיירים, במערכת החינוך, על גבי מטבעות ובולים ובהתכתבויות מסחריות ודיפלומטיות. במשך השנים, ולפני חוק הלאום, נעשו מספר ניסיונות לקבוע בחוק את העברית כשפה הרשמית היחידה, אולם הללו נדחו בטענה שיש בכך פגיעה במיעוט הערבי. בעקבות עתירה לבג"ץ (של ארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח,[2] שהצטרפו אליהם אחרים), הוחלט בתחילת המאה ה-21 להוסיף שילוט דרכים בערבית, והסברים בערבית על אריזות של מזון, גם במקרים שלא מדובר באזהרות. פסק דין אחר של בג"ץ קבע שאין למנוע מאזרחים לפרסם מודעות בערבית או בשפות זרות על לוחות מודעות עירוניים. פסק דין זה, וכן החלטת המדינה בשנות ה-90 לפרסם הודעות לעולים חדשים בשפתם, מבלי להכריחם לקרוא עברית, יצרו מדיניות רב-לשונית. מדיניות זו ניכרת במערכת החינוך שבה נעשה שימוש רב יותר בשפות זרות. בישראל, האקדמיה ללשון העברית היא הגוף הרשמי האחראי על התקן הלשוני המחייב גופים רשמיים במדינה. קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
