|
אל-אנדלוס
אַל-אַנְדָלוּס (בערבית: الأندلس; בספרדית: Al-Ándalus) ידוע גם בשמות ספרד המוסלמית, איבריה המוסלמית, או איבריה האסלאמית, הוא שמו של האזור בחצי האי האיברי שהיה תחת שליטה מוסלמית בין 711 עד 1492, וכן שמו של המרחב התרבותי הערבי-מוסלמי שהתקיים באותה העת באזור זה. בתקופה המוקדמת השתרעה אל-אנדלוס על רובו של חצי האי, שבו שוכנות היום פורטוגל וספרד, ואף הגיעה לחלקים בדרום צרפת של היום; עם התקדמות הרקונקסטה הנוצרית, הלכו והתכווצו גבולותיה של אל-אנדלוס, שנדחקה לדרום חצי-האי (סביב אזור אנדלוסיה המודרנית), ומשם לגבולות הצרים של ממלכת גרנדה. כניעתה של גרנדה למלכים הקתוליים ב-1492 מסמלת את קיצה של אל-אנדלוס. הכיבוש המוסלמילאחר מותו של המלך הוויזיגותי ויטיזה החלה בממלכה הוויזיגותית מלחמת ירושה בין המלך הנבחר רודריק לבין בניו של המלך המנוח. בערך באותה עת הושלם הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה. מושל צפון אפריקה מוסא אבן נוסייר ביקש לנצל את חולשתם של הוויזיגותים ולפלוש לחצי האי האיברי. ב-711 מינה את מושל טנג'יר הברברי טאריק בן זיאד למפקד כוח הפלישה, שמנה 7,000 חיילים בלבד. המוסלמים נחלו הצלחה מהירה: המלך רודריק נהרג בקרב גואדאלטה באותה שנה, ועד מהרה טולדו וקורדובה נפלו בידי המוסלמים. תוך כחמש שנים, בסיוע כוח תגבורת ערבי בראשותו של מוסא עצמו, השתלטו כמעט על כל חצי האי, כאשר ברוב האזורים הנוצרים נכנעו ללא קרב. המוסלמים חצו את הרי הפירנאים לאזור צרפת של היום ואף כבשו את נרבון, אך נבלמו ב-732 בקרב טור (שנערך דווקא בפואטייה) מול כוחות הפרנקים בראשותו של קרל מרטל (הפטיש). תקופת בית אומיההמוסלמים כינו את האזור אל-אנדלוס, אולי על שם הוונדלים שישבו באזור כמה מאות קודם לכן. בין השנים 714 ו-756 הייתה אל-אנדלוס מחוז בח'ליפות אומיה, ונשלטה בידי הוואלי (המושל) של צפון אפריקה. בתחילה הייתה עיר הבירה סביליה, וכעבור זמן קצר עברה לקורדובה.  תקופה זו התאפיינה בסכסוכים פנימיים בין המוסלמים, הן בין משפחות האצולה הערביות לבין עצמן והן בין הערבים לבין הברברים, שחשו מופלים לרעה. המרד הברברי דוכא בסיוע כוחות סוריים. בתום המרד הסורים נשארו בספרד ותרמו עוד לחוסר היציבות הפוליטית. הסכסוכים בין המוסלמים הקלו על התהוותו של מוקד ההתנגדות הנוצרי בהרים הקנטבריים שבצפון ספרד, שם הקים פלאיו את ממלכת אסטוריאס (אף כי לא ברור אם הוא בעצמו כיהן כמלך). מלבד הנוצרים שבממלכה זו נותרו תחת השלטון המוסלמי נוצרים רבים שכונו מוזערבים. ניצחונו של פלאיו על המוסלמים בקרב קובאדונגה (722) נחשב לניצחון הנוצרי הראשון, ומסמל את תחילתה של הרקונקיסטה, כיבושו ההדרגתי של חצי האי מידי המוסלמים, שהושלם באופן סופי רק ב-1492. אמירות קורדובה בשנת 750 עברה הח'ליפות המוסלמית מבית אומיה לידי בית עבאס. עבד א-רחמן, אחד מבני אומיה, ברח מדמשק ומינה את עצמו לאמיר (נסיך) של אל-אנדלוס (שלט בין השנים 756–788). משמעות התואר שלקח לעצמו הייתה שאל-אנדלוס הפכה לישות עצמאית, אם כי כפופה להלכה לח'ליף בבגדאד. תקופת שלטונו של עבד א-רחמן הייתה רצופת מאבקים, תחילה מול תומכי בית עבאס ואחר כך מול קבוצות של ברברים וערבים. ניסיונות המרד דוכאו ביד קשה. עבד א-רחמן הוריש לבנו הישאם (هشام) הראשון (788–796) אמירות ששרר בה שקט יחסי. הישאם לחם בניסיונות הפלישה של הנוצרים ואף הנהיג מסע עונשין לתוך צרפת. הוא השליט באל-אנדלוס את שיטת ההלכה המאלכית המחמירה.  אל-חכם (الحكم, 796–822), בנו של הישאם, התמודד לראשונה מול התקוממויות של הנוצרים שהתאסלמו (מוּוַלַדוּן בערבית, או Muladíes בספרדית). אלה מחו על כך שהשלטון התרכז רק בידי הערבים מבית אומיה. מרידות אלה, בערים סרגוסה, טולדו ומרידה, דוכאו בסיוע צבא שכירי חרב שהורכב מברברים ומעבדים אירופאים, וכך התאפשר לעבד א-רחמן השני (822–852), בנו של אל-חכם ויורשו, לפתח את המנהל הציבורי, את הכלכלה ואת האמנות באמירות, ולהקים ערים אחדות, ביניהן מורסיה ומדריד. הוא עסק גם בדיכוי מרידות ובמלחמות בנורמנים ובאסטוריאס. בזמן שלטונו של בנו מוחמד הראשון (852–886) התגברו הנטיות הבדלניות בגבולות אל-אנדלוס: טולדו, סרגוסה ואקסטרמדורה הכריזו על עצמן כישויות עצמאיות. בשנת 879 התחיל המרד הגדול של המוולדון של אל-אנדלוס, בהנהגתו של עומר אבן חפסון. המרד נמשך בתקופת בנו אלמוּנד'יר (المنذر, 886–888) ולאחר מכן גם בתקופת עבד אללה (888–912). המוולדון השתלטו על חלקים גדולים מאנדלוסיה, ובשיא המרד האמיר שלט רק בסביבה קטנה של קורדובה. ח'ליפות קורדובהבשנת 913 עלה לכס האמירות נכדו של עבד אללה, עבד א-רחמן השלישי (912–961). הוא הצליח לאחד מחדש את האמירות המתפוררת ולהכפיף למרותו את השליטים המקומיים שצצו בזמן קודמיו. ב-928 הכניע את עומר אבן חפסון במצודתו בבובסטרו (Bobastro). ב-929 הכריז על עצמו ח'ליף, ובכך התנער מהסמכות הסמלית של הח'ליף מבגדאד. הוא עשה זאת בין היתר כדי להפגין את התנגדותו לשאיפותיהם של הפאטימים, שהתהדרו אף הם בתואר ח'ליף, לספח את אל-אנדלוס לתחום שלטונם. במקביל כבש את מלייה ואת סאוטה בצפון אפריקה, וניהל מלחמות עם הנוצרים בצפון. תקופתו של עבד א-רחמן השלישי נחשבת לתור הזהב של אל-אנדלוס, הן מבחינת הכוח הצבאי והן מבחינת התרבות והאמנות; קורדובה הייתה העיר הגדולה באירופה (אולי חוץ מקונסטנטינופול), עם 100,000 תושבים. מחוץ לקורדובה הוקמה עיר ארמונות חדשה בשם מדינת א-זהרא (مدينة الزهراء) כדי לפאר את שמו של הח'ליף.  השגשוג התרבותי נמשך בתקופתו של אל-חכם השני (961–976), בנו של עבד א-רחמן השלישי. הוא בנה את הספרייה הגדולה במערב, בת 400,000 כרכים, ששימשה גם כמרכז תרגום של הקלאסיקות היווניות והלטיניות לערבית. במקביל שמר על עוצמתה הצבאית של אל-אנדלוס, ובלם את התקפות הנורמנים. תקופתו התאפיינה בהאצלת סמכויות גוברת והולכת לווזיר ולראשי הצבא. בנו הישאם השני (976–1013, למעט תקופה בין 1009 ל-1010), שירש את החליפות בגיל 10, לא זכה כלל לשלוט למעשה; הוא שימש כסמל חסר סמכויות, בעוד השלטון המעשי היה בידיו של אל-מנסור (المنصور, כינויו של מחמד בן אבי עאמר, محمد بن أبي عامر), הווזיר הראשי (חאגִ'ב, حاجب). אל-מנסור (981–1002) הקדיש את מיטב זמנו ואת מיסי החליפות למסעות ג'יהאד נגד הנוצרים (למעלה מחמישים, לפי אחד המניינים). השטחים שכבש לא נותרו ברשות המוסלמים זמן רב, שכן לאחר מותו פרצה מלחמת אזרחים בין תומכיו של החליף לבין משפחתו של אל-מנסור. תקופת האנרכיה באל-אנדלוס, שידועה בשם פִתְנָה (فتنة), הביאה בשנת 1031 לנפילתו של החליף האחרון, הישאם השלישי, ולהתפוררות החליפות למספר רב של ממלכות קטנות (ממלכות טאיפה).   פילוסופיה ותרבות יהודית
הסובלנות הדתית באל-אנדלוס הפכה אותה למרכז התרבותי של יהודי ספרד, ופעלו בה משוררים ופרשנים רבים, בהם יהודה הלוי ודונש בן לברט. בעיקר התפתחו בה לימודי פילוסופיה יהודית, והתקיימו בה דיונים רבים בין פילוסופים יהודים לבין אנשי דת מוסלמים (אנ'). מוצא משפחתו של הרמב"ם גם הוא מאל-אנדלוס, אם כי הם נמלטו למצרים כאשר היה בן 13 עקב רדיפות אל-מוואחידון. אחרי החליפות המוראביטוןמלכי הטאיפות היו עסוקים בסכסוכים פנימיים, ובינתיים הממלכות הנוצריות הלכו ונגסו בשטחן. בשנת 1085 כבש אלפונסו השישי מלך לאון וקסטיליה את טולדו. מעט לאחר מכן ביקש שליט סביליה את עזרתו של יוסוף בן תאשפין, מנהיגם של המוראביטון, קבוצה בֶרְבֶרית מוסלמית שמרנית ששלטה ברוב צפון אפריקה. הוא חצה את מצר גיברלטר, הביס את הנוצרים בקרב א-זלאקה וחזר לצפון אפריקה כדי לטפל בעניינים פנימיים. ב-1090 שב לספרד, והפעם הפיל את מלכי הטאיפה מכיסאם וצירף את כל האזורים המוסלמיים לתחומי שלטונו. הוא עצר את התפשטות הנוצרים ואף כבש מידיהם ערים אחדות. יורשיו של בן תאשפין (שמת ב-1106) לא ניחנו ביכולת הארגון שלו, ועד מהרה שקעה האימפריה המוראביטית וכוחם של השליטים המקומיים עלה מחדש. המוּוָחִידוּן  במאה ה-12 תפסו האל-מוואחידון את מקומם של המוראביטון בשלטון בצפון אפריקה. ב-1147 פלשו תחת הנהגתו של עבד אל-מואמין לחצי האי האיברי וכבשו את סביליה, שהפכה לבירתם. ב-1172 השתלט החליף המווחידי יוסוף הראשון על ממלכת ולנסיה ומורסיה, שהייתה קודם לכן עצמאית תחת שלטונו של אבן מַרְדָנִיס, "המלך הזאב". בשנת 1195 הביס באלרקוס (Alarcos) את צבאו של אלפונסו השמיני מלך קסטיליה, ובשנים הבאות המשיכו המווחידון להנחיל תבוסות לממלכות הנוצריות המפוצלות והמסוכסכות. רק ב-1212 הצליחו הנוצרים להתאחד, ופגשו את המווחידון בקרב המכריע בנבס דה טולוסה, שבו חוסל למעשה הצבא המווחידי והגיע קצה של החליפות המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי. סופה של אל-אנדלוס
האזור המוסלמי שהיה בשליטת המווחידון התפורר שוב לממלכות קטנות וחלשות (תקופת הטאיפות השלישית). ממלכת קסטיליה, בעיקר תחת שלטונו של פרננדו השלישי, השתלטה בהדרגה על רוב שטחי אל-אנדלוס: קורדובה נכבשה ב-1236 וסביליה ב-1248; רק ממלכת גרנדה נותרה מחוץ לתחומי הממלכה, במעמד של וסאלית. הניסיונות של שושלת בנו מרין לחדש את דריסת הרגל המוסלמית בחצי האי האיברי נבלמו בקרב סלאדו (Batalla del Salado) בשנת 1340. ממלכת גרנדה, ששטחה הצטמצם והלך, המשיכה להתקיים באופן מבודד תחת שלטון השושלת הנסרית. ב-2 בינואר 1492 סופחה גרנדה באופן סופי לממלכת ספרד, וכך הגיעה לקיצה הנוכחות הפוליטית המוסלמית בספרד. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
|
||||||||||||||
