|
מלטה
הרפובליקה של מלטה (במלטית/מלטזית: Repubblika ta' Malta, באנגלית: Republic of Malta) היא מדינת איים קטנה הממוקמת במרכז הים התיכון, מדרום לאיטליה. עקב מיקומם האסטרטגי של האיים, הם נכבשו שוב ושוב במהלך ההיסטוריה, אך מאז 1964, מלטה היא מדינה עצמאית. ב־2004 היא הצטרפה לאיחוד האירופי. היסטוריה
פרהיסטוריה מלטה הייתה מיושבת כבר בשנת 5200 לפנה"ס. כלי חרס שנמצאו על ידי ארכאולוגים במקדשי סקורבה (Skorba Temples), מעוררים את הסברה שהאיים המלטזיים יושבו בראשונה בשנת 5,200 לפנה"ס, כנראה על ידי הסיקאנים (Sicani), ציידים וחקלאים בני תקופת האבן שהגיעו מסיציליה. הכחדתם של ההיפופוטמים הגמדיים והפילים הגמדיים נקשרה להופעתם של בני האדם במלטה. יישובים חקלאיים פרהיסטוריים המתוארכים לתקופה הנאוליתית הקדומה התגלו בשטחים פתוחים וגם במערות, כמו בגהאר דאלאם (Gahar Dalam). הסיקאנים גידלו דגנים ומקנה. הם סגדו לאלת פריון, שדמותה מיוצגת בצלמיות מלטזיות פרהיסטוריות, הדומות לאלו שנמצאו בתרבויות ים-תיכוניות אחרות, כמו ונוס מווילנדורף. כלי חרס דומים נמצאו באגריג'נטו בסיציליה. מבנים מגליתיים הוקמו משנת 3600 עד 2500 לפנה"ס. יישוב פרהיסטורי גדול היה במקום עד הגעת הפיניקים. העת העתיקהבשנת 400 לפנה"ס בקירוב נכבשו האיים על ידי קרתגו. סוחרים פיניקים, שעברו באי בדרכם ממזרח הים התיכון לקורנוול, התיישבו באי בעיקר באזור מדינה והעיר רבאט וקראו למקום מאלט. רומאים, שהתיישבו במדינה מאוחר יותר קראו לאי מליטה. בתקופת המלחמות הפוניות (264–146 לפנה"ס) עברה מלטה לידי הרומאים, נכבשה בשנית על ידי קרתגו וחזרה שוב לשלטון רומא, כחלק מהפרובינקיה של סיציליה. השפעת התרבות הפיניקית נותרה עוד זמן רב באי, בעיקר בשפה, כפי שמעידות המצבות של מלקרת (Cippi of Melqart). במאה הראשונה לפנה"ס נזכרה מלטה בנאומיהם של קיקרו, פליניוס הזקן ודיודורוס סיקולוס. האחרון ציין את איכותם של הנמלים, עושרם של התושבים ואיכותם של מוצרי הטקסטיל של האי. במאה השנייה לספירה העלה הקיסר אדריאנוס את מלטה למעמד של מוניקיפיום – עיר חופשית. ענייני האי נוהלו על ידי ארבעה פקידים וסנאט עירוני. פרוקורטור רומאי שישב בעיר מדינה ייצג את הפרוקונסול של סיציליה. לפי מעשי השליחים, פאולוס ולוקאס, מפיצי האמונה הנוצרית, נסחפו לאי מלטא. פאולוס נשאר באי שלושה חודשים והטיף לנצרות. מקובל לטעון שהכוונה היא לאי מלטה. האירוע מתוארך לסביבות 58 לספירה. אחרי חלוקת האימפריה הרומית ב-395 נשארו סיציליה ומלטה תחת שלטון האימפריה הרומית המערבית. לאחר כמה פלישות של הוונדלים ושל האוסטרוגותים, נכבש האי על יד בליסאריוס הביזנטי, בדרכו לכבוש את הממלכה הוונדלית בצפון אפריקה. מלטה נשארה תחת שלטון האימפריה הביזנטית עד 870. ימי הביניים בשנת 870 כבשו הערבים את האיים מידי הביזנטים. בשנת 1091 כבשו הנורמנים את מלטה וסיפחו אותה לממלכה שהקימו בסיציליה. על פי המיתוס המקומי רוג'רו הראשון, כובש האי, העניק לתושביו הנוצרים את דגלו כתודה על שנלחמו למענו. צבעי האדום לבן בדגל מלטה הנוכחי הם מחווה למיתוס זה. לאחר הכיבוש הנורמני נוצרה האצולה המלטית. עד היום קיימת באיים שיטת תוארי אצולה הכוללת שימוש ב-32 תארים. מלטה הייתה לחלק ממלכות סיציליה שהקיפה גם את המחצית הדרומית של חצי האי האיטלקי. הכנסייה הקתולית הוכרה כדת המדינה והייתה כפופה לבישופות פלרמו. בניינים בסגנון הנורמני נבנו באי, בעיקר בבירה העתיקה מדינה. בין השנים 1194–1266 הייתה מלטה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה תחת שלטון שושלת הוהנשטאופן. התרבות והדת האירופאיות העמיקו את חותמן במלטה, אך הבסיס הכלכלי המסחרי שלה הידרדר והאי תיפקד בעיקר כבסיס חיל משמר מבוצר. ב-1224 היה גירוש המוני של ערבים מהאי, ובמקומם יושבו נוצרים מסילנו שבחבל אברוצו באיטליה. ב-1249 ציווה הקיסר פרידריך השני על גירוש של כל המוסלמים ממלטה או על התנצרותם. תקופה קצרה נשלט האי על ידי בית אנז'ו, שבזז את האי גוזו תוך כדי מלחמתו ברפובליקה של ג'נובה.  במאה ה-16 הפכה מלטה למוקד חשוב במאבק על השליטה בים התיכון בעקבות בואם של האבירים ההוספיטלרים מרודוס למלטה. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהבין את חשיבותם של האבירים כחסם בפני ההתפשטות העות'מאנית, העניק להם שליטה על מלטה בשנת 1530 בתמורה סמלית של תשלום בז מלטזי אחד מדי שנה. האבירים נודעו מאז בשם "האבירים של מלטה". בעקבות עיסוקם של האבירים בשוד ספינות עות'מאניות, יצאו העות'מאנים בשנת 1565 להתקפה על בסיסם עם כוח שכלל כמה עשרות אלפי חיילים. האבירים הזעיקו תגבורת מאירופה ובעזרתה הצליחו להדוף את העות'מאנים והמצור העות'מאני כשל. כדי שלא להתבזות בכישלון דיווחו מפקדי הצבא לסולטאן כי "מאלטה יוק" – מלטה לא קיימת[ב]. אחרי המצור המשיכו ההוספיטלרים לבנות מבצרים באי והקימו את העיר ואלטה – שנקראה על שמו של הגראנד מאסטר של המסדר ז'אן דה ואלט. בוואלטה ובערים החדשות נבנו ארמונות וכנסיות מפוארות, מוסדות חינוך ובתי חולים. בשנת 1675 מתו כ-11,000 איש מתוך אוכלוסייה של כ-60,000 כתוצאה ממגפה. העת החדשה שלטון האבירים הגיע לקיצו עם כיבוש האיים על ידי נפוליאון בשנת 1798. כאשר גילו תושבי מלטה כי הצרפתים בוזזים את אוצרות הכנסייה, התארגנו אבירי מסדר סיינט ג'והן בפיקודו של דון מיקיל (Dun Mikiel Xerri) כנגד הצרפתים והמרד המלטזי פרץ ב-2 בספטמבר 1798. מקום כינוסם של המורדים היה במבצרי מלטה המבודדים, שם, עקב מחסור באספקת מזון או תרופות החלו שורותיהם להידלדל. דון מיקיל ניסה, יחד עם עוד כ-50 מאנשיו לפרוץ את המצור הצרפתי, אולם נתפס והוצא להורג. בשנת 1800 כבשו הבריטים את האיים מידי הצרפתים וכחלק מהסכם פריז של 1814, עברה מלטה רשמית לשלטון האימפריה הבריטית. האיים שימשו כמפקדת הצי הבריטי בים התיכון (עד שנת 1937). בתקופת מלחמת העולם השנייה היה למלטה תפקיד חשוב עקב קרבתה לקווי האספקה הגרמניים. על גילוי אומץ הלב בשעת המצור על מלטה, הוענק לאי כולו עיטור גבורה – צלב ג'ורג' (George Cross), המופיע בסמל ובדגל המדינה. גרמניה ואיטליה הכינו בשנת 1942 תוכנית מפורטת לפלישה למלטה ("מבצע הרקולס"), אך היא לא הוצאה לפועל. אחרי מלחמת העולם השנייה התמודדה מלטה עם קשיים כלכליים. כלכלת מלטה התבססה במידה רבה על עבודה עבור הבסיס הימי הבריטי באי[6]. קיצוצים בתקציב הביטחון של בריטניה הביאו לפיטורים במלטה, ומנהיגי האיים הביעו אכזבה מאי התמיכה של ממשלת בריטניה ובעקבות זאת, דרשו מנהיגי האי עצמאות[7]. באוגוסט 1962, ביקשה ממשלת מלטה מבריטניה להעניק לאי עצמאות בהקדם האפשרי[8]. בשנת 1964 הוענקה למלטה עצמאות מהאימפריה הבריטית, וחוקת 1964 העמידה את אליזבת השנייה כראש המדינה ומינתה מושל כנציג המלכה באיים. בשנת 1973 הפכה מלטה לרפובליקה החברה בחבר העמים הבריטי ולה נשיא כראש המדינה. מלטה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. פוליטיקה הנשיא נבחר על ידי הפרלמנט וממנה את ראש הממשלה, מנהיג המפלגה שזכתה ברוב המושבים בפרלמנט (בדומה לשיטה הישראלית). הפרלמנט של מלטה מורכב מבית אחד בלבד. הנשיא, בהמלצת ראש הממשלה ממנה את השרים לכל משרדי הממשלה. כל שרי הממשלה חייבים להיות חברי הפרלמנט. הבחירות נערכות מדי 5 שנים. משנת 1993 מלטה מחולקת ל-68 מועצות מקומיות. כלכלההמשאבים העיקריים של מלטה הם אבן הגיר, מיקום גאוגרפי נח וכוח עבודה יצרני. מלטה מייצרת רק כ-20% מהמזון שלה, יש לה מקורות מים מוגבלים ואין לה מקורות אנרגיה טבעיים. כלכלתה תלויה בסחר הזר (משמשת כנקודת מעגן לספינות מטען), בייצור (בעיקר אלקטרוניקה וטקסטיל) ובתיירות. מבחינה תיירותית יש במלטה שילוב של ארמונות יפים, מקדשים פרהיסטוריים, חופים, אתרי צלילה וחופשות מגוונות במחירים נוחים. במלטה יש חברות פרטיות שנמצאות בפיקוח ממשלתי ושווקים ליברליים. מלטה ותוניסיה דנות בשימוש מסחרי הדדי במים הטריטוריאליים שבין שתי המדינות. בשנת 2003 נערך משאל עם על הצטרפות לארגון האיחוד האירופי. גאוגרפיה.jpg) מלטה מורכבת מארכיפלג במרכז הים התיכון בערך 93 ק"מ דרומית לסיציליה, שממנה היא מופרדת על ידי תעלת מלטה. רק שלושת האיים הגדולים (מלטה, גוזו וקומינו) מיושבים בקביעות. המפרצים הרבים מאפשרים נמלים טובים. פני השטח בתוך האיים, המיושבים בצפיפות, מתאפיינים בגבעות נמוכות. הנקודה הגבוהה ביותר היא טה'דמיירק, שנמצאת באי מלטה. האי הראשי והגדול מבין השלושה הוא מלטה, בו שוכנת רוב האוכלוסייה והבירה – ולטה. האי השני בגודלו הוא גוזו ובירתו – ויקטוריה. האי השלישי בגודלו – קומינו, קטן משמעותית מהאחרים, חסר כבישים סלולים ובשטחו מלון בודד. האקלים המקומי הוא ים תיכוני. דמוגרפיה מלטה היא אחת המדינות הצפופות בעולם, כ-1,250 תושבים לקילומטר רבוע. מקור רוב האוכלוסייה הוא ערבי, בריטי, איטלקי ופיניקי. מרבית התושבים הזרים במלטה הם בני הלאום הבריטי. באי קהילה מוסלמית בת כ-2,500 נפש, רבים מחבריה נשואים לבני האי. הדת הרשמית במדינה היא הנצרות הקתולית, אך עם זאת יש חופש פולחן לבני כל הדתות. במלטה שתי שפות רשמיות – מלטית[9] (שפה שמית) ואנגלית. מרבית התושבים שולטים גם בשפה האיטלקית. מלטה היא המדינה האחרונה באיחוד האירופאי שאסרה על גירושין, עד לעריכת משאל עם במאי 2011 שבו מרבית המצביעים תמכו בהכרה חוקית בגירושין. תוצאות המשאל התקבלו על ידי הממשל המלטזי[10].
תרבות האיים מלטה וגוזו היו נתונים להשפעות תרבותיות שונות, והדבר ניכר בתרבותם של תושבי שני האיים. כמעט כל התושבים הם נוצרים קתולים, ומנהגיהם הדתיים דומים למנהגים המקובלים בדרום איטליה. החגים שנקבעו בכנסייה הקתולית לזכר קדושים או לזכר מסורות המקובלות בקרב נוצרים קתולים מורגשים במלטה ובגוזו יותר מאשר בקהילות קתוליות אחרות. חלק גדול מהחגים האלה מוכרים כימי שבתון ברפובליקה של מלטה, והם נחגגים בתהלוכות או בעצרות גדולות. ברחובות הערים מוצבים פסלי איקונין, ומקומות שבהם ביקר האפיפיור מסומנים בכתובות. עד לשנות ה-70 של המאה ה-19 הייתה הקבורה בכנסיות השיטה הרווחת. במטרה להפסיק מנהג זה, המושל הבריטי נתן הוראה להקים בית עלמין חדש – בית קברות אדולוראטה שפעיל עד היום. השפה המלטית (מכונה גם מלטזית) התפתחה מניב צפון-אפריקני של השפה הערבית, אולם עקב השפעה חזקה של שפות אירופיות, בפרט איטלקית בניב של סיציליה ואנגלית בריטית, היא התרחקה במידה רבה מן הערבית. עדיין יש לה מאפיינים מובהקים של שפה שמית, אולם הפונולוגיה שלה שונה מהפונולוגיה הערבית, והיא משופעת במילים שאולות מאיטלקית ומאנגלית. השפה המלטית נכתבת באותיות לטיניות בשיטה שהתפתחה משיטת הכתיב האיטלקי. הכתיב פונטי בדרך-כלל, אולם עדיין יש ייצוג בכתב לעיצורים לועיים שכמעט נעלמו בהגייתם של רוב התושבים. יש הבדלים בין לשונם של תושבי האי מלטה לבין תושבי האי גוזו, כשהניב של גוזו נוטה להיות שמרני יותר, בעוד הניב של מלטה מושפע יותר מהשפות האירופיות. מונחים ושמות מעולם הדת שאולים מאיטלקית, והם שונים מאוד מאלה המקובלים בקרב הערבים הנוצרים. מונחים מתחום האדמיניסטרציה והמדע שאולים בדרך-כלל מאיטלקית או מאנגלית. רוב המלטזים מדברים אנגלית ואיטלקית כשפות זרות. השפה האנגלית נחשבת שפה רשמית בצד השפה המלטית. המלטזים נוטים בדרך-כלל להצניע את הקשר של שפתם לשפה הערבית, ומעדיפים לראות בה שפה שמית עצמאית. דעה אחרת, שראשיתה בתחילת המאה ה־17 אך איננה מקובלת במחקר החל מהמאה ה־19 (במיוחד מאז שוילהלם גזניוס הפריך אותה), מקשרת את המלטזית לפונית/פיניקית, שפת הפיניקים שדוברה בפיניקיה ובמושבותיה מעבר לים, ביניהן מלטה.[11][12][13] השפעת השלטון הבריטי במלטה ניכרת במאפיינים שונים של האדמיניסטרציה, התחבורה ועוד. השפה האנגלית מוכרת כשפה רשמית בצד השפה המלטית, והיא נלמדת בבתי הספר. המלטזים נוהגים בצד שמאל של הכביש, כמקובל באנגליה ובמושבות בריטיות לשעבר. צלב ג'ורג', עיטור הכבוד הגבוה ביותר שמעניק מלך בריטניה לאזרחים שגילו גבורה ואבירות, מופיע על דגל מלטה כזכר להענקת העיטור לתושבי מלטה מאת המלך ג'ורג' השישי על הגבורה שגילו במלחמת העולם השנייה. אף כי בתרבותם של תושבי מלטה וגוזו ניכרת השפעה איטלקית חזקה, התרבות הבריטית אינה זרה להם, כך שמבקרים בריטים מרגישים בדרך-כלל נוח יותר במלטה מאשר בדרום איטליה. יהדות מלטה
היהודים הראשונים שישבו במלטה התיישבו בה כבר במהלך שלטון האימפריה הרומית באי, ואפשר שעוד מימי הפיניקים. נוכחות יהודית רציפה התקיימה באי תחת שלטון הביזנטים, הערבים, וממלכת סיציליה ששלטה באי מהמאה ה-11, ותחת שלטונה פרחה הקהילה. כאשר אוחדה ממלכת סיציליה עם ממלכת אראגון, השתנה לרעה היחס ליהודים, והם גורשו במסגרת גירוש ספרד ב-1492. יהודים מטורקיה וממקומות אחרים שנפלו בשבי האבירים ההוספיטלרים ששלטו באי מ-1530 עד 1798, ולא הצליחו לפדותם, הקימו במלטה קהילה יהודית חדשה. האי נפתח להתיישבות חופשית של יהודים לאחר כיבושו בידי נפוליאון וסילוק האבירים ב-1798. בתקופת השלטון הבריטי באי, החל מ-1800, החלה הגירה מצומצמת של יהודים למלטה מיהדות איטליה, בריטניה ולוב, אך הקהילה לא מנתה מעולם יותר מכמה עשרות אנשים ולא תמיד היה בה רב. במהלך מלחמת העולם השנייה יהודי מלטה לא נפגעו שכן מדינות הציר לא פלשו לאי. כמה יהודים מגרמניה אף מצאו באי מקלט בשנות השלושים. ב-1979 נהרס בית הכנסת הישן של הקהילה בבירה ולטה, ובינואר 2000 נחנך בית כנסת חדש. נכון לשנת 2022 חיים במלטה כ-60 יהודים.[14] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
