|
עיר עִיר היא דפוס התיישבות אנושי המאופיין בצפיפות גבוהה ובריכוז גבוה של אוכלוסייה ליחידת שטח, ביחס לצורות התיישבות אחרות. התהליך הדמוגרפי בו מתרחש מעבר של אוכלוסייה מיישובים כפריים לסוגים שונים של התיישבות עירונית מכונה עיור. הגדרת עירעיר היא מושג סוציולוגי, המעיד על אופי המקום אולם משתנה ממקום למקום. מקס ובר בספרו "העיר", ניסה להגדיר עיר על פי מאפיינים מוגדרים. המודל היה העיר האירופאית מנקודת מבט אתנוצנטרית, בעלת אוטונומיה משפטית פוליטית, ישות עירונית המנהלת את עצמה בפני עצמה. העיר גדולה באופן משמעותי מהכפרים שמסביבה ומהווה מרכז כלכלי, תרבותי ודתי לסביבתה. לעיר של ימינו בסיס כלכלי המושתת בדרך כלל על מסחר, שירותים, מלאכה ותעשייה, בניגוד לכפר, המושתת על חקלאות. בעיר המודרנית יש שלטון מקומי המחוקק חוקים מקומיים ומספק שירותים ותשתיות לתושבי העיר. בערים מתרכז הכוח הפוליטי, הדתי והתרבותי, לכן השפעתן על החברה בארץ או במדינה בדרך כלל גדול יותר מאשר היישובים הכפריים. מודל זה מצומצם ביותר ואינו כולל ערים מוסלמיות, מזרח-אסייתיות ואחרות. הערים המוסלמיות שונות היו במרכיביהן ולכן לא התאימו לקטגוריות של ובר. בעוד נקודת המבט המודרנית והמערבית של ובר מאפיינת עיר על פי יחסה כלפי חוץ, המשורר הקדום [דרושה הבהרה]מעדיף תיאור של חיי העיר גופא, ובעיקר חיי הרגש. היחס אל החוץ מתמצה בציון מבקרים מן החוץ, שהם כמו חיות מחמד מופלאות לתענוג יושבי העיר. אפשר להבין הבדל זה ביחס לעיר מתוך כך שהתיאור הקדום נכתב בעת שהערים היו בנות פחות מאלפיים שנה, מעט מזעיר מכלל בני האדם היו יושבי ערים ועצם קיומן כישויות היה מקור לפליאה, תהיה ואף ספק. כיום אחרי מעל חמשת אלפי שנים של ערים והיסטוריה העיר גופא אינה יוצאת הדופן, אלא תקן הקיום לרוב בני האדם בעולם המתועש. העיר עצמה מובנת מאליה, ויחסה אל סביבתה הפך למוקד ההגדרה והשוואתה לערים אחרות. חשיבותה של העיר בהיסטוריה _-_Flickr_-_(nivs).jpg)  מקובל לחשוב שהקשר בין עיר לציויליזציה הוא מוחלט ודו סיטרי: הציוילזציה התפתחה בעיקרה בעיר, ולעיר אין קיום ללא מוסדות הציויליזציה. היוונים הקדמונים תלו את קיום הציויליזציה והעיר גם יחד במושג יונומיה, הסדר הטוב. חלק גדול מסיפור התרבות האנושית נקבע בערים. בפרט, התפתחות מוסדות ומוסדות העל, כמו בתי משפט, חוק וחוקה, בנקאות, גילדות של מומחים, ספריות, אוניברסיטאות וכיוצא באלה התחוללה בערים. תהליכי התמחות בצורתם הקיצונית התקיימו ועודם מתקיימים אך ורק בערים. השליט והבירוקרט, המשפטן והפילוסוף, המדען והמהנדס, האדריכל והבנאי, כל אלו נוצרו בערים, התפתחו בערים וקיומם אפשרי רק בעיר, היכן שמתקיים המפגש ההכרחי בין צורך, אפשרות והזדמנות. רעיון העיר, שאולי נראה מובן מאליו כעת, סותר כמיליון שנות אבולוציה אנושית, בהן האדם התקיים כצייד-לקט. לאורך כמעט כל תקופה זו, בה האדם עוצב, חיו בני אדם בקבוצות קטנות בהן כל אדם היה מוכר לכל אדם וגם קשור עמו בקשרי משפחה. אין תימה, איפה, שהערים על מעל 5,000 שנות ההיסטוריה שלהן נאלצו להתמודד עם מכלול בעיות חדשות לניסיון האדם, בעיות הנובעות מעצם הרעיון של כינוס אלפי זרים יחד לחיים זה לצד זה בתחום מצומצם. ניכור אורבני, הבדלי מעמדות ומתח בין עשירים לעניים, מהומות ומרידות, מגפות, שלטון כוחני ועריץ - כל אלו קשורים בטבורם לעיר, והפתרונות להם עדיין בתהליך עיצוב ובחינה. מכל אלו נובע שחלק עצום מההיסטוריה האנושית הוא ההיסטוריה של ערים: החל בארך, הגדולה בערי העולם עם שחר ההיסטוריה, המגדירה את עליית תרבות שומר, דרך אכד, בבל ואור, המציינות את ערש ההיסטוריה. אוגרית ויורשתה הפניקית קרתגו ששתיהן מציינות את עידן הסחר הפיניקי שהפיץ את רעיון העיר והציויליזציה מערבה. אתונה וספרטה של יוון הקלאסית, אלכסנדריה וסירקוזה הפאן-הלניות, רומא והאימפריה שהקימה שהגדירה בפועל את ראשית תרבות המערב, כמו גם מרכז לנצרות הקתולית שמילאה תפקיד מרכזי בקיפאון ימי הביניים העתיד לבוא. ירושלים בה נולדה דת המערב, וקונסטנטינופול שהתקיימה לאורך אלף שנים כעיר נוצרית והפיצה את הנצרות צפונה ומערבה. בגדאד וקהיר, שהיו מרכז האימפריות הערביות, הפיצו את האסלאם, שימרו גחלת של הידע היווני הקלאסי והניחו חלק מהיסודות להתפתחות המדע במערב עד שהוא יצא מקיפאון ימי הביניים. אנדלוסיה שכיבושה ברקונקיסטה עם ספרייתה המופלאה היה ציון דרך חשוב להשבת פילוסופיה יוונית, ידע יווני ויבוא ניצני מדע ערביים לאירופה של שלהי ימי הביניים. פירנצה של הרנסאנס, פראג של הרפורמציה, לונדון של מקדש החירות האנגלי וגרעין לאימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה ולקולוניאליזם האירופי, פריז של המהפכה הצרפתית. כל אלו ורבות אחרות משמשות בד בבד נקודות ציון, מקור לרעיונות חדשים שהגדירו ותחמו תקופות ותרבויות וכולן יחד מהוות חלק ניכר ממארג ההיסטוריה. באור זה קל לטעות ולראות בהיסטוריה את תולדות הערים בלבד, אך רבים מהתהליכים רבי העוצמה בהיסטוריה החלו באזורים שלא הייתה בהם ולו עיר אחת: ההתפשטות ההינדו-אירופית. החורבן שהביאו גויי הים על אימפריית הסחר הפיניקית וימי הביניים הקטנים שבאו בעקבות חורבן זה. לחץ הפושטים ההונים ומפולת הדומינו של נדודי העמים שהחריבו את האימפריה הרומית. המונגולים שכבשו את האימפריה בעלת הרצף היבשתי הגדול ביותר מאז ומעולם. יתר על כן - מעצם ההגדרה עיר תלויה לקיומה בעורף חקלאי או מסחרי - לרוב שילוב של השניים. התפתחויות בטכניקות של חקלאות, אימוץ גידולים חדשים וזנים חדשים, פתיחת וסכירת נתיבי מסחר שמו כולם חסם מוגדר היטב לעצם אפשרות קיומן של ערים ולמידת שגשוגן. הגדרת "עיר" לפי חוקי מדינת ישראלבישראל, בסמכות שר הפנים לסווג את הרשויות המקומיות לעיריות ולמועצות מקומיות. פקודת העיריות קובעת שאם שר הפנים חושב שרצוי שישוב מסוים יוכר כעירייה, הוא רשאי לצוות על הקמת ועדת חקירה שתחקור את הנושא, ולאחר שהגישה הוועדה דו"ח לעיונו, רשאי השר להחליט על פי שיקול דעתו שהישוב הוא עירייה. הפקודה קובעת שהשר לא יכריז שישוב עם פחות מ-10,000 תושבים הוא עירייה, אלא בנסיבות מיוחדות, וגם בנסיבות כאלה אין להכריז על ישוב עם פחות מ-5,000 תושבים כעירייה.[1] עם זאת, אחד הקריטריונים שנבחנים בשיקול למתן מעמד של עיר הוא מספר תושבים גבוה מ-20,000. ישנם גם קריטריונים שאינם קשורים למספר התושבים, כגון: אופי שאינו כפרי, מקורות תעסוקה שאינם חקלאיים, ניהול תקין, יציבות קואליציונית ורמת השירותים לתושבים.[2] הקריטריונים הדמוגרפיים והאחרים מותירים טווח רחב לשיקול דעת. לדוגמה: ברמת השרון, בעת שהייתה עדיין מועצה מקומית, התגוררו מעל 35,000 תושבים. לכל עירייה יש ראש עירייה ומועצה, הנבחרים בבחירות המקומיות שמקיים משרד הפנים. מספר חברי המועצה נקבע בהתאם למספר התושבים:
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
