|
יפן
יפן (בקאנג'י: 日本; בקטאקנה: ニホン／ニッポン; בהיראגאנה: にほん／にっぽん; ברומאג'י: Nippon או Nihon, תלוי בהקשר) היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, השייכת ליבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא מעצמה כלכלית: היא המדינה השישית בעולם מבחינת עוצמתה הכלכלית,[7] בחישוב לפי תמ"ג וחברה בארגון המדינות המתועשות (G7). יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים". יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים.[8] הקצה הצפוני שלה מרוחק כ-50 ק"מ מן האי הרוסי סחאלין, והקצה הדרומי שלה נמצא במרחק כ-150 ק"מ מדרום קוריאה. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו סמוכים זה לזה ומהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. נכון לשנת 2022, מונה אוכלוסייתה של יפן למעלה מ-125 מיליון איש,[9] והיא המדינה ה-12 בגודלה מבחינת אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה מתרכזת במישורים ובשפילות החוף של המזרח והדרום, ואילו הצפון דליל יותר באוכלוסין. יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, הוא המטרופולין הגדול בעולם ובה למעלה מ-30 מיליון תושבים. אטימולוגיהבהקשרים רשמיים מדינת יפן נקראת ניפּוֹן ובהקשרים לא רשמיים המדינה נקראת ניהוֹן.[10] המקור להבדל בצורות ההגיה הוא שתי שיטות הקריאה השונות הנהוגות ביפנית, כאשר צורת הקריאה ניפון שייכת לקריאת און־יומי הדומה לסינית וצורת הקריאה ניהון שייכת לקריאת קון־יומי. בשני המצבים המילה תכתב באותם הסימנים, 日本, שמשמעותם "השמש העולה", זהו גם מקורו של הכינוי של המדינה במערב, "ארץ השמש העולה". מקור השם הוא העובדה שהמדינה נמצאת מזרחית לסין, שבתקופת שושלת סווי הסינית עמדה בקשרים דיפלומטיים עם הקיסרות היפנית. מקור השם העברי (כמו גם בשפות רבות אחרות) "יפן" ("Japan") מגיע מצורת הביטוי "ניפון". הפעם הראשונה ששם המדינה נכתב באלפבית הלטיני הייתה בשנת 1565, ונכתב Giapan. היסטוריה
פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמת
מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה ומסיביר לפני לפחות 30,000 שנה, כאשר עדיין לא היה ים שהפריד בין יפן ליבשת אסיה. ייתכן כי אחרים הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה. הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים בערך ב-10,000 לפנה"ס עם תרבות ג'ומון, המאופיינת בתחילתה באורח חיים של ציידים-לקטים נוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והממצאים הארכאולוגיים מעידים שהבגדים עשויים היו מקליפות עצים. לקראת האלף השלישי לפנה"ס אנשי הג'ומון כבר פיסלו דמויות מחימר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידי חבלים ומקלות שנלחצו אל החימר הלח. יפן היא מקום ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם. בהדרגה החל תהליך של התיישבות. מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. מסורת זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן, בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אולם הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה שבה נכתבו התעודות הללו הייתה תקופה של מלחמות בין כמה שליטים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק בידי משפחה קיסרית אחת ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לשלטונה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש, אמטראסו, הנחשבת גם כיום לבכירה באלי הפנתאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן, דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת שעמה נמנים קיסרי יפן של ימינו. תקופת יאיואי
בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代), סביב המאה ה-3 לפנה"ס, הייתה פריחה של טכנולוגיות חדשות כגון חקלאות אורז, והפקת ברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר: האנשים החלו לארוג בדים, לגור בכפרי-איכרים קבועים, לבנות מבנים מעץ ומאבן, לצבור את הונם על ידי בעלות על קרקעות ולאחסן דגן. בתקופה זו התפתחו מעמדות חברתיים ברורים. לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירה תקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. בהתבסס על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היו איכרים; אחרים היו דייגים, אורגים, קדרים, אומנים, ומומחים פולחניים. התקופה הקלאסית היפנים החלו לכתוב את ההיסטוריה שלהם רק במאה ה-5 וה-6 לספירה, כשמערכת הכתיבה הסינית, בודהיזם, קדרות מתקדמת, קבורה טקסית והיבטים תרבותיים אחרים הובאו ליפן על ידי אריסטוקרטים, אומנים, ונזירים מבאקג'ה, ממלכה בקוריאה. השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשית המאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהון שוקי (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אף על פי שיפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד לשנת 57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדים גמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפור אגדי הרבה יותר – הן מייחסות את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם. לפי המיתולוגיה היפנית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס בידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האלה אמטראסו. ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה – ראשי הממשלות. דרך רפורמת טאיקה משנת 645 הגבירו היפנים את אימוץ התרבות הסינית וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. אולם, הכוח הפוליטי נשאר בידי משפחות האצולה, שניהלו את המדינה בפועל.[11] הקמת המדינה הריכוזית ביפן על פי הדגם הסיני, סללה את הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית ביפן עד למאה ה-19. בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיום נארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיום קיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרוי תקופת הייאן. ימי הביניים ביפן תקופת ימי הביניים ביפן אופיינה בהתרופפות השלטון המרכזי ובעלייתו של מעמד שליט של לוחמים הקרויים "סמוראי". בשנת 1185 היה הגנרל מינאמוטו יוריטומו הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. מלחמות שפרצו בין הסמוראים לבין עצמם הביאו להתפוררות מדינית, אך איש לא העז להדיח את השושלת הקיסרית.[11] ממשל השוגון הצליח לחסום פלישה מונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו. שלטונם הארוך של הסמוראים ביסס את ערכיהם כ״ערכי ההתנהגות הנעלים״. בראש ערכי הסמוראים עמדו הנאמנות לאדון, אומץ-לב, כבוד, הקרבה עצמית, אורח חיים ספרטני ושליטה עצמית. ה"בּוּשִידוֹ" ("דרך הלוחם") התבסס על יסודות קונפוציאניים, כגון ציות, מילוי חובה ואחריות, אך היה זה קונפוציאניזם בעל אופי צבאי. הוא הושפע גם מן הבודהיזם, בייחוד של אסכולת הזן, שהטיפה לריכוז נפשי, שלווה פנימית, ביצוע מושלם ונכונות למות. הסמוראים הצטיינו כלוחמים, אך גם נודעו לשמצה באכזריותם כלפי אויביהם וכלפי עצמם, ובנכונותם להתאבד בהראקירי ("חיתוך הבטן") כדי להציל את כבודם.[11] במאה ה-16, סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים הגיעו ליפן לראשונה והתחילו בכך את תקופת "סחר הנאנבאן" ("ברברי דרומי") של חליפין מסחרי ותרבותי ער בין יפן והמערב (ואף עם סין). הזרים הצליחו להקים תחנות מסחר ביפן, אליהן נספחו גם מיסיונרים נוצרים, אשר הביאו להתנצרותה ההדרגתית של כעשירית מן האוכלוסייה, בעיקר בדרום יפן.[11] היעדר כיבושים זרים וקיומו הרצוף של מוסד הקיסרות סייעו למנהיגים יפנים חזקים לאחד את המדינה היפנית מחדש בכוח הזרוע, במחצית השנייה של המאה ה-16: תחילה אודה נובונאגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו חיזקו את שלטונם במדינות הלוחמות ביפן. בהמשך, טוקוגאווה הצליח לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה בשנת 1600. לאחר מכן הוא העביר את הבירה לאדו (כיום טוקיו), קיבל מן הקיסר את התואר "שוגון" (מפקד צבאי עליון) והחל את שוגונות טוקוגאווה.[11] שוגונות טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המיסיונרים הקתולים, חסמה כל יחסים עם אירופה, למעט מגעים מוגבלים מאוד עם סוחרים הולנדים באי המלאכותי דג'ימה. עד אמצע המאה ה-17 גורשו כמעט כל האירופאים מיפן, והדת הנוצרית נאסרה. במקביל, היפנים נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו את שושלת צ'ינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637 והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. עם גירוש הזרים נאסר על היפנים עצמם לצאת מגבולות ארצם ולבנות אוניות גדולות, היכולות להפליג למקומות רחוקים. באופן זה ניתקה יפן את עצמה מן המערב, לתקופה שנמשכה קרוב ל-250 שנה.[11] בתקופת בידוד זו, בּירתה של שוגונות טוקוגאווה הייתה העיר אדו, היא העיר טוקיו של ימינו, ומכאן נגזר גם שמה של התקופה: תקופת אדו. במחקר המודרני, נחשבת תקופה זו לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית. התקופה המודרנית במחצית הראשונה של המאה ה-19 פקדו את יפן כמה משברים. בשנות השלושים נפגעו היבולים משיטפונות וקור: הדבר גרם למחסור חמור במזון, ומאות אלפי איכרים מתו מרעב. במקומות שונים פרצו מרידות איכרים כנגד תשלום המס על היבולים, אך הן דוכאו באכזריות על ידי השלטונות. איכרים רבים נהרו אל הערים במטרה למצוא פרנסה, אך המחסור הכללי במוצרי מזון הביא לעלייה במחיריהם ולמהומות של העירוניים. מצוקת האיכרים ועניי הערים השתלבה במצוקת הסמוראים מן הדרגות הנמוכות, שהכנסותיהם מקצבות האורז לא הספיקו לצורכיהם. סמוראים אלה התרוששו, שעה שהסוחרים ובעלי המלאכה - אשר נחשבו נחותים חברתית מהסמוראים - התעשרו וצברו כוח. בשנות הארבעים נקטה ממשלת השוגון ברפורמות כדי לתקן את נזקי המשבר הכלכלי. אולם, בגלל המבנה השמרני של הממסד, בוצעו הרפורמות חלקית בלבד, ונחלת השוגון לא שיקמה את המשק שלה. המשבר הכלכלי החליש את מעמד השוגון, אולם אמצעי הדיכוי של השלטונות והנאמנויות הפיאודליות שהמשיכו להתקיים, שמרו על המשטר מפני התמוטטות. בידודה הבינלאומי של יפן באותה עת אמנם סייע ליציבותה הפוליטית, אך חולשתה הכלכלית והצבאית הקשתה על המשך הבידוד לאורך זמן. באמצע המאה ה-19 עמדה יפן ללא צי ועם מערך צבאי מיושן, מול המעצמות הימיות של המערב, אשר התעניינותן במזרח אסיה הלכה וגברה.[11] המדינה שפרצה את שערי יפן למערב הייתה ארצות הברית. ב-1854 הכריח הקומודור האמריקני מת'יו פרי את יפן להיפתח למערב באמצעות הסכם קנגאווה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867–1868. בעקבות מלחמה זו התחוללה מהפכה פוליטית שנקראה "אוסי פוקו" ("החזרת השלטון הקיסרי"), ובשפות המערביות קראו לה "רסטורציה". משמעותה הייתה הפלת המשטר הישן בראשות השוגון וכינונו של משטר חדש בראשותו של הקיסר מוצוהיטו. משטר הקיסר התייחס בסלחנות כלפי אנשי המשטר הישן, ובכך מנע מהפכת-נגד. השוגון התפטר, ויתר על מעמדו, ולא נענש. כך החזירה רסטורציית מייג'י את עטרת השלטון הקיסרי ליושנה, כ-700 שנה לאחר שהשלטון "נגזל" מהקיסר על ידי השוגונים ואנשי הצבא.[11] במסגרת הרסטורציה, בשנת 1868 החליט הקיסר מוצוהיטו לפתוח את יפן לסחר חוץ עם מדינות מערביות נוספות - החלטה המסמלת את ראשיתו של תהליך מודרניזציה מהיר שעברה המדינה. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכת משפט וצבא. רפורמות אלו הפכו את האימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמת סין–יפן הראשונה ואת האימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן על טאיוואן, קוריאה, וחצי מסחלין. בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה קצרה של "דמוקרטיית טיישו". מלחמת העולם הראשונה אפשרה ליפן, שלחמה בצד מדינות ההסכמה המנצחות, להגדיל את השפעתה באסיה ואת החזקותיה הטריטוריאליות באוקיינוס השקט. בשנת 1931 פלשה יפן למנצ'וריה, וכבשה אותה. המחאות נגד השתלטות זו הביאו את יפן לעזוב שנתיים אחר כך את חבר הלאומים. ב-1936 חתמה יפן על הסכם אנטי-קומינטרן עם גרמניה הנאצית ושנה אחר כך יצאה להרחיב את תחומי השליטה שלה בסין, מה שהביא לפרוץ מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945). ב-1940 חתמה יפן על הסכם משולש עם גרמניה ואיטליה, שאחריו כונו שלושתן מעצמות הציר. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור, וכך נכנסה גם ארצות הברית באופן פעיל למלחמת העולם השנייה. ב-19 בפברואר 1942 תקפה יפן את העיר דרווין וגרמה למותם של 243 איש. לאחר קרבות רבים באוקיינוס השקט, איבדה יפן את הרווחים הטריטוריאליים הראשוניים שלה, וארצות הברית הגיעה לטווח הפצצת מטוסים מטוקיו, מאוסקה ומערים אחרות, וכן הטילה פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי, שלפי ההערכות הביאו למותם של כ-135,000 בני אדם. יפן חתמה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945. הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש שכוננה מחדש את יפן כמדינה בעלת ערכים דמוקרטים. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן מעצמה כלכלית עולמית, ומאז סוף המאה ה-20 החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003. ממשל ופוליטיקה
  הרשות המייצגת את הריבון ונבחרת בבחירות חופשיות ודמוקרטיות היא הדיאט, בית המחוקקים היפני. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, אשר נבחר מבין חברי הדיאט וממשלתו זקוקה לאמון הדיאט. הדיאט היפני, הנקרא "קוקאי", בנוי משני בתים: בית נבחרים (בית תחתון) ובית היועצים (בית עליון). בית הנבחרים כולל 480 צירים הנבחרים בבחירות, כאשר 300 מתוכם נבחרים באזורים חד-נציגיים ו-180 מתוכם נבחרים באופן יחסי מתוך 11 אזורי בחירה, לפי בחירה במפלגות ולא בנציג ספציפי. חברי בית הנבחרים מכהנים כ-4 שנים. בית היועצים כולל 252 צירים, כאשר 96 נבחרים בבחירות יחסיות ארציות – 50 כל שלוש שנים – ו-146 נוספים נבחרים בשיטה אזורית מתוך 47 מחוזות מנהליים. כל מפלגה במחוז מציגה מועמדים לפי גודל המחוז. ממשלת יפן מורכבת מראש הממשלה ומשריו ואחראית כלפי הדיאט. על ראש הממשלה להיות חבר של הדיאט והוא נבחר על ידי חברי הפרלמנט. לראש הממשלה יש את הסמכות למנות ולפטר שרים, שרובם חייבים להיות חברי דיאט. בשנים 1955 עד 2009 שלטה ביפן המפלגה הליברלית דמוקרטית (LDP), למעט תקופה קצרה ב-1993 בה כיהנה מממשלת קואליציה של המפלגות המתנגדות לה; ב-2009 עלתה לשלטון המפלגה הדמוקרטית לאחר שזכתה לראשונה ברוב בבחירות. ראש ממשלת יפן מאז אוקטובר 2021 הוא פומיו קישידה. יפן היא מונרכיה חוקתית שבראשה עומד קיסר, והיא הקיסרות האחרונה בעולם. הקיסר הוא סמל של המדינה ואחדות העם, אולם הוא אינו מחזיק בסמכויות שלטוניות. שושלת הקיסרים היפנית היא הארוכה ביותר בעולם, ונמשכת מעל 2600 שנה, אך תפקידו של קיסר יפן כיום הוא סמלי בעיקרו. הריבונות, שפעם הייתה מגולמת בקיסר, נובעת כיום מהעם היפני על פי החוקה. הקיסר אחראי רק לחובות טקסיות ואין לו סמכות ביצועית. באירועים דיפלומטיים הקיסר בדרך כלל משמש בתפקיד ראש המדינה. נארוּהיטוֹ[12] הוא כיום הקיסר ה-126 של יפן. הוא עלה לכס הקיסרות ב-1 במאי 2019 לאחר פרישתו של אקיהיטו אביו. תקופת מלכותו נקראת "תקופת ראיווה" (令和, "הרמוניה נפלאה").[13] נארוהיטו הוא הקיסר הראשון שנולד ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. יחסי חוץ
 יפן חברה בארגון האומות המאוחדות מאז 1956 ובארגון המדינות המתועשות ובפורום שרי האוצר הבינלאומי של ה-G-20. יפן נוטלת חלק בפסגת מזרח אסיה והיא תורמת בצורה משמעותית למדינות מתפתחות. ליפן יש קשרים כלכליים וצבאיים הדוקים עם ארצות הברית. הברית הביטחונית בין ארצות הברית ליפן פועלת כאבן הפינה של מדיניות החוץ של המדינה. בגלל קרבתה למערב, יחסיה של יפן עם קוריאה הצפונית מתוחים. ליפן מחלוקת טריטוריאלית על איים שונים שהיו נתונים לשליטתה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. אלה הם ארבעת האיים הקוריליים הדרומיים, שמוחזקים בידי רוסיה, וכן סלעי ליאנקור ("דוקדו" בקוריאנית, "טקשימה" ביפנית), המוחזקים בידי קוריאה הדרומית. איי סנקאקו (בסינית "דיאיוטיי"), שאותם תובעת סין, נמצאים בשליטה יפנית. באיים קטנטנים אלה ישנם מאגרים אפשריים של נפט וגז טבעי. המחלוקת על האיים מעיבה על היחסים בין סין ויפן אף כי הן מנהלות קשרי מסחר קרובים זו עם זו. שתי הכלכלות הן בין הגדולות בעולם, והיקפי המסחר בין שתי המדינות השכנות הם עצומים. כלכלה
.jpg) כלכלת יפן היא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית, סין וגרמניה),[14] עם תמ"ג של כמעט 5 טריליון (אלף מילארדים) דולר, וכן בהתחשב בשווי כוח הקנייה. המטבע המקומי הוא ין יפני, המטבע השלישי הנסחר ביותר בעולם אחרי הדולר האמריקני והאירו. שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק על חינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-80 של המאה ה-20, והפכו אותה לאחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, לצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. עם זאת, בשנות ה-90 וה-2000 חלה נסיגה משמעותית בקצב הצמיחה של יפן בשל סיבות כלכליות ודמוגרפיות, והיא נאלצה להתמודד עם שנות מיתון ארוכות. ניסיונות ממשלתיים לחדש את הצמיחה הכלכלית, בין היתר על ידי יצירת גירעונות ענק והורדות ריבית דרסטיות, לא זכו להצלחה רבה וכן הופרעו על ידי ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים 2001–2002 והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 שהביא למיתון נוסף, לקצב צמיחה שלילי ולשיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה (5.7%). התעשייה, המפיקה רבע מהתוצרת הלאומית היפנית הכללית, תלויה מאוד בייבוא של חומרי גלם ודלקים. בשוק הבינלאומי, יפן מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, בהיותה בסיסן של חברות גדולות כמו טויוטה, הונדה, סובארו, ניסאן, מאזדה, סוני, פנסוניק, טושיבה והיטאצ'י. ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העילית – מוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, רובוטיקה, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות. מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית, ואילו מגזר החקלאות אך ורק 1.6% מהתמ"ג, אף שליפן אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה. בעקבות צפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי ענק של בנייה לגובה, גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם. דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניות סקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר הוצעו לבנייה בטוקיו. מדע וטכנולוגיה
ביפן, עיקר המיקוד במדע וטכנולוגיה מופנה לכיוון מוצרי צריכה אלקטרונים, רובוטיקה, ותעשיית הרכב. הגורם האחראי על מדע וטכנולוגיה בממשלת יפן הוא משרד החינוך, התרבות, הספורט, המדע והטכנולוגיה. ביבשת אסיה, יפן היא המובילה בפרסי נובל בתחום המדע. בתחומי התקשורת וטכנולוגיית המידע, ה-ITU דירג את יפן במקום ה-3 באסיה, ובמקום ה-11 בעולם כולו. גאוגרפיה
 יפן שוכנת במזרח אסיה במערב האוקיינוס השקט. האיים הראשיים, המכונים לפעמים איי הבית, הם: הוקאידו, הונשו (נקרא גם היבשת), שיקוקו, וקיושו. קבוצת איים גדולה נוספת היא איי ריוקיו הנמצאת במרחק של יותר מ-600 ק"מ דרום-מערבית לקיושו. בנוסף, קיימים עוד כ-3,000 איים קטנים יותר בארכיפלג היפני כולו. יפן היא הארץ בעלת צפיפות האוכלוסין ה-41 בעולם. אולם, כ-73% מהמדינה היא הררית ומיוערת ואינה ראויה לחקלאות, לתעשייה או למגורים בשל תלילות המורדות, האקלים והחשש ממפולות אדמה בשל רעידות אדמה וגשם חזק. לפיכך, צפיפות אוכלוסין באזורים הראויים למגורים היא גבוהה מאוד, בעיקר באזורי החוף. יפן נמצאת באזור של געשיות פעילה בתחומי "טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, במפגש בין לוח הפיליפינים, הלוח הפסיפי, הלוח האירואסייתי והלוח הצפון-אמריקאי. מתקיימת גם פעילות געשית תת-ימית, למשל במיוג'ין-שו. ישנן רעידות אדמה תכופות ברמות נמוכות וכן פעילות געשית מפעם לפעם. רעידות אדמה הרסניות, שלעיתים קרובות מביאות אחריהן צונאמי, קורות כמה פעמים במאה. הרעידות הגדולות האחרונות היו בסנדאי ב-2011, בצ'ואטסו ב-2004 והאנשין ב-1995. ביפן ישנם תשעה אזורים אקולוגיים מיוערים, שמשקפים את האקלים והגאוגרפיה של האיים. מיערות טרופיים ותת-טרופיים באיי ריוקיו ובונין, ליערות מעורבים וממוזגים באיים הראשיים וליערות מחטניים ממוזגים באזורים הקרים של האיים הצפוניים. אקלים יפן היא באזור אקלים ממוזג, עם בערך ארבע עונות מובחנות, אך בגלל אורכה מצפון לדרום ובשל הטופוגרפיה שלה, ישנם הבדלים גדולים בין ששת אזורי האקלים העיקריים, אשר מתבטאים למשל בכך שהצפון הרחוק קר מאוד בחורף, ואילו הדרום הרחוק הוא סובטרופי. האקלים מושפע גם על ידי רוחות עונתיות שמגיעות מהיבשת לאוקיינוס בחורפים ולהפך בקיץ. מימי זרם קורושיו מחממים את הצד הפונה לאוקיינוס השקט, ומקיימים את שוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום, רוב השוניות האלה גוססות כיום. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונת מונסון, למעט בהוקאידו, כאשר חזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שליד קו המשווה ומתקדמים מדרום-מערב לצפון-מזרח, ומביאים איתם גשם כבד. דמוגרפיה
 יפן מונה כ-122 מיליון נפשות. החברה היפנית היא הומוגנית מבחינה אתנית ולשונית, עם אוכלוסיות קטנות של קוריאנים (מיליון), אוקינאווים, אשר שפתם ותרבותם שונות מאלה של כלל היפנים (1.5 מיליון), סינים וטאיוואנים (0.5 מיליון), פיליפינים (0.5 מיליון), וברזילאים, רובם אנשים ממוצא יפני אשר היגרו לברזיל (כרבע מיליון); וכן המיעוט המקומי – האיינו בהוקאידו. כ-99% מהאוכלוסייה דוברת יפנית כשפתם הראשונה. האזרחות היפנית מוענקת לתינוק כאשר בני משפחתו רושמים אותו – לידה ביפן לבדה אינה מקנה אזרחות. מיעוטים דוברי יפנית חיים לעיתים ביפן למשך שנים רבות מבלי שהם נעשים לאזרחים בארץ לידתם. אנשים ממוצא יפני שחוזרים ליפן מחוץ לארץ מקבלים אזרחות אם לידתם בארץ האחרת נרשמה ביפן על ידי בן משפחה. לפעמים החוזרים האלה אינם נחשבים ליפנים ממש, ויש שחושדים בהם כי הגיעו מהקאסטה ה"טמאה" "בורקומין", קבוצה של אנשים שידוע כי היגרו לארצות דרום אמריקאיות, ויש לעיתים אפליה כנגדם. האוכלוסייה היפנית מזדקנת במהירות,[15] כתוצאה מגל לידות לאחר מלחמת העולם השנייה, וירידה בלידות עם המודרניזציה של המדינה בחצי השני של המאה ה-20. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, תוחלת החיים ביפן היא בין הגבוהות בעולם (87.9 לנשים ו-81.9 לגברים ב-2021). בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת נבלם כליל הגידול באוכלוסיית יפן, ובחלקו השני (החל מ-2007) אף נרשם מדי שנה קיטון בגודל האוכלוסייה. ב-1975 ירד שיעור הפריון של יפן לראשונה מ-2, ובשנים האחרונות הוא נע סביב 1.3, לאחר עלייה קלה מהשיעור שאפיין אותה בתחילת המאה. משמעות נתון זה היא ירידה של כשליש בגודלן של הקוהורטות הבין דוריות, כלומר ירידה משמעותית ומתמשכת גם במספרן של הנשים בגיל הפריון. הקיטון הטבעי של יפן ב-2013 היה מעל 240,000 נפש. בשנת 2014, 26% מהאוכלוסייה היו בגילי 65 ומעלה. משרדי הבריאות והרווחה צופים כי עד שנת 2060, אחוז גילים אלו יעלה ל-40, ואילו ילדים עד גיל 5 יהוו 3.9% מהאוכלוסייה. אם לא יהיו שינויים מפליגים בילודה או במדיניות ההגירה, צפויה אוכלוסיית יפן לרדת אל מתחת 100 מיליון בשנת 2050, כשאחוז ניכר מהאוכלוסייה יהיו קשישים מעל גיל 65. השינויים במבנה הדמוגרפי הביאו לעלייתן של מספר בעיות חברתיות וכלכליות, בעיקר ירידה פוטנציאלית בכוח העבודה ועלייה במחיר של ביטחונות סוציאליים כמו תוכניות הפנסיה הציבורית. מתכנני המדיניות של הממשל כיום מצויים בוויכוח מתמיד לגבי צורת ההתמודדות עם הבעיה. הגירה ותמיכה בילודה הם שני רעיונות שעשויים להגדיל את כוח העבודה הצעיר. הגירה אינה פופולרית ביותר שכן שיעורי הפשע העולים ביפן מיוחסים לעיתים קרובות לזרים הגרים ביפן[דרוש מקור].
דת
 שתי הדתות העיקריות ביפן הן השינטו ובודהיזם, וחלק גדול באוכלוסייה מקיים את שתיהן. בין 50% ל-80% מהיפנים עורכים פולחני שינטו, כולל צורות שונות של סינקרטיזם עם בודהיזם, לרוב במזבחות ביתיים או במקדשים מקומיים. רוב היפנים, כ-70% במספר סקרים, מדווחים על עצמם כ"חסרי דת" (無宗教, מוּ-שוּקיוֹ), אך הדבר נובע מכך שהקטגוריה המערבית "דת" זרה לתרבות המקומית והופיעה רק בתקופת מייג'י. הגדרה עצמית כ"בן דת השינטו" מתפרשת על ידי הציבור כחברות במסדרים ובאסכולות מאורגנות, ורק כ-3% מהאוכלוסייה מזדהים כך.[16] קונפוציאניזם או אפילו דאואיזם משמשים כבסיס לקוד המוסרי וכ"שקאי-טונן" (רעיון חברתי משותף) מיעוט אומר כי הוא נוצרי (0.7%) או בן לדת אחרת (4.7%). כמו כן, מאז אמצע המאה ה-19 עלו כתות דתיות הקרויות שינקוסיוקו. הבודהיזם אינו דת המאורגנת באופן קשיח, ביפן קיימים מספר רב של מסורות בודהיסטיות, רובן המוחלט משתייכים לאסכולת המהאיאנה, אך אין ארגון גג שמאחד את הבודהיזם ביפן ואף מעטים שיתופי הפעולה. למעשה, חלק גדול מהמסורות היפניות קשורות יותר היסטורית ותאולוגית למסורות מחוץ ליפן, לדוגמה הזן היפני מקורו בצ'אן הסיני, ומסורת השינגון האיזוטרית והמיסטית חולקת יותר קוי דמיון עם הבודהיזם הטיבטי מאשר עם כל מסורת יפנית אחרת. שפה
 השפה היפנית אינה מסווגת מבחינה משפחתית, אף כי קיים דמיון תחבירי משמעותי בינה לבין הקוריאנית. מבנה היפנית הוא SOV, הווה אומר שהנשוא מופיע בסוף המשפט, ולאחר המושאים (בניגוד לעברית ואנגלית, למשל, שהן מסוג SVO, בהם הנשוא מופיע לפני המושא). היפנית היא שפה צירופית, הניכרת במערכת של הונוריפיות (honorifics) המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה. באופן יחסי, בשפה יש מבחר הגאים קטן. לפני המאה ה-5, לא הייתה ליפנים מערכת כתיבה משלהם. הם החלו לאמץ את המערכת הסינית, יחד עם היבטים רבים אחרים של התרבות הסינית. בתחילה כתבו היפנים בסינית קלאסית או בערבוב של סינית אידיאוגרפית ופונטית על מנת ליצור משמעות יפנית. דוגמה לסגנון מעורבב כזה הוא ה"קוג'יקי", שנכתב ב-712 לספירה. אז החלו להשתמש בסימניות סיניות על מנת לכתוב יפנית בסגנון שמכונה מניוגנה, שבו קיימות עשרת אלפים סימניות. לאחר זמן, פותחה מערכת כתיבה. סימניות סיניות (קאנג'י) שימשו לכתוב מילים שאומצו מהסינית, או מילים יפניות בעלות משמעות מקבילה. הסימניות הסיניות שימשו גם לכתוב אלמנטים תחביריים, ולאחר שפושטו נעשו לשלושה סוגים של כתב: היראגאנה, קאנג'י וקאטאקאנה. כתבים אלו הם כתבי הברות, המכילים כמה עשרות סימנים, בניגוד לאלפי הסימניות של הקאנג'י. הספרות היפנית הגיעה לשיא במאה ה-11 עם "סיפור גנג'י" מאת מורסקי שיקיבו, אשת אצולה. יצירות ספרות יפניות רבות נכתבו באותה עת בידי נשים, מכיוון שמלומדים יפנים העדיפו לכתוב בסינית. היפנית המודרנית נכתבת בשילוב של היראגאנה, קאטאקאנה וקאנג'י. תרבות
    התרבות היפנית השתנתה מאוד במשך השנים, מתרבות ג'ומון המקורית לתרבות בת הכלאיים של היום, המשלבת בה השפעות אסיאתיות, אירופיות ואמריקניות. מבחינה היסטורית, לסין ולקוריאה הייתה ההשפעה הרבה ביותר, החל מהתפתחות תרבות היאיויי ב-300 לפנה"ס; השפעות אלו הביאו לאחר מכן לחקלאות אורז, קבורה טקסית, קדרות, ציור, כתיבה, שירה, מערכת נימוסים מסורתית מוגדרת התופסת חלק חשוב בתרבות היפנית ומהיאנה בודהיזם עד למאה ה-7 לספירה. בתקופה הפרה-מודרנית פיתחה יפן תרבות מיוחדת לה, באמנות; (איקבנה, אוריגמי - אמנות קיפול נייר, אוקיו-אה, סאקורה - פריחת עץ הדובדבן הלוקחת חלק חשוב בתרבות ובעיקר באמנות היפנית); באומנויות (בובות, יצירות לקה וקדרות), אמנויות הבמה (בונרקו, ריקוד מסורתי, קבוקי, נו, רקוגו), ומסורות אחרות (משחקים, אונסן, סנטו, טקס התה היפני, אדריכלות יפנית, גנים יפניים, חרבות קטאנה וטיפוח עצים ננסיים מיוחדים המכונים בונסאי)), והמטבח היפני המסורתי שפירות ים ודגים לוקחים בו חלק חשוב, וזאת בעקבות כך שהדיג נפוץ מאוד ביפן. בין המאכלים היפניים המסורתיים שנעשו נפוצים ברחבי העולם ניתן למנות את הסושי. מאמצע המאה ה-19 והלאה, ההשפעות האירופאיות היו החזקות ביותר, כשההשפעה האמריקאית עולה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה. השפעות אלו ניכרות בתרבות היפנית של היום, שמשלבת בין האירופאי, האסייתי והאמריקאי, באופנה, בקולנוע, בספרות, בטלוויזיה, במשחקי הווידאו, ובמוזיקה. כיום, יפן היא יצואנית תרבות חשובה, שזכתה לפופולריות רבה סביב העולם, במיוחד בארצות מזרח-אסיאתיות אחרות. תרומות יפניות הניכרות באופן מיוחד לתרבות העולם הם ה"אנימה" וה"מאנגה" (סוג של קומיקס), הגנדאי גקי (סוגה קולנועית) והבּוּטוֹ, צורת מחול אוונגרדית שהתפשטה מיפן לאירופה, ארצות הברית ואוסטרליה. תרבות יפנית מסורתית ומודרנית זכתה למעריצים רבים באירופה ובאמריקות. חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית היה במשך מאות שנים סוגים שונים של אמנויות לחימה שחלקן הגדול פותח בה. מענפי הספורט הנפוצים ביפן, שנעשה לסמלה גם בעולם כולו, הוא הסומו; סוג התאבקות במשקל כבד, שאף היווה בעבר חלק מדת השינטו. בין אמנויות הלחימה המסורתיות שפותחו ביפן, ניתן למנות את הנינג'יצו והג'ו ג'וטסו, שחלקים מהן נפוצו עם הזמן גם לשאר העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה אמנויות לחימה מודרניות-ספורטיביות צברו פופולריות, בהן ניתן למנות את הג'ודו, הקנדו והקראטה לסוגיו - שוטוקאן, קיוקושינקאי, שורין ריו, גוג'ו ריו, אייקידו ועוד. משחק ההימורים הנפוץ ביותר ביפן הוא המא-ג'ונג ומשחקים בו אף ראשי הפשע. כתוצאה מכך יצא למשחק דימוי שלילי בקרב החברה שומרת החוק ביפן. בשנות ה-90 הקימו קבוצות סטודנטים שגילו את המשחק מחדש קבוצות לקידום המשחק באוניברסיטאות של יפן. חינוך וילדות ביפןבשנת 1872 הונהג ביפן חינוך חובה כאחת מהתוצאות של רסטורציית מייג'י. מאז 1947 חינוך החובה מורכב מבית ספר יסודי ואמצעי, מגיל 6 ועד 15. כמעט כל הילדים ממשיכים את לימודיהם בבית ספר תיכון לשלוש שנים, ו-96% ממסיימי התיכון ממשיכים לאוניברסיטה, קולג' או חינוך גבוה אחר. שנת הלימודים היפנית מתחילה באפריל, חלקם לומדים בין הימים שני עד שישי וחלקם בשני עד שבת. בנוסף לחופשים פעם או פעמיים בשבוע, יש לתלמידים ביפן עוד שתי חופשות קצרות באביב ובחורף, וחודש שלם של חופשה בקיץ. במשפחה יפנית ממוצעת מספר קטן של ילדים; אחד או שניים. הלימודים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים מאתגרים וקשים עד מאוד, ולעיתים קרובות נוצרים אצל הילדים מצבי לחץ וחרדה כתוצאה מהתחרותיות הרבה. ממחקר שבוצע בשנת 2016 ביפן עלה כי 70% מהגברים ו-60% מהנשים שבין הגילים 18–34 אינם נשואים ואינם נמצאים בזוגיות קבועה. עוד עלה כי 42% מהגברים ו-44% מהנשים שבין הגילים 18–34 מעולם לא קיימו יחסי מין. כתוצאה מהטכנולוגיה המתפתחת והולכת המביאה לניכור בין בני האדם, התפתחה תופעת ההיקיקומורי, התבדלות מהעולם למשך תקופה ארוכה, דבר המוביל גם לעליה בשיעור הדיכאון.[17][18][19] צבא וביטחון
סעיף 9 בחוקה משנת 1947 מטיל על יפן בעקבות מלחמת העולם השנייה מגבלות בנוגע להחזקת צבא, ויש המפרשים אותו ככזה האוסר על יפן להחזיק כל סוג של כוח מזוין. לעומת זאת, הפרשנות המקובלת של החוקה מהיום שבו נכנסה לתוקף, הן מצד היפנים הן מצד האמריקאים, היא שאין איסור על יפן להחזיק "כוח של הגנה עצמית", כלומר צבא למטרות הגנתיות. סוכנות ההגנה היא חלק ממשרד ראש הממשלה וכפופה למוסדות האזרחיים. בראש הסוכנות ניצב שר ביטחון הנעזר בשני סגני שר. ראש הממשלה רשאי להפעיל את הכוחות הצבאיים בכפוף להסכמת הפרלמנט. בשנת 1986 הוקמה מועצת הביטחון הכוללת את ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר, מזכיר הממשלה והשר האחראי על המשטרה. פורום זה מתכנס לדון בכל החלטה הנוגעת לשימוש בצבא. מתחת לשכבה האזרחית קיים הפורום הצבאי של ראשי המטות המשולבים. שלושת מפקדי זרועות היבשה, האוויר והים אמורים לייעץ לפורום האזרחי בנושאים צבאיים ובשעת חירום. על פי החוקה הצבא כפוף למוסדות האזרחיים של המדינה בצורה מוחלטת. חיילים לובשי מדים נשפטים על עבירות שביצעו, בתפקיד או מחוצה לו, בבתי משפט אזרחיים. זרוע היבשה מחולקת לחמישה פיקודים לאורך המדינה, ומשרתים בה כ-160,000 חיילים. מרכז הפיקוד נמצא בעיר איצ'יקאווה. היחידות העיקריות בצבא היבשה הן: אוגדה משוריינת, 12 אוגדות חי"ר, חטיבה מוצנחת, שתי חטיבות משולבות, ארבע חטיבות אימון, אגד ארטילרי, שני אגדי נ"מ, כנף מסוקי תובלה ושתי טייסות מסוקי נ"ט. הצי הימי מונה כ-40,000 כוח אדם. במסגרת הכוח פועלות 13 צוללות, 64 משחתות ופריגטות וכמה עשרות שולות מוקשים וספינות סיור. כ-200 מטוסים ו-130 מסוקים משרתים את הצי. בכוח האווירי משרתים כ-50,000 חיילים. חיל האוויר מפעיל כ-400 מטוסים ובאופן כללי נהנה מציוד מתקדם. טייסת מטוסי E-2C (אייוואקס) מעניקה ליפן יתרון מודיעיני לא מבוטל כנגד מטוסי אויב. בשנת 2024 החלה יפן בתוכנית לההתעצמות הצבאית הגדולה ביותר בתולדותיה, מאז מלחמת העולם השנייה.[20] מבחר תמונות    
תמונה פנורמית של רחוב בטוקיו חלוקה מנהלית
 יפן מחולקת ל-47 יחידות מנהליות אשר לרוב מאוגדות לשמונה חבלים. הונשו, האי הגדול והמיושב ביותר מחולק ברוב סוגי החלוקה לחמישה חבלים שבתוכם מחוזות רבים. שני איים גדולים אחרים, שיקוקו וקיושו אשר מהווים חבל אחד כל אחד, גם הם מחולקים למחוזות שונים. האי הגדול הוקאידו בצפון מהווה מחוז אחד בלבד והוא הגדול ביותר בשטחו מבין המחוזות השונים. המחוזות הגדולים ביותר מבחינת אוכלוסייה הם: טוקיו, קנאגאווה, אוסקה, אאיצ'י, סאיטאמה וצ'יבה. כולם נמצאים בהונשו, האי המרכזי ביפן. להלן רשימת המחוזות המלאה לפי חלוקה לחבלים:
יהדות יפן
הקהילה היהודית ביפן קטנה יחסית, והיא מרוכזת בעיקר בערים הגדולות. בשנת 1854 פתחו היפנים את שערי ארצם בפני מהגרים מהמערב, ובין המהגרים ליפן היו גם יהודים. בני הקהילה הראשונים ביפן היו בעיקר מיהדות סין השכנה, ובעיקר משאנגחאי והונג קונג. עד לסוף המאה ה-19 עברו ליפן עשרות יהודים, ובשנת 1870 כבר היו ביוקוהמה כ-50 משפחות יהודיות. קהילות גם נוצרו בקובה ובנגסאקי, שבה הוקם גם בית הכנסת היהודי הראשון בתחומי יפן. בנגסאקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה מבין השלוש, ועד היום יש בשלוש הערים הללו שרידי בתי קברות יהודים ישנים. בזמן מלחמת רוסיה–יפן נשבה יוסף טרומפלדור, שלחם לצידה של רוסיה, בשבי היפני אך הורשה לו להקים חוג ציוני בקרב היהודים שהיו איתו בהיותו בשבי. היפנים אף נעזרו ביהודי אחד בזמן המלחמה, יעקב שיף, אשר נתן הלוואה כספית גדולה ליפן לבניית צי אוניות מודרני, לאחר שמדינות אמריקה ואירופה סירבו לבקשת ההלוואה מחשש כי יפן לא תוכל לעמוד במתן ההחזר. בתום המלחמה קיבל יעקב שיף את עיטור "השמש העולה" מידי הקיסר מוצוהיטו. בשנת 1931 נכבשה מנצ'וריה בידי יפן, וכ-13,000 מיהודי חרבין שישבו בה נכללו תחת השלטון היפני, אך לא נפגעה האוטונומיה הדתית שהייתה שמורה לבני הקהילה. בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן פליטים רבים שנמלטו מאירופה דרך רוסיה. בין חסידי אומות העולם היה השגריר היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הנאצים והפשיסטים הליטאים. סך הכל ברחו ליפן, בזמן המלחמה, כ-6,000 יהודים מהאזור שהיה בשליטת ברית המועצות. הנאצים שלחו ליפן, שהייתה בעלת בריתם, אחד מאנשי הגסטאפו כדי שישפיע על ממשלת יפן להעביר את היהודים לגרמניה, אולם ממשלת יפן סירבה לדרישה זו. הפרופסור סטזוסו קוצוג'י, בשל אהדתו ליהדות, עזר רבות לפליטים, פעל להאריך את שהותם הזמנית ביפן ודאג להם למזון, בפעילותו זו הסתכן בנפשו ואף נכלא ועונה. כמה שנים לאחר המלחמה התגייר, עלה לארץ ישראל, ונקרא אברהם סטזוסו קוצוגי. עם פרוץ המלחמה בין יפן לארצות הברית עזבו אותה רוב יהודי המדינה ועברו לארצות הברית או לסין. סופרת הילדים הישראלית נעמי עפרי (אז קיטרון) שהתה ביפן בשנות ה-70 של המאה העשרים וכתבה על כך ספר שלום לך, יפן שהיה לרב מכר, ובו תיארה את הבדלי התרבות, את ההומור החסר והצחוק שמובנו אז היה שונה לחלוטין בתרבותם ושבני יפן ביקשו ללמוד, וכן את המסורות על ייחוסם של האצילים ומשפחות המלוכה לשושלת מלכי בית דוד ולעשרת השבטים האבודים מממלכת ישראל.[21] כיום יש ביפן מספר קהילות יהודיות, המונות כ-1,000 יהודים, וכן חמישה בתי חב"ד. בנוסף פועלים ביפן שני ארגונים בשם "בית שלום" (של כנסיית ישו הקדושה) ו"מקויה" אשר רוחשים חיבה ליהודים מסיבות דתיות-נוצריות ומאמינים בהיותם עם נבחר. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
