|
טורקיה
טוּרְקִיָּה (מקובל גם: תורכיה; בטורקית: Türkiye), שמה הרשמי רפובליקת טורקיה (Türkiye Cumhuriyeti "טורְקִיֶה גֻ'מְהוּרִיֶּתִי[7]")[8], היא מדינה המשתרעת בימינו על כל חצי האי אסיה הקטנה שבמזרח התיכון, איים מסוימים במזרח הים התיכון, ושטח קטן במערב חבל הבלקן שבדרום-מזרח אירופה. טורקיה גובלת כיום בדרום בים התיכון, בסוריה ובעיראק, במערב בים האגאי, בצפון-מערב ביוון ובבולגריה, בצפון בים השחור, בצפון-מזרח בגאורגיה ובמזרח בארמניה, באזרבייג'ן (דרך נחיצ'יבאן) ובאיראן. שפתה הרשמית היא הטורקית (שעד 1928 נכתבה באותיות האלפבית הערבי, ומאז נכתבת באותיות המבוססות על האלפבית הלטיני). האזור בו נוסדה טורקיה המודרנית היה ערש הולדתן של תרבויות חשובות, בהן האימפריות הביזנטית והעות'מאנית. בשל המיקום האסטרטגי של טורקיה, בנקודת המפגש בין אסיה ואירופה, התרבות הטורקית היא מיזוג אחד ויחיד במינו של המסורת המערבית והמזרחית. יש לה גם חשיבות גאו-פוליטית אסטרטגית משמעותית. רוב תושבי טורקיה מוסלמים. טורקיה היא רפובליקה מאוחדת וחוקתית. בשנת 2018 הוחלפה בה שיטת הממשל מפרלמנטרית לנשיאותית לאחר משאל עם. מוסטפא כמאל אטאטורק הקים את המערכת הפוליטית שלה ב-1923, לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. טורקיה נמנתה עם החברות המייסדות של האומות המאוחדות, הייתה מייסדת-חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, והצטרפה לנאט"ו ב-1952. טורקיה של אטאטורק התאפיינה בחילוניות ופתיחות למערב, מאפיינים שנחלשו בתקופתו של ארדואן. מאז 2005 מנהלת טורקיה משא ומתן להצטרפות לאיחוד האירופי, כשב-2017 היא נדחתה באופן רשמי על ידי האיחוד עקב "צעדיה של טורקיה אל עבר משטר אוטוקרטי". הממשל של ארדואן, מאז עלייתו לשלטון, הנהיג חוקים ותקנות שמגבירים את השפעת האסלאם, ובכך מערערים את השפעת עקרונות ששת החיצים ומחלישים את חופש העיתונות. שם המדינהבטורקית עתיקה משמעות המילה "טורקי" היא "חזק". ישנן עדויות על שימוש בשם זה כבר בסביבות המאה ה-8, בכתובות האורחון של הגקטורקים מאסיה המרכזית. הכתיב "תורכיה" מבוסס על תעתיק השם מתוך צורת הכתיבה שלו באותיות ערביות (تُرْكِيَا), שהייתה צורת הכתיבה התקנית של השפה הטורקית עד 1928; ואילו הצורה "טורקיה" מבוססת על תעתיק השם מתוך צורת הכתיבה שלו באותיות לטיניות (Türkiye), שהיא צורת הכתיבה התקנית בטורקית מאז רפורמת הכתב שהנהיג אטאטורק ב-1928. על פי כללי האקדמיה ללשון העברית הכתיב התקני בלא ניקוד הוא "טורקייה"[9]. בפי יהודים כונתה "טורקיה" במשך שנים רבות תוגרמה או תוגרמא, ובקיצור תוגר. בחודש ינואר 2022 החליט נשיא המדינה, רג'פ ארדואן, לשנות את הצורה שבה כותבים באנגלית את שם המדינה טורקיה (Turkey), כך שתיכתב: Türkiye. היסטוריה
פרהיסטוריה של טורקיהחצי האי אסיה הקטנה, המהווה את רוב שטחה של טורקיה המודרנית, הוא מהאזורים העתיקים בעולם, המיושבים ברציפות מאז תקופת האבן, וזאת בשל מיקומה במפגשן של אסיה ואירופה. היישובים המוקדמים ביותר מתקופת האבן, הנמנים עם היישובים המוקדמים בעולם כולו, נתגלו בצ'טלהויוק, צ'איאונו, נבאלי ג'ורי (Nevali Cori), גבקליטפה ובאזור העיר מרסין לחופי הים התיכון. יישובה של טרויה החל בתקופת האבן ונמשך עד תקופת הברזל. תושבי האזור דיברו במשך ההיסטוריה שפות הודו-אירופיות, שפות שמיות ושפות חורו-אוררטיות (אנ'), לפי השלטון והתקופה. העת העתיקההאימפריה המשמעותית הראשונה באזור הייתה האימפריה החתית שהתקיימה בין המאות ה-18 וה-13 לפנה"ס. הפריגים ירשו את החתים עד שהקימרים החריבו את ממלכתם במאה ה-7 לפנה"ס. במקביל, בין שנת 1000 לפנה"ס ועד למאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אוררטו בחלקה המזרחי של אסיה הקטנה, עד שנכנעה למדי. את מקומה של פריגיה תפסו מספר ממלכות שהחשובות שבהן היו לידיה, קאריה וליקיה, כולן בחלקה המערבי של אסיה הקטנה, והיוונים החלו מיישבים אותה לקראת סוף האלף השני לפנה"ס. האזור כולו נכבש על ידי הממלכה האחמנית במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס, ולאחר מכן על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 334 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית חלקו מספר ממלכות את שטחה של אסיה הקטנה ובמאה ה-2 לפנה"ס החלו הרומאים בכיבושה והשלימו אותו בשנת 65 האימפריה הביזנטית
עם חלוקתה הסופית של האימפריה הרומית בשנת 395, באה אסיה הקטנה תחת שליטתה של האימפריה הביזנטית ובירתה בקונסטנטינופול. תור הזהב של האימפריה הביזנטית היה בעת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון במאה ה-6, והיא ידעה פריחה מחודשת גם בתקופת השושלת המקדונית במאה ה-10 ובתחילת המאה ה-11. ב-1054 התחולל הפילוג הגדול בין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית שמרכזה בקונסטנטינופול. במאות הבאות התמודדה האימפריה הביזנטית עם פלישת הסלג'וקים ולאחריהם המונגולים. קיצה של האימפריה הביזנטית בא לה מהעות'מאנים שכבשו לבסוף את קונסטנטינופול ב-1453. האימפריה העות'מאנית
מבין הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה התבלטה זו של עות'מאן הראשון שהניח בתחילת המאה ה-14 את הבסיס לממלכה חדשה של שבטים טורקים, שנקראה ברבות הימים על שמו – "האימפריה העות'מאנית". האימפריה הגיעה לשיאה במאה ה-16 בזמנו של הסולטאן סולימאן הראשון ("המפואר"), אז שלטה על הבלקן, חופי הים השחור, הסהר הפורה, חופי ים סוף וצפון אפריקה. במאה ה-17 החל תהליך גסיסתה של האימפריה העות'מאנית, אשר נמשך כ-200 שנה עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה. במסגרת הסכם סוור (1920) חולקו שטחיה של האימפריה בין הכוחות המנצחים. צרפת והממלכה המאוחדת קיבלו את מרבית השטחים במזרח התיכון, איטליה ויוון זכו במרבית שטחה של אנטוליה, והמדינה העצמאית של ארמניה הוקמה במזרח טורקיה, עד שסופחה לברית המועצות לאחר פלישת הצבא האדום ב-1920. כן הוקם אזור כורדי אוטונומי, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות דוכאו על ידי הטורקים. הרפובליקה הטורקית
 לאור תנאיו המשפילים של הסכם סוור וחלוקת טורקיה, קמה בה תנועת התנגדות למשטר הישן ולשושלת הסולטאנים, בראשותו של מוסטפא כמאל אטאטורק. לאחר שתנועת ההתנגדות הטורקית – בשיתוף פעולה עם הכוחות הסובייטיים וקבלת עזרה צבאית מהם[דרוש מקור] – כבשה את האזורים היווניים, האיטלקיים, הארמניים והכורדיים, נחתם הסכם חדש, הסכם לוזאן, שסיים את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והוביל ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית. ב-1922 נפל שלטון המלוכה, ואטאטורק התמנה לנשיא המדינה החדשה. אטאטורק היה מנהיג פרגמטי אשר הוביל רפורמות נרחבות בטורקיה, שהביאו למודרניזציה ולהתמערבות והפכו את המדינה המוסלמית לרפובליקה חילונית בעלת אוריינטציה מערבית. במדינה הונהגו שינויים רבים הידועים כרפורמות אטאטורק. הרחוב הטורקי שינה את פניו – נשים טורקיות, שהיו רגילות להתהלך בחוצות עטופות ברעלה, הסירו אותן, ואילו הגברים הסירו את התרבוש המסורתי. הכתב הערבי הוחלף בכתב המבוסס על האלפבית הלטיני. אנקרה הוכרזה כבירה הטורקית החדשה, והחליפה את איסטנבול שסימלה את שלטון הסולטאנים. מוסטפא כמאל הפך לדמות נערצת בקרב חלק ניכר מן הציבור הטורקי, שרואה בו את מקימה של טורקיה החדשה, ומכאן כינויו "אטאטורק" – אבי הטורקים. בראשית ימיה של הרפובליקה הטורקית, מפלגתו של אטאטורק, מפלגת העם הרפובליקנית, הייתה המפלגה היחידה המותרת. בסוף שנות ה-40 הותר קיומן של מפלגות נוספות, וב-1950 אף זכתה בבחירות המפלגה הדמוקרטית האופוזיציונית. ב-1960 צברה מפלגה זו כוח כה רב, עד כי המשטר הדמוקרטי היה בסכנה. הצבא הטורקי, שהופקד על שמירת החוקה, נטל את המושכות לידיו, והעמיד את מנהיגי המפלגה למשפט באשמה של הפרת החוקה. ב-1961 נערכו בחירות חדשות. השתלטות הצבא על המדינה בנסיבות דומות אירעה גם ב-1970. ב-1980 התרחש משבר פוליטי חדש. תנועות פרו-סובייטיות ותנועות אסלאמיות איימו על יציבות השלטון. בתווך ניצבו שתי מפלגות המרכז, שהשוויון בכוחן שיתק את הפרלמנט. הצבא, בראשותו של הגנרל קנאן אוורן, התערב בפעם השלישית. אוורן התפטר מתפקידו בצבא ונשאר לכהן כנשיא המדינה, עד לבחירות שנערכו ב-1983. שנות ה-80 של המאה ה-20 עמדו בסימן ליברליזציה כלכלית אשר שינתה את פני הארץ. ב-1997 שוב התערב הצבא בשלטון, והביא להתפטרותו של ראש הממשלה נג'מטין ארבקן. בעשורים האחרונים מתמודדת טורקיה עם פילוג גובר והולך בין התומכים בהמשך הליברליזציה ומצדדים בהצטרפות לאיחוד האירופי, לבין המצדדים בהדגשת אופייה המוסלמי של המדינה. החילוניות הטורקית, שהונהגה על ידי המשטר הסמכותני והחד-מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקאית, שתפקד למעשה כדיקטטורה צבאית, נחלשה בהדרגה עם התגברות הדמוקרטיה והליברליזם במדינה, על אף שורת הפיכות צבאיות. ניעות חברתית וכלכלית אפשרה לאוכלוסייה המסורתית ("טורקים שחורים") ולכוחות אסלאמיים לקרוא תיגר על האליטות הכמאליסטיות הוותיקות ("טורקים לבנים"). מאז 2002 שולטת במדינה מפלגת הצדק והפיתוח באופן רציף, וההפרדה החדה בין הדת למדינה ולמרחב הציבורי הולכת נשחקת. ב-2013 אף בוטל האיסור בן שלושים השנה על חבישת מטפחות לנשים במוסדות ציבוריים, פריט לבוש שהיה לסמל המאבק בין כמאליסטים למסורתיים. ב-15 ביולי 2016 התקיים ניסיון הפיכה נוסף, כשצבא טורקיה לקח את הרמטכ"ל הטורקי, נאמנו של ארדואן, בשבי והכריז כי הוא שולט במדינה לאור ניסיונות לפגוע בחוקת המדינה ובחילוניותה, המהפכה שדוכאה חיזקה את שלטונו של ארדואן, שניצל אותה לדיכוי פוליטי. הוא הדיח ממשרתם עשרות אלפים והעמיד לדין אלפים נוספים, אף שלא הוכח קשר ישיר בינם למהפכה. כן סגר אוניברסיטאות, תחנות רדיו וטלוויזיה ועמותת וחופש הדיבור הוגבל. בשנת 2017 העביר ארדואן תיקונים בחוקה שהעבירו לו סמכויות רבות והפכו אותו לשליט יחיד, כגון הסמכות לפזר את הפרלמנט ולמנות שופטים[10][11]. ב-16 באפריל 2017 נערך משאל עם לאשרור תיקונים לחוקה לפיהם תהפוך טורקיה מרפובליקה פרלמנטרית לרפובליקה נשיאותית בעלת משטר ריכוזי, וביטול תפקיד ראש הממשלה. טורקיה נקלעה[דרושה הבהרה] למשבר כלכלי חריף המאופיין באינפלציה גבוהה ופיחות חד בלירה. כתוצאה מהמשבר הכלכלי ומהפגיעה בדמוקרטיה צעירים משכילים רבים היגרו מטורקיה[12]. פוליטיקה
החל משנת 2017 התחלף שלטונה של טורקיה לדמוקרטיה נשיאותית, לאחר משאל עם בנושא, שיזם הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן[13]. ארדואן פעל בכהונתו לשינויים נוספים בשיטת הממשל, ובשנת 2007, בימיו כראש הממשלה, העביר תיקון לחוקה לפיו נבחר הנשיא בבחירות ישירות. לאחר המעבר לדמוקרטיה נשיאותית, עם בחירתו מחדש ביוני 2018 אשרר למעשה ארדואן את כהונתו לקדנציה נוספת, שבמסגרתה יורחבו סמכויותיו והוא יחזיק בסמכויות חסרות תקדים שאף מנהיג טורקי לא החזיק בהן במאה השנים האחרונות[14], זאת במקביל להשתלטות הדרגתית שביצע על מנגנוני האיזונים והבלמים במערכת הפוליטית הטורקית[15], וביצוע פעולות שנועדו למנוע ביקורת עליו, כמו מינוי נאמנים בין ראשי הצבא, ומאסר לעיתונאים ופעילי זכויות אדם שביקרו את השלטון[16]. חוקת טורקיה קובעת את המסגרת החוקית של המדינה. היא קובעת את עקרונות הממשל, ומבטאת את היותה של טורקיה מדינה אחדותית וריכוזית. החוקה הנוכחית אושרה במשאל עם ב-1982 ותוקנה פעמים רבות מאז. את ענייני המדינה מנהלת ממשלה הזקוקה לתמיכת רוב חברי הפרלמנט. לצד הממשלה פועלת מועצה לביטחון לאומי המורכבת בעיקר מאנשי צבא ומשמשת לה גוף מייעץ ומנחה. הפרלמנט חד-ביתי, ובו 550 צירים הנבחרים בבחירות כלליות יחסיות אחת לחמש שנים. הרשות השופטת עצמאית מהמבצעת ומהמחוקקת, ובית המשפט החוקתי אחראי על פסיקה לגבי התאמה של חוקים לחוקה. מועצת המדינה היא הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר לנושאים מנהליים, ובית דין גבוה לערעורים לשאר הנושאים. ראש הממשלה הוא באופן כללי ראש המפלגה שניצחה בבחירות, ונבחר בידי הפרלמנט. ראש הממשלה או שריו אינם צריכים להיות חברי פרלמנט, אך ברוב המקרים הם כן חברים בו. 550 חברי הפרלמנט נבחרים לחמש שנים על פי מערכת מפלגתית, מ-85 אזורי בחירה. רק מפלגות שזכו ביותר מ-10% מהקולות יכולות להיכנס לפרלמנט. מאז 1933 קיימת זכות בחירה כללית בטורקיה, וכל אזרח שגילו מעל 18 יכול לבחור. נכון לשנת 2004, היו רשומות במדינה 50 מפלגות, מהשמאל הקיצוני ועד לימין הקיצוני. בית המשפט החוקתי יכול לאסור את קיומן של מפלגות שהן לדעתו אנטי-חילוניות או בעד היפרדות מטורקיה, או למנוע מהן מימון ציבורי. באופן מסורתי, הצבא הוא מוסד פוליטי משמעותי, ונחשב כמגן הרפובליקה של אטאטורק. על פי חוק, הצבא אמור להגן על החוקה הטורקית ועל אחדות המדינה, ולפיכך הוא ממלא תפקיד פוליטי דרך המועצה לביטחון לאומי, כמגינה על אופייה האחדותי והחילוני של הרפובליקה, ועל הרפורמות של אטאטורק. דרך המועצה, הצבא משפיע על מדיניות ההגנה כנגד כל איום על המדינה, כולל בדלנות אתנית או קיצוניות דתית. המצב השתנה כאשר רפורמות הביאו למאמצים להחליש את האחריות של הצבא בפני החוקה, תחת תוכנית של התאמה לדרישות האיחוד האירופי ונוכחות אזרחית גוברת במועצה לביטחון לאומי. לאחר ניסיון ההפיכה של 2016, התחלפו רבים מהבכירים בצבא שנקשרו בהפיכה, בנאמנים למפלגת השלטון, ובכך נחלש קולו העצמאי. בשנים שלאחר ניסיון ההפיכה, גורמים נוספים שנחשבו לבעלי כוח, כמו בית המשפט ועיתונאים שהרבו בביקורת על השלטון, נתקלו בקשיים כשלא יישרו קו עם השלטון, ובמקרים מסוימים אף נאסרו עיתונאים ופעילי זכויות אדם מקומיים[16]. יחסי חוץפרט לכמה שנים ראשונות בהן עוד הסתמכה על התמיכה הסובייטית לביסוס עצמאותה[דרוש מקור], כמעט מאז ייסוד הרפובליקה, היחסים הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים העיקריים של טורקיה הם עם מדינות המערב. כך, למשל, נטלה טורקיה חלק במלחמת קוריאה, והצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1952. היא נחשבה כמגן בפני הגוש המזרחי בשנות המלחמה הקרה, והשתתפה במשימות שמירת-שלום רבות בנאט"ו מאז נפילת חומת ברלין. מסיבות היסטוריות ותרבותיות רבות, והדבר זה הביא לערבוב מגמות מסוים במדינות החוץ הטורקית. טורקיה היא החברה היחידה בארגון המדינות האסלאמיות שהיא גם חברה בנאט"ו, ויחסיה עם ישראל הם מבריתות המפתח ביחסים במזרח התיכון. האיחוד האירופי הוא השותף העסקי החשוב ביותר של טורקיה, וקיומה של פזורה טורקית משמעותית באירופה תרמה לפיתוח יחסים נרחבים בין שני הצדדים במשך השנים. טורקיה חברה במועצת אירופה מאז 1949, וחברת משנה בקהילה הכלכלית האירופית (EEC) מאז 1963. לאחר עשורים של משא ומתן פוליטי, ביקשה טורקיה להתקבל כחברה מלאה ב-EEC ב-1987. היא חתמה על הסכם מכס עם האיחוד האירופי ב-1995, וב-17 בדצמבר 2004 נפתח המשא ומתן להצטרפותה. מאז, זהו אחד הנושאים העיקריים שבהם עוסק משרד החוץ הטורקי. יש להניח כי תהליך זה יימשך עוד זמן רב, בשל גודלה של טורקיה והיעדר הסכמה על נושאים רבים. באופן היסטורי, היחסים עם יוון השכנה היוו מקור למתח תמידי. עדיין קיימות בין השתיים מחלוקות לגבי גבולות הים והאוויר בים האגאי. עם זאת, לאחר רעידות האדמה ב-1999 בטורקיה וביוון, והתגובה המיידית של צוותי חילוץ והצלה משני הצדדים, החלו תקופה חיובית יותר, ויוון אף החלה לתמוך באופן פעיל בהצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי. מאז סוף המלחמה הקרה, בונה טורקיה קשרים קרובים עם מדינות קומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה ובמרכז אסיה, דבר שהביא להשקעות עסקיות רבות וכן להגירה בין המדינות. יחסיה של טורקיה עם ארמניה השכנה עדיין מתוחים בשל רצח העם הארמני בשנים 1915–1917. ממשלת טורקיה דוחה את האשמות הארמנים שפעולות הטורקים הצעירים שהביאו להגליה ולמוות של עד 1.5 מיליון ארמנים, בסוף מלחמת העולם הראשונה, מהווה רצח עם, ומעדיפה לטעון שמדובר במוות בשל המלחמה, מחלות ורעב. רוב החוקרים המערביים טוענים שאכן מדובר ברצח-עם. על אף שטורקיה השתתפה במשימת שמירת-השלום של נאט"ו באפגניסטן, לאחר ה-11 בספטמבר 2001, הייתה התנגדות רבה בטורקיה למלחמת עיראק. הממשלה לא הצליחה להעביר בפרלמנט החלטה המאשרת לארצות הברית להעביר את חייליה דרך שטחה של טורקיה כדי להגיע לעיראק, דבר שהביא להתקררות ביחסי ארצות הברית-טורקיה. טורקיה חוששת בעיקר מהתפתחות של מדינה כורדית עצמאית בעיראק. מאז 1978 מנהלת טורקיה מאבק במחתרת הכורדית, ה-PKK, הנחשבת כארגון טרור בכמה מדינות, מאבק אשר במהלכו נהרגו כ-37,000 בני אדם. בשל חשש זה, לחצה טורקיה על ארצות הברית לפעול כנגד בסיסי אימונים של המורדים בצפון עיראק, ללא הצלחה רבה. על רקע הצהרות אמריקאיות לגבי עזיבה הדרגתית של כוחות אמריקאים את המזרח התיכון, תחת ממשל טראמפ, שינתה טורקיה גישה והחלה להפעיל כוחות משלה במדינות השכנות. מהלך זה היה חלק מהתגברות כללית של מעורבותה של טורקיה במזרח התיכון, שהתחזקה בעשור השני של המאה ה-21. נכון לשנת 2019, במאמציה למניעת הקמת מדינה כורדית, וכדי למקסם את השפעתה האזורית, מחזיקה טורקיה בנוכחות צבאית בצפון סוריה ובצפון עיראק, וכן הקימה בשנים אלו בסיסים צבאיים בקטר, סומליה וסודאן – הסמוכות למצרים ולחצי האי ערב. בים התיכון מדיניות החוץ של טורקיה הפכה לאגרסיבית יותר, והיא מפריעה לחיפושי האנרגיה בים מצד קפריסין, תוך תביעות מול קפריסין ויוון להגדלת הטריטוריה הימית שלה. בנוסף, טורקיה מסרבת לשתף פעולה עם מדינות המערב בהפעלת לחצים על איראן סביב נושא הגרעין[15], זאת על אף שמאז המהפכה האיראנית נהגה טורקיה לרוב, בשל המסורות החילוניות שלה, ביחס של חשדנות לאיראן ולמדינות נוספות הפועלות על פי חוקי השריעה. טורקיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד האירופי כבר ב-14 באפריל 1987. הדיונים עברו תהפוכות רבות: ב-1999 קיבלה טורקיה מעמד של מדינה מועמדת, ומאז אוקטובר 2005 היא מנהלת משא ומתן להצטרפות. הסכסוך בקפריסין היה לאחת מנקודות המחלוקת העיקריות במשא ומתן להצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופי, מכיוון שטורקיה מסרבת לפתוח את נמליה לתחבורה קפריסאית. במרץ 2019 קיבל הפרלמנט האירופי ברוב עצום, החלטה בלתי מחייבת אמנם, להשעות את המשך הדיונים עם טורקיה על הצטרפותה לאיחוד[17]. יחסי טורקיה–ישראל
טורקיה נמנתה בנובמבר 1947 עם המדינות שהתנגדו לתוכנית החלוקה ולהקמת מדינת ישראל. עם זאת, לאחר שמצרים ולבנון חתמו על הסכם שביתת נשק עם ישראל במרץ 1949, הכירה טורקיה רשמית במדינת ישראל, ובתחילת 1950 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. בכך הייתה טורקיה למדינה המוסלמית הראשונה המכירה במדינת ישראל. היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות. בין השנים 1955 ו-1958 העדיפה טורקיה קשר קרוב עם עיראק במסגרת ברית בגדאד, אולם לאחר ההפיכה הצבאית בעיראק ב-1958 התחזקו קשריה עם ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הלכו והדרדרו היחסים, וב-1980 הורידה טורקיה את דרג היחסים עם ישראל. החל מ-1986 חלה התחממות מחודשת של היחסים, שהגיעה לשיאה בין השנים 1992 ו-2000 עת נחשבו ישראל וטורקיה בעלות קרבה מיוחדת. עם התחזקות הגורמים האסלאמיים בטורקיה משנת 2002 היא הלכה והתקרבה לעולם הערבי, ויחסיה עם ישראל הצטננו. מאז היבחרו בשנת 2003 של רג'פ טאיפ ארדואן לראשות הממשלה, חל בהדרגה מפנה ביחסים, וטורקיה בראשות ארדואן התייצבה לצד הפלסטינים במאבקם נגד ישראל, ארדואן גינה את ישראל פעמים רבות לעיתים בצורה בוטה, בין השאר תקף את ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה שאותו כינה "פשע נגד האנושות,"[18] במיוחד זכורה התפרצותו של ארדואן לדבריו של נשיא מדינת ישראל שמעון פרס והאשמותיו כי ישראל רוצחת ילדים בעזה. בשנת 2010 חלה הרעה נוספת ביחסי ישראל וטורקיה, לאחר ששגרירה של טורקיה בישראל הוזמן לשיחת נזיפה על ידי סגן שר החוץ דני אילון והושב על כיסא נמוך ללא כיבוד. ההידרדרות הגיעה לשיאה באירועי המשט לעזה שבהם נהרגו תשעה אזרחים טורקים לאחר שנקטו באלימות קשה כלפי חיילי השייטת שניסו להשתלט על הספינה, אלימות שהביאה לפציעתם של עשרה חיילים. ארדואן כינה את פעולות ישראל כ"פיראטיות" ואיים כי "אם אתם – ישראל – רוצים את טורקיה כאויב, היא תהיה אויב חזק וקשה". למרות זאת, ב-2 בדצמבר 2010, שלחה טורקיה 2 מטוסי כיבוי כדי לעזור לכוחות הכיבוי בישראל לכבות את השרפה בכרמל. בשנת 2011, לקראת פרסום דו"ח פאלמר, דרשו הטורקים התנצלות ישראלית על המשט ופיצויים למשפחות ההרוגים במשט. הדו"ח נדחה מספר פעמים על מנת לאפשר לישראל וטורקיה להגיע להבנות לפני פרסום הדו"ח אך ללא הועיל. לבסוף, הדו"ח פורסם ב-2 בספטמבר ובו ביקורת על שתי המדינות. טורקיה מצידה מימשה את האולטימטום שהציבה לישראל ביום שלפני פרסום הדו"ח – התנצלות או סנקציות – ונקטה במספר צעדים נגד ישראל, בהם גירוש השגריר הישראלי והקפאת ההסכמים הצבאיים בין המדינות. במרץ 2013 התנצל בנימין נתניהו על אירועי המרמרה, לכאורה בהתאם לבקשתו של ברק אובמה, והוחלט ששתי המדינות יחזרו לשתף פעולה, אך היחסים ביניהן לא השתפרו, וארדואן הרבה להשתלח בישראל. לבסוף, ביוני 2016 נחתם בין המדינות הסכם פיוס שכלל סעיף על הגז הישראלי, במסגרתו העבירה ישראל 21 מיליון דולר כפיצוי למשפחות ההרוגים במשט. בעקבות הסכם הפיוס, חזרו המדינות לשתף פעולה והחליטו על מינוי שגרירים לתל אביב ולאנקרה. בדצמבר 2017 איים ארדואן לנתק את היחסים הדיפלומטים עם ישראל, אם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יצהיר כי ירושלים היא בירת ישראל, איום זה לא מומש למעשה. ב-2022 היחסים בין ישראל לטורקיה נורמלו והיחסים הדיפלומטיים הוחזרו במלואם. בפבואר 2023, התרחשו רעידות אדמה עוצמה של כ-7.8 בסולם מגניטודה לפי מומנט בסוריה וטורקיה, הרעידות גרמו לנזקים ואבדות רבים ומדינת ישראל שלחה משלחות ישראליות לסייע. נשלחו שתי משלחות בהובלת פיקוד העורף יום אחרי יום כשהמשלחת השנייה מונה כ-230 אנשי רפואה. מבצע החילוץ נקרא מבצע ענפי זית[19]. לאחר מכן נשלחה גם משלחת של ארגון איחוד הצלה[20]. בשנת 2023, בעקבות מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, הנשיא ארדואן התייצב פעמים רבות לצד חמאס. בזמן המתקפה בכירי חמאס רבים שהו בטורקיה ובעקבות כך ביקש ארדואן מהבכירים לעזוב את המדינה אף על פי תמיכת טורקיה בחמאס[21], בנוסף, הזהיר את ישראל שלא לחסל פעילי חמאס בשטח טורקיה[22]. בנובמבר של אותה שנה, כינה את ישראל "מדינת טרור שמבצעת רצח עם" ובנוסף ביטל את ביקורו המתוכנן בארץ בעקבות המלחמה[23]. לאחר חיסולו של מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה, שגרירות טורקיה בישראל (הממוקמת בתל אביב) הורידה את הדגל לחצי התורן[24]. צבא וביטחון
צבא טורקיה מדורג על ידי גורמים שונים כאחד מן הצבאות החזקים בעולם[25][26], ונהנה מיוקרה רבה, שמתרגמת לעיתים אף להשפעה על הפוליטיקה האזרחית של טורקיה. במהלך השנים, ביצע הצבא מספר הפיכות צבאיות וניסיונות הפיכה, שהאחרון שבהם החל ביולי 2016[27][28][29]. כלכלה
כלכלת טורקיה היא תערובת של תעשייה מודרנית לצד סקטור של חקלאות מסורתית (אשר העסיק כ-40% מהאוכלוסייה בשנת 2001). ההערכה המקובלת היא שכ-50% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני הבין-לאומי, בעיקר בחלקים הדרום-מזרחיים של המדינה, הנמצאים באזורי סכסוך. חלק גדול מכלכלת טורקיה מבוסס על תיירות, נכון לשנת 2019 טורקיה היא המדינה השישית המתוירת ביותר בכל בעולם. בשנת 2019 ביקרו בטורקיה מעל 50 מיליון תיירים. רוב הייצוא של טורקיה מתבסס על גידולים חקלאיים כגון חיטה, כותנה, טבק, פירות, ירקות, אורז ותה. טורקיה היא יצרנית הצמר הגדולה באירופה,[דרוש מקור] והיצרנית הגדולה בעולם של אגוזי לוז. הכלכלה הטורקית מצויה בעיצומו של משבר שהחל ב-2018, המאופיין בצניחת ערכה של הלירה הטורקית (TRY), אינפלציה גבוהה, עליית מחירי האשראי, ועליה בחדלות פירעון בכלל המדינה. גאוגרפיה 
טורקיה נמצאת בשתי יבשות, ומהווה גשר בין אירופה לאסיה. מיצרי הבוספורוס, ים מרמרה והדרדנלים מפרידים את חלקה האסיאתי (אנטוליה או "אסיה הקטנה") מחלקה האירופי (תֶרַאקיה). החלק האירופי מהווה רק 3% משטח המדינה. שטחה של טורקיה 780,580 קמ"ר. לטורקיה גבולות יבשתיים באורך 2,627 ק"מ עם 8 מדינות: בולגריה (240 ק"מ), גאורגיה (252 ק"מ), ארמניה (268 ק"מ), אזרבייג'ן (9 ק"מ), איראן (499 ק"מ), עיראק (331 ק"מ), סוריה (822 ק"מ), ויוון (206 ק"מ). 7,200 ק"מ מהווים את גבולותיה הימיים של טורקיה בים השחור, בים השיש, בים האגאי ובים התיכון. טורקיה האסיאתית הררית ברובה, וטורקיה האירופית גבעית ברובה. בטורקיה נופים מגוונים כרמת אנטוליה מצד אחד, והרי הפונטוס, הטאורוס והאנטי טאורוס מצד שני. הנקודה הגבוהה ביותר בטורקיה היא פסגת הר אררט בגובה 5,166 מטר. כ-85% משטח המדינה נמצאים בגובה העולה על 450 מ' מעל פני הים. בצפונה של המדינה במקביל לים השחור משתרעים הרי הפונטוס, ואילו בדרומה, במקביל לים התיכון, משתרעים הרי הטאורוס. שפלת החוף לאורך שני החופים הללו צרה. מזרח המדינה היא רמה מבותרת על ידי נהרות ונחלים, ובהם בדרום הרמה אגנים של ימות מלוחות, שהגדולה שבהן היא ימת ואן. טורקיה עשירה במים, בתוכה כ-1,200 ק"מ של נהרות, הגדולים והחשובים מביניהם הם נהרות הפרת, החידקל והקיזילאירמאק. בנוסף להם זורמים במדינה נהר המריצה, נהר הקורה, נהר הדודן, נהר הצ'ורו, נהר המנדרס, נהר הקופרו (נהר הקופרולו) נהר אראס ועוד. בשטחה של טורקיה נמצאים שני מיצרים שחשיבותם קריטית למסחר ולתעבורה העולמית – הבוספורוס והדרדנלים, המחברים בין הים האגאי לים השחור. טורקיה נמצאת על לוח טקטוני קטן, הממוקם בצומת לוחות טקטוניים שבה תנועה מרובה. הלוח הערבי נכנס תחת לוח אנטוליה ודוחף יחד עם הלוח האפריקאי את טורקיה לכיוון הלוח האירואסייתי. בשל תופעה זו, 80% מהשטח במדינה שבור והררי, ורעידות אדמה והתפרצויות געשיות שכיחות באזור. ב־23 באוקטובר 2011 אירעה במזרח טורקיה רעידת אדמה בעוצמה של 7.2 בסולם ריכטר, שגרמה ליותר מ-500 הרוגים. ב־6 בפברואר 2023 אירעה רעידת אדמה בעוצמה של 7.7 בסולם ריכטר, שעל פי הפרסומים בכלי התקשורת בטורקיה, גרמה למעלה מ־47,000 הרוגים ונזק רב[30]. חלוקה מנהלית
 קיימת חלוקה כללית של טורקיה לשבעה מחוזות, אך חלוקה זאת אינה מנהלית, כלומר אין לה משמעויות שלטוניות-ממשליות. המחוזות הם: מרמרה (״ים השיש״ באיור), הים האגאי, הים השחור, הים התיכון, מרכז אנטוליה, מזרח אנטוליה ודרום-מזרח אנטוליה.  מתחת לחלוקה זו, שבעיקרה סטטיסטית, יש חלוקה מנהלית ל-81 נפות, הקרויות בד״כ על שם בירתן, ובראשן עומד ואלי – מושל הנפה. הנפות מחולקות ל-973 תת-נפות (אנ') ותחתיהן נמצא השלטון המקומי (ערים, רשויות מקומיות וכפרים). 8 ערים בטורקיה הוכרזו כאזור מטרופוליני ו-7 אחרות נחשבות ל"ערים גדולות" (פירוט).
דמוגרפיה
בטורקיה נערך מפקד אוכלוסין מדי עשור. נכון למפקד של שנת 2020, חיים כ־82 מיליון תושבים ב-81 פרובינציות של המדינה. היא אחת המדינות המאוכלסות בעולם, והשלישית בגודלה באירופה, אחרי רוסיה וגרמניה. שיעור גידול האוכלוסייה הוא 1.5% בשנה וממוצע הילודה הוא 2.01 לאישה. לפי נתוני הממשלה, תוחלת החיים במדינה עומדת על 78.2 שנים בממוצע. סעיף 66 לחוקה הטורקית מגדיר "טורקי" כ"מישהו הקשור למדינה הטורקית בקשר אזרחות", ולפיכך, המינוח המשפטי והאתני "טורקי" אינם זהים זה לזה. רוב אזרחי המדינה הם טורקים אתנים (כ-80%). המיעוטים האתניים העיקריים במדינה הם הכורדים, הערבים, האלבנים, הארמנים, היוונים הגאורגים ולאחר מלחמת האזרחים הסורית נוספו למדינה כשלושה מיליון פליטים סוריים. גופים בין-לאומיים מעריכים כי הכורדים, המתגוררים בעיקר בדרום מזרח המדינה, הם המיעוט הגדול במדינה, כ-20%, אולם נתון זה שנוי במחלוקת. המילה "מיעוט" מהווה סוגיה בעייתית בפני עצמה. טורקיה מכירה בקהילות המוזכרות באמנת לוזאן (בעיקר יוונים אורתודוקסים, ארמנים ויהודים) כמיעוטים, אך בשל העיקרון החוקתי המשתית את המדינה על שוויון ואי הבחנה בין גזעים, אין לבני קהילות אלה זכויות מיוחדות. מספר מיעוטים ניסו להשיג זכויות, בין אם באמצעות טרור (דוגמת PKK) ובין באמצעים פוליטיים. טורקית היא השפה הרשמית היחידה בטורקיה. לא קיימים נתונים אמינים עבור חלוקה לשונית באוכלוסייה, אך רשת הטלוויזיה הציבורית TRT משדרת מספר שעות בשבוע בערבית, בבוסנית, באדיגית ובכורדית. 99.8% מהאוכלוסייה בטורקיה הם מוסלמים, סונים ברובם, והשאר (0.2%) הם בעיקר נוצרים ויהודים. טורקיה היא מדינה חילונית, ויש בה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה מימיו של אטאטורק. עובדה זו הופכת את טורקיה למדינה ייחודית מאוד ביחס למדינות הסובבות אותה. יתר על כן, עובדה זו חשובה מאוד ליחסים בין טורקיה למערב בכלל ולישראל בפרט, ולתכנונים אסטרטגיים ושיתוף פעולה בין המדינות. שיעור האוריינות בטורקיה הוא 99.08% אצל גברים ו-94.42% אצל נשים, ובממוצע 96.74%. בשנים האחרונות חל גידול משמעותי באחוז הנשים אשר יודעות קרוא וכתוב. יהדות טורקיה
 יהדות טורקיה הייתה בעבר אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון, שני אזורים שטורקיה מהווה חלק מהן. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים באסיה הקטנה ויש על כך עדויות היסטוריות. שרידי בית כנסת מהמאה ה-4 לפנה"ס נמצאו בעיר סרדיס, בירתה של ממלכת לידיה הקדומה. שמה של סרדיס היה "סְפָרַד", ואולי היא זו המוזכרת בשם זה בספר עובדיה. בתקופה הביזנטית הייתה באסיה הקטנה ובארצות הבלקן קהילה יהודית של רומניוטים, שמקורה מארץ ישראל. האימפריה העות'מאנית הזמינה את היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל, בימי הסולטאן באיזיט השני. הם היו במשך 300 שנה לגורם דומיננטי ומכריע בחיי המסחר, התרבות והרפואה. שלוש ערים בטורקיה המודרנית, איסטנבול, אדירנה, איזמיר, היו למרכזים ראשיים של יהדות ספרד. בשנת 1900 מנתה יהדות טורקיה 300,000 נפש (בעיקר יהודים-ספרדים), אולם מאז רובם היגרו ממנה: ליבשת אמריקה, לארצות המזרח התיכון ולארץ ישראל. נכון ל-2022 חיים בטורקיה 14,500 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 86 מיליון איש[31]. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מדיניות השלטונות בטורקיה ליברלית וסובלנית לגבי עליית יהודים לישראל, ובמשך עשור מסוף המלחמה ניתנו כמאה אלף אישורי הגירה מטורקיה לישראל. לאחר שני הפיגועים בבית הכנסת "נוה שלום" שבאיסטנבול, בשנים 1986 ו-2003, גבר החשש לביטחון האישי, והקהילה היהודית מציבה אבטחה כבדה. נכון ל-2016, המיעוט היהודי במדינה מונה כ-18,000 יהודים. קיימים בה 23 בתי כנסת, מהם 16 באיסטנבול. לקהילה היהודית באיסטנבול בית ספר יסודי ועל יסודי ובאיזמיר – בית ספר יסודי. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
