האוקיינוס האטלנטי, כאמור, מכסה כ-20% משטחו של כדור הארץ, והוא שני בגודלו לאוקיינוס השקט. בתוספת הימים המחוברים אליו, האוקיינוס מכסה שטח של כ-106,450,000 קמ"ר. ללא הימים המחוברים אליו, שטחו רק כ-82,362,000 קמ"ר. שטח היבשה שמימיו מנוקזים לאוקיינוס האטלנטי ("אגן הניקוז" שלו, במובן מסוים) גדול פי 4 מהשטח המקביל של האוקיינוס ההודי או אף האוקיינוס השקט.
עומקו הממוצע של האוקיינוס כולל הימים המחוברים אליו הוא 3,332 מ' ובלעדיהם 3,962 מ'. הנקודה העמוקה ביותר נמצאת ליד פוארטו ריקו ועומקה 8,605 מ'. רוחבו של האוקיינוס האטלנטי נע בין 2,848 ק"מ בנקודה הצרה ביותר לבין 5,000 ק"מ בנקודה הרחבה ביותר.
באוקיינוס האטלנטי שתי מערבולות זרמי ים (אנ') בולטות: מערבולת זרמי הים הצפונית בכיוון השעון, ומערבולת זרמי הים הדרומית נגד כיוון השעון. זרימת המים בחלקו הצפוני של האוקיינוס האטלנטי מושפעת מזרם הגולף – זרם ימי חם שמוצאו במפרץ מקסיקו ואשר המשכו מגיע לחופי מערב אירופה וצפונה. זרם בולט נוסף הוא הזרם הצפון אטלנטי היוצא מזרם הגולף.
האזור שבין ברמודה, פוארטו ריקו והחוף המזרחי של פלורידה קרוי "משולש ברמודה". באזור זה אירעו תאונות רבות של ספינות ושל מטוסים. במשך שנים רבות רווחו הסברים שונים ומשונים לתאונות, שרבים בהם המסתורין ותאוריות קונספירציה. בשנים האחרונות מתרבים המחקרים המדעיים שמסבירים את ה"תעלומות" בטעויות אנוש של טייסים וקברניטי ספינות.[2]
במרכז האוקיינוס האטלנטי הצפוני מצוי ים סרגסו שהוא אזור בעל צורה אליפטית שתחום על ידי זרמי הים המקיפים אותו. הים מתאפיין בעושר גדול של אצות סרגסום ומכאן שמו.
