|
פיניקים  פיניקים (מיוונית: Φοίνικες, פֿוֹינִיקֶס) הוא שם יווני לכנענים שישבו על חוף הלבנט. אותם כנענים, המובחנים בכמה מאפיינים מעמים כנעניים אחרים, ישבו בתחילת תקופת הברזל ברצועת חוף המשתרעת בקירוב בין רמיתה (כיום לטקיה) לדור, ובתקופות מאוחרות יותר אף לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל, וכן במושבות רבות מסביב לים התיכון. הפיניקים שהתיישבו במערב הים התיכון, בייחוד בתקופת היריבות בין קרתחדשת לרומא, נקראים פונים (מלטינית: Punici או Poenici). בדומה לקבוצות כנעניות אחרות התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שלעיתים היו גם יריבות זאת לזאת. ההבדל המשמעותי בין הכנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים, בהתאם לתנאים הגאוגרפיים השונים בין פנים הארץ לחופיה, הוא שהפיניקים היו יורדי־ים שעסקו במסחר ימי פורה וייסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון. בין המושבות המשמעותיות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את כתי (כתיון ביוונית), אגדר (גדס בלטינית, כיום קדיס בספרדית), אוטיקה, והגדולה ביותר – קרת חדשת (הקרת החדשה, קרתגו בלטינית); שתי האחרונות, בייחוד קרתחדשת, היו מהיריבות המרות של רומא. מקור השם  השם "פיניקים" הוא שם זר בו השתמשו היוונים לתאר את הפיניקים, הם הכנענים שחיו בחוף שבין ארוד לכרמל (בתקופות שונות השם חל גם על תחומים רחבים יותר דרומה וצפונה).[1] מקורה המדויק של המילה פיניקים איננו ידוע בוודאות. המילה היוונית φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס) היא רבת משמעויות, ופירושיה הם "איש פיניקי", "ארגמן צורי", "עוף החול" ו"עץ תמר", כולם קשורים לפיניקים. הארגמן היה צבען יקר־ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית,[2] צור,[3] ואף הופיע על מטבעותיה כאחד מסמליה,[4] ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" (Tyrian purple) או "ארגמן פיניקי".[5][6][7] תחייתו הקבועה של עוף החול באש דומה לזריחת השמש המחודשת מדי יום, אשר מתרחשת, מנקודת מבט יוונית, בארץ פיניקיה המזרחית.[8][7] עץ התמר, ששמו קשור לשם היווני "פיניקיה", היווה אחד מסמלי הארץ,[4] הופיע על מטבעות פיניקיים רבים,[9] והוא וכפותיו היו מסמלי אשרה,[10][11] שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים.[12] האגדה היוונית על אירופה הפיניקית נותנת הסבר אפונימי לשם הארץ. לפי חלק מהמקורות על האגדה, דמות בשם פויניקס היה אביה של אירופה,[13] ולאחר שנחטפה שלח את בניו לחפשה; אך לפי מקורות אחרים, אביה היה אגנור מלך פיניקיה, ופויניקס היה בין בניו שיצאו לחפש את אירופה אחותם לאחר שנחטפה. לאחר שהאחים לא מצאוה הם התיישבו במקומות שונים, כאשר לפי פסאודו־אפולודורוס פויניקס התיישב בפיניקיה ונתן לה את שמה,[14] אולם לפי היגינוס (אנ'), בהתייחס לפיניקים שבמערב הים התיכון, התיישב פויניקס בצפון אפריקה.[15] הפיניקים עצמם כינו את ארצם בשם כנען, והזדהו קולקטיבית ככנענים, על אף היריבויות המסחריות וההפרדה הפוליטית בין הערים.[16][17][7] ברמת השתייכות ספציפית יותר הזדהה איש איש עם עירו,[17][18] למשל צורי או צידוני, אך זיהוי זה הוא גאוגרפי ופנים־פיניקי, ואיננו מעיד על זהות קבוצתית – זיהוי כזה מופיע גם ליהודים וישראלים בתנ"ך,[19] וכן במצבת מישע (שורות 1–2: "מלך מֹאב הדיבֹני"). באודיסיאה (המאות ה־9–8 לפנה"ס) מופיעים פעם כפיניקים ופעם כ"צידונים",[20] בתרגום השבעים (המאה ה־3 לפנה"ס) מתורגמת לעיתים המילה "כנענים" כ"פיניקים",[21] סטפנוס מביזנטיון (המאה ה־6 לספירה) זיהה את Χνἄ (כנען) עם פיניקיה,[22] ופילון איש גבל כתב בתרגומו לכתבי סכניתן (המאה ה־12 לפנה"ס או מוקדם יותר) על דמות בשם Χνᾶ (כנען) ששמו שוּנה ל"פויניקס".[23][16] במטבע פיניקי־יווני מלדקיה (לַאֹדִכֵאַ בכתיב חסר פיניקי) תורגמה המילה הפיניקית "𐤁𐤊𐤍𐤏𐤍" (בכנען) ל"ἐν Φοινικῃ" (בפיניקיה).[24] בקרב אבות הכנסייה, מלבד סטפנוס מביזנטיון גם אוגוסטינוס (המאות ה־4–5 לספירה) מעיד שהאיכרים הפיניקיים בצפון אפריקה במאה החמישית לספירה מתייחסים לעצמם בשם Chanani,[25] כלומר כנענים,[26] ובתפילות הדונאטיסטים השתמשו בפונית בנוסף ללטינית;[27][28] מרקיאנוס כינה את תושבי האיים הבלאריים "כנענים".[26] בלטינית השתרשה המילה פּוּנִים, אולם בתקופתם ציינה המילה באופן בלעדי את אנשי קרתחדשת והאימפריה שלה במערב (מכאן המונח המלחמות הפוניות, המציין רצף שלוש מלחמות אשר התנהלו בין קרתחדשת לרומא במאה השנייה והראשונה לפנה"ס).[29] במחקר המודרני הכינוי פונים מתייחס לשלבים המאוחרים של הפיניקים במושבותיהם, והכינוי "נאו־פונים" מציין את הפיניקים במערב הים התיכון לאחר חורבן קרתחדשת. תולדות הפיניקיםמקורות והטיות היסטוריותהחומר הטקסטואלי עליו מתבססות ידיעותינו על הפיניקים מורכב בעיקר מכתבים קלאסיים שנכתבו בתרבויות יריבות לפיניקים פוליטית וכלכלית, שכן הגם שהפיניקים כתבו את תולדותיהם במלואן, הפפירוס עליו כתבו לא שרד. כתובות פיניקיות על חרס או אבן אמנם שרדו, אך רובן קצרות מאוד ולא מכילות מידע משמעותי. המקורות הזרים המתארים את הפיניקים ותולדותיהם, בין אם יווניים, רומיים, מקראיים או אשוריים, עשויים לסבול מהטיה וסלקטיביות מוטמעות – אותם מקורות, שבעיניהם תמיד היו הפיניקים ה"זר" וה"אחר" ולעיתים קרובות אויב, היו חסרי אינטרס לדווח על הפיניקים בצורה נכונה ומפורטת. ההטיות בדיווחים העתיקים המעוותים והבלתי־מספיקים מוצאות את דרכן מהכתבים העתיקים אף למקורות מודרניים העוסקים בפיניקים.[30][31][32] נוסף על ההטיה שנובעת מהמקורות הקדומים, קיימת גם הטיה שמקורה בעמדות האידאולוגיות של החוקרים המודרניים. עם תחיית ההיסטוריה ברנסאנס ועד המאה ה־19, מקובלת הייתה התפיסה ההיסטורית לפיה הפיניקים הכנענים נשאו את התרבות לאירופה, כפי שגם מתועד באגדות הקדומות (כגון אגדת קדמוס); אלא שבשלהי המאה ה־19 חל מפנה והדעה המקובלת עד העשורים הראשונים של המאה ה־20 פנתה לקיצוניות ההפוכה, ששאפה "לטהר" את ההיסטוריה מהכנענים השמיים, להתייחס לאגדות כהזיות ולשקם את הכבוד הארי, בין השאר ממניעים גזעניים של עליונות לבנה ואנטישמיות.[א][33][34][35] מסורות מוצא זרותעל פי המקרא יושבי הערים הפיניקיות הם מצאצאי כנען בן חם (בן נח): ”וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ... וְאֶת-הַעַרְקִי... וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי... וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד-עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.” (בראשית, י', ט"ו–י"ט). ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) כתב מה סיפרו היסטוריונים פרסים על הפיניקים (אף שהדברים בחלקם מנוגדים למיתולוגיה היוונית): בדומה להרודוטוס, גם חוקר הארצות של אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה ה־4 לפנה"ס אַנְדְרוֹסְתֶנֵס איש תאסוס (אנ') טען כי מקור הפיניקים הוא מאזור המפרץ הפרסי; אולם המסורות של הרודוטוס ואנדרוסתנס לא מביאות בחשבון את הזיקה התרבותית החזקה של הפיניקים לתרבות המקומית של חוף כנען.[36] יש הסבורים כי השמות הזהים של הערים בתחום מדינות אלה, דוגמת צור בעומאן, מעידות על המקום המדויק ממנו הגיעו הפיניקים.[דרוש מקור] יש המשערים כי זיהוי "הים האדום" אצל הרודוטוס עם האוקיינוס שמדרום לאפריקה הוא בלבול מושגים, ואותו ים מתייחס לים שלחופי מזרח תוניסיה ומערב לוב (שם מונחים גאוגרפיים רבים קשורים באדום: הרי זע'וון (אנ') (אדום בברברית), "תא ג'שרת" (ארץ אדומה) המתייחס במצרית לכל אפריקה ממערב למצרים, והחמאדה בטריפוליטניה הקרויה "החמאדה האדומה" (גר')).[37] הדבר מתיישב עם תיאור רעידת האדמה, האופיינית לאזור זה, כגון אחת נוראה המתוארת בכתבי הממלכה הקדומה של מצרים.[38] יוסטינוס הביא גם הוא סיפור קצר על מקור הפיניקים, כפי ששמעוֹ מתושבי קרתחדשת:
מבחינה אתנית, הפיניקים נמנים עם העמים הכנעניים, המהווים קבוצה של עמים שמיים הדוברים ניבים כנעניים, מעין זה שנמצא בתעודות אוגרית, אשר הפיניקית והעברית (כמו גם המואבית, העמונית והאדומית) הן ניביו. תקופת הברונזהכאמור, ההתיישבות הפיניקית בחופי לבנון החלה ככל הנראה בראשית האלף השלישי לפנה"ס, אולם התיעוד הידוע הראשון של הפיניקים מופיע בתעודות מצריות קדומות, מתקופת השושלת השנייה, בהן מוזכרת העיר גבל. התיעוד הראשון של קשרי המסחר בין ממלכת מצרים לערי הפיניקים מתועד לתקופתו של סְנֶפְרוּ – פרעה מהשושלת הרביעית (המאה ה־27 לפנה"ס). בתקופתו החלו המצרים לייבא את ארזי הלבנון מאזור הר הלבנון. בכתבי המארות, שנכתבו במצרים העתיקה במאה ה־19 וה־18 לפנה"ס, מוזכרת פיניקיה[דרושה הבהרה] כחבל הארץ החשוב ביותר בכנען. בכתבים אלה מוזכרות כבר הערים אולזה, עַרְקָת, גבל, צור ועכו. עדות נוספת לקיום יחסי גומלין בין פיניקיה למצרים באה לידי ביטוי בכך, ששליש ממכתבי אל־עמארנה, שנשלחו למצרים במאה ה-14 לפנה"ס, מקורם בחוף הפיניקי. במכתבים נזכרים גם ריב-הדה (Rib-Hadda) מושל גבל, אבי-מלך (Abi-milku) מושל צור וזימרדה (Zimredda) מושל צידון, שהיו ווסאלים של מצרים באותה תקופה.[39] בכתבי תחותמס השלישי (המאה ה-15 לפנה"ס) – פרעה מהשושלת ה־18, החופים הפיניקיים מוזכרים כחלק משטחי השליטה המצרית, כשהערים צור, ארוד וצומור משמשים את חיל המצב המצרי באזור ולמעגן הצי שלה. עם זאת, בעקבות פעולות האיבה המתמשכות בין האימפריה החתית והמצרית באזור הלבנט, עברה רצועת החוף הפיניקית מספר פעמים מיד ליד. בין השנים 1200–1000 לפנה"ס ובעיקר בתקופתו של רעמסס השלישי, חדרו גויי הים אל חופי כנען ופגעו בכוחה של מצרים באזור. בתקופה הזאת נחרבה העיר אוגרית.  כבר בתקופת הברונזה, הסחר בברונזה (שמקורה בעיקר בקפריסין, ששמה נובע מ־cuprum – נחושת, המרכיבה את הברונזה) הגיע עד שוודיה.[40] בשנת 1100 לפנה"ס כתב תגלת פלאסר הראשון על מסעו להר הלבנון, בו כרת ארזי לבנון למקדש אנו ואדד; משם המשיך לארץ אמורו (בשתיים מהכתובות ציין שכבש את כולה), קיבל מנחה מארצות גבל, צידון וארוד (באחת הכתובות ציין שהמנחה כללה תנין ו"קופה גדולה מחוף הים"), הפליג באניות אנשי ארוד מהאי ארוד לעיר צמור אשר בארץ אמורו, והרג נַחִֿירֻ, הנקרא "סוס ים" לדבריו.[41] נראה כי לא הדרים מדרום לערים אלה, כי העיר צור לא הוזכרה, בעוד במגילת ון אמון (1075 לפנה"ס לערך) צור דווקא כן מוזכרת,[42] ועל כן ברור כי הייתה קיימת בזמן זה. במקראכבר בברכת יעקב לבנו זבולון נכתב ששבטו ישכון באזור צידון: ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידׁן” (בראשית, מ"ט, י"ג). בהמשך נכתב, כי שבט אשר ישב בקרב הצידונים, דהיינו בין צידון לעכו: ”אָשֵׁר לׁא הוֹרִישׁ אֶת-ישְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת-ישְׁבֵי צִידוֹן... וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי לׁא הוֹרִישׁוֹ” (שופטים, א', ל"א–ל"ב). התיאור המקראי לא מזכיר עימות או חיכוך כלשהו בין שני העמים, פרט לסכסוכים מקומיים, שאינם מעידים על הכלל: ”וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמַעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם...” (שופטים, י', י"ב).  בספר מלכים מתואר כיצד בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלות ברית חשובות של ממלכת ישראל: ”וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל-שְׁלמה, כִּי שָׁמַע כִּי אׁתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אׁהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים” (מלכים א', ה', ט"ו). מתואר במקרא גם שיתוף פעולה ימי בין שתי הממלכות בימי שלמה, כאשר בעציון גבר (עיר נמל חשובה במפרץ אילת, היא אילת המקראית, שנכבשה מאדום בימי דוד) שיתפו אנשיו של חירם פעולה עם ספנים ישראלים בהכנת כלי שיט וביציאה משותפת למסעות סחר ימיים בארצות כדוגמת אופיר ומסע לתרשיש שלא יצא לפועל: ”וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.” (מלכים א', ט', כ"ו–כ"ח). שלמה אף נשא נשים צידוניות (מלכים א יא א; שיר השירים ד, ח). כן מתואר כיצד בבנין בית המקדש הראשון וכן בבניין ארמון דוד בירושלים הועסקו אומנים פיניקים רבים, שהיו הטובים בתחומם, דוגמת: חרשי עץ, חרשי ברזל, חרשי אבן ובנאים: ”וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד...וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד” (שמואל ב', ה', י"א). בהמשך מתוארים היחסים בין הפיניקים לממלכת ישראל התחזקו, כאשר המלך אחאב נשא לאישה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור ולקדם את היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין שתי הממלכות, כפי שכתוב: ”וַיִּקַּח אִשָּׁה אָת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידׁנִים...” (מלכים א', ט"ז, ל"א). ניתן למצוא קברים פיניקיים בגבול הצפון של מדינת ישראל, בין היתר באכזיב[43] ובגשר הזיו בתחומו נמצאים שרידים רבים.[דרוש מקור][מפני ש...] גם בתל דור נמצאו ממצאים פיניקיים.[44] תחת הכיבוש האשורי
 אשורנצירפל השני מלך אשור כתב בכתובותיו המלכותיות על מסע בו הגיע למורדות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו. הוא הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: מארצות אנשי צור, צידון, גבל, מחֿלתו,[ח] מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.[46] אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצורים ומהצידונים, בין שאר ממלכות כנען,[47][47] ושהוא הזקיף את צלם מלכותו בארוד "השוכנת בלב ים".[47] הוא הוסיף שכרת 100 גזעי ארזים חזקים מהלבנון לבניית היכלו ומקדשיו.[47] בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס), מלך צור מוזכר כבר מכתובת מסביבות שנת 738 לפנה"ס ברשימת מלכים מעלי מנחות למלך.[48] המלך התפאר באותה שנה שהושיב אנשי הרים ("קותו") בערים על חוף הים, ביניהן צומור, ערקה, אוסנו וסִיַנּוּ (עיר פיניקית במחוז חמת[49]).[50] בין מעלי המנחה מוזכרים חירם השני מצור, שיביתיביעיל (שפטבעל) מגבל ואֵני־אל מלך חמת;[51] ברשימה אחרת, רחבה יותר, מוזכר גם מתן־בעל מלך ארוד, וכן בנוסף לחירם, גם מֵתֵנַּה מצור מוזכר כנותן מנחה לשליח של המלך לצור.[52] בהמשך סופחו חמת, סיַנּו, צומור, ראש־צור ("רֵשי־צורי", כנראה ראס אבן האני (אנ') שבאוגרית[53]) והר צפון.[54] מכתובת שנחקקה לאחר הסיפוח מובאת רשימת מעלי מנחה דומה לזאת שהוזכרה לעיל, בה לא מוזכר מלך חמת כלל, ומלך צור המוזכר הוא אתבעל.[55] בהמשך גם גבל, ערקה, זימרּה, אוסנו ומערבה סופחו לאימפרייה.[56] במרידתו של רצין מלך ארם-דמשק נגד תגלת פלאסר השתתף גם חירם השני מצור, ועל כך הענישו מלך אשור ותפס ובזז את העיר המבוצרת מחֿלב וערים גדולות אחרות בתחום צור. ככל הנראה, חירם התחרט, השתחווה לתגלת פלאסר והגיש לו מנחות.[57] יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (הוא כנראה לולי בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתי) שמרדו בו והכפיפם למרותו. שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור, הנקרא ביוונית פאלאיטירוס.[58] משלא נכנעו הצורים, חזר המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אניות ואניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.[59][60] .jpg) בתקופת סרגון השני (722–705 לפנה"ס) השתתפה העיר הפיניקית צומור במרידה שהנהיג אילובידי מלך חמת, בה השתתפו גם ארפד, דמשק ושומרון.[61] סרגון נתן פקודה לכבוש את ארץ האיונים "בלב הים", וציין כי מתקופה קדומה הם הרגו את אנשי צור וקוה;[62] בהמשך הוא מציין שהכנעת האיונים השכינה שלום בצור ובקוה.[63] כאשר שבעה מלכי ארץ יא באדננה הפסיקו לשלוח לסרגון מנחות, סילטה מלך צור המשיך, וביקש ממנו סיוע צבאי. סרגון שלח לו חיילים אמיצים, שהטילו מורא על המלכים פורקי העול, והם באו לבבל להגיש לסרגון מנחות.[64]  מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) היה לארץ חֿתי (הלבנט), ובו מלך צידון לולי המורד ברח לים (בחלק הכתובות הוא מציין כי לולי ברח לקפריסין[66]), וסנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית־זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, עריו המבוצרות שעליהן הסתמך.[67] הוא המליך במקום לולי את אתבעל על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית.[68] לאחר מכן מתוארים יחד עם אותו אתבעל שאר מלכי ארץ אמורו, וביניהם עבדי־לִיאְתִי מלך ארוד וירו־מִלְכִי מלך גבל מגישים לסנחריב מנחה.[69] בכתובת אחרת סנחריב סיפר שבמישור העיר אוּשוּ (עיר פיניקית) הגישו לו מלכי אמורו מנחות.[70] סנחריב ציין בהמשך כי הוא הגלה את צור (יחד עם הכשדים, הארמים, המנים (אנ'), אנשי קוה, אנשי חֿילכּו, ואנשי פלשת או פלסתין (אנ')) משום שלא נכנעו לעולו.[71] במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם".[72]  בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, כרת עבדי־מִלְכֻתִי (אנ') מלך צידון ברית עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה), "סמך על הים המתגלגל" והתמרד באימפריה האשורית.[73] בעקבות כך שיטח אסרחדון, לטענתו, את צידון, פירק את חומותיה ומבניה והשליכם לים, ואף גרם למקום עליו עמדה להיעלם.[73] עבדי־מלכתי ברח לים (בדיוק כמו לולי מימי סנחריב), אך אסרחדון השיגו וערף את ראשו בחודש תשרי.[73] הוא לקח את אשתו, בניו, בנותיו, שומרי ארמונו, ואוצרות וסחורות טובות רבים ("כל מה שהיה בעל ערך מארמונו בכמויות גדולות"), וכן אנשים ובהמות אין־ספור, לארץ אשור.[73] לאחר מכן אסף אסרחדון את כל מלכי ארץ חַֿתִי (הלבנט) וחוף הים, והם בנו עיר במקום אחר, שהוא קרא לה "כַר־אסרחדון".[73] תושבי הערים בית־צופורי, סיכּו, גיא, אינימֵּה, חֿילדוַּה, קַרְתִימֵּה, ביארו, כילמֵה, ביתירומֵה, סַגו, אַמְפַה, בית־גיסימֵיַה, בירגיא, גמבולו, דַלַיְמֵּה ואיסיחֿימֵּה שבסביבת צידון, מקומות מרעה והשקייה למבצרי עבדי־מלכתי שהכניע אסרחדון, יושבו בעיר החדשה, יחד עם אנשים שהכניע אסרחדון ב"הרים המזרחיים" ובים.[73] אסרחדון סידר מחדש את פחת צידון, הציב עליה מושל משלו, והגדיל את המנחה שדרש מהם לשלם.[73] הוא העניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל (אנ') מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו.[73] גם את סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" הכניע אסרחדון, וערף את ראשו באדר של אותה שנה.[73] בעיר אשור נמצאו אמפורות בהט עליהן נכתב כי הכילו שמן לנסיכים מארמון עבדי־מלכתי בצידון.[74] בהמשך מספר אסרחדון שכינס את עשרים ושניים מלכי חֿתִי ועבר הנהר, ביניהם בעל מלך צור, מילכי־אַשַפַה מלך גבל, ומתן־בעל מלך ארוד, וכן את מלכי ידננה, ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה.[75] מאוחר יותר חבר בעל מלך צור לתהרקה מלך כוש ומצרים, פרק את עול מלך אשור והעליבו. בעקבות זאת צר אסרחדון על צור.[76] לבסוף נישל אסרחדון את בעל מכל עריו וקניינו,[77] וחתם איתו על הסכם (אנ'). במהלך מסעו הראשון של אשורבניפל[78] (668–627 לפנה"ס) נגד מצרים, עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, וביניהם בעל מלך צור, מילכי־אַשַפַה מלך גבל ויכין־לוּ מלך ארוד, והוא הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואניותיהם את חייליו בים וביבשה.[79] במסעו השלישי[80] הלך נגד בעל מלך צור "היושב בלב הים" (צור הייתה באותה תקופה מוקפת ים), כי לא שמע להוראותיו.[81] הוא צר על צור, לא נתן לאנשיה לצאת וקטע את דרכי אספקתה, באפשרו להם אספקה לחיים דלים מאוד עד שנכנעו לעולו.[81] בתו ואחייניותיו של המלך בעל הובאו לאשורבניפל כעוזרות בית עם מתנת־חתונה גדולה.[81] גם יחימלך בן המלך בעל הובא לאשורבניפל, אך אשורבניפל חס על בעל והחזיר לו את בנו.[81] הוא פירק את חיל המצב נגד צור, פתח את דרכי אספקתה ושב לנינוה.[81] אשובניפל הוסיף מיד לאחר מכן שיכין־לוּ מלך ארוד "היושב בלב הים" ומלכי תובל וקיליקיה "שלא נכנעו לאבותיו" לדבריו, נכנעו לעולו, והביאו לו את בנותיהם (בתיאור דומה לתיאור על בעל מלך צור).[81] לאחר מותו[82] או היעלמותו[83] של יכין־לו, בניו עזיבעל, אביבעל, אדוניבעל, שפטבעל, בדבעל, בעל־ישופו, בעלחנן, בעלמלך, אבימלך ואחימלך הגרים "בלב הים" באו אליו עם מתנות ונישקו את רגליו.[81] אשורבניפל הסתכל בתענוג על עזיבעל והמליך אותו על ארוד, ואת אחיו הלביש בבדים מעוטר בצבעים ובצמידי זהב והעמידם לפניו.[81] בחזרתו ממסעו התשיעי נגד הקדרים והערבים[ט] כבש את העיר אושו (כנראה צור היבשתית) שאנשיה לא שילמו את המס השנתי, טבח באנשיה ולקח את אליהם ואנשיהם לאשור; וכן הרג באנשי עכו, תלה את גופותיהם על תרנים, לקח את שאירתם לאשור וגייסם לחילו המלכותי.[84] תחת מרות בבלית לאחר שעול האימפריה האשורית החדשה ירד מפיניקיה ב־630 לפנה"ס, מצרים לטשה עיניה ללבנט, ונכו השני כבש את המרחב עד הפרת ב־608 לפנה"ס. מצרים איבדה את השליטה באזור בקרב כרכמיש ב־605 לפנה"ס, והאזור כולו הוכפף לאימפריה הבבלית החדשה.[85] פרעה חפרע, שעלה לשלטון ב־589 לפנה"ס, היה להוט להשיב את השלטון המצרי ללבנט, והוא כנראה עודד מרידות נגד הבבלים כמדיניות (ייתכן שדוגמה לכך היא פגישת מלכי צור, צידון, אדום, מואב, ועמון בירושלים, כנראה כדי לדון באפשרות למרד[86][87]), והמקורות הקדומים מעידים כי הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור,[88] וגם הסתער על קפריסין (שהייתה פיניקית בחלקה הגדול באותה תקופה).[85] במסגרת מדיניותו של נבוכדראצר השני לחיזוק שליטתו בלבנט, ניסה לכבוש את צור.[89] הוא צר על צור 13 שנה (אנ'), עד שנת 572 לפנה"ס בערך,[85][90][91][89] בימי המלך אתבעל השלישי,[92] ולא הצליח לכבשה.[93][94] הנביא יחזקאל תיאר במפורט בקינתו על צור את הסתערות נבוכדראצר על צור ואת סבל העיר. המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני.[93] בתעודות שהתגלו בארמון המלכים בבבל מוזכרים אסירים מדיניים מערים פיניקיות,[93] וכן מתועדות הקצאות ציוד (כמו אוהלים, נעליים, שריונות ומזון)[95] ואנשי צבא לקבוצות של 4, 10 ו־30 חיילים שהלכו עם המלך לצור, הן מארך והן מסיפר (הרחוקות כ־250 ק"מ זאת מזאת), דבר המעיד על מבצע צבאי גדול תחת פיקוד המלך.[96] ייתכן, אפוא, שהבבלים פרשו את חסותם או השפעתם על ערי הסחר הכנעניות ועל איי הים הכפופים להן.[93] בעקבות סיום המצור, ירד אתבעל השלישי מהשלטון.[97] יוסף בן מתתיהו כתב שלאחר מלכות המלך בעל, שמלך אחרי אתבעל והיה כנראה בנו,[85][98] עבר השלטון בצור לשופטים לשבע שנים ושלושה חודשים; בשנה השביעית חזר השלטון למלוכה.[99] בטקסטים הבבליים מתועדת מרידה בצור בין יולי 564 עד ספטמבר 563 לפנה"ס, תאריכים תואמים לשנים אליהן מתוארכת החלפת המלוכה בשופטים, כך שהחלפה זאת נעשתה כנראה כענישה על המרד השני שנעשה תחת מוסד המלוכה.[98] התקופה הפרסית.jpg) בתקופה הפרסית (החל מ־538 לפנה"ס) היו הפיניקים בעלי ברית קרובים של הפרסים, בעיקר משום שהפרסים עשו שימוש בשירותי הצי הפיניקי, ועל פועלם למען האימפריה קיבלו הטבות רבות.[101] המלך כורש בנה ארמון בצידון ואפשר לפיניקים להתפשט דרומה למישור החוף הדרומי (שקמונה, מגדל עבדעשתרת, דור, יפו ואשקלון), הוא "דרום פיניקיה".[102][103][104] ההתפשטות דרומה לא הייתה התפשטות לארצות חדשות, אלא שיבה לארץ שהייתה כנענית־פיניקית גם בתקופות קדומות יותר.[105] מלך צידון, שהייתה אז הראשונה במעלה מערי הפיניקים, היה כ"שר חיל־הים" למלך המלכים הפרסי.[106] צידון הייתה מוקד מרכזי במלחמת פרס–יוון, שהתרכזה בעיקר בהתנגשויות צידון ואתונה.[106] הפיניקים היוו את הצי הפרסי והיו החלק המיומן ביותר בו, ומתוך עריהם עמדה בראש צידון.[107] הפיניקים בכנען באותה תקופה קיימו קשרים עם הפיניקים בעברי הים שתחת קרתחדשת. כשכנבוזי השני רצה לצאת למלחמה משולשת, נגד הקרתחדשתים, ה"אמונים" (כנראה עם במדבר שממזרח למצרים העליונה) ונגד האייתיופים (אנ'); בחלוקת צבאו, למלחמה בקרתחדשתים תכנן לשלוח את הצי. הוא נתן פקודה לצי הפרסי להפליג נגד קרתחדשת בזמן ששלח חיילים נגד יב, אך הפיניקים התנגדו, משום שהם מחויבים בשבועות להתנגד לכך, וכי הם לא ינהגו כראוי אם יצאו למסע נגד בניהם שלהם (קרתחדשת); ובגלל שהפיניקים התנגדו, לא היה שאר הצי די חזק למחלמה בלעדיהם. כך ניצלו הקרתחדשתים משעבוד לפרסים, כי כנבוזי לא ראה לנכון לכפות על הפיניקים, הן משום שכוחו הימי תלוי בהם והן משום שהם מסרו את עצמם מרצון לפרסים.[108] מבחינה מנהלית, פיניקיה חסתה בתחילת התקופה הפרסית תחת פחות בבל (שהשתרעה על דרום נהריים, סוריה הגדולה (כולל פיניקיה) וקפריסין), ולאחר שחולקה פחוות בבל ב־482 לפנה"ס, עברה פיניקיה לחסות תחת אחשדרפנות עבר נהרא.[109] בתקופת זרובבל בן שאלתיאל, בדומה לתקופת דוד ושלמה, הועסקו אוּמנים פיניקיים רבים בבניין בית המקדש השני: ”וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֵל-יָם יָפוֹא, כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם” (ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז'). בתקופה הפרסית התבססו קהילות פיניקיות מצור וצידון גם בפנים הארץ (כמו מרשה, ירושלים ושכם).[110] קהילות אלה עסקו, ככל הנראה, במסחר. על כך מעיד נחמיה ”וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלם” (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז). תחת שלטון יווניבשנת 346 לפנה"ס, התמרדו תושבי צידון בארתחשסתא השלישי – מלך פרס, בשל המיסוי הכבד ששילמו לו כדרך קבע. ארתחשסתא דיכא ביד קשה את המרד, והדבר דרבן את הפיניקים בכלל ואת הצידונים בפרט להתקרב לאלכסנדר מוקדון. בשנת 333 לפנה"ס, לאחר שהביס את צבא פרס בקרב איסוס, הגיע אלכסנדר מוקדון לפיניקיה, ומלכי הערים הגדולות החלו ליצור איתו קשרים (נסיך ארוד הבטיח לו כניעה;[111] גם גבל נכנעה לו[112]). הדבר שירת היטב את מטרתו העיקרית, שכן על ידי סיפוח ערי המדינה הפיניקיות, הצליח אלכסנדר להשתלט על מרבית הבסיסים הימיים של הפרסים ובכך להתגבר על היתרון המובהק שהיה לצבא הפרסי מול הצבא המקדוני בים. אולם העיר צור החליטה שלא לכרות ברית עם אלכסנדר מוקדון כיתר הערים הפיניקיות, כנראה בשל המשך תמיכתה בדריווש השלישי – מלך פרס. כתוצאה מכך הטיל אלכסנדר מוקדון, בשנת 332 לפנה"ס, מצור כבד על העיר, שבמהלכו – אך לא מיד עם תחילו – הצטרפו אליו מלכי ארוד, גבל וצידון,[113] ובסופו צור נכבשה. במהלך המצור הפכה צור מאי לחצי אי באופן מלאכותי. עם כיבוש צור בידי אלכסנדר מוקדון, בוטלו כל משטרי המלוכה הפיניקיים בערי המדינה. לאחר מותו של מוקדון, בתקופת ממלכות הדיאדוכים עברה רצועת החוף הפיניקית פעמים מספר מיד ליד וזאת בשל רצונם של שליטי בית סלאוקוס ושליטי בית תלמי להשתמש בנמליה המפותחים של פיניקיה למסחר. בית תלמי נתן לערים הפיניקיות אוטונומיה.[114] לאחר מאבק פנימי, שנמשך כ־40 שנים, נפלה פיניקיה סופית לידי בית סלאוקוס. המאה האחרונה של השלטון הסלאוקי בפיניקיה התאפיינה בחוסר יציבות, שבסופה, בשנת 63 לפנה"ס, כבש גנאיוס פומפיוס מגנוס את סוריה ופיניקיה וסיפחן לאימפריה הרומית. תחת שלטון רומא
  לאחר הכיבוש הרומאי מסר מרקוס אנטוניוס את כל רצועת החוף, ממצרים ועד לחופי לבנון, לקלאופטרה – מלכת מצרים. רק הערים צור וצידון המשיכו לשמור על עצמאותן. בתחילת התקופה הרומית המשיכו הפיניקים להחזיק בחוף המזרחי של הים התיכון. סטראבון תיאר את פיניקיה כרצועת החוף בין אורתוסיה לפלוסיום, נוסף על חלקים צפוניים יותר כגון ארוד,[116] ופליניוס הזקן תיאר את פיניקיה בין קרוקודילופוליס למפרץ אלכסנדרטה.[117] מבחינה מנהלית, בשנת 194 לספירה חולקה פרובינקיה סוריה לקוילה סוריה ולסוריה פיניקיה (שבהמשך חולקה בעצמה לפיניקיה פרליה – פיניקיה החופית, ופיניקיה לבננסיס – פיניקיה הלבנונית).[118] עם חלוקתה של האימפריה הרומית לשניים, לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון ב־395, הפכה פיניקיה לחלק מהאימפריה הביזנטית. תחת השלטון הביזנטי, שגשגו הערים ביירות, צור וצידון במשך יותר ממאה שנים. אחריתם של הפיניקיםבפיניקיה, הפיניקים נטמעו בתרבות היוונית והרומית (ביזנטית). מספר אסונות טבע במאה השביעית, שהרסו את הערים בעלבכ וביירות, שחיתות השלטון הביזנטי והמיסים הכבדים שהוטלו על התושבים, החלישו את האימפריה. תקופת חוסר יציבות וחולשה זאת הפכה את האימפריה הביזנטית בכלל ואת פיניקיה בפרט לטרף קל עבור הכיבוש הערבי־מוסלמי. כשהגיע הכיבוש הערבי כבר לא הייתה ישות פיניקית עצמאית והערבים לא כתבו על מפגש עם ישות פיניקית. בצפון אפריקה המשיכו הפיניקים (הנאו־פונים) להתקיים, להשתמש בלשונם ולהיקרא כנענים עד הכיבוש המוסלמי.[25][26] דרך הפיניקים נפוצו כמעט כל שיטות הכתב המוכרות כיום (כולל האלפבית הארמי, האלפבית היווני, האלפבית הלטיני ונגזרותיהם הרבות), והכתב הברברי, השאול מן הכתב הפיניקי (וצורת אותיותיו מעידה שנשאל בתקופה מוקדמת ביותר, אולי אף באלף השני לפנה"ס, ולא בתקופה הפונית),[119] נקרא עד היום תיפינע' (Tifinaɣ) (מהשורש פנע'/פנק, על שם הפיניקים).[120] הפיניקים כיום צאצאי הפיניקים נמצאים כיום בין העמים שחיים באזור חופי הים התיכון, דוגמת: לבנונים, תושבי המגרב, תושבי מלטה וקפריסאים. לפי מחקר גנטי של אוכלוסיות היושבות כיום במקומות אלה, לכ־6% מהגברים שנדגמו היה כרומוזום Y שניתן לקשרו להגירה הפיניקית.[121] הלבנונים, ובייחוד האוכלוסייה המרונית הנוצרית, מבססים את הלאומיות הלבנונית על ההיסטוריה הפיניקית – צורה זאת של הלאומיות הלבנונית נקראת פיניקיזם. דת הפיניקים
הדת הפיניקית הייתה דומה לזאת של שאר עמי כנען, כלומר פוליתאיסטית. פנתאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתרת, מלקרת, אשמון, תנת, בעל חמון, רשף, ירח ועוד, כשפולחן בעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגן. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתחדשת של תנת ובעל חמון. בתקופה ההלניסטית הופיע האל בעל שמם (בעל השמים), הזהה, ככל הנראה, לזאוס ההלני.[דרוש מקור] בקרב הפיניקים, בעיקר בקרתחדשת (אך לא רק) היה נפוץ לנדור נדרים לאלים, וכאשר היו מתמלאים הנדרים, היו מזכירים אותם במצבות נדר.[122] מקדש פיניקי.jpg) המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות הבנויות בצורת חלל בתוך חלל בתוך חלל:[דרוש מקור] מקדש שלמה נבנה על־ידי אדריכלים פיניקיים, בתבנית זהה לזאת ששימשה מקדשים פיניקיים,[123] תוך שימוש רב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור. עבודתם של הפיניקים בהקמת מקדש שלמה לא הייתה טכנית בלבד, אלא השפיעה על חיבור הפרקים המתארים את בניית המקדש (מלכים א', פרקים ו'–ז'), בהם ככל הנראה מושקעים מונחים ושמות פיניקיים רבים (כמו שמות החודשים זיו, בול והאתנים), שקשה לזהותם כיום בגלל דלות הטקסטים הפיניקיים.[124] יש הטוענים, בעיקר על סמך טענות יווניות ורומאיות קדומות, כי במסגרת הפולחן הפיניקי התקיים מנהג קרבן ילדים ב"תופת", אולם הטענה שנויה במחלוקת, וחוקרים רבים חולקים על טענה זאת כתפיסה השאובה מהתעמולה האנטי־קרתחדשתית היוונית והרומאית.[125] האלפבית הפיניקי
מלבד תרומתם לפיתוח המסחר באגן הים התיכון, לדעת חוקרים מסוימים הפיניקים הם בין העמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, כיוון שהאלפבית בו השתמשו הוא הבסיס לאלפבית המודרני במרבית שפות העולם. הכתב העברי העתיק קרוב מאוד לכתב הפיניקי. מהכתב הפיניקי נגזר האלפבית היווני, שממנו התפתח גם האלפבית הלטיני, הנפוץ במרבית ארצות אירופה, והאלפבית הקירילי, הנפוץ במדינות ברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה. גם האלפבית העברי המודרני מקורו בגלגול הכתב הפיניקי לכתב הארמי. התיעוד הראשון לאלפבית פיניקי שלם (פרט לשתי אותיות) מתוארך לסביבות 1000 לפנה"ס, בו ציווה אתבַּעַל מלך גבל, על הכנת ארון קבורה לאביו אֲחִרָם ועליו חקוקה כתובת לזכרו. הכלכלה הפיניקית  הפיניקים היו סוחרים מיומנים, ועסקו בייצור מוצרי יוקרה, מזון וטקסטיל משובח, בנפחות, בחטיבת עצים מארזי הלבנון ובדיג.[17][126] הם ייצאו סחורות כנעניות ובהן כלים ואריגים צבועים ארגמן וסחרו בהן בערי הים התיכון.[127] הם השיגו מעמד כלכלי משמעותי במזרח הקרוב, ופנו לחופי הים התיכון כולו להתרחבות מסחרית והתיישבות.[17] בכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם, אשר מאוחר יותר התפתחה למושבה. את צבעי הארגמן הפיקו הפיניקים מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמוניים (Muricoidea), כמו ארגמנית אדומת־פה (Stramonita haemastoma), ארגמון חד קוצים (Bolinus brandaris) וארגמון קהה קוצים. את העדויות הראשונות למסחר הפיניקי ניתן למצוא בחרסים ושברי בהט הנושאים את שמותיהם של פרעונים מראשית האלף ה־3 לפנה"ס. לאורך האלף ה־2 לפנה"ס התקיים מסחר ענף בין הפיניקים למעצמות וממלכות אזוריות, דוגמת מצרים, כרתים וקפריסין.[36] המסחר בארזי הלבנון תפס מקום נכבד בקרב הפיניקים. כך למשל, שלמה המלך רכש קורות עץ עבור בניין בית המקדש ונראה שגם בארמונות ובתי פאר נעשה שימוש בעצים אלה: ”וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלמה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, כָּל-חֶפְצוֹ” (מלכים א', ה', כ"ד). עצי הברוש והארז שימשו את הפיניקים לבניית ספינות משוטים מרובות חותרים ששימשו אותם הן למטרות מסחר והן למטרות מלחמה. ספינות הסוחר של הפיניקים היו מסוג הִיפּוֹס (ביוונית: סוס). שם זה ניתן לספינות על ידי היוונים עיצוב החרטום כראש סוס. עם זאת, בניגוד לחרטום, בירכתי האונייה הותקן קישוט בצורת זנב של דג. היתרון המשמעותי ביותר של ספינות אלה היה טמון ביכולתן להפליג בנהרות. פרט לכך, הפיניקים נחשבים לממציאי הזכוכית העשויה מחול. בערי הפיניקים ייצרו כלי זכוכית צבעונית אופיינית וייצאו אותם. כן נפוצה בערי הפיניקים תעשיית עיבוד בדים וצביעתם ותעשיית צורפות זהב, באבני חן ובשנהב. הפיניקים סחרו במתכות יקרות (דוגמת הבדיל), אותן ייבאו מאיי הים התיכון ומאירופה (איי סילי).  כשהחל בלבנט השימוש במטבעות בסוף המאה ה־5 לפנה"ס, היו המטבעות של הערים הפיניקיות אמצעי השימוש המרכזי באזור כולו.[128] חשיבות מיוחדת קיבל השקל הצורי, שהוטבע בין 126/125 לפנה"ס עד סביבות 60 לספירה, וזכה לבלעדיות כמעט מוחלטת בשוקי הלבנט, כולל בתשלומי מחצית השקל בבית המקדש השני.[129] המסחר ומסעות החקר הפיניקיים בים הפיניקים היו הסוחרים ויורדי הים הגדולים של העת העתיקה. הם התיישבו בכל אגן הים התיכון. עם זאת, קיימות מחלוקות לגבי היקף נתיבי המסחר שלהם. לפי דעה מקובלת, הפיניקים חצו את מצר גיברלטר החותם את הים התיכון והפליגו לאורך החופים האטלנטיים של אפריקה ואירופה והגיעו עד לאיים הבריטיים בצפון ולדרום אפריקה. הקפת אפריקהלפי הרודוטוס, הורה פרעה נכו השני בסביבות 600 לפנה"ס לצי הפיניקי שלו לרדת אל הים האדום ולהפליג לכיוון דרום אפריקה של היום; כעבור שנתיים וחצי שב אותו הצי דרך מיצרי גיברלטר:
לאור העדות לפיה השמש הייתה לימינם של המפליגים, התואמות את ירידתם מדרום לקו המשווה, מקובל הסיפור כנכון.[130][131] קיימות ראיות להפלגות רחוקות לאורך חופי אפריקה ממזרח וממערב.[דרושה הבהרה] מסע לברטאןמסע ימי נוסף של הפיניקים התנהל בשנת 450 לפנה"ס בכיוון ההפוך ומיוחס לקברניט קרתחדשתי בשם חמלך/חמלכת (Himilco), עליו מסופר, שהפליג במשך ארבעה חודשים מנמל גדיר, שבספרד, לאורך החוף האירופי (שהיה מוכר היטב לסוחרים הפיניקים בשם "ערב", היינו מערב, שהוא מקור השם אירופה), עד הגיעו אל העמים האויסטרמינים (Oestrmini), הידועים מהגאוגרפיה של התקופה, כיושבי חבל הארץ הקרוי היום ברטאן. מסופר שחימלך סחר עמם בעפרת ברזל. גם סטראבון מתייחס לסחר הפיניקי בעפרת ברזל עם ברטאן.[132][133] הפלגה לגינאה בשנת 425 לפנה"ס יצא הקברניט הפוני חנֹא (Hanno) למסע ימי דרומה לאורך החוף האפריקני המערבי, על מנת להקים מושבות קרתחדשתיות חדשות. בהפלגה זאת, המתועדת בלוח המתורגם ליוונית, מסופר על: צי בן 60 ספינות, הנושא 30,000 גברים ונשים, האספקה והציוד הרב, המושבות שהקימו לאורך החופים האטלנטיים, עמים שחורים (שזכו לשם "גורילות") וכן על התפרצויות געשיות על החוף, אשר המטירו לבה אל תוך מי הים. תיאור זה מזכיר מייד את הר קמרון, הנמצא סמוך לחופהּ של קמרון, אך לסברה זאת יש לא מעט מתנגדים, בשל ריחוקה של נקודה זאת ולכן מציעים לזהות את המקום עם הר קָאקוּלִימָה, הנמצא סמוך לקונקרי – בירת גינאה. על כל פנים, מדובר במסע ימי ארוך ומכובד אל עומקה של אפריקה הדרום מערבית, שלכל הדעות הגיע לפחות לסנגל. מסחר עם הודוקיימות גם ראיות לשילוב הפיניקים בסחר ההודי, שהחל בתקופות אלה. מדובר במסלול סחר שנתגלה על ידי סוחר יווני בשם אאודוקסוס מקיזיקוס, אשר ניצל את רוחות המונסון כדי להגיע להודו ולסחור עם תושביה בתבלינים, שאותם הביא חזרה לעיר אלכסנדריה. בעקבות זאת, הפך המסלול הזה לדרך סחר מפותחת, שגם אפשרה לסוחרים רומיים ופונים (פיניקים) להגיע לאינדונזיה ולחופים הסיניים. מטבעות רומיים נמצאו בדלתה של נהר המקונג, והיו חלק מהעדות ליחסי מסחר רומיים–סיניים שהתנהלו בנתיב הימי, ופליניוס הזקן הלין כי מאה מיליון ססטרטיוס מבוזבזים מדי שנה על סחר עם ערב, הודו וסין.[134][135][136] קיימות עדויות למסחר בין כנען לבין דרום־מזרח אסיה כבר בתקופת הברונזה.[137] הקפות נוספות של אפריקהבנוסף, מסופר על אותו אאודוקסוס, שמצא בשובו ממסעותיו, אונייה מהמושבה הפיניקית גדיר (היא קדיס שבספרד), שנטרפה מול חופי אפריקה. ההנחה שלו הייתה שאונייה זאת הקיפה את יבשת אפריקה והנחה זאת גרמה לו לנסות כוחו במסע ימי זה, אך לשווא. הוא נאלץ לשוב אחור, אולם לאחר מכן ניסה שוב. אף על פי שההיסטוריון והגאוגרף פליניוס הזקן מניח שאותו אאודוקסוס הצליח בניסיונו השני, הסברה המקובלת היא שהוא מת בדרכו. לעצם ההנחה, הן של אאודוקסוס והן של גאוגרפים כמו פליניוס, כי ניתן להקיף את אפריקה, חשיבות רבה להיסטוריונים העוסקים בסוגיית ההפלגה הפיניקית מסביב לאפריקה. ידוע, על כל פנים, שהחוף הדרום אפריקני המזרחי היה מוכר בחלקו הגדול. את אופיר המקראית (מקור הזהב של בית שלמה) נהוג לזהות עם הממלכות של קרן אפריקה של התקופה. בתקופה היוונית־רומית הסחר אף התפשט לטנזניה ומדגסקר.[138] המושבות הפיניקיותמהמאה התשיעית לערך ועד למאה השישית לפנה"ס התפשטו הפיניקים ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים התיישבו והקימו תחנות מסחר רבות, תחילה בקפריסין ואחר כך באיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה מושבת הפיניקים המפורסמת והחזקה ביותר, קרתחדשת), ספרד והחוף הצפון מערבי של אפריקה. המפורסמות ביותר בין המושבות הפיניקיות הן עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה, הקרת החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה היו יריבות קשות של רומא. מאות שנים מאוחר יותר, יצא מקרתחדשת למסע המלחמה שלו כנגד הרומאים חניבעל ברקה, במסגרת המלחמה הפונית השנייה. חוקרים מעריכים כי התאריך המשוער בו התחילה ה"קולוניזציה" של הפיניקים באגן הים התיכון, הוא ראשית המאה התשיעית לפנה"ס, כלומר בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים תחת שלטון המלך אתבעל. תחילה היו המושבות הללו לא יותר מאשר תחנות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות, כמו גם נקודות מוצא לחיפוש חומרי גלם טובים. אולם עם הזמן, במיוחד בשל קשרי המסחר הענפים, רבות מהן גדלו והתרחבו לכדי יישובי קבע מרכזיים. רשימת ערים ומושבות הפיניקיםלהלן הרשימה של ערים ומושבות הפיניקים ברחבי אגן הים התיכון ומחוצה לו (הערה: הערים והמושבות מסודרות בסדר אלפביתי, בהתאם למדינות בהן הן נמצאות כיום. שימו לב שהמעבר בין המדינות הוא כנגד כיוון השעון):
 ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
