|
קטר (מדינה)
מדינת קַטַר (בערבית: دولة قطر, בתעתיק מדויק: דַוְלַת[א] קַ֫טַר[ב]; בעברית נפוץ גם הכתיב קטאר) היא מדינה ואמירות קטנה השוכנת בחצי אי קטן בצפון-מזרח חצי האי ערב. קטר מוקפת מרוב עבריה במפרץ הפרסי, גבולה היבשתי היחיד הוא הגבול עם ערב הסעודית השוכנת לדרומה, ומצר ים צר מפריד בינה לבין מדינת האי בחריין שבמערבה. שפתה הרשמית היא ערבית. משפחת אאל ת'אני שולטת באמירות מאז היווסדה במאה ה-19 על ידי השייח' ג'אסם בן מוחמד אאל ת'אני. במאה ה-20 הייתה קטר מדינת חסות של האימפריה הבריטית, וב-1971 היא זכתה לעצמאות מלאה. כיום המשטר באמירות הקטרית הוא מלוכה אבסולוטית והעומד בראשה הוא האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני. מערכת החוק בקטר נשענת על חוקי השריעה. נכון לתחילת 2017, האוכלוסייה הכללית של קטר מנתה כ-2.6 מיליון תושבים – אך רק 313,000 מתוכם אזרחים קטרים, והשאר מהגרי עבודה. בסוף שנת 2023 מנתה אוכלוסיית קטר כ-3.08 מיליון תושבים.[6] התוצר המקומי הגולמי לנפש בקטר הוא מן הגבוהים בעולם, והיא בעלת עתודת הגז השלישית בגודלה בעולם. כלכלת קטר מתבססת בעיקר על הפקת נפט וגז טבעי. המדינה נחשבת על ידי האומות המאוחדות לאחת המדינות הערביות המתקדמות ביותר, ויש לה כוח משמעותי בעולם הערבי – היא תמכה במספר ארגוני מורדים במהלך האביב הערבי, הן מהבחינה הכלכלית והן דרך חברת המדיה העולמית המתרחבת שלה, אל-ג'זירה. קטר היא המדינה הערבית הראשונה שזכתה לארח את גביע העולם בכדורגל ("המונדיאל"), בשנת 2022. ביוני 2017, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות הערביות, מצרים, ומדינות מפרץ אחרות, ניתקו את קשריהם הדיפלומטים עם קטר, בטענה כי קטר מממנת ותומכת בארגוני טרור בתחומיה ובשאר העולם, ואף משפיעה על עניינים פוליטיים פנימיים במדינות השכנות לה, ואף מעבר לכך. האשמות אלו גרמו למשבר הדיפלומטי הקטרי ב-2017. אולם בחלוף כשלוש שנים וחצי, ב-5 בינואר 2021, המדינות המחרימות סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין – הכריזו על ביטולו של החרם מצדם על קטר. הדת הרשמית של קטר היא האסלאם (כשאזרחיה הם בעיקר בני הזרם הסוני-סלפי, הווהאביה), היא אף מדינה-חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, וכן גם בליגה הערבית. היסטוריה
.jpg) בקטר נמצאו שרידים ארכאולוגיים של תרבויות עתיקות טרם המצאת הכתב, ושרידי סחר עם התרבות הבבלית הקדומה. בין היתר נמצאו כשלושה מיליון שרידי שבלולים מעוכים לצורך תעשיית הארגמן של ממלכת הכשים. במקורות הערביים מוזכרת קטר רק מן המאה התשיעית. הנמל שימש מרכז חשוב בסחר הפנינים והסחורות בין פרס להודו ולעולם המערבי, ועד המאה ה-18 שימש גם נמל מוצא לשודדי ים. במאה ה-19 נתפסה קטר על ידי שבט הנוודים בית ת'אני, שבא מתוך חצי האי ערב, וכבש את קטר. צאצאי שבט זה הם השליטים כיום במדינה. האימפריה העות'מאנית השתלטה על אזור זה ב-1872 ונטשה אותו בתחילת מלחמת העולם הראשונה, אך השפעה בריטית הייתה קיימת בה החל מהמאה ה-19 כשזו השתתפה במלחמה נגד השוד הימי לכל אורך המפרץ הפרסי. עם התעוררות העניין בנפט שנמצא באזור החל משנות ה-30 של המאה ה-20 בריטניה הפכה את הנסיכות לשטח חסות עד הכרזתה כעצמאית בשנת 1971. פוליטיקה
מאז הכרזת העצמאות בשנת 1971 מחזיקה משפחת ת'אני (آل ثاني) בשלטון במדינה – בראש המדינה עומד האמיר בן משפחת ת'אני. מבחינה פוליטית, קטר נמצאת בתהליך של התפתחות מחברה מסורתית למדינת רווחה מודרנית. על מנת לעמוד בדרישות קדמה חברתיות וכלכליות, כוננו השלטונות משרדים ממשלתיים. החוק הבסיסי בקטר (1970) מיסד מנהגים מקומיים, ששורשיהם במסורת הווהאבית (الوهابية) השמרנית של קטר, והעניק לאמיר סמכות עליונה. מסורות נוספות שמשפיעות על תפקידו של האמיר כוללות התייעצות בקבלת החלטות, שלטון מתוך קונצנזוס והזכות הנתונה לאזרחים לפנות באופן ישיר אל האמיר. האמיר אינו כפוף באופן ישיר לאיש, אך אסור לו להפר את השריעה (החוק האסלאמי) והלכה למעשה הוא חייב להביא בחשבון את דעותיהם של נכבדים מרכזיים ושל הממסד הדתי. המועצה המייעצת, שהיא גוף ממונה העוזר לאמיר בקביעת מדיניות, מיסדה את מעמדן של קבוצות השפעה אלו. עד 2021 בקטר לא היו נהוגות בחירות, וחל איסור להקים מפלגות פוליטיות. דו"ח "חירות בעולם" משנת 2016 (Freedom in the World 2016) מציין את קטר כ"בלתי חופשית", ובדירוג 1–7 (1 החופשי ביותר) מעניק למדינה ציון 6 על זכויות פוליטיות ו-5 על חירויות אזרחיות.[7] בשנת 2021, אזרחי הנסיכות בחרו לראשונה 30 מתוך 45 חברי מועצת השורא, כשהיתר ימונו ישירות על ידי האמיר. אלפים היו מנועים מלהצביע ולא הותרה פעילות מפלגתית. למועצה יש סמכות חקיקתית והיא אחראית על אישור המדיניות הכללית ועל התקציב, אולם אין לה שליטה על הגופים מקבלי ההחלטות בתחום ההגנה, הביטחון, הכלכלה וההשקעות במדינה העשירה.[8] ב-5 בנובמבר 2024, התקיים משאל עם בקטאר על חיזוק תפקידו של האמיר, וביטול הבחירות למועצת השורא - האספה המייעצת לנשיא, כך שהאמיר ימנה את חברי המועצה, משרד הפנים במדינה הודיע כי משאל העם עבר עם 90.6% בעד, אחוז ההצבעה עמד על 84%.[9] זרם המהגרים הערבים אל המדינה הביא למדינה דעות, המעמידות בסימן שאלה את עקרונות החברה המסורתית הקטרית, אך עד כה לא נוצרו אתגרים רציניים לשלטונה של משפחת ת'אני. ב-27 ביוני 1995 הדיח סגן השליט, שייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, את אביו האמיר ח'ליפה בן חמד בהפיכה ללא שפיכות דמים. האמיר חמד ואביו התפייסו ב-1996. ההפיכה הובילה להרחבת חופש העיתונות, ותחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה שבסיסה בקטר צברה מוניטין ייחודי כמקור חדשות חופשי ויחסית בלתי מצונזר בארצות ערב. ב-25 ביוני 2013, בנאום טלוויזיוני, העביר האמיר חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני בן ה-61 את השלטון לבנו הרביעי תמים בן חמד אאל ת'אני בן ה-33. העברת השלטון עברה בשלום, וזכתה לברכתם של בני משפחת השלטון.  קטר מדינות שניתקו יחסיהן הדיפלומטיים עם קטר מדינות שצמצמו יחסיהן הדיפלומטיים והחזירו את שגרירן ביוני 2017 הודיעו מצרים, סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות, תימן, לוב וקומורו על ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם קטר בעקבות תמיכתה באיראן ובארגוני טרור. כאות הזדהות עם מדינות אלה, גם ניז'ר החזירה את שגרירה מקטר.[10] כעבור מספר ימים גיבשו מדינות ערב מסמך בן 13 סעיפים ובו נכללו דרישות מקטר על מנת שיופסק החרם כנגדה. המסמך הוצג על ידי כווית המתווכת בין הצדדים. חלק מהדרישות כללו את סגירת הבסיס הצבאי הטורקי שבקטר, ניתוק הקשרים עם חזבאללה, הפסקת פעילותה של רשת אל-ג'זירה ואף צמצום הקשרים הדיפלומטיים עם איראן.[11] למרות זאת, קטר לא נענתה לדרישות ואף חיזקה את קשריה עם איראן. לאחר יותר משלוש שנים, ב-5 בינואר 2021, תם החרם שהטילו סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין על קטר. יחסים עם ישראל
הקשר הראשון בין המדינות החל בשנת 1996, כאשר ישראל פתחה לראשונה נציגות כלכלית קבועה בדוחה. זמן קצר לאחר מכן ביקר ראש הממשלה שמעון פרס בקטר. במשך השנים ביקרו בקטר אישים ישראלים בכירים מספר פעמים. בתחילת שנת 2009, בעקבות מבצע עופרת יצוקה, הורתה קטר לראש הנציגות הישראלית בדוחה לעזוב את המדינה וניתקה את קשריה הכלכליים עם ישראל.[12] עם זאת, במהלך אוגוסט 2009 הכריזה קטר כי תהיה מוכנה לחדש את המגעים עם ישראל, בתנאי שתוקפא הבנייה בהתנחלויות.[13] במשך השנים ביקרו בקטר ספורטאים ישראלים, ביניהם הטניסאית שחר פאר והשחיינית עמית עברי. בעיתונות העולמית פורסם שהמדינות מנהלות שיתוף פעולה ביטחוני. במהלך מונדיאל 2022 אפשרה קטר לאזרחים ישראלים המחזיקים בכרטיס כניסה למשחק מונדיאל לבקר בשטחה. זו הפעם הראשונה שהתקיימו טיסות ישירות בין תל אביב לבין דוחה. על אף זאת שוררת עוינות בין המדינות על רקע תמיכת קטר בחמאס, שמנהיגיו מתגוררים בקטר, ועמדתה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסקרים שנעשו בשנים 2020 ו-2022 בקטר ענו 87% מהמשיבים כי הם מתנגדים להכרה בישראל ולנורמליזציה ביחסים בין המדינות.[14] עד לשנת 2021, העבירה קטר לחמאס יותר מ-1.8 מיליארד דולר באמצעות הוועדה הקטרית לשיקום רצועת עזה.[15] אחד המקורות הקבועים לקריקטורות האנטישמיות בתקשורת הערבית היא התקשורת הקטרית, העוסקת בדמוניזציה בוטה של היהודים. קריקטורות אלו חורגות מביקורת לגיטימית על ישראל או על מדיניותה ומביעות אנטישמיות גלויה. הן מתבססות על נושאים אנטישמיים קלאסיים ומעניקות להם חיים חדשים, כולל תיאוריות קונספירציה של שליטה יהודית בעולם; עלילות דם; חיבור הציונות לנאציזם; דמוניזציה ודה-הומניזציה של ישראל ויהודים; ושימוש בדימויים יהודיים סטריאוטיפיים מימי הביניים. קריקטורות אנטישמיות הפכו לסימן היכר של עיתונים קטריים.[16] באוקטובר 2023, לאחר טבח שבעה באוקטובר וחטיפת מאות ישראלים לרצועת עזה, שימש ראש ממשלת קטר מוחמד בן עבד א-רחמן בן ג'אסם אאל ת'אני כמתווך העיקרי בעסקת חילופי שבויים כאשר ייצג את חמאס במשא ומתן.[17] מאז הטבח שביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים מעזה, נמתחת ביקורת קשה על מדיניות שיתוף הפעולה של ישראל עם קטאר במימון החמאס.[דרוש מקור] למרות האכזבה בישראל מתפקוד קטר כמתווכת, נכון למאי 2024, קטר עדיין לוקחת חלק בתיווך לעסקת החזרת חטופים מול חמאס.[18] באפריל 2024, במהלך כנס של הליגה הערבית בקהיר, אסא אל נסר, חבר במועצה המחוקקת של קטאר נשא נאום. במהלך נאומו הגדיר את היהודים כעם שקרן שאינו מקיים הבטחות והסכמים, ומשום כך לא יכון איתו שלום אלא רק מלחמה. היהודים, קבע הנציג הקטארי, הם רוצחי הנביאים. כמו כן אמר, "ה- 7 באוקטובר היה רק ההתחלה, היהודים מכירים רק הרג", "נרצח את היהודים, לא יהיה שלום ולא משא ומתן עם הישות הציונית כי המנטליות שלהם מכירה רק דבר אחד, הרג".[19][20] אנטישמיותב-2020 דוח של מכון מחקר בין-לאומי חשף את תוכנית הלימודים האנטישמית שעליה מתחנך הדור הצעיר בקטר.[21] ב-2024 הציג מכון ממרי דוח לפיו בקטאר מחנכים את הדור הצעיר בין השאר באמצעות מפות של ארץ ישראל בהן מוצגות ערים כמו יפו וחיפה כערים פלסטיניות, מבלי שום אזכור של קיומה של מדינת ישראל. כלכלהכלכלת קטר מבוססת בעיקר על נפט, שנתגלה בה בשנת 1939, ועל גז טבעי. בשל העושר הרב המופק מהנפט, לצד האוכלוסייה המצומצמת, התמ"ג לנפש בה הוא במקום השני בעולם, ועומד על 92,536 דולר לנפש (2012).[22] הממשלה עושה מאמצים לפתח ענפי כלכלה נוספים, כגון תעשייה, תיירות, שירותים ובנקאות. שיעור האינפלציה בקטר כ-2.3%, ושיעור האבטלה כ־2.7%. חובה החיצוני של קטר הוא 17.5 מיליארד דולרים. כוח העבודה שלה עומד על כ־140,000 איש. התעשייה מתמקדת בעיקר בייצור נפט גולמי וזיקוקו, דשן, חומרים פטרוכימיים (הקשורים לנפט), פלדה ומלט. במדינה עוברים 400 קילומטרים של צינורות להובלת גז טבעי המופעלים על ידי קטרגז, ועוד 235 קילומטרים של צינורות להובלת נפט גולמי. שיעור הצמיחה בתעשייה של קטר עומד על כ-10%. במדינה כ-1,230 ק"מ של כבישים, מהם 1,107 ק"מ סלולים. נמלים מצויים בערים דוחה ואום סעיד ובאי חלול. בקטר יש ארבעה נמלי תעופה, לשניים מהם מסלולי המראה סלולים שאורכם מעל 3 ק"מ. בשנת 2005 הוקמה קרן "QIA" במטרה לבסס את כלכלת קטר על ידי התרחבות לתחומי השקעות שונים, כולל רכישות נכסים וחברות בעיקר במדינות זרות. מאז שהוקמה החלה הקרן במסע רכישות והיא גדלה בקצב מהיר. קטר תורמת לאוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה באופן בלתי מדווח. המכון לחקר האנטישמיות המליץ לכנס שימועים ציבוריים בקונגרס של ארצות הברית על מנת לבחון את השפעת התרומות על תוכניות הלימודים, המלגות והשיח באוניברסיטאות.[23] צבא וביטחון
הכוחות המזוינים של קטר נוסדו בשנת 1971, וכוללים 11,800 חיילים – 8,500 בזרוע היבשה, 1,800 בצי ו-1,500 בחיל האוויר. גאוגרפיה
קטר היא אמירות במזרח התיכון, הנמצאת ממזרח לערב הסעודית, וגובלת במפרץ הפרסי ובמפרץ בחריין. קטר משתרעת על פני שטח של כ-11,437 קילומטרים רבועים, הכל אדמה, ללא מים בתוך המדינה. קו הגבול שלה עם ערב הסעודית (הגבול היבשתי היחיד של המדינה) הוא באורך 60 קילומטרים, ואורך קו החוף הוא כ-563 קילומטרים. במסגרת הסכסוך ב-2017 דווח כי סעודיה שוקלת לחפור את תעלת סלווא לאורך הגבול המשותף ובכך להפוך את קטר לאי.[24] פני הקרקע הם בעיקר שטוחים ובלתי פורים, ומכוסים בחול וחצץ. האקלים בעיקר מדברי, חם ויבש, ולח ולוהט בקיץ. המשאבים הטבעיים של קטר הם נפט, גז טבעי ודגים. אין כמעט שימוש בעיבוד האדמה בקטר, ואדמות השלחין שם משתרעות על פני כ-80 קילומטרים רבועים. שוררות בה תמיד סכנות עקב ערפל, סופות חול ואבק. נתונים מספריים נוספים
דמוגרפיה
כמות התושבים משתנה מעונה לעונה, שכן האוכלוסייה מבוססת במידה רבה על מהגרי עבודה. בתחילת שנת 2017, אוכלוסיית קטר מנתה 2.6 מיליון נפש, מתוכם 313 אלף אזרחים קטרים (12%) ו-2.3 מיליון היו תושבים מן החוץ. הזרים הלא-ערבים מהווים את הרוב המכריע של אוכלוסיית קטר; ההודים הם הקהילה הגדולה ביותר, אשר מנתה 650,000 בשנת 2017. לאחר מכן ישנם כ-350,000 נפאלים, 280,000 בנגלדשים, 260,000 פיליפינים, 200,000 מצרים, 145,000 סרי-לנקים ו-125,000 פקיסטנים. הרישום הדמוגרפי הראשון התרחש בשנת 1892 בידי המושלים העות'מאניים ששלטו באזור. השפה הרשמית במדינה היא ערבית. אנגלית משמשת לרוב כשפה שנייה וכלינגואה פרנקה. קיומם של עובדים זרים רבים מאסיה הוביל לשימוש גם בשפות אסייתיות רבות כגון: אורדו, טמילית, בנגלית, הינדית, פשטו, נפאלית, טאגאלוג, אינדונזית, מלאיאלאם וטלוגו. דתות האסלאם הוא הדת הדומיננטית בקטר, עם כ-67.7% מאמינים. מרבית המוסלמים שייכים לזרם הווהאבי-סלפי (סונים). 20% מהמוסלמים הם שיעים. דתות אחרות הן נצרות (13.8%), הינדואיזם (13.8%), ובודהיזם (3.1%). ה-1.6% הנותרים אינם דתיים או משתייכים לדתות אחרות. החוקה בקטר מבוססת ונחקקת בעיקר על-פי הדין האיסלאמי, השריעה. הנוצרים הם עובדים זרים, אך פעילות מיסיונרית נוצרית אסורה. ראו גם
קישורים חיצוניים
ביאוריםהערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
