הילך חוקי

הֵילָך חוקי הוא אמצעי תשלום (כגון כסף) המשמש בעסקאות שונות או לפירעון חוב, אשר על פי דין לא ניתן לסרב לקבלו.

מקור מונח משפטי זה במשפט המקובל והוא נועד להבטיח שימוש במטבע המונפק על ידי המדינה (להבדיל מתשלום בשווי-כסף אחרים, כדוגמת מתכות יקרות, נכסים וכו' שאותם לא ניתן לאלץ את החייב לקבל).^[1]

המונח מוגדר באופן שונה משיטת משפט אחת למשנייה. מספר שיטות משפט מגדירות "הילך חוקי" באמצעות הגדרה מרחיבה לפיה "הילך חוקי" הוא "כל אמצעי תשלום באמצעותו ניתן לשלם חוב" (לדוגמה, המצב בסקוטלנד וצפון אירלנד). אחרות דורשות חקיקה אשר תיקבע סוגי אמצעי תשלום כגון אלה.

על פי ההגדרה המקובלת, המחאה, לרבות המחאה בנקאית, כרטיס אשראי וכרטיס חיוב הם אמצעי תשלום נפוצים ומקובלים, אך אינם נחשבים להילך חוקי, מאחר שהשימוש בהם מותנה בהסכמת שני הצדדים לעסקה, ובתנאים שונים, כך לדוגמה ישנם מצבים בם ניתן להתנגד לפירעון המחאה (בעת כישלון תמורה), וכרטיס אשראי או כרטיס חיוב לא יכובדו בשל חיובי יתר בחשבון בעל הכרטיס.

גם תווי קנייה, אשר ערכם משתנה ותוקפם פג, אינם מהווים הילך חוקי.

הדוגמה הפרדיגמטית למה שאינו נחשב הילך חוקי הוא מטבע זר, אשר הנושה מותר לסרב לקבלו כנגד תשלום החוב, ובחלק משיטות המשפט אף נאסר השימוש בו.

מקור המונח "הילך" הוא ארמי – חיבור של צמד המילים "הא לך", ביטוי הרווח בתלמוד.

באוסטרליה, הסמכות הבלעדית ליצור הילך חוקי היא בידי ממשלת אוסטרליה, על פי סעיף 115 לחוק חבר העמים של אוסטרליה.^[2] החוק אוסר על מדינות אוסטרליה להנפיק כסף, אולם מתיר למטבעת פרת' להטביע מטבעות כסף וזהב שהם הילך חוקי. חוק הבנק הפדרלי האוסטרלי משנת 1959^[3] מתיר לבנק המרכזי להנפיק שטרות ומטבעות (המוטבעים על ידי המטבעה המלכותית האוסטרלית).

חוקת ארצות הברית אוסרת על מדינות ארצות הברית להנפיק שטרות או מטבעות. בשנת 1798 התברר לסגן נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון כי לממשל הפדרלי אין סמכות להנפיק שטרות כהילך חוקי, וביקש שינוי חקיקה.^[4] לא הייתה מחלוקת בדבר הסמכות הפדרלית להנפיק מטבעות כסף וזהב (וזאת על פי המשפט המקובל הבריטי).

רק בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית החל הבנק הפדרלי להדפיס שטרות חוב, וחוק ההילך החוקי 1862 קבע כי השטרות יהיו הילך חוקי. חקיקה זו נועדה לחייב נושים לקבל את שטרות החוב של הממשל הפדרלי (מאחר שרבים סירבו לקבלם). על אף החקיקה, עדיין רבים סירבו לקבל את השטרות, ובית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בשנת 1870 בפסק דין הפבורן נ' גריזוולד כי החוק סותר את החוקה וביטלו. ההחלטה בוטלה בהחלטות מאוחרות של בית המשפט העליון שניתנו בין השנים 1871–1884.

רק חוק המטבעות 1965 קבע לראשונה כי רק מטבעות של ארצות הברית (המונפקים על ידי הבנקים הפדרליים והבנקים הלאומיים) הם הילך חוקי בארצות הברית, ואילו מטבעות זהב וכסף של מדינות אחרות אינם הילך חוקי בארצות הברית.^[5]

באיחוד האירופי, מטבע האירו הוא הילך חוקי מאז ה-1 בינואר 2002. השטרות והמטבעות מונפקים על ידי בנקי המדינות השונות, וכולם מהווים הילך חוקי בכל רחבי האיחוד. גם אם מדינות מסוימות אינן מנפיקות מטבעות מסוימים (לדוגמה מטבעות בשווי סנט אחד או שני סנטים), כל המטבעות המוטבעות ברחבי האיחוד הם הילך חוקי ביתר מדינות האיחוד.

יחד עם זאת, יכולות המדינות שונות לקבוע בחקיקה כי שטרות בשווי מסוים לא יתקבלו בעת ביצוע עסקה (סמכות אשר ניתנה גם לאיחוד, ואכן נקבע כי לא ניתן לבצע תשלום במטבעות, אם מספר המטבעות הנדרש לשם כך עולה על חמישים מטבעות^[6]).

הרופי ההודי הוא ההילך החוקי בהודו, נפאל ובהוטן (אולם הרופי הנפאלי והנגולטרום הבהוטאני אינם הילך חוקי בהודו).

בעת קיומה של האימפריה הבריטית ושלטונה בדרום מזרח אסיה, שימש הרופי ההודי כהילך חוקי בסינגפור, מלזיה, כווית, בחריין, קטר, ואיחוד האמירויות הערביות.

במהלך המאה ה-19 כל מטבע זהב או כסף נחשב להילך חוקי בממלכה המאוחדת.

החל מהמאה ה-20 נקבע כי רק מטבעות ושטרות שהונפקו על ידי בנק אנגליה הם הילך חוקי באנגליה ובוויילס.

שטרות ומטבעות בסקוטלנד ובצפון אירלנד מונפקים על ידי בנקים שונים. על פי ההגדרה המצמצמת של הילך חוקי שטרות אלה אינם הילך חוקי בסקוטלנד.^[7] כמו כן, על פי ההגדרה הזו, השטרות האנגליים אינם מהווים הילך חוקי בסקוטלנד. הגדרה מרחיבה יותר של המונח בוחנת את המצב בפועל, וקובעת כי למעשה, אף בהיעדר קביעה בדין, מעצם מנהג הבנקים ואנשי העסקים לקבל שטרות אלה, הם הילך חוקי בסקוטלנד ובצפון אירלנד.

באמצעות אמצעי תשלום שמוגדר כ"הילך חוקי" ניתן לפרוע חיובים וסירוב לקבלו כאמצעי תשלום הוא עבירה על סעיף 489 לחוק העונשין, התשל"ז–1977.

מטבעות ושטרות ישראלים, אשר תוקפם לא פג, הם הילך חוקי בישראל.

בעת הקמת המושבה הבריטית בניו זילנד בשנת 1840 קיבלה המושבה את החקיקה האנגלית. חקיקה משנת 1858 קבעה כי חוקים בריטיים יהפכו לחקיקה המקומית, ולכן חוק המטבעות הבריטי משנת 1816 נכנס לתוקפו וקבע כי המטבעות הבריטיים יהיו הילך חוקי בניו זילנד. היוניון בנק המקומי הנפיק כסף בניו זילנד החל משנת 1840, ושטרות אלה נחשבו להילך חוקי מאז שנת 1844 (במקביל למטבע הבריטי) ועד ביטול התקנות בשנת 1845. בשנת 1847 נקבע כי רק בנק אחד – בנק ההנפקה הקולוניאלי, יוכל להנפיק הילך חוקי, אולם בנק זה פורק בשנת 1856, והיוניון בנק שב להנפיק כסף. בנק נוסף – האוריינטל בנק הורשה להנפיק הילך חוקי החל משנת 1861, ובמהלך השנים בנקים נוספים קיבלו הרשאה להנפיק מטבעות בהתאם לחוקי הפרלמנט הבריטי, אולם שטרות ומטבעות אלה לא נחשבו להילך חוקי. חקיקה משנת 1933 קבעה איך יראו השטרות הניו זילנדים וכן כי המטבע הבריטי לא יהווה הילך חוקי בניו זילנד. באותה שנה נוסד הבנק המרכזי של ניו זילנד אשר קיבל מונופולין על הנפקת שטרות, אולם רק בשנת 1964 נקבע כי רק השטרות של הבנק המרכזי יהוו הילך חוקי במדינה.^[8]

על פי חוק משנת 1870, השטרות והמטבעות המונפקים על ידי באנק דה פראנס מהווים הילך חוקי. סירוב לקבל שטר או מטבע מהווה עבירה פלילית על פי סעיף 642–643 של חוק העונשין של צרפת.

בקנדה מונפקים השטרות על ידי הבנק המרכזי, אולם על פי דין יכולים הצדדים לעסקה להסכים על תשלום חובות במטבע אחר (ותשלומים רבים מבוצעים על באמצעות דולר אמריקאי שאינו הילך חוקי במדינה).

על פי הדין הקנדי, יכולים צדדים לעסקה לסרב לקבל את השטרות שמונפקים על ידי הבנק המרכזי (בכך שונה ההילך החוקי על פי הדין הקנדי מההגדרה המקובלת), אולם נדרשת הנמקה טובה לשם כך (הכוונה שסוחרים יכולים לסרב לקבל שטרות בערכים נקובים גבוהים).

• מכרז, דף שער בספרייה הלאומית