|
קפריסין
 קפריסין (ביוונית: Κύπρος, בטורקית: Kıbrıs) היא מדינת אי הממוקמת בים התיכון. שמה הרשמי כיום הוא רפובליקת קפריסין (ביוונית: Κυπριακή Δημοκρατία, בטורקית: Kıbrıs Cumhuriyeti). עד שנת 1974 מדינת קפריסין השתרעה על פני כל האי, אך בשנה זו כבשה טורקיה את חלקה הצפוני והקימה בה את צפון קפריסין, המוכרת רק על ידי טורקיה כמדינה. האי שוכן מדרום לטורקיה וממערב לסוריה וללבנון. מדינת קפריסין ממוקמת על אי באותו שם. האי קפריסין הוא השלישי בגודלו והשלישי באוכלוסייתו בים התיכון. מבחינה גאוגרפית האי קפריסין נחשב כחלק מאסיה, בעוד קפריסין כמדינה נחשבת כחלק מאירופה מבחינות מדיניות, היסטוריות ותרבותיות, והיא חברה באיחוד האירופי מאז 2004, כאשר צפון קפריסין הטורקית אינה חלק מהאיחוד. כמו כן, ישנם דוחות רשמיים בהם קפריסין נחשבת כחלק מהמזרח התיכון, והיא קרובה גאוגרפית לישראל, לבנון וסוריה. מקור השםהאטימולוגיה של השם קפריסין אינה ודאית. השערה אחת היא שמקור השם מהמילה היוונית לעץ הברוש "κυπάρισσος "Cupressus sempervirens (קיפאריסוס) או מהשם היווני κύπρος ("קיפרוס") לצמח החינה ("Lawsonia alba"). אסכולה אחרת גורסת כי מקור השם מהמילה בשפה האתאוקפריסאית (אנ') (כינוי לשפה בה דיברו בקפריסין בתקופת הברזל) לנחושת, מתכת שמרבצים עשירים שלה מצויים באי. דוסן, לדוגמה, העלה השערה כי שורשי השם במילה השומרית לנחושת ("זוּבָּר") או אפילו מהמילה לברונזה ("קוּבָּר"). האי העניק את שמו לשם הלטיני של הנחושת, תוצאה של ייצוא הנחושת מהאי למדינות השכנות: תחילה כביטוי "Aes cyprium" – "המתכת של קפריסין" ואחר־כך כקיצור של הביטוי למילה "Cuprum". היסטוריה
העת העתיקה
תרבות יוון המיקנית הגיעה לאי בסביבות 1600 לפנה"ס. מושבות מתקופה זו עדיין פזורות ברחבי קפריסין. גם הפיניקים השאירו את חותמם באי, בהתיישבויות גדולות ומשמעותיות כמו גם מושבות סחר פזורות רבות באי. בתקופה הזאת נוצרו גם כלי קרמיקה המצוירים על לבן. כלים אלה היו נפוצים עד סוף התקופה הקלאסית. בעת העתיקה נודעה קפריסין בשם אלשיה, וכך הופיעה בתעודות היסטוריות. בתקופת הברונזה התקיימה באי ממלכה בשם זה. בתחילת תקופת הברזל התחלקה קפריסין לערי ממלכה (אנ') יווניות ופיניקיות. בהמשך נכבשה קפריסין על ידי האשורים, המצרים והפרסים. לבסוף היא נכבשה מידי הפרסים על ידי שושלת בית תלמי, יורשת האימפריה של אלכסנדר הגדול במצרים. בשנת 68 לספירה היא הסתפחה לאימפריה הרומית. בשנים 115–117 מרדו יהודי האי בשלטון הרומי כחלק ממרד התפוצות בהנהגתו של ארטמיון. כתוצאה ממרד זה נחרבה העיר סלמיס ונהרגו כ-240,000 מתושבי האי. לאחר מיגור המרד, מספר קסיוס דיו כי נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, כאשר כל יהודי העובר על הוראה זו – דינו מוות. האי קפריסין מוזכר בתלמוד הירושלמי מסכת סוכה כ"ג עמוד א' בהקשר למרד ברומאים - כתוב שדם הרוגי אלכסנדריה הגיע "בים עד קיפרוס". ימי הביניים עם פיצול האימפריה הרומית ב-395 עברה קפריסין לשליטת האימפריה הביזנטית, ועיר הבירה הפכה לסלמיס. עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב תקפו הערבים את האי כמה פעמים. לבסוף, בהנהגת הח'ליף עבד אל-מלכ, הגיעו הערבים והביזנטים להסכם שלטון משותף באי בשנת 688. ההסדר החזיק מעמד כמעט 300 שנה, אז שבו הביזנטים והשתלטו על קפריסין. ב-1191 כבש אותה ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה במסע הצלב השלישי. הוא השתמש בקפריסין, הבטוחה יחסית, כבסיס אספקה למלחמותיו במוסלמים. שנה לאחר מכן מכר אותה ריצ'רד לטמפלרים (אבירי היכל שלמה). שלטונם הנוקשה של הטמפלרים הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר הטמפלרי רצה לחזור בו מהרכישה והיה מוכן להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן, מלך ירושלים המובס (שמפלתו בקרב קרני חיטין הייתה אחת הסיבות למסע הצלב השלישי), הסכים לוותר על כתר ירושלים, שילם את דמי הקדימה הללו למסדר הטמפלרים, ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד לב ארי. ליזיניאן ייסד באי שושלת צלבנית (ראו ממלכת קפריסין), ששלטה בו עד 1489 וקבעה את פמגוסטה כעיר הבירה של האי. העת החדשהבשנת 1489 השתלטה הרפובליקה של ונציה על האי. ונציה השתמשה באי כנקודת מסחר חשובה. בתקופה זו נבנתה החומה הוונציאנית של ניקוסיה. לאורך תקופה זו נחלקה האוכלוסייה בין עילית שלטת קתולית, ורוב העם שהיה יווני-אורתודוקסי. במשך כל התקופה הוונציאנית הייתה קפריסין נתונה להתקפות בלתי פוסקות מצד האימפריה העות'מאנית הצעירה, עד שלבסוף נכבשה בשנת 1571. 20,000 מתושבי ניקוסיה הוצאו להורג, וכל הכנסיות ומבני הציבור נבזזו. בכך בא הקץ לשליטת הקתולים באי.  קפריסין הבריטית
ב-1878 הועברה קפריסין לידי בריטניה. העות'מאנים, שהובסו במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כ"חוזה קפריסין", שבו העבירה טורקיה את קפריסין לשליטה אדמיניסטרטיבית בריטית, אף על פי שהריבונות על האי עדיין הייתה בידי האימפריה. ב-1915, השלטון הבריטי הציע את קפריסין ליוון, בתנאי שיוון תצטרף למלחמת העולם הראשונה ותלחם לצד הבריטים. ההצעה נדחתה. באותה תקופה, לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, סופח האי חד צדדית בידי בריטניה. בריטניה השתמשה בקפריסין בתור בסיס אסטרטגי להגנה על תעלת סואץ – הנתיב החשוב ביותר לקולוניה החשובה ביותר שלה, הודו. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה סיפחה בריטניה את האי לחלוטין. ב-1923, בכפוף להסכם לוזאן, ויתרה טורקיה על דרישותיה לגבי קפריסין. ב-1925, קפריסין הוכרזה כקולוניה בריטית. החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 היו בקפריסין מחנות מעצר, שהוקמו על ידי ממשלת בריטניה לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. קבלת העצמאות
בשנות ה-50 של המאה ה-20 נאבקה קפריסין על עצמאותה. המאבק כלל את פעילותה של המחתרת הצבאית "אאוקה", שביתות והפגנות. מאבק זה הסתיים בשנת 1960, בקבלת העצמאות מבריטניה והקמתה של "רפובליקת קפריסין". בדרום האי שמרה בריטניה על שליטתה בשני שטחי בסיס ריבוניים, אקרוטירי ודקליה. חוקת הרפובליקה קבעה הפרדת רשויות ומשטר נשיאותי, הכוללים מערכת מורכבת של איזונים ובלמים, שנועדו להגן על האינטרסים של הקפריסאים הטורקים ולהבטיח להם ייצוג הולם במוסדות המדינה. לרשות המבצעת, למשל, מונה נשיא ממוצא יווני, ולצִדו סגן נשיא ממוצא טורקי, שנבחרו כל אחד על ידי קהילתו. לכל אחד מהם ניתנה זכות וטו לגבי סוגים מסוימים של חקיקה והחלטות נשיאותיות. הנשיא הראשון ששלט עד להפיכה הצבאית ב-1974 היה הארכיבישוף מקאריוס השלישי. כיבוש צפון קפריסין על ידי טורקיה
ב-1974, בעקבות הפיכה שביצעו אנשי צבא בתמיכה יוונית אשר רצו לספח את האי ליוון, פלשה טורקיה לאי והשתלטה על צפונו, בטענה שטורקיה היא אחת משלוש הערֵבות הבינלאומיות לעצמאות קפריסין. מאז מצוי השליש הצפוני של האי תחת כיבוש צבאי של טורקיה. יוון הייתה מוגבלת בתמיכתה בקפריסין היוונית כי היא חתומה על הסכמים בינלאומיים המגבילים אותה בשאיפותיה האימפריאליסטיות והגשמת רעיון יוון הגדולה. ב-1983 הכריז המיעוט הטורקי הקפריסאי, בתמיכת טורקיה, על הקמתה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. מדינה זו אינה מוכרת על ידי האו"ם או מדינה כלשהי מלבד טורקיה, ותושביה נחשבים כתושבי קפריסין המאוחדת (בבחירות לאירוויזיון לדוגמה משנת 1988). על פי המשפט הבין-לאומי, "רפובליקת קפריסין" זכאית לריבונות מלאה באי, כפי שהיה עד 1974. במשך שנים רבות התנהל משא ומתן לאיחוד האי, אולם ללא הצלחה. בעקבות שיחות שהתקיימו בשווייץ יזם האו"ם תוכנית, שפורסמה ב-31 במרץ 2004, ואשר הועמדה למשאלי עם בשני חלקי האי ב-24 באפריל אותה שנה. רוב התושבים בחלק הטורקי של קפריסין הצביעו בעד התוכנית, אולם הקפריסאים היוונים דחו אותה ברוב גדול. כתוצאה מכך, נשמרת חלוקת האי דה פקטו, בעוד שקפריסין היוונית צורפה לאיחוד האירופי ב-1 במאי 2004. חוקי האיחוד האירופי אינם תקפים באזור שנשלט בידי הטורקים. מדינות האיחוד האירופי והאו"ם הביעו אכזבה מכך שהקפריסאים היוונים דחו את התוכנית לאיחוד האי. האיחוד האירופי הבטיח סיוע ותמיכה בהסרת הסנקציות שהטיל בית המשפט האירופי לזכויות אדם. עם זאת, הגופים הבינלאומיים אינם מוכנים להכיר בריבונותה של צפון קפריסין. ממשל ופוליטיקהבחלק היווני - בראש החלק היווני עומד נשיא עם שלל סמכויות. נשיא קפריסין נבחר אחת לחמש שנים בבחירות כלליות. הנשיא הנוכחי, משנת 2023, הוא ניקוס כריסטודולידיס. בבית הנבחרים חברים 56 נציגים הנבחרים בבחירות יחסיות, ושלושה מושבים נוספים שמורים למשקיפים נציגי המיעוטים הארמני, המרוני והקתולי. 24 מושבים שמורים לטורקים, אך הם לא מאוישים מאז 1964. כל מדינות העולם, למעט טורקיה, מכירות בחלק היווני כשלטון החוקי והרשמי בקפריסין. לקפריסין מספר נציגויות דיפלומטיות. מבחינה אדמיניסטרטיבית, קפריסין מחולקת ל-6 מחוזות ועיר. כל מחוז מחולק למספר נפות. בחלק הטורקי – בראש החלק הטורקי עומד נשיא בעל שלל סמכויות. בבית הנבחרים של החלק הטורקי ישנם 50 פוליטיקאים. ממשלת החלק הטורקי אינה מוכרת על ידי אף מדינה, פרט לטורקיה, וכמו כן אינה מוכרת על ידי האו"ם. צבא  המשמר הלאומי של קפריסין הוא הצבא הקפריסאי-יווני, הוא כולל כוחות יבשה, אוויר, ים וגם כוחות מיוחדים. הגיוס הוא חובה לגברים המגיעים לגיל 18 למשך כ-14 חודשים, ומשרתים בו כ-20,000 בשירות חובה, לאחר שירות החובה המשרתים ממשיכים בשירות מילואים תדיר במשימות שונות ואימונים לצורך שמירה על כשירות בדומה לצבאות חובה אחרים באירופה, דוגמת צבא שווייץ. צבא קפריסין מקיים שיתוף פעולה הדוק עם הכוחות המזוינים של יוון וצה"ל. יוון מחזיקה בדרך קבע כוחות על האי. בחלק הטורקי תקף חוק שירות חובה בצבא למשך שנתיים וחודשיים. כלכלה
כלכלת קפריסין התבססה בעבר על גידולים חקלאיים כגון שעורה, חיטה, הדרים, גפנים, זיתים, תפוחי אדמה, ירקות ופירות וצאן. החקלאות היא עדיין ענף משמעותי בכלכלת הכפרים, אבל היא סובלת ממחסור במים, מתחרות עולמית מצד מדינות העולם השלישי, ומנטישת הצעירים את הכפר לטובת העיר. מלבד חקלאות ניתן למצוא בכפרים גם תיירות כפרית ותעשייה זעירה. כיום נסמכת כלכלת קפריסין באופן משמעותי על תיירות מאירופה. מיליוני תיירים זורמים בכל שנה לאי כדי ליהנות מחופי הים שלו בתקופות האביב, הקיץ והסתיו, ומאתרי הסקי בהרי הטרודוס בחורף. באי יש גם שרידים ארכאולוגיים מהתקופה היוונית, ובתי נופש והבראה שנבנו בתקופה שבה היה האי תחת שלטון בריטי. באי יש גם תיירות המקושרת ל"תעשיית חתונות" היות שזוגות רבים הנתקלים בקשיים להתחתן בארצם מתחתנים באי, ביניהם יהודים שאינם מעוניינים או יכולים להנשא ברבנות בישראל מסיבות כלשהן. הייצוא מהחלק הטורקי כולל בעיקר ירקות ופירות, בעוד שהיצוא מהחלק היווני כולל גם תפוחי אדמה, הדרים, חרובים, יין, פירות וירקות, ביגוד, מוצרי עור ותרופות. בשנת 2003 התקבלה קפריסין לאיחוד האירופי. ב-1 בינואר 2008 הפכה קפריסין למדינה מן המניין בגוש האירו. שער החליפין הרשמי שנקבע להמרה לאירו הוא 1.71 אירו ללירה קפריסאית אחת. במרץ 2013 פרץ המשבר הכלכלי בקפריסין, בהשפעת משבר החוב האירופי, ובמסגרתו התמוטט בנק לייקי (אנ'), הבנק השני בגודלו בקפריסין, במה שהוביל משבר בנקים חמור ולאובדן מזומנים רב[12]. גאוגרפיה   קפריסין ממוקמת באזור הצפון-מזרחי של הים התיכון, בין אירופה, אפריקה ואסיה. האי קפריסין הוא האי השלישי בגודלו בים התיכון אחרי סיציליה וסרדיניה; הוא משתרע על שטח של 9,251 קמ"ר, ושוכן 65 ק"מ דרומית לטורקיה, 96 ק"מ מערבית לסוריה, 385 ק"מ צפונית למצרים וכ-980 ק"מ דרומית-מזרחית לאתונה. מרחק קפריסין מישראל הוא פחות מ-240 ק"מ בנקודות הקרובות, בקרבת האי קיימים איים קטנים לא מאוישים כיום אך היו מאוישים בעבר דוגמת ירוניסוס וקאקוסקאלי. שטח החלק היווני של האי הוא 5,916 קמ"ר, ושטח החלק הטורקי של האי הוא 3,335 קמ"ר. רוב שטח קפריסין הוא הררי. לחופי האי משתרעת רצועת חוף צרה שמתרחבת לכיוון מזרח האי. 16% משטחי האי מנוצלים לצורכי חקלאות, 1% מהשטחים למרעה ו-14% מהשטחים הם יערות וחורש. אקליםהאקלים בקפריסין הוא נוח, וכולל קיץ חם ויבש וגשמים קלים בחורף. ישנם כ-300 ימי שמש בשנה. הטמפרטורה מגיעה בחודשים יולי ואוגוסט ל-30 מעלות צלזיוס בחוף ול-38 מעלות בפנים הארץ. עונת הגשמים מתחילה בחודש נובמבר ומסתיימת באפריל. גשמים כבדים יותר יורדים בין דצמבר לפברואר. החודש הקר ביותר הוא ינואר. הטמפרטורה הממוצעת בניקוסיה בינואר היא 15 מעלות צלזיוס. כמות המשקעים בעמק המרכזי של האי היא 250–400 מ"מ, וכמות המשקעים באזורי החוף וההרים מגיעה לכ-600–1000 מ"מ בשנה. הריםשני רכסי הרים חוצים את האי מכיוון מזרח למערב: רכס הרי הטרודוס ורכס הרי קירניה. בין רכסי ההרים שוכן מישור מסאוריה, המשמש אזור חקלאות עיקרי. הרי הטרואודוס ממוקמים בדרום-מערב, ובהם הפסגה הגבוהה באי, הר אולימפוס, המגיע בפסגתו ל-1,952 מטר. רכס הרי קירניה משתרע לאורך החוף הצפוני; אחד מהריו ידוע בשם פנטאדקטילוס. בצד צפון-מזרח מזדקר מהאי חצי-האי קרפאז, הידוע בשמו העממי "ידית המחבת". החופים סביב האי בחלקם סלעיים ובחלקם חוליים. תחבורהמבחינה תחבורתית, קפריסין נשענת על המורשת הבריטית: הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש. כבישים מהירים מחברים את הערים המרכזיות באי (ניקוסיה, איה נאפה, לרנקה, לימסול, פאפוס). הנסיעה בכבישים אינה כרוכה בתשלום. מערכת התחבורה הציבורית אינה מפותחת. קיימים מספר קווי שירות בין הערים המרכזיות; מלבדם, התחבורה הציבורית נשענת בעיקר על מוניות. לקפריסין אין מערכת רכבות. ברפובליקה שני נמלי תעופה בינלאומיים. שדה התעופה הראשי, נמל התעופה הבינלאומי בלרנקה נמצא ליד העיר לרנקה, ואליו מגיעות רוב הטיסות לאי. שדה התעופה השני, נמל התעופה הבינלאומי פאפוס נמצא ליד העיר פאפוס, ואליו מגיעות בעיקר טיסות שכר. תיירות חלק נכבד מהתוצר הלאומי בקפריסין נשען על ענף התיירות. מדי שנה מגיעים לאי כ-2.4 מיליון תיירים, התורמים כחמישה מיליארד דולר לתל"ג ותעסוקה לכ-115,000 עובדים. התיירות היא בעיקר תיירות נופש, הנשענת על החופים הארוכים והנקיים של האי. עונת התיירות היא בעיקר העונה החמה (אביב, קיץ ותחילת הסתיו), ובחורף מתרוקן האי ומלונות רבים נסגרים לחלוטין. רוב התיירים הם תיירים בריטיים. אך גם תיירים ממדינות אחרות מרבים להגיע, ובכללם ישראלים רבים. אזורי הנופש העיקריים הם אזור איה נאפה, המאופיין בעיקר במלונות פשוטים וקהל צעיר, אזור לימסול המאופיין בבתי מלון יוקרתיים ואזור פאפוס אשר מתאים למשפחות ולקהל הנופשים הכללי. באזור לאצ'י ניתן למצוא כפרים שלוים עם מלונות ביתיים, ולצידם את מלון Anassa המפורסם והאהוב על ידוענים בריטיים רבים כגון פול מקרטני, אלטון ג'ון ורבים אחרים. תיירות סיור וארכאולוגיה מועטה יחסית בקפריסין. החלק הטורקי מפותח פחות מבחינה תיירותית, אך מכיל בתי הימורים, הנעדרים מהצד היווני, והמהווים אבן שואבת כשלעצמם. בשנים האחרונות[דרושה הבהרה], חלה ירידה במספר התיירים המגיעים לקפריסין, כתוצאה מתחרות ממדינות אחרות באזור. כתוצאה מכך פתח משרד התיירות הקפריסאי בקמפיינים במדינות שונות, לצורך עידוד התיירות. בשנת 2008 הוקצבו לצורך כך כ-20 מיליון אירו. מדינות היעד העיקריות הן בריטניה, גרמניה ורוסיה. מדינות נוספות הנכללות בקמפיין הן מדינות נוספות באירופה, במזרח אירופה, מדינות ערב וכן ישראל. תרבותשפהעם הקמתה של הרפובליקה של קפריסין ב-1960, נקבעו בחוקה השפות הטורקית והיוונית כשפות רשמיות בכל קפריסין. רוב הטורקים הבינו יוונית או דיברו יוונית ברמה בסיסית לפחות, אך מנגד – רוב היוונים בקפריסין לא-דיברו ולא-הבינו טורקית. השפה האנגלית, אף שלא הוגדרה שפה רשמית, שימשה שפת-עבודה ברבות מהרשויות, כדי להתגבר על המחסום הלשוני בין הקהילות וכדי לא לתת עדיפות לשפתה של קהילה מסוימת. כמו כן השפה האנגלית המשיכה לשמש באזורים האקס-טריטוריאליים שנותרו בשליטת צבא בריטניה לפי ההסכם שהביא לעצמאות. עם פיצול האי לקפריסין הטורקית ולקפריסין היוונית, השתנתה המדיניות הלשונית: ברפובליקת קפריסין (החלק היווני) נשמר הסעיף בחוקה שמגדיר שתי שפות רשמיות, אולם השימוש בטורקית פחת וכמעט נעלם. כיום הטורקית משמשת בחלק היווני באופן סמלי, בעיקר כדי לבטא את תביעתה של רפובליקת קפריסין לריבונות גם על החלק הטורקי של האי. ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין הוגדרה רק הלשון הטורקית, כשפה רשמית. בצד הטורקי אין כמעט צעירים המבינים יוונית, כיוון שמאז הפילוג לא היה כמעט מגע בין חלקי האי, וגם לימודי היוונית בבתי הספר נפסקו. השפה האנגלית עדיין נפוצה ומובנת בכל האי, אולם מאז פיצול האי נעשית עבודת הרשויות ביוונית בחלק היווני ובטורקית בחלק הטורקי, בעוד האנגלית משמשת לתקשורת בינלאומית, באזורים הנשלטים על ידי האו"ם או הצבא הבריטי, או במגעים בין שני חלקי האי אם וכאשר הם מתקיימים (מגעים כאלה היו נדירים, אולם הם מתרבים מאז הניסיון לאיחוד האי ב-2003). בצד היווני מותר להשתמש באנגלית לשם ביצוע פעולות משפטיות שונות כגון ניסוח חוזים, והיא משמשת גם בבנקאות, בטלקומוניקציה ועוד. הן הניב היווני והן הניב הטורקי המדוברים בקפריסין שונים במידה ניכרת מהיוונית והטורקית המדוברות ביוון ובטורקיה. הקהילות הקפריסאיות שומרות על זיקה לארצות-האם, כך שהשפות המשמשות במערכות החינוך ובתקשורת הפורמלית הן השפות בצורתן המקובלת ביוון ובטורקיה, אך בחיי היומיום משמשים הניבים המקומיים. מצב זה דומה למצב של דיגלוסיה. ליוונים ולטורקים הקפריסאים אין בעיה להבין את הניבים המדוברים בארצות-האם, אולם דוברי השפות מארצות-האם מדווחים לעיתים קרובות על קשיים בהבנת הניבים המדוברים בקפריסין. בחלק הטורקי של קפריסין התיישבו כמה עשרות אלפי טורקים מטורקיה, והם דוברים טורקית בניבים הנפוצים בטורקיה עצמה. מאכליםהמאכל הלאומי בקפריסין היוונית הוא גבינת החלומי. גבינה זו, אשר מופקת מערבוב חלב כבשים ועזים, מוגשת במסעדות קפריסאיות רבות. הגבינה מוגשת קלויה על הגריל, כמנה ראשונה בצמוד לסלט יווני (ירקות חתוכים גס בשמן זית עם תבלינים וגבינת פטה). שאר המטבח הוא יווני בעיקרו, ומורכב מסופלאקי (או סובלאקי), מוסאקה, ותבשילי קדרה. הקינוח המסורתי הוא פירות מסוכרים. כמו כן, מקובל לסיים את הארוחה בשתיית קפה טורקי. דמוגרפיהאוכלוסיית קפריסין מונה 1,207,489 תושבים. תושבי קפריסין היוונים מהווים את הקהילה האתנית הגדולה ביותר, המהווה 77% מהאוכלוסייה. עיר הבירה היא לפקוסיה, הידועה בשמה האנגלי ניקוסיה, והיא מונה כ-313,000 תושבים. השפות הרשמיות הן יוונית וטורקית. צפון קפריסין היא רפובליקה עצמאית דה פקטו, שאוכלוסייתה מונה 18% מאוכלוסיית האי, ובה הטורקית היא השפה הרשמית.
תוחלת החיים היא 81 שנים, וממוצע הילודה הוא 1.3 צאצאים לאישה. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
.svg)
