|
בוליביה
 המדינה הרב-לאומית של בוליביה (בספרדית: Estado Plurinacional de Bolivia)[7][8] היא מדינה במערב אמריקה הדרומית, שגובלת בדרומה בארגנטינה, בדרום מערב בצ'ילה, מדרום מזרח בפרגוואי, בצפון ובמזרח בברזיל ובצפון מערב בפרו. שליש מהמדינה הוא רכס הרי האנדים. מאז מלחמת האוקיינוס השקט (1879–1884) עם צ'ילה, בוליביה היא אחת משתי המדינות ללא מוצא לים בעולם החדש (לצד שכנתה פרגוואי), אולם הסכמים עם מדינות שכנות העניקו לבוליביה גישה עקיפה לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי. אוכלוסיית המדינה, המוערכת בכ-12 מיליון תושבים, היא רב-לאומית, וכוללת עמים ילידים, מסטיסים, אירופאים, אסייתים ואפריקאים. ספרדית היא השפה הנפוצה במדינה, והיא אחת מ-37 השפות הרשמיות במדינה, לצד שפות ילידיות, שהנפוצות מביניהן הן איימרה וקצ'ואה. בוליביה המודרנית היא רפובליקה דמוקרטית חוקתית, המחולקת לתשע מחלקות. הגאוגרפיה שלה משתנה בין הפסגות של הרי האנדים במערב, אל השפלה במזרח, הממוקמת באגן האמזונס. בוליביה היא מדינה מתפתחת, עם ציון נמוך במדד הפיתוח האנושי ורמת עוני של 38 אחוזים. בין הפעילויות הכלכליות העיקריות ניתן למנות: חקלאות, ייעור, דיג, כרייה וייצור סחורות כגון טקסטיל, הלבשה, מתכות וזיקוק נפט. המדינה גם עשירה מאוד במינרלים, ובייחוד בבדיל. שמה של המדינה נקבע על שמו של סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה. היסטוריה
ההיסטוריה האנושית באזור שכיום נמצא בשטח בוליביה, החלה מההתיישבות הראשונה של בני אדם באזור, בערך 12,000 שנים לפני ההווה. מספר תרבויות אנושיות קדומות, ביניהן תרבות הטיוואנאקו, פעלו באזור זה, ובעיקר באזור האלטיפלנו ואגם טיטיקקה, שהיה מוקד לפיתוח טכנולוגיות חקלאיות, ביות בעלי חיים וצמחים, והתפתחות של תרבויות חומריות המבוססות על מחצבי האזור. בין קהילות בני האדם באזורים השונים התבסס דפוס של מגע ומסחר "אנכי", ניהלו תושבי הרי האנדים מסחר ענף עם תושבי החוף, העמקים והשפלה, על מנת להשיג מוצרים שלא ניתן להשיג בהרים. החל מסוף המאה ה-12 החלו להתבסס "ממלכות האיימרה" באזור הרי האנדים המרכזיים. ידוע על לפחות שבע "אומות" של דוברי איימרה וכל אחת מהן התחלקה לשתי "ממלכות". בחצי השני של המאה ה-15 ביססו בני האינקה את שליטתם באזור, שהפך לחלק מאימפריית האינקה. בשנת 1532 החל כיבוש האזור על ידי הקונקיסטאדורים מספרד ובכך החלה תקופת שלטון האימפריה הספרדית, שנמשכה עד סיום מלחמת העצמאות של בוליביה ב-1825. בתחילת התקופה הקולוניאלית היה האזור מחוז שלטוני עצמאי ("אודיינסיה") בתוך מלכות המשנה של פרו שבירתה לימה. שם המחוז היה צ'רקאס. בשנת 1776 עבר המחוז למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, שמרכזה בבואנוס איירס, והוא כונה מאז פרו העליונה. בתחילת התקופה הקולוניאלית נוצרו המרכזים העירוניים שעודם מהווים את מרכז ההתיישבות האנושית באזור כיום, ביניהן לה פאס, פוטוסי, צ'וקיסאקה (כיום סוקרה), קוצ'במבה ואורורו. לאורך כל התקופה הקולוניאלית, מכרות הכסף היו הבסיס הכלכלי של המחוז. בשיאם, למכרות הכסף בפוטוסי ובאורורו הייתה השפעה כלכלית עצומה על העולם כולו, ובשנים 1570–1650 פוטוסי לבדה הפיקה יותר ממחצית מהכסף שהגיע מהעולם החדש. עם זאת, כלכלת האזור הייתה רגישה מאוד לתנודות ומשברים בכלכלה העולמית. בשנים השנים 1650–1750 חווה האזור דעיכה כלכלית והגירה שלילית. על אף ההתאוששות הכלכלית בחצי השני של המאה ה-18, היה אזור זה המוקד של מרידות ילידים, ביניהם מרד בהנהגת טופאק אמארו השני וטופאק קטארי. מלחמת העצמאות של בוליביה התחוללה בשנים 1809–1825 – פרו העליונה הייתה המחוז הראשון שבו החלו מרידות נגד השלטון הספרדי באמריקה הדרומית, ובוליביה הייתה המדינה האחרונה שקיבלה עצמאות בתקופה זו. אנטוניו חוסה דה סוקרה הוביל את המערכה הצבאית שהביאה לשחרור האזור. האספה המכוננת שהכריזה על עצמאות המדינה ב-1825 החליטה גם שהמדינה תיקרא על שם סימון בוליבר והזמינה אותו לכהן כנשיאה הראשון ולכתוב את חוקתה הראשונה כרפובליקה ריבונית. בשנים 1825–1880 התמודדה בוליביה עם קשיים כלכליים שנבעו בין השאר מקושי בשיקום המכרות, ארגון המדינה ויצירת מנגנון שלטוני יעיל. בוליביה ניהלה בתקופה זו מספר מלחמות עם שכנותיה, ולתקופה קצרה היא הייתה חלק מהקונפדרציה הפרואנית-בוליביאנית. עד שנות ה-60 של המאה ה-19, הכלכלה הבוליביאנית התאפיינה כמרקנטיליסטית. פתיחת השווקים של בוליביה החל משנות ה-60 לוותה בגילוי של משאבי גואנו ומלחת במדבר אטקמה, והסכסוך על השליטה במשאבים אלה הוביל לפרוץ מלחמת האוקיינוס השקט ב-1879, שבמסגרתה איבדה בוליביה את גישתה לאוקיינוס והפכה לאחת משתי המדינות ללא מוצא לים ביבשת. לאחר המלחמה החלה להתגבש המערכת המפלגתית המשמעותית הראשונה במדינה, שבמרכזה היו אליטות בעלי מכרות הכסף ובעלי מכרות הבדיל. בדיל היה המשאב הכלכלי המרכזי של בוליביה מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-80 של אותה המאה. בוליביה הובסה במלחמת הצ'אקו עם פרגוואי, בשנים 1932–1935. המלחמה גרמה לזעזוע פוליטי עמוק ולהתערערות השלטון האוליגרכי של בעלי המכרות. בשנת 1952 התחולל מרד, שקיבל את הכינוי "המהפכה הלאומית". לאחר מהפכה זו עלתה לשלטון מפלגת "התנועה המהפכנית הלאומית" – ה-MNR, ששלטה במדינה עד 1964 והובילה רפורמות אגרריות וכלכליות, כולל הלאמה של גופים כלכליים חשובים. שאלת היחס לארגוני עובדים והכורים הייתה מרכזית לפוליטיקה של המדינה בשנים אלה וגם בשנים שלאחר מכן, ובתקופה זו גם התרחב האלקטורט. השנים 1964–1982 היו שנים של אי-יציבות פוליטית ושלטון של חונטות צבאיות, חלקן דיקטטוריות ודכאניות. הפיכות צבאיות, שהיו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המדינה גם מוקדם יותר, היו בשנים אלה תכופות ואלימות יותר. תקופת שלטון החונטות הסתיימה ב-1982, ובחירות דמוקרטיות וחופשיות נערכו ב-1985. בשנים הבאות עברה המדינה תהליך של דמוקרטיזציה, שבמסגרתו גם התחזק השלטון המקומי ועלה כוחן של קהילות ילידים. לצד זאת, השלטון בתקופה זו קידם רפורמות כלכליות נאוליברליות מרחיקות לכת, שכללו מדיניות צנע והיו קשות לחלקים רחבים בציבור, והמלחמה בסמים, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית זירזה את התהוותם של מוקדי כוח חדשים בהובלת מגדלי הקוקה באזור העמקים. תהליך זה הגיע לשיאו בבחירות בשנת 2005, בהן עלה לשלטון אבו מוראלס. מוראלס ומפלגתו, MAS, היו השחקנים הפוליטיים הבולטים בעשורים הראשונים של המאה ה-21. מוראלס ביטל את מרבית הרפורמות הנאוליברליות שקודמו בעשורים הקודמים והוביל מדיניות של הלאמה. בשנת 2009 אושררה חוקה חדשה ומתקדמת מבחינת יחסה לקבוצות ילידיות וזכויות חברתיות. עם זאת, החוקה גם חיזקה את הרשות המבצעת, וקיימת ביקורת על השימוש של השלטון בכוחו ועל פגיעה בדמוקרטיה ובזכויות אדם. בשנת 2019 פרץ משבר פוליטי וחוקתי סביב החלטתו של מוראלס לשנות את החוקה ולרוץ פעם נוספת לנשיאות וטענות לזיוף בחירות. פוליטיקה ומשטרמאז 1982, המערכת הפוליטית בבוליביה מוגדרת כדמוקרטיה ייצוגית, נשיאותית, רב-מפלגתית. בחירות נערכות ברמה הלאומית מאז 1985 וברמה המקומית מאז 1987. בבחירות נבחרים חברי כל הרשויות, בכללם הנשיא וסגן הנשיא, חברי שני בתי המחוקקים והשופטים בערכאות השיפוטיות העליונות. על אף שהמבנה המשטרי הוא דמוקרטי באופן רשמי, חוקרים ועורכי מדדים של מידת הדמוקרטיוּת של משטרים, זיהו בעיות רבות מבחינת איכות הדמוקרטיה בבוליביה. בשנים 1964–1982 השלטון האזרחי בבוליביה היה נתון בידי דיקטטורות צבאיות (חונטות, שהתחלפו תכופות בעקבות הפיכות צבאיות ומערכות בחירות (לפחות חלקן מושחתות). תקופה זו החלה בהפיכה של 1964 (אנ') שבה הודח הנשיא ויקטור פאס אסטנסורו (אנ'), בידי מפקד הצבא הבוליביאני, אלפרדו אוונדו קנדיה (אנ') וסגן הנשיא, רנה באריינטוס (אנ'), שהפכו לנשיאים-משותפים. באריינטוס נבחר לנשיאות ברוב גדול בשנת 1966, בבחירות שנחשבות לעיתים לבלתי-לגיטימיות, שכן רבים ממנהיגי האופוזיציה הוגלו לפני כן ועל האופוזיציה נאסר לנהל קמפיין בחירות. לאחר מותו של באריינטוס ב-1969, סגנו, לואיס אדולפו סילס, היה לנשיא לתקופה קצרה, עד שאוונדו קנדיה לקח לעצמו את השלטון בהפיכה נוספת. ב-1970 ו-1971, שתי הפיכות צבאיות הובילו בסופו של דבר לשלטון הדיקטטורי של הוגו בנסר (אנ'), בשנים 1971–1978. ב-1978, בחירות מזויפות הובילו לשורה של הפיכות נוספות, שתיים ב-1978, אחת ב-1979 ואחת ב-1980. הגנרל לואיס גרסיה מסה תפס את השלטון ב-1980 והשליט משטר דיטטורי וברוטלי. ביולי 1982, חונטה נוספת שבראשה עמדו ארבעה מפקדי צבא (אנ'), מינתה את הגנרל גווידו וילדוסו לנשיא. וילדוסו היה הנשיא האחרון שמונה על ידי הצבא. עם סכנה ברורה למשבר כלכלי ופוליטי חריף, ואף למלחמת אזרחים, וילדוסו החליט לכנס מחדש את הפרלמנט שנבחר שנתיים קודם לכן ולאפשר לו לקבוע מי ינהיג את המדינה. ההחלטה הראשונה של הפרלמנט הייתה לאשר מחדש את תוצאות הבחירות של שנת 1980 ובעקבות זאת לבחור שוב בהרנן סילס סואסו (אנ') לנשיא. סילס הוביל תקופה שנחשבת לתקופת מעבר לדמוקרטיה עד 1985, וזאת תוך שהמדינה חווה היפראינפלציה וכאוס כלכלי. בסך הכול, התחלף הממשל בשנים 1964–1985 16 פעמים; ב-10 מתוכם עלה הצבא לשלטון, והשאר היו תקופות מעבר בשלטון נציגי המפלגות.[9] מבנה חוקתי ומשטריחוקת בוליביההחוקה הראשונה של בוליביה נכתבה על ידי סימון בוליבר בלימה ואושררה עם תיקונים על ידי האספה המכוננת בנובמבר 1826. מאז הוחלפה החוקה 16 פעמים.[10][11][א] החוקה הנוכחית של בוליביה אושררה בשנת 2009. שינוי החוקה היה הבטחת בחירות ויעד מרכזי של הנשיא אבו מוראלס, שנבחר לראשונה בשנת 2006. סעיף 1 בחוקה מגדיר את בוליביה כדלקמן:
חוקת בוליביה מגדירה ארבע רשויות ממשל:[10][13]
שלטון מקומי
 החוקה הראשונה של בוליביה, משנת 1826, חילקה את המדינה למספר רמות של שלטון מקומי; עם זאת, לאורך המאה ה-19 ורוב המאה ה-20, נטתה המדינה לשלטון ריכוזי ולביטול סמכויות מקומיות. תהליך זה התהפך לקראת סוף המאה ה-20, ובשנות ה-90 השלטון המקומי היה לנושא פוליטי מרכזי בפוליטיקה של בוליביה. כיום בוליביה מחולקת לתשע "מחלקות" (Departamentos). כל מחלקה מחולקת למספר "פרובינציות" (Provincias; סך הכול 112 פרובינציות). הפרובינציות מחולקות לרשויות מוניציפליות (Municipios; 336 נכון למרץ 2024).[15] בנוסף לחלוקה למחלקות ופרובינציות, קיימות בבוליביה טריטוריות ילידיות, שנקראות "טריטוריות ילידיות, מקוריות, כפריות" (Territorio indígena originario campesino de Bolivia). בדו"ח של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם (אנ') נכתב ש"למרות ההתקדמות שמודל זה מביא לטובת ההגדרה העצמית של עמים ילידיים ושבטיים, ישנם אתגרים באשר לאפקטיביות של ההכרה באוטונומיות ילידיות. כמו כן, הדיון על האוטונומיה של המחלקות ממשיך להיות גורם שמעודד קיטוב פוליטי, במיוחד בין הקבוצות שבאופן מסורתי מחזיקות בכוח הכלכלי לבין הממשל המרכזי".[16] דמוקרטיה וזכויות אדםמדדי דמוקרטיהבשנת 2008 קיבלה בוליביה ציון 6.15 במדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, ציון שמשמעותו "דמוקרטיה פגומה" (טווח ציונים 6 עד 8). מאז הידרדרה בוליביה במדד, עד לציון 4.2 בשנת 2023. נתון זה מציין "משטר היברידי" (4 עד 6), והתקרבות לקטגוריה של "משטר סמכותני". ציון זה מציב את בוליביה במקום ה-20 באזור אמריקה הלטינית והקריביים מבחינת איכות הדמוקטיה, ובמקום ה-106 בעולם. כותבי המחקר נתנו לבוליביה ציון נמוך במיוחד בקטגוריה של תרבות פוליטית (1.29).[17][18] במדד של מכון V-Dem לשנת 2023 מסווגת בוליביה כ"דמוקרטיה אלקטורלית",[19] קטגוריה שכוללת משטרים שבהם "בבחירות לרשות המבצעת משתתפות מפלגות מרובות, והן חופשיות והוגנות; קיימת רמה מספקת של זכות בחירה, חופש ביטוי וחופש התאגדות".[20] מחברי דוח הדמוקרטיה של V-Dem, ציינו את בוליביה כאחת המדינות שבהן היה שיפור בשנת 2023 ושתרמו למגמה חיובית באמריקה הלטינית.[21] עם זאת, רמת הדמוקרטיה בבוליביה אינה מספיקה כדי להיחשב ל"דמוקרטיה אלקטורלית +" (קטגוריה בה נמצאת ישראל) או ל"דמוקרטיה ליברלית", קטגוריה שבנוסף לקריטריונים של "דמוקרטיה אלקטורלית", מצריכה מגבלות משמעותיות על הרשות המבצעת, הגנה על זכויות האזרח, ושוויון בפני החוק. חוקרי המכון ציינו שעם בחירתו של אבו מוראלס לנשיאות בשנת 2006, החל המשטר בבוליביה תהליך הדרגתי של "אוטוקרטיזציה," כלומר ירידה באיכות הדמוקרטיה. הבחירות בשנת 2019 הובילו להפגנות סוערות ומשבר פוליטי חריף (אנ') שבסופו התפטר הנשיא אבו מוראלס. בעקבות משבר זה ירדה בוליביה לדרגת "אוטוקרטיה אלקטורלית". לאחר התייצבות בשנת 2020 הוגדר המשטר שוב כדמוקרטיה אלקטורלית, אך רמת הדמוקרטיה נותרה נמוכה בהרבה מרמתה לפני 2006.[22] בדו"ח חירות בעולם משנת 2024 קיבלה בוליביה ציון 66 מתוך 100, שמשמעותו מדינה "חופשית באופן חלקי". הדו"ח נתן לבוליביה ציון 27 מתוך 40 בתחום השמירה על הזכויות הפוליטיות ו-39 מתוך 60 בתחום השמירה על החירויות האזרחיות.[23] שלטון החוק ושחיתותבעוד שחוקת בליביה מבטיחה באופן רשמי את שלטון החוק במדינה, ארגוני זכויות אדם טענו כי מאז בחירתו של מוראלס לנשיאות החל תהליך של התערבות גוברת של פוליטיקאים בפעולת מערכת המשפט. ארגון Human Rights Watch טען כי התערבות פוליטית במערכת המשפט הייתה למגפה בזמן שלטונו של מוראלס וממשיכה אחריו. הם ציינו שהממשל של לואיס ארסה לא קידם רפורמה בתחום, ואף תמך באישומים מוגזמים וחסרי בסיס כלפי הנשיאה הזמנית ז'אנין אנייס, שכיהנה לאחר התפטרותו של מוראלס, וכי גם ממשלי מוראלס ואנייס קידמו אישומים משפטיים כלפי יריבים פוליטיים.[24] בדו"ח חירות בעולם של ארגון Freedom House משנת 2024, נכתב ש"חוקים נגד שחיתות אינם נאכפים היטב [בבוליביה], והשחיתות משפיעה על ישויות ממשל שונות ועל הסקטורים הכלכליים, כולל גופי אכיפת החוק... תהליכי רכש ציבוריים נפגעים לעיתים קרובות משוחד". בדו"ח נכתב בנוסף, שבוליביה היא אמנם המדינה היחידה העולם שבה שופטים נבחרים על ידי העם, אך השופטים בערכאות הגבוהות נבחרים מתוך רשימות שמאשרים המחוקקים, ומנגנון זה איפשר למפלגה השלטת לשלוט בתהליך ולהביא לבחירתם של שופטים שידידותיים לצרכיה הפוליטיים. פוליטיקאים השתמשו במערכת המשפט כדי לרדוף יריבים פוליטיים, דבר שבלט בשנים 2019–2022, לאחר המשבר הפוליטי של שנת 2019. בנוסף, הפוליטיזציה של מערכת המשפט איפשרה קידום שחיתות שלטונית. בנוסף, מערכת המשפט עמוסה, וקיימים קשיים בגישה למערכת המשפט. הדו"ח מציין פגמים חמורים בהבטחת הזכות להליך הוגן וכן בעיות של אפליה ושחיתות במערכת אכיפת החוק.[23] בדו"ח משנת 2024 של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם נכתב:
חופש הביטוי, האמונה והעיתונותדו"ח החירות בעולם משנת 2024 ציין לטובה את השמירה על חופש הדת, החופש האקדמי, וחופש הביטוי. עם זאת, הדו"ח ציין שעיתונאים ואישים אחרים שעוסקים במדיה נתונים להטרדה מצד הממסד הפוליטי ומצד קבוצות שנאמנות לו, דבר שפוגע בחופש העיתונות.[23] Human Rights Watch ציין מקרים של אלימות נגד עיתונאים. בנוסף, לפי הארגון, היעדר חוקים שמסדירים קניית מודעות פרסום שנרכשות על ידי הממשלה יוצרת אפליה – בשנת 2022 80% מהמודעות הממשלתיות הלכו לשני גופי מדיה – ולא קיים חוק שמבטיח גישה למקורות מידע.[24] ארגון עיתונאים ללא גבולות קבע שנכון ל-2024 בבוליביה, "התקפות, איומים, צנזורה, והטרדה על ידי הממשלה וכוחות שנאמנים לממשלה מפרים כל העת את חופש העיתונות. התקפות נגד עיתונאים, במיוחד על ידי המשטרה, נעשות תכופות יותר".[26] חופש ההתאגדות וההפגנהחוקת בוליביה מבטיחה את החופש להתאגד ולהפגין. על פי דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית משנת 2022, ממשלת בוליביה "מכבדת באופן כללי את חופש ההתאגדות".[27] דוח החירות בעולם נתן לבוליביה ציון 3 מתוך 4 בכל הקטגוריות הקשורות לחופש ההתאגדות. הדוח ציין במיוחד את האלימות מצד השלטון בהפגנות בשנת 2019 ולאחריהן, כגורם שפוגע בחופש להאגד ולהפגין.[23] זכויות נשים ולהט"ב
החוק בבוליביה מתקדם בהבטחת זכויותיהן של נשים, שוויון מגדרי, ייצוגן הפוליטי של נשים ומניעה של אלימות נגד נשים. בשנים 2014–2014 53% מהמושבים בבתי המחוקקים של בוליביה היו בידי נשים. בשנים 2020–2024, 46% מהמחוקקים ברמה הלאומית הן נשים.[28] עם זאת, אלימות נגד נשים היא בעיה רווחת בבוליביה וקיים קושי להביא להלימה בין לשון החוק לבין המצב המעשי.[24][23] מחקר שהתפרסם ב-2022 מצא ש-42% מהנשים בגילים 15–49 חוו אלימות מצד בן זוג, הנתון הגבוה ביותר באמריקה הלטינית ובקריביים.[24] הפלות אינן חוקיות בבוליביה, למעט מקרים של אונס, גילוי עריות, או סכנה לחיי האישה,[29] אך גם במקרים אלה, נשים שבוחרות להפיל נתקלות לעיתים קרובות בסטיגמות ובאלימות.[24] פעילות מינית הומוסקסואלית מעולם לא הייתה מוגדרת כלא חוקית. בשנת 1832 נכנס לתוקף קודקס החוקים הראשון של בוליביה, שהתבסס ברובו על קודקס ספרדי מ-1822, ואשר לא הייתה בו התייחסות למין הומוסקסואלי. החוקה משנת 2009 אוסרת מצד אחד על אפליה על רקע נטייה מינית ומצד שני מגבילה נישואים לנישואים בין גבר לאישה.[30] פסיקת בית משפט משנת 2020,[31] שאושרה על ידי בית המשפט לחוקה בשנת 2022, חייבה את הממשלה להכיר באיחוד אזרחי בין בני זוג מאותו המין.[32] מלבד החוקה, קיימים בבוליביה מספר חוקים שאוסרים על אפליה נגד להט"בים ומגדירים אותה כפשע שנאה. עם זאת, על פי דו"ח החירות בעולם, חוקים אלה כמעט אף פעם לא נאכפים, ולהט"בים נתקלים לעיתים קרובות באפליה.[23] יחסי חוץיחסי בוליביה–ישראל
עד לתחילת שנת 2009, היו למדינת ישראל ולבוליביה יחסים דיפלומטיים מלאים, אולם בעקבות מבצע עופרת יצוקה החליטה בוליביה לנתקם. נשיא בוליביה אבו מוראלס מסר "בעקבות הפגיעה החמורה בחיי אדם, החליטה בוליביה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל". מוראלס נחשב כבן ברית של נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אווס שגם החליט לנתק את יחסיה הדיפלומטים עם ישראל בעקבות המבצע.[33] ב-2010 הייצוא הישראלי לבוליביה עמד על כ-6 מיליון דולר, והיבוא מבוליביה לישראל על כ-3 מיליון דולר.[34] ב-2011 ניהל נשיא בוליביה אבו מוראלס פגישה ידידותית עם אחמד וחידי, שר ההגנה האיראני, שתכנן את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, שבו נרצחו 85 איש ונפצעו 330 (וחידי מבוקש על ידי הרשויות בארגנטינה מאז הפיגועים). לאחר לחץ פוליטי משלל ארגונים יהודיים, התנצל נשיא בוליביה בפני הקהילה היהודית בארגנטינה. ביולי 2014 הכריז אבו מוראלס נשיא בוליביה על ישראל כ"מדינת טרור" בעקבות פעילות צה"ל במבצע צוק איתן. עקב ההחלטה בוטל הפטור מוויזה שהיה נהוג בין המדינות, מאז הסכם שנחתם ביניהן ב-1972.[35] ב-28 בנובמבר 2019 הודיעה בוליביה כי תחדש את יחסיה עם ישראל לאחר הנתק הממושך.[36] ב-31 באוקטובר 2023 בעקבות מלחמת חרבות ברזל הודיעה ממשלת בוליביה על ניתוק יחסיה עם ישראל.[37] כלכלהבוליביה היא אחת המדינות העניות באמריקה הדרומית. התמ"ג לנפש עומד על כ-5,500 דולר. המדינה חוותה משבר כלכלי קשה בשנת 1980, אך התאוששה בעקבות רפורמות שהובילו לירידה בשיעור העוני, אף שאלו עדיין גבוהים (54% ב-2007). ענפי התעשייה העיקריים הם כרייה, צורפות, נפט, מזון ומשקאות, טבק, עבודות יד וטקסטיל. כ-40% מהיצוא מופנה לברזיל. המטבע נקרא "בוליביאנו". במשך שנים רבות התבססה כלכלית המדינה במידה רבה על אוצר טבע שנמצא בסמוך לעיר פוטוסי: הר ענק העשיר במרבצי כסף, שכרייתם המסחרית הפכה את העיר פוטוסי לאחת מהערים הגדולות והעשירות באימפריה הספרדית. מאגרי הכסף הידלדלו עם השנים. הכרייה הממושכת, שבמקרים רבים נעשתה ללא פיקוח או מיפוי מסודרים, הביאה להתמוטטות של מנהרות בהר ולהיחלשות מבנהו הפנימי. המצב כיום הוא שהר הכסף נמצא בקריסה ולוע גדול נפער בו.[38] מאז שנבחר בשנת 2005, נשיא בוליביה, אבו מוראלס, מיישם מדיניות כלכלית סוציאליסטית דמוקרטית. מדיניותו כוללת הלאמה של משאבי טבע, חברות אנרגיה ותאגידים בתחומים שונים שהופרטו בעבר וחלוקה מחדש של העושר.[39] הכלכלה מבוססת בין היתר על ייצוא גז טבעי, אבץ, זהב, סויה ועוד.[40] אינדיקטורים כלכליים וחברתייםצמיחהבין 2006 ל-2018 צמח התוצר של בוליביה מדי שנה בקצב של 5.2% בממוצע, קצב שמציב את כלכלת בוליביה ככלכלה הצומחת ביותר בדרום אמריקה. התמ"ג של בוליביה גדל פי 4 משנת 2006 עד לשנת 2018 והתמ"ג לנפש גדל מ-1,000 דולר לנפש ב-2005 ל-3,900 דולר לנפש ב-2019.[41] לפני ההלאמות (לא רק של גז ונפט, אלא של טלקומוניקציה, מים, חשמל ומספר מכרות), תאגידים זרים כיסו כ-85% מהרווחים שהופקו מייצור גז טבעי. מוראלס הגדיל את נתח הרווח של המדינה מגז מכ-15% לפני נשיאותו לכ־80-90% כיום. בשנת 2005, לפני ההלאמה, הסתכמו הכנסות הגז הממשלתיות ב־0.6 מיליארד דולר; בשנת 2015 זה היה סכום גדול פי ארבעה, 2.6 מיליארד דולר – למעשה ירידה מ-4.5 מיליארד דולר בשנת 2014. בשנת 2015 כל הכנסות הגז והנפט הניבו 4 מיליארד דולר, המהווים כמעט מחצית מרווחי הייצוא של בוליביה. ההלאמות בתחומי הטלקומניקציה, גז, חשמל ועוד סייעו לשיפור בשירות שניתן תוך כדי הוזלה משמעותית של המחירים והשקעה משמעותית בהפצת השירותים לכלל האוכלוסייה:[42][43][44]
יתרות הבנק המרכזי של בוליביה גדלו במידה ניכרת מ-1.174 מיליארד דולר (2005) לכ-8.008 מיליארד דולר ב-2018. האשראי הפרודוקטיבי גדל פי עשרה. 75% מסכומי ההשקעה הציבורית ממומנים ממשאבים פנימיים. עובדה זו מביאה כי לאחר ארבע עשרה שנים של עבודות חשובות בכל אזורי הארץ, החוב הציבורי החיצוני לטווח הבינוני והארוך מסתכם בכמעט עשרה מיליארד דולר, המהווה 23.6% מהתמ"ג. למרות מחזור ההתרחבות החזק, האינפלציה צנחה בשנת 2019 לרמה של אחוז אחד בלבד בשנה, כיום 99% מהזיכויים ו-88% מהחיסכון הם במטבע הלאומי של בוליביה, בוליביאנו. בשנת 2005 היו הנתונים 7% ו-15% בהתאמה. עוני, הכנסה ואי-שוויוןבבוליביה תחת שלטון מוראלס, העוני צנח מ-60.6% מהאוכלוסייה בשנת 2005 ל-33% בשנת 2018. העוני הקיצוני (אלה החיים פחות מ־1.25$ ליום) ירד מ-38% ב-2005 ל-16.8% ב-2018. ההכנסה גדלה פי קרוב ל-4 מ-80 דולר לחודש ב-2005 ל-305 דולר בחודש כיום. שכר המינימום הריאלי עלה מ-440 בוליביאנו לחודש ב-2005 ל-2000 בוליביאנו לחודש ב-2018 (מ-57$ עד 287$). האבטלה עומדת על פחות מ-4% ב-2018, הנמוכה ביותר באמריקה הלטינית, לעומת 8.5% בשנת 2005. האוכלוסייה עם הכנסה שגדולה מההכנסה הממוצעת גדלה ל-62% מאזרחי בוליביה, אחוז דומה לזה עם הכנסה נמוכה בשנת 2005. 10% העשירים במדינה קיבלו אז פי 128 יותר מה 10% העניים ביותר. מדד ג'יני, המודד את אי השוויון בהכנסות, צנח מ-0.60 ל-0.44, קצב ההתקדמות הגדול ביותר בצמצום אי השוויון באמריקה הלטינית. בוליביה השיגה כיסוי של מאה אחוז מהפנסיות לזקנים, הרבה מעל הממוצע האזורי (59%). 51.5% מאוכלוסיית בוליביה נהנים מתוכניות העברה ישירה כמו בונוס Renta Dignidad,[45] בונוס על שם חואנה אזורדוי[46] ובונוס על שם חואנסיטו פינטו המסייע בתשלום עבור חומרי לימוד או הובלת נערות ונערים בגיל בית הספר (עד השנה השנייה של בית הספר התיכון) על ידי חיזוק האפשרויות החינוכיות של תלמידים מאזורים מרוחקים ועם מעט משאבים, תוך הורדת סיכוי הנשירה מבית הספר והסכנה של עבודת ילדים.[47][48] בריאות וחינוךשיעור האנאלפביתיות בבוליביה עמד על 13% עם כניסתו של אבו מוראלס לנשיא. לאחר קמפיין לימוד קרוא וכתוב המוני שהשתמש בתוכנית הלימוד של קובה, חונכו 850,000 בוליביאנים ועד שנת 2008 הוכרזה בוליביה כחפה מאנאלפביתיות. המדינה השנייה אחרי קובה באמריקה הלטינית מבחינת מימון החינוך. כיום קיימים במדינה 16,000 מוסדות חינוך, 4,500 מהם נבנו מאז 2006 בכספי תעשיית הגז המולאמת. תוחלת החיים של הבוליביאנים בתקופת נשיאותו של מוראלס עלתה מ-64 שנים ל-71 שנים. זו בחלקה תוצאה של פעילותם של כמעט 700 חברי החטיבה הרפואית הקובנית העובדים במדינה ושל השיפור המשמעותי בגישה לבריאות במדינה. מבצע נס קובה איפשר גם ל-676,000 בוליביאנים להחזיר את ראייתם. יתרה מזאת, כ-5,000 בוליביאנים השיגו את התארים הרפואיים בקובה, וחזרו לארצם כדי לספק את שירותיהם. במדינה פועלים כיום 47 בתי חולים חדשים ולמעלה מ-3,000 מרכזי בריאות שנבנים. משימת Juana Azurduy Bond תומכת בנשים הרות ותינוקות עד שנתיים ללא ביטוח בריאות. במקרה של העברה על תנאי, עם אופי פעולה חיובי, נדרשות 4 בקרות לפני הלידה, לידה מוסדית ובקרה לאחר לידה. ילדים מתחת לגיל שנתיים חייבים לבצע 12 בדיקות בריאות מקיפות דו-חודשיות, אשר כל אלה משפרים מאוד את תנאי הלידה הבסיסיים ואת שנות החיים הראשונות. מ-2006 עד 2018 התמותה בקרב ילדים מתחת לגיל חמש הופחתה ב-61%. גאוגרפיה בוליביה היא מדינה במערב דרום אמריקה אשר מוקפת יבשה. היא גובלת עם ברזיל בצפון ובמזרח, פרגוואי וארגנטינה בדרום, וצ'ילה ופרו במערב. בוליביה ממוקמת ברכס הרי האנדים, כאשר הנקודה הגבוהה ביותר במדינה מגיעה לגובה של 6,542 מטר. מרכז המדינה מעוצב על ידי הרמה אלטיפלאנו, שם גרים מרבית הבוליביאנים. במזרח המדינה ישנה שפלה אשר מכוסה על ידי יערות הגשם של האמזוניה. מלה פאס יוצאת דרך היונגאס, המכונה גם "דרך המוות", המקשרת את הבירה עם צפון המדינה. האקלים במדינה מגוון, ונכללים בה אזורי אקלים שונים בחלקיה השונים - אקלים אקלים צחיח וצחיח למחצה, סובטרופי, טרופי, ובאזורי ההרים ממוזג ואלפיני. כתוצאה מכך גם סוגי הצמחייה מגוונים - מדבר, סוואנה ויער גשם. בדרום-מערב בוליביה ממוקם סאלאר דה אויוני (בספרדית: Salar de Uyuni), מדבר המלח הגדול בעולם. הנופים הייחודיים של המדבר הופכים אותו לאטרקציה תיירותית. מדבר נוסף, מדבר סלבדור דאלי, נקרא כך משום שנופיו מזכירים את הציורים של הצייר סלבדור דאלי. בבוליביה יש מגוון של בעלי חיים כמו יגוארים, קופים, עצלנאים, פומות ומגוון של עופות כמו קונדור האנדים. דמוגרפיה במפקד האוכלוסין, ב-2019, נמנו 11.4 מיליון תושבים. במשך 50 השנים האחרונות צמחה אוכלוסייתה ביותר מפי 3, וקצב גידול האוכלוסייה גבוה (2.25%). תוחלת החיים אינה גבוהה – 68 לנשים ו-63 לגברים. רוב האוכלוסייה בבוליביה היא ממוצא אמריקאי ילידי. חלקם של האמריקאים הילידים באוכלוסייה מוערך ב-56 עד 70 אחוזים, ורובם הגדול משתייכים לשתי הקבוצות הילידיות הגדולות, קצ'ואה (Quechua) ואיימרה (Aymara), ששורשיהן באינקה. עוד כ-30 קבוצות ילידיות קטנות יותר קיימות במדינה. החשובה בהן היא בני הגוארני, השוכנים בחלקה המזרחי. כ-10 עד 15 אחוזים מן התושבים הם ממוצא אירופי. רובם ממוצא ספרדי, ומיעוטם צאצאי מהגרים מגרמניה, אוסטריה ומדינות אירופיות נוספות. כ-30 עד 40 אחוזים הם מסטיסים, בני תערובת של אירופים וילידים אמריקאים. כחצי אחוז מן התושבים הם ממוצא אפריקאי, וכן קיימים מיעוטים קטנים של צאצאי מהגרים מסין, מיפן, ומן המזרח התיכון. כשני מיליון בוליביאנים חיים מחוץ לארצם הענייה. יעדי ההגירה העיקריים הם ארגנטינה, ספרד וארצות הברית. הערים הגדולות הן במדינה הן סנטה קרוס (1,685,000) אל אלטו (993,000) והבירה לה פאס (897,000). בעבר הייתה לה פאס העיר הגדולה ביותר, אך קצב גידול האוכלוסייה באל אלטו וסנטה קרוס גבוה יותר. דתהתושבים הם ברובם הגדול נוצרים קתולים. כ-17% משתייכים לזרם הפרוטסטנטי, 1% דתות אחרות (יהדות, בודהיזם, בהאית והינדואיזם) ו-5% חסרי דת. בבוליביה קהילה יהודית קטנה שמונה כיום[דרושה הבהרה] כ-500 יהודים, אף שלאחר מלחמת העולם השנייה היו בה כ-10,000 יהודים, לאחר שהגיעו אליה יהודים רבים ממזרח אירופה. תרבותהתרבות הבוליביאנית הושפעה רבות מתרבות האינקה ותרבויות אינדיאניות מקומיות נוספות. פסטיבל ידוע שנערך בבוליביה הוא "קרנבל אורורו" ("El carnaval de Oruro"). ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאוריםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
