he אוניברסיטה

אוּנִיבֶרְסִיטָה (מלטינית: Universitas) היא מוסד להשכלה גבוהה ולמחקר המעניק תארים אקדמיים.

מקור השם

המילה הלטינית universitas מפורשת כגילדה או אגודה המוכרת בחוק כבעלת אישיות משפטית.

המונח אוניברסיטס הוא חלק מהמונח "universitas magistrorum et scholarium" (קהילת המורים והחוקרים)^[1] ובמהלך ימי הביניים המאוחרים, במערב ומרכז אירופה, קוצר המונח למילה הראשונה, כלומר universitas.^[2]

היסטוריה

ראשית האוניברסיטאות

האקדמיה היוונית, שנוסדה ב-387 לפנה"ס, נחשבת לאוניברסיטה הראשונה. את אוניברסיטה זו ייסד הפילוסוף היווני אפלטון ליד אתונה. באוניברסיטה זו לימדו בעיקר פילוסופיה, מתמטיקה וספורט. האוניברסיטה הוותיקה ביותר שפועלת עד היום היא אוניברסיטת אל-קרוויין בפאס במרוקו שהוקמה בשנת 859. האוניברסיטה האסיאתית החשובה ביותר הייתה נלנדה בהודו. באוניברסיטה זו למד הפילוסוף הבודהיסט נגרג'ונה. התקיימו מוסדות דומים בעולם המוסלמי, בעיקר בקהיר.

אוניברסיטאות בימי הביניים

ערך מורחב – אוניברסיטאות בימי הביניים

האוניברסיטאות האירופיות הראשונות נוסדו בימי הביניים. במאה ה־10 הוקם בעיר סלרנו בית ספר לרפואה, במאה ה־12 הוקם בבולוניה בית ספר למשפטים שהתפתח לאוניברסיטת בולוניה, ובפריז נפתח בית ספר לתאולוגיה ופילוסופיה - הסורבון. בשלהי המאה ה-12 נוסדה אוניברסיטת אוקספורד, ובשנת 1209 נוסדה אוניברסיטת קיימברידג'. הכנסייה זיהתה את האוניברסיטאות כמאגר של אנשים מוכשרים האמונים על פרשנות טקסטים, ואלו היו תחת חסות הכנסייה ונתונים למרותה.

מרבית האוניברסיטאות התפתחו מבתי ספר שהתקיימו ליד מנזרים וכנסיות. כאשר בתי ספר אלו כבר לא יכלו לספק את צורכי האוכלוסייה שגדלה כתוצאה מהתפתחות הערים ולנוכח הדרישה לרכוש ידע והשכלה גבוהה, התפתחה האוניברסיטה. התפתחותן של האוניברסיטאות האירופיות הייתה דומה לזו של הגילדות המקצועיות. ברוב המקרים, במקום שכבר קיים היה מרכז לימודי, קיבל זה "כתב זכויות". דרך נוספת להתפתחות האוניברסיטאות הייתה על ידי הגירה של סטודנטים ומרצים מאוניברסיטה קיימת (כך למשל נוסדו אוניברסיטת קיימברידג' ואוניברסיטת לייפציג).

האוניברסיטה באירופה בימי הביניים נחשבה מוסד כנסייתי (הסטודנטים נהגו להתהלך בלבוש ובתספורת האופיינים לכמורה, ואף היו מחויבים לשמור על חיי רווקות). העובדה שהאוניברסיטה הייתה מוסד כנסייתי הביאה לכך שהיו בה סממנים אחידים - שפת ההוראה הייתה לטינית, התארים שהוענקו היו אחידים וכך גם מסלול הלימודים. למרות ההכרה באוניברסיטה כמוסד כנסייתי נאלצו האוניברסיטאות לנהל מאבקים להשגת אוטונומיה ומניעת התערבות השלטון המקומי שביקש לשלוט בארגון הפנימי של האוניברסיטה, מינויי המורים ושאר נהלים פנימיים. מאבקן של האוניברסיטאות הוביל, בסופו של דבר, להשגת האוטונומיה המבוקשת - היו לאוניברסיטה שוטרים משלה, והיא זכתה לפטור מתשלום המיסים העירוניים (כמו הכנסייה).

אוניברסיטת נאפולי, שנוסדה על ידי הקיסר פרידריך השני בשנת 1224, הייתה הראשונה שהוקמה בחסותה של אימפריה, ואילו אוניברסיטת טולוז, שנוסדה על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי בשנת 1229, הייתה הראשונה שהוקמה על ידי צו האפיפיור. אוניברסיטאות אלו היו חופשיות לשלוט בעצמן, בתנאי שלא הפיצו רעיונות שנחשבו לאתאיזם או כפירה^[3].

מהמאה ה-13 ואילך הוקמו אוניברסיטאות רבות בערים העיקריות באירופה^[3].

למשך המשך ימי הביניים ועד לסוף המאה ה-18 נבנו ברוב האוניברסיטאות במערב תוכניות לימודים שהתבססו על "שבע האמנויות החופשיות" (Artes Liberales): הטריוויום - האמנויות המכינות של הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה, כמו גם את הקואדריוויום: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. בשלב זה תלמידי האוניברסיטה היו גברים בלבד^[3].

העת החדשה

הרפורמציה הפרוטסטנטית שהתרחשה באירופה במאה ה-16, והקונטרה-רפורמציה שקמה מולה, השפיעו על עולם ההשכלה הגבוהה. במקומות שונים באירופה נפתחו אוניברסיטאות פרוטסטנטיות, ואוניברסיטאות אחרות חידדו את זהותן כאוניברסיטאות קתוליות. מאבקי זהות ואינטרסים גרמו להתמקדות בתכני דת בשני הזרמים הללו, בניסיון של כל זרם להראות לתלמידיו את צדקתו, וכך קרה שמוסדות רבים וחשובים להשכלה גבוהה לא מינפו תגליות ורעיונות חדשים לכדי השכלה^[3].

האוניברסיטה המודרנית הראשונה באירופה הייתה אוניברסיטת האלה, שנוסדה כמרכז לותרני בשנת 1694. מוסד זה היה אחד הראשונים שנטש את האורתודוקסיה הדתית מכל סוג שהוא לטובת חקירה אינטלקטואלית רציונלית ואובייקטיבית, והיה הראשון שבו המרצים הרצו בגרמנית - כלומר, בשפה מקומית - ולא בלטינית. חידושיה של אוניברסיטת האלה אומצו על ידי אוניברסיטת גטינגן שנוסדה בשנת 1737, ובהמשך אומצו על ידי רוב האוניברסיטאות בגרמניה ואוניברסיטאות רבות בארצות הברית^[3].

במאות ה-18 וה-19 איבדה הדת בהדרגה את מקומה ככוח הדומיננטי בהשפעה על הלך הכוח של האוניברסיטאות, ואת מקומה תפסו רעיונות של השכלה ומחקר אמפירי. מגמות אלה זוהו במיוחד עם אוניברסיטת ברלין, שנוסדה בשנת 1809, ובה הניסויים במעבדות החליפו את ההשערות הפילוסופיות; תורות תאולוגיות, עקרונות פילוסופיים ודעות רווחות מימי קדם נבדקו בקפדנות ובאובייקטיביות; סטנדרטים חלוציים של חופש אקדמי החלו להפוך לעקרונות מנחים. המודל הגרמני של האוניברסיטה כמכלול של בתי ספר לתארים מתקדמים, המבצעים מחקר מתקדם וניסויים אמפיריים, היה בעל השפעה עולמית^[3].

השינוי התפיסתי הרחב של האוניברסיטאות שינה מהותית את תוכני הלימוד. מדעים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה והנדסה החליפו רעיונות תאולוגים בתוכנית הלימודים; למידה של שפות וספרויות מודרניות מגוונות החליפה במקרים רבים את הלמידה המסורתית של השפה הלטינית; ועד ראשית המאה ה-20 נלמדו גם הדיסציפלינות החדשות יותר של כלכלה, מדע המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה^[3].

במאה ה-19 וה-20 הקימו האימפריה הבריטית והצרפתית אוניברסיטאות רבות בקולוניות שלהן באסיה ובאפריקה. באמצע המאה ה-20 קיבלו מדינות רבות עצמאות מהשליטה האימפריאלית. רוב המדינות העצמאיות הצעירות הרחיבו את מערכת האוניברסיטאות שלהן על פי מודלים אירופיים ואמריקנים, לעיתים קרובות בסיוע טכני וכלכלי של השליטים הקולוניאליים לשעבר, או בעזרת סוכנויות בינלאומיות דוגמת הבנק העולמי. אוניברסיטאות ביפן, סין ורוסיה התפתחו גם הן עד סוף המאה ה-19 בעקבות לחצים למודרניזציה^[3].

על אף שנשים יכלו ללמוד באוניברסיטאות רבות במערב, נחשבו מוסדות אלו עד לאמצע המאה ה-20 כמקום המתאים בעיקר לגברים. בעקבות המהפכה הפמיניסטית ההדרגתית במערב במאה ה-20, במחצית השנייה של המאה החלו הנשים לקבל לגיטימיות הולכת וגדלה לפיתוח קריירה אקדמית^[4].

מבנה האוניברסיטה

אולם הכינוסים הראשי של אוניברסיטת היידלברג, האוניברסיטה העתיקה בגרמניה

האוניברסיטה מספקת שני סוגי חינוך: חינוך שלישוני (תואר בוגר אוניברסיטה, המכונה "תואר ראשון") וחינוך רביעוני (תואר מוסמך אוניברסיטה - "תואר שני" - ותואר דוקטור - "תואר שלישי").

מבחינת תלותן במדינה, נהוג לחלק את האוניברסיטאות לשלושה סוגים:

הדגם האנגלי – בו האוניברסיטה בלתי-תלויה במדינה.
הדגם הצרפתי – בו האוניברסיטה נמצאת בבעלות המדינה והיא עושה בה כבשלה.
הדגם הגרמני – בו האוניברסיטה נעזרת במדינה אך היא שומרת על מידה רבה של עצמאות בכל הנוגע לחופש האקדמי של תחומי המחקר, דרכי ההוראה והלימוד.

בבריטניה, אוניברסיטה נוסדת על ידי המוסד המלכותי באמצעות צ'רטר מלכותי. רק מוסדות בעלי צ'רטר כזה יכולים להעניק תארים מכל סוג שהוא.

לרוב, אוניברסיטה מורכבת ממספר פקולטות, בתי ספר ומכונים אשר מחולקים לפי חוגים שונים (כגון: חוג למדעי המחשב, לספרות, לכלכלה, למתמטיקה, לכימיה וכך הלאה). בראש החוג עומדים פרופסורים, תחתם מלמדים מרצים בעלי תוארי דוקטור או פרופסורים אחרים, ותחתם נמצאים עוזרי המחקר והמנהלה.

אוניברסיטאות גדולות במיוחד לפעמים נקראות מולטיברסיטה.

אופי הלימודים באוניברסיטה

על הסטודנט באוניברסיטה לעמוד בהתחייבויות רבות, בדומה למצב בבית הספר: כתיבת עבודות, שיעורי בית, נוכחות חובה ובחינות. ההבדל, אם כן, מתבטא בעובדה שבאוניברסיטה על הסטודנט עצמו להיות אחראי לנושאים הללו ולעמידתו בהתחייבויות. כך גם מערכת השעות הגמישה ולמידה רק בחלק מימות השבוע ברוב המקרים שונה מהלימודים בבתי הספר.

מבנה הלימודים

הלימודים באוניברסיטה מתבצעים דרך קורסים אוניברסיטאיים. ישנן ארבע צורות שונות של קורסים:

שיעורים (או: הרצאות) - בשיעור נלמד החומר התאורטי על ידי המרצה. בחלק מהשיעורים באוניברסיטה אין חובת נוכחות, ועל אחריותו של הסטודנט לדעת את החומר הנלמד בשיעור. מספר מרצים מכינים מערכי שיעור הנגישים לסטודנטים (בצורת חוברות מודפסות או כמצגות באינטרנט, למשל), והעוזרים במקרה של היעדרות. במספר מקצועות קיימת חובת נוכחות. לעיתים מוגדר אחוז מסוים מהשיעורים שבהם על הסטודנט חובה להיות נוכח; במקרים אחרים קיימת חובת נוכחות תמידית, עם אפשרות להיעדרות משיעור אחד או שניים.
תרגילים/ תרגולים - בתרגול פותרים הסטודנטים בכיתה שאלות ובעיות בנושא החומר התאורטי. או שמציגים את החומר התאורטי מזווית אחרת (בעיקר בפקולטות ההומניות) התרגול נעשה בדרך כלל על ידי סטודנטים מצטיינים לתואר שני או על ידי דוקטורנטים.
עבודות מעשיות - עבודה מעשית היא חלק בלתי נפרד מהלימודים בעיקר במדעים המדויקים ובתארים מכווני מקצוע. כך למשל סטודנטים לפיזיקה, כימיה וביולוגיה, מבלים חלק ניכר מזמנם במעבדה; סטודנטים לחינוך מתנסים בהוראה בבתי ספר, סטודנטים לרפואה מקדישים חלק ניכר מלימודיהם בהתמחות בבתי חולים אוניברסיטאיים, ולסטודנטים לארכאולוגיה וגאולוגיה יש קורסים שלמים של מחקר בשטח. חלק מהעבודה המעשית מתבצע באופן שוטף, כמו במקרה של הסטודנטים למדעים, אשר נדרשים לבצע ניסויים במעבדה במשך מספר שעות בכל שבוע, וחלק באופן ייחודי - סמסטר המוקדש כל כולו לעבודה מעשית, בדרך כלל מחוץ לתחומי האוניברסיטה. גם אם העבודה המעשית מתבצעת בחברה פרטית או במכון או מוסד אשר אינו קשור לאוניברסיטה, הרי שהעבודה נחשבת ללימודים ככל דבר, ועל הסטודנט להגיש עבודות ולהיבחן בנושא העבודה המעשית.
סמינרים - "סמינר" הוא שיעור מיוחד ובעל אופי אינטראקטיבי (בהשוואה להרצאה פרונטלית) אשר נועד להקנות לסטודנטים מבט רחב ומעודכן על נושאי המחקר בתחום שאותו בחרו ללמוד. לסמינר מוזמנים לעיתים מרצים אורחים אשר מציגים בפני הסטודנטים את עבודתם. לעיתים דנים הסטודנטים במסגרת הסמינר במאמרים מכתבי עת, בספרים הקשורים לתחום לימודיהם ובאירועים אקטואליים והיסטוריים. לעיתים, בסופו של הסמינר יכולים הסטודנטים להגיש "עבודת סמינר", שהיא לרוב באורך של בין 20 ל-40 עמודים, שבה מציג הסטודנט עבודת מחקר שעשה. לעיתים בעל רכיב מעשי, על אחד מנושאי הסמינר.

קבלה ללימודים באוניברסיטה

תנאי קבלה

משנה לשנה עולה מספר הסטודנטים באוניברסיטאות השונות, כמו גם מספר האוניברסיטאות. עליה זאת נובעת מכמה סיבות: ראשית, כיוון שהתואר מקנה לבעליו שכר או מעמד חברתי טוב יותר. שנית, כיוון שהמדינה עצמה מעוניינת ברמת השכלה גבוהה לאזרחיה, שהרי יש קשר ברור בין השכלה גבוהה לחוסן כלכלי ומדיני של המדינה. למרות זאת, ברוב מדינות העולם הביקוש למקומות לימוד גדול בהרבה מההיצע. לפיכך האוניברסיטאות מפעילות מנגנון סבוך של קריטריונים לסינון המועמדים.

על-פי רוב, נתוני הקבלה הנדרשים ממועמדים לתחום לימודים מסוים אינם נקבעים בהתאם לאופי הלימודים באותו חוג, אלא בהתאם להיצע ולביקוש באותו מוסד לימודים. לדוגמה, נתוני הקבלה ללימודי פסיכולוגיה ברבים ממוסדות הלימוד יהיו לרוב גבוהים מנתוני הקבלה הנדרשים ללימודים בחוג למתמטיקה. זאת מכיוון שלימודי הפסיכולוגיה זוכים לביקוש רב יותר, בעוד מספר המקומות הפיזיים בחדרי הלימוד הוא מוגבל.

על אדם המעוניין ללמוד באוניברסיטה להגיש מועמדות. בדרך כלל נסגרת ההרשמה מספר חודשים לפני תחילת הלימודים, כדי לאפשר לאוניברסיטה למיין את המועמדים ולסננם. המועמד נדרש לבחור מספר תחומים (בדרך כלל שלושה) אותם הוא מעוניין ללמוד, ולסדרם לפי עדיפות. אם לא ניתן לקבל את המועמד ללימודים בנושא המועדף עליו, ייתכן שניתן יהיה לקבלו לאחת מהאפשרויות האחרות שציין בטופס ההרשמה. לטופס ההרשמה ללימודים נדרש המועמד לצרף מסמכים רבים המעידים על השכלתו הקודמת: תעודת בגרות, ציוני בחינות, תארים אקדמאיים קודמים וכדומה.

האוניברסיטה עשויה לדחות את המועמד, לקבלו ללא תנאי, או לקבלו בתנאי שיעמוד בדרישות נוספות. דרישות אלו עשויות להיות, למשל, בחינת כניסה בנושא הלימודים (בניגוד לבחינה הפסיכומטרית, אותה נדרשים רוב המועמדים בישראל לעבור), או ראיון אישי. אוניברסיטאות מסוימות מקנות משקל רב לבחירה אישית של המועמד על סמך אישיותו, המוטיבציה שלו, פעילותו בעבר וכדומה; אוניברסיטאות אחרות מעדיפות להתייחס לנתונים היבשים (ציונים, בעיקר) בלבד.

מועמד שהוחלט לקבלו לאוניברסיטה מקבל מכתב קבלה.

מימון הלימודים

ערך מורחב – שכר לימוד

בחלק מהאוניברסיטאות, מלבד אלו אשר נמצאות במדינות רווחה או במדינות אשר מממנות את הלימוד לתלמידיהן (כך, לדוגמה, היה המצב במדינות ברית המועצות הקומוניסטית, וכן המצב בימינו ברוב אוניברסיטאות גרמניה), על הסטודנטים לשלם שכר לימוד אקדמי אם ברצונם להיכנס ללימודים באוניברסיטה; נושא שכר הלימוד, כמותו וכדאיותו שנויה במחלוקת, וישנם פתרונות בשביל סטודנטים אשר אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד; אחד הפתרונות הללו היא המלגה, השתתפות של תורמים, האוניברסיטה עצמה או לעיתים מוסד ממשלתי כלשהו במימון שכר הלימוד, אשר ניתנת לעיתים לסטודנטים מוכשרים במיוחד או כאלה שאין ביכולתם לממן את לימודיהם לבדם. בישראל, שכר הלימוד בישראל מהווה רק 16% ממימון האוניברסיטאות. 70% מהמימון מגיע מהמדינה והשאר מתרומות^[5].