|
מרוקו
    ממלכת מרוקו (בערבית: المغرب אל־מַעְ'רִבּ, או المملكة المغربية אַל־מַמְלַכַּה אל־מַעְ'רִבִּיַּה, תרגום מילולי: ממלכת המערב או הממלכה המערבית) היא מונרכיה בקצה הצפון-מערבי של יבשת אפריקה. מצפון היא גובלת בים התיכון, בסאוטה ומלייה (ספרד) ובמצר גיברלטר, במערבה באוקיינוס האטלנטי, במזרחה באלג'יריה ובדרומה בסהרה המערבית, אשר נמצאת בשליטת מרוקו מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת בשנת 1956. בירת מרוקו היא העיר רבאט, על אף שהעיר המרכזית והגדולה ביותר בה היא קזבלנקה. הדת הרשמית במרוקו היא אסלאם-סוני, והשפות הרשמיות בה הן צרפתית, ערבית וברברית. ממלכת מרוקו חברה בליגה הערבית ובארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. מקור השםשם הממלכה המלא משמעותו "הממלכה המערבית" (בערבית: المملكة المغربية), או "ממלכת המערב". "אל-מע'רב אל-ערבי" (כלומר "המערב הערבי", נכתב לעיתים קרובות בעברית "המגרב") הוא השם הערבי המקובל לאזור צפון-מערב אפריקה, וממנו נובע שמה של הממלכה. השם "מָרוֹקוֹ" בשאר השפות מקורו בשמה של בירת מרוקו לשעבר – העיר "מרקש" (פירוש שמה: "ארץ האלים" בברברית). היסטוריההאזור שבו שוכנת מרוקו יושב כבר בתקופה הפלאוליתית. באזור הרי האטלס הגבוה נמצאו ציורי סלע המתוארכים לתקופה הפלאוליתית העליונה. תושביה המקוריים של מרוקו נקראים "בֶּרְבֶּרִים". הפיניקים חדרו למרוקו והקימו בה תחנות מסחר. במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס הגיעו הרומאים למרוקו, השתלטו על המלכים הברברים וייסדו פרובינקיה רומית בשם "מאוריטניה טינגיטנה". שלטון הרומאים לא כלל את אזור ההר והמדבר, שם המשיכו הברברים לחיות בעצמאות. הרומאים שלטו באזור עד שנת 429, כשאז פלשו הוונדלים לצפון-מערב אפריקה. הוונדלים נטמעו באוכלוסייה המקומית ונחלשו, ובשנת 533 נכבשה מרוקו על ידי האימפריה הביזנטית. הכיבוש הערבי של מרוקו התרחש בשנת 703. בעקבות הכיבוש התאסלמו הברברים. בשל ריחוקה של מרוקו מהמרכזים האימפריאליים של הח'ליפות האסלאמית ששכנו בסוריה ובעיראק, שלטו במרוקו בעיקר שושלות מוסלמיות עצמאיות. בשנת 781 ייסד אידריס הראשון את השושלת המוסלמית הראשונה ששלטה במרוקו, השושלת האידריסית. אידריס הגיע למרוקו לאחר שנמלט מבית עבאס במזרח. העיר פאס נוסדה והפכה למרכז המלוכה של מרוקו. במאה ה-10 מרוקו נכנסה תחת השפעת הפטימים, ששלטו במצרים, וחדלה להתקיים כישות עצמאית. בשנת 1061 ייסדו הברברים הדרומיים תנועה דתית שהטיפה לשמירת המוסר המוסלמי. אנשיה, שנקראו "מוראביטון", בנו מבצרי מאמינים לוחמים, ויצאו למלחמת קודש (ג'יהאד) בהנהגתו של יוסוף בן תאשפין. בשנת 1069 בנו את העיר מרקש. באמצע המאה ה-12 עלה כוחם של אל-מוואחידון, ברברים שישבו בהרי האנטי-אטלס. הם כבשו את מרוקו. בראשם עמד עבד אל-מואמין. המווחאדון שלטו במרוקו עד שנת 1269. בתקופת שלטונם כבשו את דרום ספרד. תקופתם התאפיינה ברדיפות קשות נגד יהודים ולא-מוסלמים, אך גם בפריחה תרבותית וכלכלית שבאה לידי ביטוי במתן פטרונות למלומדים רבים ובארכיטקטורה מפוארת. בשנת 1269 כבשה את השלטון שושלת חדשה בשם בנו מרין, אשר שלטה במרוקו עד שנת 1472. תקופת שלטונם מצטיינת בפריחה כלכלית ותרבותית. בשנת 1438 בנו את המלאח הראשון בעיר פאס. במאה ה-15 עלו לשלטון ה"וואטאסים" - משפחה של וזירים ובירוקרטים בכירים שהצליחה להשתלט על הממלכה. במאה ה-16 משפחה שריפית (שמייחסת את מוצאה לנביא מוחמד) בשם הסעדים עלתה מדרום מרוקו והצליחה לתפוס את השלטון במדינה. אחמד אל-מנסור היה השליט הסעדי המפורסם ביותר, לאחר שהצליח להביס את צבא פורטוגל האימפריאלית בקרב שלושת המלכים וכן להדוף את הפלישה של האימפריה העות'מאנית לשטחיו. באמצע המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלווית, השולטת עד היום במרוקו. מולאי אסמאעיל אבן שריף, המלך השני בשושלת, הפך את העיר מקנס לעיר הבירה של מרוקו בשנת 1682. בשנות שלטונו של מולאי חסן, ששלט בין השנים 1894-1873, גברה השפעת הצרפתים והספרדים במרוקו. הגם שיחסית למקומות אחרים יהודי מרוקו ידעו בדרך כלל יחסי שכנות תקינים עם הרוב המוסלמי, מעמדם הנחות נשמר בהקפדה, וככל שהתחזקו במהלך המאה ה-19 הקולות שקראו להחלת שוויון אזרחי במרוקו, עוד לפני עצמאותה, כך הלך והחריפה העוינות כלפי המיעוט היהודי, דבר שבא לידי ביטוי טראגי בעובדה שבין השנים 1860 ל-1880 נרצחו במרוקו כ-200 יהודים. במרוקו הוקם בית הספר הראשון של חברת כי"ח (1863), שביטא את הרוחות החדשות של הליברליזם האירופאי הנזכר. ב-1888 הוגש לממשלת בריטניה תזכיר לפיו "מחוץ למלאח (הרובע היהודי) על היהודים ללכת יחפים ולהסיר את כיסויי הראש. הם אינם רשאים להשתמש במקל הליכה. זקנים וחולים מורשים להיעזר במקל עשוי מקנה סוף. מוסלמים משתעשעים בזריקת פחם, שברי זכוכית, כלי חרס ישנים וכיוצא בזה, ונהנים לראות יהודים הנפצעים ברגליהם היחפות. ברבעים המוסלמים רשאי היהודי ללכת רק במדרכה שבה לא עובר מוסלמי".[7] עם החלת הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו ב-1912, נזעקו יהודים שמרנים 'ליטאים' במזרח אירופה, בראשם זאב הלפרין, להציל את יהדות מרוקו, וכך החלה לפעול אותה שנה רשת 'אם הבנים' שבוגריה היוו את הבסיס לתופעת השמרנות הספרדית הליטאית שלימים התגלגלה בתנועת ש"ס.[8] המאה ה-20ב-1904 הוכרה מרוקו כמדינה בתחום ההשפעה של צרפת. מרוקו נעשתה למדינת חסות צרפתית עם חתימת הסכם פס ב-30 במרץ 1912. למרות זאת, חלק מצפון המדינה ("מרוקו הספרדית") נשלט על ידי ספרד. משפחת המלוכה העלווית שלטה בתקופה זו ולאחר קבלת העצמאות מצרפת ב-1956, הסולטאן מוחמד החמישי קיבל את התואר "מלך" ומרוקו נעשתה לממלכה עצמאית. באותו זמן סופחה למרוקו טנג'יר, שהייתה קודם עיר בינלאומית. ב-1961 לאחר מותו של מוחמד החמישי, עלה לשלטון חסן השני, אשר שמר על זיקתה של מרוקו למערב ובמיוחד לארצות הברית, על אף הצטרפות המדינה לליגה הערבית ב-1958. בשנות ה-70 סיפחה מרוקו את סהרה המערבית, שהייתה תחת שלטון ספרדי החל מוועידת ברלין ב-1884, אך קודם לכן הייתה אזור השפעה מרוקאי. הסיפוח לא הוכר בקהילה הבינלאומית, והביא למתיחות בינה לבין שכנותיה אלג'יריה ומאוריטניה. המאה ה-21
במהלך האביב הערבי. פרצו הפגנות על המצב הכלכלי והחברתי. אושרה חוקה חדשה, שהרחיבה את סמכויות הפרלמנט וראש הממשלה. עם זאת למלך נשארו סמכויות רבות והשפעה על כל מוסדות השלטון. הוא נשאר אחראי על ענייני הביטחון, הדת והצבא.[9] בשנת 2020, אחרי כ-30 שנות הפסקת אש, חודש העימות בין חזית פוליסריו מסהרה המערבית למרוקו. פוליטיקהמרוקו היא מונרכיה חוקתית, ובה פרלמנט הנבחר על ידי העם. מאז שנת 1996 הפרלמנט מחולק לשני בתים. הבית העליון מורכב מ-395 נציגים שרובם נבחרים פעם ב-5 שנים. בבית התחתון חברים כ-270 נציגים. מפלגות אופוזיציה הן חוקיות במרוקו וקיימות. אמנם סמכויות הפרלמנט הן מוגבלות, אבל הורחבו כתוצאה מרפורמות בשנת 1996 ובשנת 2011, כתוצאה מהפגנות. מלך אחראי לממשלה ולצבא (בין שאר תפקידיו). מלך מרוקו הוא מוחמד השישי מאז יולי 1999. המלך ממנה את ראש הממשלה (ראש המפלגה הגדולה בפרלמנט) ואת חברי הממשלה. ראש הממשלה הנוכחי הוא עזיז אח'נוש (אנ'). דו"ח חירות בעולם לשנת 2019 דירג את מרוקו כמדינה "חופשית חלקית". סהרה המערבית נמצאת בשליטת מרוקו מאז 1979. מרוקו תובעת ריבונות על השטח מאז ויתרה עליו ספרד ב-1975, ומחזיקה בכולו מאז ויתרה מאוריטניה על שליטתה בחלקים ממנו ב-1979. מרוקו התעלמה מהכרזת עצמאות של תושבי הטריטוריה, וכיום נתון עתיד השטח למשאל עם בחסות האו"ם, אלא שאין הסכמה בין הצדדים על הגדרת בעלי זכות הבחירה במשאל. יחסים עם ישראל
השלטון המרוקאי ידוע ביחסו האוהד ליהודים, עוד מלפני קום מדינת ישראל, ועד היום. במשך שנים רבות התקיימו קשרים גלויים וחשאיים בין ישראל לבין מרוקו. המלך חסן השני תמך בפיוס ובפשרה בסכסוך הישראלי-ערבי ותיווך בין הצדדים בהסכם השלום בין ישראל למצרים ובמשא המתן בין ישראל לפלסטינים. בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות. בשנת 2000, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, ניתקה מרוקו את יחסיה עם ישראל, אך ישראלים יכולים להיכנס למרוקו ולטייל בה. בסוף 2020 במסגרת הסכמי אברהם, הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כינון היחסים בין ישראל למרוקו.[10] ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין המשלחת הישראלית לנציגים המרוקנים (הסכם ישראל–מרוקו). ההסכם כלל מסגרת לחידוש היחסים הדיפלומטים; הסכם לשיתוף פעולה בתחום המים, הסכם בריאות, והסכם כלכלי הכולל שיתופי פעולה בתחומי ההשקעות והפיננסים. מדיניות אקליםמשבר האקלים צפוי להשפיע באופן משמעותי על מרוקו: על מגזרי כלכלה כמו חקלאות, דיג ותיירות, על אחוז גדול מהאוכלוסייה המתגורר באזורי החוף, על מקורות המים המוגבלים שלה וכן על תחומים נוספים.[11] על רקע זה, מרוקו פועלת במספר אופנים כדי להתמודד עם השפעות אלו: מעבר לאנרגיה מתחדשת, ביטול סובסידיות על דלקים מזהמים, פיתוח חקלאות ימית בר-קיימא, שימור אקוויפרים, ועוד.[12] בשנת 2019 מרוקו דורגה במקום השני במדד ה-CCPI (אנ') שמדרג את המדינות השונות על פי ביצועיהן בהתמודדות אל מול משבר האקלים. מרוקו דורגה אחרי שוודיה ולפני ליטא.[13] כוחות מזוינים
הכוחות המזוינים של מרוקו או כוחות הצבא המלכותי של מרוקו הם הכוחות הצבאיים של ממלכת מרוקו. הם מורכבים מהצבא, הצי, חיל האוויר, הז'נדרמריה המלכותי והמשמר המלכותי. הכוחות המזוינים של מרוקו גדולים, מאומנים היטב עם ניסיון רב-נגד התקוממות, לוחמה במדבר ופעולות אוויר-קרקע. ניסיון נוסף הגיע מהשתתפות בפעולות שמירת השלום. כלכלהלמרוקו אחת הכלכלות היותר חזקות באפריקה. כלכלת המדינה ליברלית למדי ונשענת על תעשיית הפוספטים כגון זרחן (מרוקו היא ספקית הפוספטים השלישית בגודלה בעולם אחרי סין וארצות הברית). מקור ההכנסה השני בחשיבותו של המדינה הוא העברות של כספי תושבים שעובדים מחוץ למדינה. מגזרים חשובים נוספים הם החקלאות, הטקסטיל והתיירות. בין שנת 2000 ל-2007 צמחה כלכלת המדינה בקצב של 4%-5% בשנה. האבטלה, העומדת על כ-9.6% (נכון ל-2008) והחוב הלאומי הגדול, מהווים נטל כבד על כלכלת המדינה. על פי נתוני 2022, סך כל הייצוא של מרוקו עמד על 46.7 מיליארד דולר (כ-15% פוספטים, וכ-12% מכוניות), וייעדי הייצוא העיקריים הן ספרד (כ-20%), צרפת, הודו ואיטליה. סך הייבוא עומד על 68.9 מיליארד (כ-13% מהם נפט גולמי), ורובו מגיע מספרד (כ-17%), צרפת, ארצות הברית, סין וסעודיה. סביבת ההשקעות במדינה נוחה מאוד: ההגבלות מעטות, מערכת המס יעילה, וישנם תמריצים למשקיעים. אחד היעדים העומדים כיום בפני כלכלת מרוקו הוא השגת צמיחה מתמשכת ויציבה, ועידוד גיוון התעשייה. את תפקיד הסמכות המוניטרית העליונה במדינה ממלא הבנק המרכזי של מרוקו. המטבע וההילך החוקי של המדינה הוא דירהם מרוקאי. גאוגרפיה
שליש משטחה של מרוקו הם הרים. רכס הרי האטלס הוא האזור הגבוה ביותר של מרוקו, הוא עובר כעמוד שדרה לאורך כל הארץ, מדרום-מערב לצפון-מזרח. הרי האטלס מתחלקים לרכס האטלס התיכון ולרכס האטלס הרים. הפסגה הגבוהה ביותר היא ג'בל טובקאל (4165 מטר), הנמצאת ברכס הרים. מדרום לרכס הרים משתרע עמק סוס, ומעבר לו - רכס הרי מול האטלס. מצפון לרכס הרים עובר שקע אום א-רביע, ומעבר לו - רכס האטלס התיכון. רכס נוסף, לאורך החוף הים-תיכוני, הוא של הרי הריף. ממערב לשלשלות ההרים הללו משתפלת רמה היורדת עד חוף האוקיינוס האטלנטי. שני הנהרות העיקריים במרוקו הם מולויה, הנשפך לים התיכון, ואום א-רביע, הנשפך לאוקיינוס האטלנטי. מרוקו מחולקת ל-12 מחוזות (כולל סהרה המערבית שמשתרעת על פני שלושה מחוזות דרומיים[14]). 21% משטחה ראוי לעיבוד חקלאי, מתוך זה 20% שטח מיוער, 47% שטחי מרעה ושטחים חקלאיים. 58,012 קמ"ר הם שטחים מושקים. במרוקו מגוון סוגי אקלים, החל מאקלים ים-תיכוני דרך האקלים היבשתי של פנים הרמה עד לאקלים המדברי בסהרה.
ב 8 בספטמבר 2023 בשעה 23:18 שעון מרוקו בלילה שבין יום שישי ליום שבת כ"ג באלול תשפ"ג הורגשה רעש אדמה[15]בקרבת העיר מרקש בעוצמה של 6.9 בסולם ריכטר,[16] לפחות 2,950 בני אדם[17][18] נהרגו ברעש האדמה[19] רובם מחוץ לעיר מרקש. הרעש הורגש עד פורטוגל ואלג'יריה,[20], ולפחות 2,000 בני אדם נפצעו בדרגות פציעה שונות. בנוסף, נפגעו אתרים היסטוריים בעיר מרקש ובניינים רבים בה. מוקד הרעידה היה כ־71.8 ק"מ דרומית־מערבית לעיר מרקש, בסמוך לעיירה איגיל שבהרי האטלס. לאחר הרעידה בכרבע שעה, הורגשה רעידת משנה נוספת בעוצמה של 4.8 בסולם. דמוגרפיהמרוקו היא המדינה הערבית החמישית בגודלה באפריקה, אחרי מצרים, אלג'יריה, לוב ו-סודאן. אוכלוסייתה מונה כ-37.9 מיליון נפש (2022). מרבית תושבי המדינה (95%) הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים. הערבים פלשו למרוקו במאה ה-7 ובמאה ה-11 ומאז הפכו לרוב. ישנו מיעוט שיעי קטן, שאוכלוסייתו מונה כמה אלפי שיעים, שרובם תושבי חוץ מלבנון או מעיראק. הקהילה הבהאית ממוקמת בעיקר באזורים עירוניים, ומונה 350–400 תושבים. כמו כן חיים במדינה כ-100,000 תושבים שאינם אזרחי המדינה אלא עובדים בה בלבד ללא אזרחות, רובם אזרחי צרפת וספרד. השפה הרשמית במרוקו היא הערבית, המשמשת בכל אמצעי התקשורת הלאומיים. הערבית המרוקאית היא דיאלקט הנפוץ בעיקר במערב המדינה והיא מעין שילוב של שפות ברבריות והערבית. שפות נוספות במרוקו הן: תמאזיגת, תאריפית ותשלחית, המדוברות על ידי האוכלוסייה הברברית במדינה, המהווה למעלה ממחצית תושביה. בצפון המדינה ישנם כ-20,000 איש המדברים ספרדית. רוב אוכלוסיית מרוקו מתגוררת מערבית לרכס הרי האטלס, אזור המבודד על ידי רכס ההרים ממדבר סהרה. תוחלת החיים במדינה היא 71.9 לגברים ו-75.4 לנשים. שיעור הפריון הוא 2.3 צאצאים בממוצע לאישה. הערים החשובות במדינה הן, לפי גודלן:
דתותחלוקת הדתות במרוקו היא: יהדות מרוקו
 עדויות אפיגרפיות מלמדות, שכבר במאה ה-3 לספירה חיו יהודים במרוקו. על פי מסורות מקומיות, יהודים הגיעו למרוקו כבר לאחר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס. יהדות מרוקו הייתה קהילה יהודית מהגדולות ביותר והחשובות ביותר בתפוצות, ומרכז ליהדות צפון אפריקה ("המגרב"). בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492, הגיעו למרוקו רבים מיהודי ממלכת ספרד, וחוללו תמורה בצביונה של יהדות מרוקו ושל שכנותיה. בשנת 1948, ערב מלחמת העצמאות חיו בה כ-265,000 יהודים והיא הייתה המיעוט היהודי הגדול בצפון אפריקה. בשנה זו החלו פוגרומים ופגיעות שונות ביהודי מרוקו, בעקבותיהם עזבו כ-67,000 יהודים את מרוקו.[21] מלבד זאת, היהודים במרוקו מקבלים חופש דת כמעט מוחלט. מהקמת מדינת ישראל ב-1948 ועד לשנת 1967 היגרו למעלה מ-250,000 מבני יהדות מרוקו למדינת ישראל. רבים נוספים היגרו לצרפת ולצפון אמריקה. כיום מתגוררים במרוקו כ-2,500 יהודים בלבד, מרביתם בקזבלנקה, שריד לקהילה גדולה זו. תרבותבפאס שוכנת מדרסת אל-קרוויין שהוקמה במאה ה-9, המוגדרת על ידי אונסק"ו כמוסד ההשכלה הגבוהה העתיק ביותר המתקיים ברציפות עד ימינו. בימי הביניים פעלו בה כמה מגדולי הרוח של התקופה, כגון אבן ח'לדון, אבן ערבי ואחרים. כיום המוסד היא אוניברסיטה רשמית בחסות המדינה. מרוקו מפורסמת במטבחה המגוון, המשלב השפעות ערביות, ברבריות, מוריות, מזרח תיכוניות, ים תיכוניות, אפריקאיות ויהודיות. ספורטנכון לשנת 2017 צברה מרוקו במשחקים האולימפיים 23 מדליות, מהן 6 מדליות זהב. בין הבולטים בספורטאיה נמנה האצן הישאם אל גרוז', המחזיק בשיאי עולם שונים במרחקים בינוניים. הספורט האהוב ביותר במדינה הוא כדורגל ונבחרת מרוקו הופיעה 6 פעמים במונדיאל וזכתה פעם אחת (1976) בגביע אפריקה לאומות. נבחרת מרוקו היא הנבחרת הראשונה והיחידה עד כה מהעולם הערבי ומיבשת אפריקה שהעפילה לחצי גמר המונדיאל (2022). ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
