|
איחוד האמירויות הערביות
     איחוד האמירויות הערביות (בערבית: الإمارات العربية المتحدة, בתעתיק: אל-אִמַארַ֫את אל-עַרַבִּ֫יַּה אל-מֻתַּ֫חִדַה; ובקיצור: איחוד האמירויות,[7] ולעיתים רק האמירויות الْإِمَارَات – ידועה גם בראשי התיבות UAE או ae) היא פדרציה ומדינת מדבר הנמצאת בצפון-מזרח חצי האי ערב (דרום מערב אסיה) שבמפרץ הפרסי.[8] נכון לשנת 2023, באיחוד האמירויות יש אוכלוסייה מוערכת של 9.97 מיליון. לפי ההערכות, אזרחי האמירויות מהווים 11.6% מהאוכלוסייה; בעוד שאר התושבים הם גולים, רובם מדרום אסיה.[9][10] האסלאם היא הדת הרשמית וערבית היא השפה הרשמית. מאגרי הנפט והגז הטבעי של איחוד האמירויות הערביות הן השישית והשביעית בגודלן בעולם, בהתאמה. איחוד האמירויות הערביות היא פדרציה הכוללת שבע אמירויות מונרכיות: דובאי, אבו דאבי, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין. המדינה קיבלה עצמאות מהממלכה המאוחדת ומחוף שביתת הנשק ב-1971. איחוד האמירויות גובלת בשתי מדינות: עומאן וערב הסעודית. איחוד האמירויות היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. שבע האמירויות המרכיבות את המדינה
היסטוריה
ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו באיחוד האמירויות מציגים היסטוריה ארוכה של מגורים אנושיים וסחר אזורי, כולל עם מסופוטמיה. מספר שבטים התיישבו באזור זה, גם לאורך החוף וכן בפנים הארץ. במאה השביעית השבטים המקומיים עברו תהליך של איסלאמיזציה. במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית. בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מרוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 פתחה בריטניה במשא ומתן עם המנהיגים השייח'ים המקומיים במטרה להגן על נתיבי המסחר הימיים בנתיב להודו שהייתה בשליטתה. המסורת הקולוניאלית מתארת את הפעילות של השבטים המקומיים כביזה ימית ולכן נודע האזור כ"חוף שודדי הים". אולם, כיום מרבית חוקרי האזור סוברים שהצמדת תיאור השודדים לשבטים שימשה רק כעילה להרחבת ההשפעה הקולוניאלית שלה באזור. בפועל, התושבים שחיו באזור ראס אל-ח'ימה התפרנסו, בין היתר, מדמי מעבר שגבו מאוניות שחצו במיצר הורמוז השוכן בסמיכות. בריטניה, שלא הסכימה לשלם את דמי המעבר כינתה פעילות זו כביזה ימית. בשנת 1820 חתמה עם שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). הסכמים אלו הגדירו את מסגרת ההשפעה של בריטניה באזור כחסות שבה היא הייתה האחראית הבלעדית על יחסי החוץ של המנהיגים המקומיים, בעוד שהש'יחים נותרו עצמאיים לנהל את ענייני הפנים. חסות זו נמשכה עד שנת 1971. מרבית השבטים באזור זה היגרו מנג'ד ומיעוטׇם מפרס. ראס אל-ח'ימה הייתה עיר הבירה החשובה של אזור זה בראשית המאה ה-19, אך עם הפסקת הפעילות הימית שלה בעקבות ההסכמים עם בריטניה היא איבדה את משאביה וירדה מגדולתה. במקומה, צמחו הערים החשובות שארג'ה ואבו דאבי. ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות. בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטר על הקמתה של פדרציה משותפת.[11][12] המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל-ח'ימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ – ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומאן וערב הסעודית; השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא נפתרה עד היום). היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת איראן–עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכווית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגיוס תמיכה בין-לאומית למען ביטחון הפדרציה.[13] ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כווית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכווית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבין-לאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כווית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שהן ממשיכות לראות בה אויבת, בדומה לעמדת ערב הסעודית הנוכחית ובניגוד לעמדת ערב הסעודית בעבר, שהייתה מגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן. בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן כיורשו בתפקיד. בשנת 2014 קיבל השייח' ח'ליפה בן זאיד שבץ מוחי, ואחיו מוחמד בן זאיד אאל נהיאן מונה לנהל תחתיו את המדינה. בשנת 2022 מת ח'ליפה בן זאיד, ומוחמד בן זאיד מונה לנשיא. בשנת 2024 התרחשו שיטפונות בהם נהרגו מספר אנשים. פוליטיקההאמירויות הערביות היא פדרציה של שבע אמירויות שלכל אחת חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה. המנהיג של כל אמירות מכריע בשאלות פנימיות של מדיניות בתחומי כלכלה, חברה ודת, ואילו מדיניות החוץ וההגנה של האמירויות היא משותפת. בשנת 1971 הקים האיחוד פדרציה שבה כל אמירות החזיקה בכוח רב שכלל גם את זכויות הכרייה (בעיקר נפט), ולכן הממשל הפדרלי התפתח בצורה איטית. "המועצה העליונה" מורכבת מהמנהיגים של שבע האמירויות. בראש המדינה ובראש "המועצה העליונה" עומד הנשיא, שתפקידו בעל סמכויות פוליטיות נרחבות, ונבחר לתקופת כהונה בת חמש שנים מבין אמירי המדינות, אם כי בפועל אמיר אבו דאבי תמיד מכהן כנשיא (להשוואה, במלזיה ראש המדינה נבחר מבין סולטני המדינות המלוכניות, אך מכונה רשמית יאנג די-פרטואן אגונג, ובשפה היומיומית מכונה מלך, אף על פי שבפועל היאנג די-פרטואן אגונג מכהן לכהונה קצובה והתפקיד עובר ברוטציה). "המועצה העליונה" של מנהיגי האמירויות בוחרת גם את "מועצת השרים" (הקבינט), שבראשה עומד ראש הממשלה, ואילו "האספה הלאומית", שבה יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות, בוחנת חוקים שמוצעים. קיימת מערכת משפט פדרלית, וכל האמירויות מלבד אבו דאבי וראס אל-ח'ימה הצטרפו אליה. לכל האמירויות יש חוקים חילוניים וחוקים אסלאמיים לאזרחים, לפושעים ולבתי המשפט הגבוהים. המשטר באמירויות נחשב סובלני יחסית בכל הקשור למעמד הנשים ולאורח החיים של הזרים החיים במדינה. בממשלת איחוד האמירויות מכהנות לפחות שתי שרות. הראשונה שמונתה הייתה דֵיים שיח'ה לבנא ח'אלד אל-קאסימי, שכיהנה כשרת הסובלנות, שרת המדינה לשיתוף פעולה בין-לאומי ושרת הכלכלה והתכנון של איחוד האמירויות הערביות. שרה נוספת היא השרה סארה בנת יוסף אל-אמירי המכהנת כשרת הטכנולוגיות המתקדמות במשרד התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת בממשלת איחוד האמירויות הערביות, יו"ר סוכנות החלל של איחוד האמירויות ומועצת המדענים של איחוד האמירויות הערביות וסגנית מנהל הפרויקטים של משימת תקוות מאדים באיחוד האמירויות. כלכלהעד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נחשלת, דלת אמצעים ומשאבים, והתבססה בעיקר על פעילות ימית – דיג, שליית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. אולם מאז גילוי הנפט בתחומה בראשית שנות ה-60 חלה מהפכה כלכלית, המאפשרת מאז ואילך רמת חיים מן הגבוהות בעולם. עתודות הנפט של האמירויות גדולות, רובן מצויות באבו דאבי. החל משנת 1974 הפדרציה חברה בארגון אופ"ק. עקב החברות בארגון משפיעות האמירויות על ויסות קצב הפקת הנפט בעולם ושולטות יחד עם חברי הארגון במחיר הנפט העולמי – בעיקר על ידי קביעת מכסות הפקה לכל אחת מהמדינות החברות. משנות ה-60 הושתתה כלכלת המדינה בעיקר על ענף הנפט והגז הטבעי, אך מאז 2017 לאור משבר האקלים היא מפנה משאבים לפיתוח אנרגיות מתחדשות והקטנת תלותה הכלכלית בהפקת דלקי מאובנים.[14] בנוסף מפתחות האמירויות ענפי כלכלה נוספים כגון ייצור אלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, הפקת אמוניה, ועיבוד מזון. תנאי האקלים אינם מאפשרים את התפתחותה של חקלאות ענפה. כיוון שכך, תרומתה לתוצר הלאומי מצומצמת. מאז שנות ה-80 גדל מספר התיירים באופן משמעותי, עיקרם אירופים הבאים לחופשה במהלך החורף. המגמה התחזקה לאחר ההחלטה להחיל מדיניות "שמיים פתוחים" שהביאה להוזלת הטיסות מאירופה, חיזוק חברות התעופה אמירטס ואיתיחאד איירווייז ושימוש בנמלי התעופה של אבו דאבי ודובאי כנקודת ביניים בין אירופה למזרח הרחוק. המאזן המסחרי של האמירויות בעודף גדול. בשנת 2000 עמד העודף במאזן על כעשרים מיליארד דולר[דרושה הבהרה]. אחד ממאפייניה של כלכלת האמירויות הערביות המאוחדות הוא הסתמכותה על כוח עבודה זר שמהווה יותר מ-90% מכוח העבודה במדינה. באמירות דובאי גורדי שחקים ומלונות פאר רבים; עם המפוארים שבהם נמנים בורג' אל-ערב, שהוא מהמלונות הגבוהים בעולם, ובורג' ח'ליפה, המבנה הגבוה בעולם מאז 2010. קיימים בה גם מרכזי קניות רבים, ביניהם קניון דובאי הקניון החמישי בגודלו בעולם. בשנת 2006 סוכם על תחילת פעילות מדעים בתחום החלל ובשנת 2009 שוגרה לחלל החללית דובאי סאט 1. גאוגרפיהרובה של המדינה מדבר שחון. במזרח מתנשאים הרי חג'ר (2,500 מטר בשיאם), מהם משתפלת במתינות רמה מדברית צפונה ומערבה עד סבח'ת מטי (אנ') – מישור מלֵחה המגיע עד לגבול ערב הסעודית. החוליות בדרום ובמערב מהוות חלק מימת החולות של א-רובע אל-ח'אלי. חופיהן של האמירויות נמשכים לאורך המפרץ הפרסי בצדו המערבי, וחלק גובל מפרץ עומאן בצדו המזרחי. בשטחי האיחוד אין נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים כלשהם. מים מצויים בנאות מדבר כמו אל-עין וליווה (אנ'), נשאבים מאקווה (אקוויפר) תת-קרקעית, או מותפלים ממי הים. בקיץ עשויות הטמפרטורות לעלות עד 49° צלזיוס. בשאר ימות השנה נעות הטמפרטורות בטווח 20° – 35°. כמות המשקעים הממוצעת היא כ-80 מילימטר גשם בשנה. סופות החול שכיחות והן מלוות ברוחות שָׁמָל (רוח צפונית-מזרחית הנושבת לאורך דרומו של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי) וחמסין (רוח דרומית יבשה). יחד עם גינאה המשוונית ודנמרק, איחוד האמירויות היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן הוא ביבשת, מצויה בירתן על אי. ארבעת האזורים המרכזיים באיחוד הן דובאי ואבו דאבי שעל חופי המפרץ הפרסי (במערב המדינה), אל עין שבמרכז מזרח המדינה באמצע האזור המדברי, ופוג'איירה שעל חוף מפרץ עומאן שממשיך ישירות אל הים הערבי שבתוך האוקיינוס ההודי. יחסי חוץ
יחסי החוץ של איחוד האמירויות הערביות מנוהלים על ידי משרד החוץ ושיתוף הפעולה הבינלאומי בראשות השר עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן. ראש הממשלה וסוכנויות רבות אחרות ממלאות תפקיד בקביעת המדיניות, ולמוסדות ועסקים רבים יש תפקיד בהם. לאיחוד האמירויות הערביות קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם רוב מדינות העולם. היא חברה באופ"ק היא אחת החברות המייסדות של מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC), חברה באו"ם ובבנק העולמי, קרן המטבע הבין-לאומית, הליגה הערבית, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC) והמדינות הבלתי-מזדהות. כמו כן, היא משקיפה בארגון הארגון הבין-לאומי לפרנקופוניה. יחסיה עם ישראלהאמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90. לאחר הסכמי אוסלו, האמירויות נמנעה מיחסים גלויים עם ישראל בניגוד לשכנותיה, עומאן וקטר, אבל סחר עקיף בין הצדדים ויחסים ביטחוניים התקיימו מתחת לרדאר. בנובמבר 2015 הודיע משרד החוץ הישראלי על פתיחת נציגות ישראלית רשמית ראשונה בעיר אבו דאבי, אם כי ממשלת איחוד האמירויות מצדה הצניעה את המהלך והמעיטה בחשיבותו. ב-30 ביוני 2019 ביקר שר החוץ הישראלי ישראל כץ באבו דאבי, בירת איחוד האמירויות. ב-13 באוגוסט 2020 הודיעו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כי הוסכם על הסכם איחוד האמירויות-ישראל לקראת הסדרת וכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות, כחלק מהסכמי אברהם. הסכם זה נחתם ב-15 בספטמבר 2020, ואושר בשתי המדינות. בינואר 2021, אישר קבינט איחוד האמירויות הקמת שגרירות אמירותית בישראל. ב-14 בפברואר 2021, כהמשך להסכם הסדרת היחסים בין המדינות, מונה מוחמד אל מחמוד אל חאג'ה, לשגריר ראשון בישראל, ונקרא לחזק את הידידות ושיתוף הפעולה עם ישראל.[15] ב-30 במאי 2021, נפתחה שגרירות איחוד האמירויות בבניין הבורסה לניירות ערך בתל אביב, דגל האמירויות הונף לצד דגל ישראל.[16] צבא וביטחון
 תוכנית החלל
לאמירויות ישנה תוכנית חלל לאומית, שבמסגרתה שוגרה ביולי 2020 החללית "אל אמל" (תקווה) למשימת סקר סביב מאדים. היא נכנסה למסלול סביב כוכב הלכת בפברואר 2021.[17] בשנת 2016, סארה בנת יוסף אל-אמירי שרת הטכנולוגיות הלאומיות, הובילה את הפרויקט המדעי של איחוד האמירויות משימת תקווה מאדים, הופ.[18][19][20] שבוצע בשותפות עם אוניברסיטת קולורדו, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ואוניברסיטת המדינה של אריזונה. הזאע אל-מנסורי הוא האסטרונאוט האֵמִירוּתִי הראשון, והוא קיבל את הכשרתו ברוסיה. אליו מצטרפים עוד שלושה מועמדים שיעברו הכשרה בקבוצת האסטרונאוטים ה-23 של נאס"א (אנ'): ד"ר סולטאן א-ניאדי, מוחמד אל-מולא, ונורא אל-מטרושי, שתהיה האישה האסטרונאוטית הראשונה מהאמירויות. ב-2023 פורסם כי החללית "אל אמל" הפיקה מידע ותמונות חדות יותר מבעבר של דיימוס – הירח הקטן של כוכב מאדים, בזכות מידע זה התגלה כי ההרכב של דיימוס דומה למאדים ושונה מהרכבם של אסטרואידים מסוג D. ממצא זה שולל את ההנחה שהניחו קודם לכן בנוגע למקור הירח.[21] דמוגרפיהאוכלוסיית איחוד האמירויות הערביות מנתה ב-2020 כ-9.2 מיליון תושבים. כ-12% מהאוכלוסייה הם אזרחים אֵמִירוּתִים-ערבים בני המקום, בעוד כ-88% הם עובדים זרים ומהגרים מכל רחבי העולם.[10] על כן, רק 1.4 מיליון מתושביה הם אזרחי המדינה.[9] קושי רב קיים על אלה המנסים להתאזרח באיחוד האמירויות, למי שאין קשר דם או קרובי משפחה כלשהם במדינה, ומשום כך התאזרחות ניתנת תחת נסיבות מיוחדות בלבד.[דרוש מקור] כ-88% מהאוכלוסייה מתגוררים ביישובים עירוניים.[22] תוחלת החיים היא 78.32 שנים. היחס בין מספרי הגברים למספרי הנשים במדינה אינו טבעי: מספר הגברים גדול פי 2.2 (כשברוב קבוצות הגיל מגיע אף ל-2.75) ממספר הנשים.[23] זהו הפער השני הגדול ביותר בעולם לטובת הגברים לעומת נשים (אחרי קטר).[23] שיעור הפריון עומד על כ-1.4 ילדים לאישה. מוצא אתניבמדינה אוכלוסייה מלאומים ומוצאים שונים ומגוונים. חמשת הלאומים הכי נפוצים באמירויות של דובאי, שארג'ה ועג'מאן, הם: הודים (25%), פקיסטנים (12%), אֵמִירוּתִים-ערבים בני המקום (9%) בנגלדשים (7%), ופיליפינים (5%).[24] עובדים זרים מאירופה (כולל מעל ל-100 אלף בריטים),[25] אוסטרליה, צפון אמריקה, ומרכז ודרום אמריקה, מהווים כחצי מיליון מאוכלוסייתה.[26][27] שאר האוכלוסייה הם ערבים ממדינות אחרות (ובפרט מצרִים ועומאנים).[28][29] רובם הגיעו כעובדים זרים לאמירויות עם תחילת שגשוג תעשיית הנפט מאז שנות ה-60. דתותהאסלאם היא דת המדינה הרשמית של איחוד האמירויות הערביות. נכון ל-2022, 76% מתושבי איחוד האמירויות הם מוסלמים (מתוכם 97% הם סונים ו-3% הם שיעים),[30] 9% הם נוצרים, 8% בני דת ההינדואיזם, 1.8% בודהיסטים, ו-5% הם אחרים.[31][32] בני המיעוטים מדתות שהתפצלו מהאסלאם, כמו הדרוזים ובני הדת הבהאית, נספרים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[30] על פי החוק בכל האמירויות, לנשים מוסלמיות אסור להינשא לגברים לא-מוסלמים.[30] יהדות
באיחוד האמירויות הערביות קהילה יהודית מתפתחת, שמורכבת רובה מאנשי עסקים ממדינות המערב, שחיים ומתפללים בחופשיות במדינה. נכון לשנת 2019 ההערכה היא כי יש בדובאי ובאבו דאבי כ-200 משפחות יהודיות.[33] הסכם הנורמליזציה עם ישראל הביא לגדילה משמעותית של מספר היהודים במדינה ולפי רב הקהילה היהודית הרב לוי דוכמן נכון ל-2021, יש במדינה כ-500 משפחות יהודיות. זכויות האדם
באיחוד האמירויות אין שלטון דמוקרטי, ולאזרחים אין אפשרות להחליף ממשלה או להקים מפלגות פוליטיות. הממשלה מגבילה את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות, והתקשורת המקומית מצונזרת כדי למנוע ביקורת על הממשלה, על פקידי ממשל או על משפחות המלוכה. חופש ההתאגדות וחופש הדת מצומצמים גם הם. על פי ארגוני זכויות האדם, זכויות אדם רבות מופרות באיחוד האמירויות הערביות. אזרחים המתנגדים לשלטון סובלים מרדיפה פוליטית. רבים מהם נחטפו על ידי כוחות הביטחון ועברו עינויים וכן היעלמות כפויה. לעצורים לא ניתנת הזכות להליך הוגן או לייצוג משפטי.[דרוש מקור] מלקות וסקילה מקובלות כדרכי ענישה בבתי דין השרעיים במדינה.[דרוש מקור] בחודש נובמבר 2020 נחקקו תקנות המפחיתות את המגבלות על צריכת אלכוהול ומגורים משותפים ללא נישואים, והחמירו את הענישה במקרי רצח על חילול כבוד המשפחה. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
