|
טרנסניסטריה
טרנסניסטריה (ברומנית: Transnistria; ברוסית: Приднестровье; באוקראינית Придністров'я – פרידנסטרוביה) מדינה עצמאית בלתי מוכרת, שנמצאת ברצועה צרה בין אוקראינה למולדובה בשטח שמבחינה בינלאומית מוגדר כשטח מולדובי. טרנסניסטריה הכריזה על עצמאות ב-1991 בעת פירוק ברית המועצות, ומקבלת תמיכה בלתי־רשמית מסוימת מרוסיה. טרנסניסטריה נמצאת על רצועה צרה לאורך הגדה המזרחית של נהר הדניסטר במזרח מולדובה, המכסה כתשיעית משטחה של מולדובה. הרצועה היא באורך של מעל 400 קילומטר, ורוחבה הממוצע כ-10 קילומטר בלבד.  שם וסמלים
לטרנסניסטריה מספר שמות רשמיים ובלתי רשמיים, כולם מבוססים על מיקומו הגאוגרפי של אזור טרנסניסטריה, ממזרח לנהר הדניסטר (ברומנית: ניסטרו Nistru). את השם "טרנסניסטריה" הגה בקיץ 1941 שליט רומניה, המרשל יון אנטונסקו, כהלחם של "טרנס" ו"ניסטרו" (מעבר לנהר ניסטרו). השם התייחס לשטח שנכבש מברית המועצות במבצע ברברוסה ונמסר לרומניה. השימוש בשם "טרנסניסטריה" במהלך מלחמת העולם השנייה הקנה לו הקשר שלילי, שכן אזור "טרנסניסטריה" היה גיא הריגה של יהודי בסרביה. יצוין כי מדובר רק בזהות בשם אך לא באזור הגאוגרפי. טרנסניסטריה בהקשר של השואה שוכנת מצפון לנהר הדנייסטר בשטח אוקראינה של היום. ואילו המדינה שוכנת ממזרח לנהר הדניסטר. שמה הרשמי של טרנסניסטריה, כפי שהוא מופיע בחוקתה, הוא "הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה" ובקיצור "פרידנסטרוביה" (ברוסית: Приднестровье, באוקראינית: Придністров'я; ПМР), שמשמעותו "לצד נהר הדנייסטר". במולדובנית (רומנית) הישות נקראת "הרפובליקה המולדובנית של הדניסטר" Republica Moldovenească Nistreană. השם פרידנסטרוביה משמש ברפובליקה עצמה. בשפות רבות מקובל השימוש בשם "טרנסניסטריה", בין השאר ברומנית, במולדובנית, באנגלית, בספרדית, בצרפתית, בגרמנית, בהולנדית, בנורווגית ובשוודית. שם נוסף לאזור הוא "טרנסדנייסטר"[3]. ממשלת מולדובה מתייחסת לאזור טרנסניסטריה כחלק משטחה ומכנה אותו בשם Stînga Nistrului - שמאל הדניסטר.  היסטוריהההתיישבות הראשונה באזור טרנסניסטריה של היום הייתה עוד בשנת 600 לפנה"ס. במקום הייתה מושבה בשם טירס[4] שבה התיישבו יוונים ממילטוס. שטחי טרנסניסטריה בשנת 100 לפנה"ס נכללו בתוך ממלכת סרמטיה, וגבלו במערב עם דאקיה[5]. חלק משטחה היה חלק מהאימפריה הרומית. בראשית ימי הביניים התיישבו באזור שבטים סלאבים ונוודים טורקים. ב-1450 נכלל האזור בתוך שטחה של הדוכסות הגדולה של ליטא, ולאחר מכן ב"רפובליקת שני העמים" (האיחוד הפולני-ליטאי). בשנת 1792 סיפחה האימפריה הרוסית את אזור טרנסניסטריה לשטחה. במהלך המאה ה-19 השטח נכלל בגוברניות שונות של האימפריה הרוסית, כאשר העיר בנדרי וסביבתה הייתה חלק של גוברניית בסרביה, שמרכזה בקישינב. בין שתי מלחמות העולם
עם התפרקות האימפריה הרוסית, כאשר השלטון הקומוניסטי של רוסיה הביא לפרישה ממלחמת העולם הראשונה ולוויתור על שטחים במערבה, הכריזה בסרביה על עצמאות ובהמשך התאחדה עם רומניה. עם התייצבות השלטון הקומוניסטי ברוסיה, ביקשה ברית המועצות לשוב ולהשתלט על בסרביה וכצעד ראשון הקימה ב-7 במרץ 1924, את החבל האוטונומי של מולדובה שנקראה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית מולדובה, בתחום אוקראינה. הרפובליקה האוטונומית החדשה כללה את חבלי טרנסניסטריה של היום ועוד שמונה נפות מאזור אודסה. בירת החבל הייתה העיר באלטה. ברית המועצות לא הכירה בכך ששטחים שהיו חלק של האימפריה הרוסית הועברו לרומניה ושאפו להחזיר אותם. בנספח סודי של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב הביעה ברית המועצות את שאיפותיה בבסרביה וגרמניה הנאצית הצהירה שאין לה עניין באזורים אלה. ב-26 ביולי 1940 הגיש שר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, אולטימטום לרומניה ובו דרישה שתוציא את צבאה ואת הפקידות השלטונית מבסרביה ומצפון בוקובינה. ניסיונות של רומניה לשאת ולתת לא צלחו והצבא האדום חדר לשטח עוד לפני יציאת הצבא הרומני. רומניה נאלצה לוותר על שטחים אלה מחשש שגורלה, אם תתנגד, יהיה כשל פולין וצ'כוסלובקיה. לאחר ההשתלטות, ב-2 באוגוסט 1940, פורקה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית מולדובה והחלק המערבי שלה, כלומר טרנסניסטריה של היום, עם בסרביה (בלי חלקה הדרומי), יצרו את הרפובליקה הסובייטית סוציאליסטית מולדובה ובירתה נקבעה כקישינב. עם הקמת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית-מולדובנית, נכללו שטחי טרנסניסטריה בפעם הראשונה בתולדותיהם בשטחה של מולדובה[6]. דרומה של בסרביה משתייך כעת לאוקראינה. ב-1939 ישבו בטרנסניסטריה כ-300,000 יהודים[7]. מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה השם "טרנסניסטריה" ציין את כל האזור ממזרח לנהר הדנייסטר עד נהר הבוג הדרומי במזרח אשר נכבש על ידי מדינות הציר מאוקראינה הסובייטית ונמסר לרומניה על ידי היטלר כמתנת תודה על השתתפותה במלחמה נגד ברית המועצות. אזור זה היה גדול בהרבה מהאזור המכונה היום טרנסניסטריה, גבל בדרום בים השחור, וכלל בתוכו גם את העיר אודסה שהפכה לבירתו. רומניה שלטה על שטחי טרנסניסטריה מ-19 באוגוסט 1941 עד 29 בינואר 1944 ולמעשה הייתה זו הפעם הראשונה שבה נשלטו שטחי טרנסניסטריה על ידי שלטון רומני. לרומנים עצמם לא היו בעבר כל שאיפות טריטוריאליות בשטח זה, והם ראו את נוכחותם בטרנסניסטריה כזמנית בלבד. היטלר ניסה לשכנע את הרומנים לקבל את השטח, כתמורה לאובדן טרנסילבניה, שנמסרה בלחץ הגרמנים להונגריה, אך הרומנים מעולם לא סיפחו את שטח טרנסניסטריה. לאחר שנכבשה טרנסניסטריה על ידי גרמניה ורומניה, הוסב שטחה לאזור ריכוז ליהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה שגורשו בידי השלטונות הרומניים בהוראתו הישירה של יון אנטונסקו. הגירושים החלו ב-15 בספטמבר 1941, ונמשכו לסירוגין עד לסתיו 1942. בשונה ממחנות הריכוז וההשמדה של הגרמנים, הרומנים לא ייעדו את הכלואים לעבודה ואף לא להשמדה מאורגנת, אלא הפקירו אותם לגורלם, ללא אספקת מזון, טיפול רפואי או הגנה מינימלית מתנאי אקלים קשים. המגורשים גוועו בהמוניהם ברעב, בקור ובמחלות. תיאור מצמרר מיד ראשונה אפשר למצוא בספר "אתמולים אבודים" של רות גלסברג, שהגיעה לטרנסניסטריה כילדה ושכלה שם את כל משפחתה, וכן בספר "לחיות, לזכור, לספר לעולם" של לאה קאופמן, שהייתה בעת הגירוש מביתה בת תשע וחצי. נראה שהמספר הכולל של המגורשים הסתכם ב-150,000[8] על היהודים נאסר חופש התנועה ובחירת מקום המגורים, הם רוכזו בגטאות ובמחנות, ועל כולם חלה חובת עבודת כפייה "לטובת הציבור"[9]. כ-90,000 יהודים ממגורשי טרנסניסטריה נספו במהלך מלחמת העולם השנייה ועוד קודם לכן נספו עשרות אלפי יהודים שישבו במקום ונרצחו על ידי האיינזצגרופן. בעקבות מותם של עשרות אלפי היהודים בשטחה ידועה טרנסניסטריה כ-"אושוויץ הרומנית". עם זאת, בגלל היותה תחת שלטון רומניה ולא ישיר של גרמניה, הגיעו אליה פליטים יהודים שברחו מהנאצים ואף הצליחו להעלות ממנה ילדים פליטי חרב לארץ ישראל, במהלך המלחמה[10]. הכרזת העצמאותלקראת סוף שנת 1988, בהתאם למדיניות הפרסטרויקה של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, החליטה מולדובה על אימוץ השפה המולדבית (רומנית) כשפה רשמית והחלפת האלף בית מכתב קרילי לכתב לטיני. המיעוט הסלאבי במולדובה דרש מעמד שווה לשפה הרוסית והגנה מפני דומיננטיות רומנית, ואולי אף איחוד של מולדובה עם רומניה. אולם לאחר שהמפלגה המולדבית הלאומית זכתה בבחירות במולדובה באביב 1990, החליטו מנהיגי הסלאבים, שהיו הרוב בחבל טרנסניסטריה, להכריז על עצמאות ממולדובה ב-2 בספטמבר 1990, כאשר מולדובה עדיין הייתה חלק מברית המועצות. לטרנסניסטריה העצמאית, שכונתה "הרפובליקה הסובייטית סוציאליסטית מולדבית של פרידנסטרוביה" לא הייתה הכרה גם בתוך ברית המועצות. גורבצ'וב הכריז על הכרזת העצמאות כחסרת בסיס חוקי ובטלה ב-22 בדצמבר 1990. אולם למעט פעילויות מקומיות של ממשלת מולדובה, ברית המועצות ומולדובה לא נקטו באמצעים למנוע את התארגנותה העצמאית של טרנסניסטריה. ב-17 במרץ 1991 בברית המועצות התקיים משאל עם בהקשר להמשך קיומה של המדינה. שלטונות מולדובה אסרו על קיום ההצבעה בשטח הרפובליקה. לעומת זאת, בערים ובכפרים של טרנסניסטריה ההצבעה התקיימה ומעל ל-90% מהמצביעים תמכו בהמשך קיום ברית המועצות. קיום ההצבעה הגדיל את המתח הפנימי. לאחר הפוטש של אוגוסט השלטונות בקישינב החלו לתמוך ביציאת הרפובליקה מברית המועצות. לעומת זאת, מנהיגי טרנסניסטריה תמכו בגלוי במנהיגי הפוטש הנכשל. ב-25 באוגוסט 1991 הם הכריזו על עצמאותה של טרנסניסטריה, אך כבר ב-29 באוגוסט עצרו שרותי הביטחון של מולדובה את איגור סמירנוב, שעמד בראש השלטון בטרנסניסטריה, כששהה בקייב[דרושה הבהרה]. בסוף ספטמבר 1991 החלו התנגשויות מזוינות בין הצדדים. ב-1 באוקטובר איגור סמירנוב שוחרר ועבר לטירספול. ב-18 בדצמבר 1991 מולדובה הכריזה על עצמאותה וקיבלה הכרה מרוסיה. לאחר פירוק ברית המועצות, במרץ 1992, שלחה ממשלת מולדובה את צבאה להשתלט על החבל, ובין הצדדים פרצה מלחמת טרנסניסטריה. הכוחות המזוינים של טרנסניסטריה נעזרו במתנדבים אוקראינים ורוסיים אך נשענו בעיקר על יחידות צבא מתוך הארמייה ה-14 הסובייטית (תחת פיקודו של אלכסנדר לבד, שפעל על דעת עצמו) שהוצבה בטרנסניסטריה והורכבה ברובה מחיילים מקומיים[11]. מולדובה לא הצליחה להשתלט על "המחוזות המורדים" והיא פנתה לעזרת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה בבקשה להצבת כוח צבאי לפיקוח על האזור. ניסיון זה נכשל והמלחמה הסתיימה ביולי 1992, בהסכם הפסקת אש בתיווך נשיא רוסיה בוריס ילצין. בהסכם שהביא לסוף העימות הכירה רוסיה בשלמותה הטריטוריאלית של מולדובה, כולל חבל טרנסניסטריה, והחבל קיבל אוטונומיה מורחבת משלטונות מולדובה. כמו כן הוענקה לטרנסניסטריה הזכות לקבוע את מעמדה במקרה שמולדובה תחליט על איחודה מחדש עם רומניה[12]. באוקטובר 1994 הצבא הרוסי נסוג מטרנסניסטריה עד 1997. מאז הסכם הפסקת האש נשמר[13]. אך מעמדה הפוליטי של טרנסניסטריה לא נקבע ולמעשה טרנסניסטריה מאז היא מדינה עצמאית, המתפקדת כרפובליקה נשיאותית, בעלת ממשלה ופרלמנט. בשנת 2003 גובשה טיוטת הסכם בין מולדובה לטרנסניסטריה בתיווך רוסי, שעל פיו תהיה פדרציה בין טרנסניסטריה למולדובה, כאשר מולדובה תהיה בעלת זכויות-רוב בפדרציה אולם לטרנסניסטריה תהיה זכות וטו. בנוסף כלל ההסכם הצבת כוחות רוסיים בשטח טרנסניסטריה. ההסכם נדחה על ידי המולדבים בגלל הפגנות חריפות נגדו מבית, ובעקבות זאת התקררו היחסים בין מולדובה לרוסיה. מאז נסוגו גם שלטונות טרנסניסטריה מטיוטת ההסכם והם דורשים פדרציה על בסיס שוויוני[14]. שלטונות טרנסניסטריה אימצו חוקה[15], ואת כל הסממנים של מדינה עצמאית כגון: סמל מדינה, דגל, המנון, בולי דואר, מטבע, משטרה וצבא. ב-1994 נערך משאל עם שבו העדיפו רוב התושבים עצמאות על פני איחוד עם רומניה. ב-17 בספטמבר 2006 נערך משאל עם נוסף בין תושבי טרנסניסטריה ועל פי התוצאות הרשמיות 97% מהמצביעים הצביעו בעד סיפוח לרוסיה. מולדובה ומדינות המערב טענו שהמשאל לא היה חופשי וכי כלל לא הייתה להנהגת טרנסניסטריה זכות לקיים משאל כזה. רוסיה, לעומת זאת, טענה שהמשאל התקיים באווירה חופשית, ונכחו בו משקיפים זרים רבים. גם להנהגת טרנסניסטריה ברור שאין כוונה לספח את טרנסניסטריה לרוסיה והם מנצלים את תוצאות המשאל כמנוף לעצמאות של החבל[16]. במהלך דצמבר 2011 התקיימו בחירות לנשיא. בהתאם לתוצאות הבחירות החל מ-30 בדצמבר 2011 בתפקיד זה מכהן יבגני שבצ'וק. עד אז, ניצח איגור סמירנוב בארבע מערכות בחירות[17]. בבחירות שנערכו בשנת 2016 ניצח ואדים קרסנוסלסקי. מעמדה הבינלאומי של טרנסניסטריההפרישה של טרנסניסטריה ממולדובה נשענת כיום על נוכחות חיל מצב רוסי המונה 1,200 חיילים, השומר על חלק נכבד שנותר ממחסן עצום בן 40,000 טונות של תחמושת ונשק מימי ברית המועצות[דרוש מקור], המונע ממולדובה להשליט את ריבונותה בחבל טרנסניסטריה. תמיכה רוסית זו איפשרה הקמת ישות זו. טרנסניסטריה הכריזה על עצמאות ומקיימת את כל הסממנים של עצמאות התלויים רק בה, כמו מטבע, כוחות ביטחון ופרלמנט. אולם בעניינים הדורשים הכרה בינלאומית, היא נשענת על מולדובה. כתובות הדואר, סיומת האינטרנט וקידומת החיוג הבינלאומית של מולדובה משמשים גם בטרנסניסטריה. על אף שטרנסניסטריה ומוסדותיה אינם מוכרים באופן רשמי על ידי הקהילה הבינלאומית, תושביה יכולים לצאת ולהיכנס לחבל באופן חופשי. לרוב[18] תושבי חבל טרנסניסטריה יש אזרחות מולדובנית המאפשרת להם תנועה גם אל רחבי העולם באמצעות דרכונים מולדובניים. החבל מכנה עצמו "הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה". מולדובה מוכנה למשא ומתן בנוגע להענקת אוטונומיה מסוימת לטרנסניסטריה תחת ריבונותה, אך דוחה על הסף אפשרות של הענקת עצמאות לטרנסניסטריה. טרנסניסטריה, לעומת זאת, ביטלה הצעת פשרה קודמת מ-2003 בדבר אפשרות של קונפדרציה בלתי שוויונית בין מולדובה וטרנסניסטריה, לאחר שההצעה נדחתה על ידי מולדובה, ועומדת על כך שתינתן לה עצמאות מלאה. בתחילת דרכה של הרפובליקה, קיומה נתמך על ידי אוקראינה, אך מאז שנת 2017, היחסים בין השתיים התקררו. על פי פרסומים בתקשורת, טרנסניסטריה מהווה מרכז סחר בינלאומי בנשק של ארגוני פשע מאורגן[19], טענות המוכחשות בכל תוקף, ומכונות בטרנסניסטריה כ"תעמולה שחורה"[20]. בעקבות אירועי יברומאידן ואי השקט במזרח אוקראינה, באפריל 2014 הודיע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי תושבי טרנסניסטריה, שהצביעו בעבר במשאל עם בעד הצטרפות לרוסיה ביום מן הימים, צריכים לקבל את הזכות להחליט על גורלם[21]. פוליטיקה אף על פי שהישות הנקראת טרנסניסטריה חסרת מעמד חוקי במולדובה, היא מתפקדת כמדינה ומאורגנת כרפובליקה[22] בטרנסניסטריה ישנה מערכת רב-מפלגתית ופרלמנט[23] המונה 43 מושבים. שיטת ההצבעה בפרלמנט היא בחירות בשיטה הרובנית. נשיא המדינה נבחר על ידי העם לקדנציה של חמש שנים. לפי נתוני הפרלמנט של טרנסניסטריה, רק 15 מתוך 43 נציגי הפרלמנט הם ילידי טרנסניסטריה. אף על פי שמולדובנים הם כשליש מהאוכלוסייה, אין להם אף נציג בפרלמנט, עובדה שמצביעה על חוסר תמיכתם או תמיכתם המסויגת בטרנסניסטריה כמדינה עצמאית. ישנה אי-הסכמה בנוגע למידת הדמוקרטיות של טרנסניסטריה, אך ממשל המדינה מחשיב את עצמו כממשל של דמוקרטיה נשיאותית מתקדמת. משקיפים מטעם חבר המדינות העצמאיות, אישרו את הבחירות בטרנסניסטריה ב-2006 כתקינות. מולדובה ורומניה טוענות לחוסר לגיטימיות של המחוז. בזמנו כינה שר החוץ הרומני, מירצ'ה ג'ואנה, את טרנסניסטריה "החור השחור של הפשע המאורגן חוצה הגבולות, שעוסק בהברחת סמים ובסחר בבני אדם ובנשק"[24]. מפלגות
חלוקה אדמיניסטרטיבית טרנסניסטריה מחולקת לחמישה מנהלים ולשני אזורים עירוניים, עצמאיים.
גאוגרפיהלטרנסניסטריה אין מוצא לים, בדומה לשכנתה ממערב, מולדובה, שממנה נפרדה. היא גובלת במערב עם חבל בסרביה ובמזרח עם אוקראינה. צורתה היא עמק צר, המשתרע לגדת נהר הדנייסטר, אשר משמש גם כגבולה הטבעי במערב. כ-80% מקרקעות עמק הדנייסטר ראויות לעיבוד, וכ-10% מהשטח הוא יער. בטרנסניסטריה עשר ערים ועיירות ו-69 כפרים. בסך הכול יש בה 147 יישובים, עשרה מהם בשליטת הממשל המולדובני[26]. טרנסניסטריה טוענת לבעלות גם על העיר בנדר וגם על שני אזורים במזרח נפת קאושן במולדובה. נושא גבולות טרנסניסטריה שנוי במחלוקת וישנם מקומות שבהם נהר הדנייסטר איננו הגבול הטבעי. הקושי בקביעת שטחה הגאוגרפי של טרנסניסטריה נטוע בעובדה שמולדובה ושאר מדינות העולם, אינם מכירים בטרנסניסטריה כלל. עקב המצב נקבעו גבולותיה בהסכמי שביתת הנשק. עורק התחבורה הראשי בטרנסניסטריה הוא הכביש טירספול-דובסרי-ריבניצה. מלבד עורק זה קיים כביש ראשי נוסף. בטרנסניסטריה עוברים שני קווי רכבת בינלאומיים, אחד מהם פעיל כל השנה. התחבורה הציבורית מבוססת בעיקר על אוטובוסים, על חשמליות ועל רכבות. כניסה או יציאה מטרנסניסטריה ברכב אפשרית אל המדינות השכנות: אוקראינה, ומולדובה. טמפרטורה ומשקעיםהאקלים בטרנסניסטריה הוא יבשתי ממוזג. החורפים הם מתונים והקיץ חם וארוך. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 21.0 °C, ובחורף3.9 °C
דמוגרפיהבטרנסניסטריה לאומים רבים. שטחי טרנסניסטריה היו אזור גבול במשך ההיסטוריה, והיוו כור היתוך ומפגש ללאומים רבים[27]. הסלאבים (האוקראינים והרוסים) מהווים כיום 58% מהאוכלוסייה. עובדה זאת הופכת אותם לקבוצה האתנית הגדולה ביותר. שיעור המולדובנים (רומנים) באוכלוסייה הוא 33%[28]. בנוסף קיימות קבוצות אתניות נוספות, שהבולטות בהן הן: היהודים, הפולנים, והגרמנים. לעומת זאת בכלל שטח מולדובה, הכוללת את בסרביה, החלק הרומני של מולדובה, וטרנסניסטריה כ-70% הם רומנים. האוכלוסייה הסלאבית, בעלת האוריינטציה הפרו-רוסית, הביאה לפרישתה של טרנסניסטריה ממולדובה. אוכלוסיית טרנסניסטריה היא נוצרית כמעט לחלוטין. 91% מהאוכלוסייה שייכים לזרם האורתודוקסי. 4% קתולים, 1% בפטיסטים ו-2% נוצרים אחרים. 2% מכלל האוכלוסייה הם יהודים. בטרנסניסטריה אין אוכלוסייה מוסלמית. הסכסוך הממושך והמצוקה הכלכלית גרמו להגירה משמעותית מהאזור. בשנת 1990 התגוררו בו כ-720 אלף תושבים. בהתאם לנתונים לשנת 2010 מתגוררים בו כ-522 אלף תושבים בלבד. כשליש מהאוכלוסייה הם מולדובנים, כשליש רוסים ואוקראינים מהווים כ-29%. הקהילה היהודית
 חרף מלחמת העולם השנייה והשמדת רבים מבני העם היהודי עדיין ישנה קהילה יהודית בטרנסניסטריה. ההשפעה היהודית נראית בכל רחבי המדינה. ומספרם של היהודים בטירספול ב-1897 הגיע עד כדי 27% מכלל התושבים בעיר. לחלק גדול מאוכלוסיית האזור יש אזרחות כפולה - כ-108 אלף אנשים הם בעלי אזרחות מולדובה, 56 אלף הם אזרחי רוסיה וכ-44 אלף אזרחי אוקראינה. כיום ישנם בטרנסניסטריה כ-10,000 יהודים, מהם 2,430 בטירספול הבירה, ובתשעה יישובים הסמוכים לה, 350 יהודים בדובסרי והסביבה, 565 יהודים בריבניצה והסביבה ו-905 יהודים בבנדרי והסביבה. מאז 1992 עלו לישראל 42,000 יהודים ממולדובה, חלקם מטרנסניסטריה. בטרנסניסטריה פועל בית כנסת מרכזי בטירספול הבירה וכן פועלים בתי כנסת ומרכזי חסד בערים בנדרי דובסרי ובריבניצה. בשנת 2022 בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, נערכו עבודות בבסיס צבאי ישן ליד טירספול בירת טרנסניסטריה. במהלך החפירות, התגלו בזה אחר זה בורות גדולים, מלאים באלפי גופות שנהרגו במקום בשנים שבין 1917–1930 תחת שלטונם של הרודנים לנין וסטלין, רוב ההרוגים: יהודים שהואשמו בהתנגדות למשטר הקומוניסטי[29]. במקום אותרו גם מסמכים המתעדים את שמות ופרטי ההרוגים בכל אחד מבורות ההריגה, ואת העוון בגינו נחרץ גורלם למוות (בדרך כלל ביריה). המסמכים מתארים את חייהם של היהודים תחת השלטון הקומוניסטי, את בתי הספר היהודיים שפעלו בהיחבא, את הניסיונות ליצור קשר עם ארגונים יהודיים בעולם, ואת ההתארגנויות המקומיות לקיים פעילות יהודית במסתור[30]. כך למשל מופיע על אחד הנרצחים שהוא שימש כמורה בבית ספר יהודי, על שם אחר מופיע שעמד בקשר עם גורמים בפלשתינה וכן הלאה. בין ההרוגים במקום, גברים נשים וגם ילדים[31]. צבא וביטחון פנים מבחינה בינלאומית האזור נחשב לחלק מרפובליקת מולדובה, ובעבר היה חלק ממולדובה הסובייטית. הרוסים תרמו לא מעט להיווצרותה של ישות זו על ידי סיוע צבאי אך מעולם לא הביעו הכרה רשמית בעצמאותו של חבל ארץ זה. עם זאת, הרפובליקה המולדובית הטרנסדנייסטרית מתקיימת בעיקר בזכות העזרה הרוסית ובעזרת כוחות הצבא הרוסי שבסיסם נמצא בטרנסניסטריה[32]. ב-15 בפברואר 2010 הציע נשיא המדינה את האפשרות שרוסיה תפרוס סוללות טילים רוסיים זאת בתגובה לתוכנית האמריקנית לפריסת טילים ברומניה. מלבד הצבא הרוסי, נשען ביטחון המדינה על ארבעה כוחות עיקריים: הצבא, המשטרה, שירותי הביטחון ומשמר הגבול וכוחות המילואים. הצבא וכוחות המילואיםהצבא כולל ארבע בריגדות ממונעות, גדוד שריון, חטיבה ארטילרית וגדוד נ"מ. בסך הכל מונה צבא הקבע כ-7,500-5,000 חיילים סדירים ויכולה להגיע לכ-25 אלף חיילים בזמן משבר. בצבא 18 טנקים מסוג T-64, 109 נגמ"שים, 122 מערכות תותחים שונים ויחידה מוטסת קטנה הכוללת מסוקים ומטוסים (בסה"כ 29 כלי טיס). כוחות המילואים של הצבא בנויים על אזרחים מתנדבים, המאומנים בקביעות[33]. הכוח מונה שבעה גדודים ואינו מוגבל בגיל המגויסים המתנדבים. כוחות המילואים מסתמכים גם על עזרתם של עשרה גדודי "צבא הים השחור" בפיקוד קוזאקי, אשר זמינים בעת משבר. לטענת טרנסניסטריה, מטרת כוחותיה המזוינים היא הגנה בלבד. מטרת הצבא הנשען על עזרה רוסית היא שמירה על גבולות המדינה מפני פלישה מבחוץ. על הצבא ממונה משרד ההגנה. המשטרהמשרד הפנים ממונה על החוק בטרנסניסטריה ולרשותו עומדים כוח משטרה וכוחות אחרים המונים כ-10,000 איש בחלוקה לתשע מיליציות. בנוסף אליהם קיים "גדוד הדנייסטר", כוח עילית המונה 500 חיילים. שרותי הביטחון ומשמר הגבול - לרשות המשרד לביטחון המדינה של טרנסניסטריה, הממונה על שירותי הביטחון ומשמר הגבול, עומדים כ-2,000 אנשי צוות. הכוח כולל את גדוד דלתא המיוחד המונה כ-150 חיילים, גדוד המילואים של הקוזאקים המונה כ-200 חיילים וכ-800 אנשי משמר הגבול ואנשי מכס המוצבים ב-44 מעברי גבול, בגבול הבינלאומי הארוך בן 816 ק"מ של טרנסניסטריה עם מולדובה ועם אוקראינה. הכוח לשמירת השלוםבטרנסניסטריה נמצאים כיום 1,300 חיילים רוסיים במסגרת "הכוח לשמירת השלום"[34]. לכאורה מתבטא תפקיד הכוח הרוסי בשמירה על השלום בין הצבאות של טרנסניסטריה ומולדובה. למעשה החליף כוח זה את הארמייה ה-14 הסובייטית בשמירה על ארסנל הנשק והתחמושת הגדול ביותר באירופה ב-49 בסיסים רוסיים, והוא משמש משען לצבא טרנסניסטריה. וושינגטון הציעה לשלוח כוח משקיפים קטן כדי שיחליף את היחידות הרוסיות, וגם קרן עבור סילוק התחמושת הרוסית, אך רוסיה דחתה את ההצעה האמריקאית. בהצהרה רשמית של הקרמלין נאמר שהתרחבות של נאט"ו לתוך מזרח אירופה מנוגדת לאמנה המקורית של נאט"ו. ולדימיר איסקוב, סגן שר ההגנה של רוסיה, הצהיר לאחרונה שכוחות הרוסים המוצבים בטרנסניסטריה יסוגו אך ורק אם תושג הסכמה בין טרנסניסטריה ומולדובה. ביטחון אישימספר מדינות מפרסמות אזהרות מסע לאזרחיהם המתכננים לבקר בטרנסניסטריה, בהן ארצות הברית, בריטניה[35], קנדה[36], אוסטרליה וניו זילנד. באוקטובר 2004 הועבר משחק כדור-רגל בינלאומי בין מולדובה לסקוטלנד שתוכנן להיות בטירספול, לקישינב, הואיל ושלטונות מולדובה לא יכלו לערוב לביטחונם של אוהדי הקבוצה הסקוטית. כיום קבוצות הכדורגל שריף טירספול, פ.צ. טירספול וקבוצות נוספות מקיימות משחקים בליגה המולדובנית ומשחקים בינלאומיים ללא כל בעיה (מלבד שנת 2022, בה הורתה אופ"א לקבוצת הכדורגל שריף טירספול לשחק את משחקיה הבינלאומיים לעונת 23–2022 בקישינב ולא בטירספול בגלל הפלישה הרוסית לאוקראינה (טרנסניסטריה קרובה לאוקראינה). ב-2023 בוטלה הנחיה זו. מאז שנת 2001 נרשמו תקריות מעטות על רקע אנטישמי או פוליטי, שזכו להבלטה רבה כחלק מהתעמולה כנגד טרנסניסטריה. יחסי חוץיחסי החוץ של טרנסניסטריה מוגבלים מאוד משום שאין הכרה דיפלומטית בה, אף לא באופן לא רשמי. האיחוד האירופי מייחס לאזור מעמד של "סכסוך קפוא". מאז שנת 1992 נעשו ניסיונות רבים לפתרון המצב, אך כולם כשלו. טרנסניסטריה מקיימת מגעים דיפלומטיים בעיקר עם שלושה גורמים: רוסיה, אוקראינה[37] והארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE), שמקום מושבו בווינה. מלבד רוסיה, המדינות היחידות המקיימות עם טרנסניסטריה יחסי חוץ מלאים הן דרום אוסטיה ואבחזיה, הנמצאות במצב פוליטי ודיפלומטי דומה לזה של טרנסניסטריה. יחסי החוץ של מדינות אלה עם טרנסניסטריה הם יותר הפגנת סולידאריות מאשר יחסים אמיתיים בין מדינות. הקונסוליה היחידה בטירספול היא הקונסוליה הרוסית, שהוקמה בניגוד לרצונה של מולדובה. טירספול היא גם עיר תאומה של העיר טרונדהיים שבנורווגיה[38]. ב-15 באוקטובר 2007 ביקר בישראל שבצ'וק, יושב ראש הפרלמנט, עם קבוצת צליינים מטרנסניסטריה. הביקור, שנמשך שמונה ימים, נשא אופי דתי[39]. כלכלה טרנסניסטריה מתועשת, בהשוואה לרובה של מולדובה. בהתאם לנתונים משנת 1990 בטרנסניסטריה היו מיוצרים כ-90% מהחשמל וכ-40% מהתוצרת התעשייתית של מולדובה כולה. לפי הפרסומים הרשמיים יש לה יחסי מסחר עם כ-99 מדינות בעולם, וצמיחה עצומה של 209.6% במשך חמש השנים האחרונות. למדינה יש בנק מרכזי משלה ומטבע הנקרא רובל טרנסדניסטרי. עסקיים מקומיים וכן השקעות חוץ נהנים משיעורי מס מופחתים של כ-15%. נכון ל-2006 קיימים בטרנסניסטריה שמונה בנקים נוספים מחוץ לבנק המרכזי, מתוכם שלושה בנקים זרים. תוצר התעשייה נאמד ב-2007 בסכום של 500 מיליון דולר, כבשנת 2004. התעשיות הדומיננטיות הן תעשיית הברזל, ייצור החשמל והתעשייה הקלה[40]. התעשייה נשלטת בעיקר על ידי אוליגרכים מקומיים, אוקראינים ורוסים, והשקעות מרוסיה. לייעול הכלכלה נוקטת טרנסניסטריה מדיניות של הפרטה[41]. מצב החקלאות בטרנסניסטריה קשה. והמצב אף החמיר בשנת 2005[42] כיום הפרויקטים החקלאיים במולדובה אינם מיושמים בטרנסניסטריה, וכתוצאה מכך אספקת המזון ברובה תלויה בייבוא מוצרי מזון מאוקראינה. לאחרונה מנסים השלטונות בטירספול ליישם רפורמות משלהם בחקלאות, אך ללא הצלחה. המאזן המסחרי ב-2005 רשם יתרה שלילית של 270 מיליון דולר, ובכך נרשמה נטייה שלילית בהשוואה עם 2004. המאזן המסחרי ביו היבוא והיצוא דומה למאזן המסחרי במולדובה. בסוף 2011 החוב של טרנסניסטריה לרוסיה עבור גז טבעי הגיע לכ-3 מיליארד דולר. עם הבעיות המרכזיות בכלכלה נמנות: הקטנה מתמדת של אוכלוסייה, קושי בתחזוקת הציוד המתיישן, תלות במוצרי גלם לתעשייה, אינפלציה גבוהה ובעיות תחבורה. מפעם לפעם מתרחשים סכסוכים עם מולדובה וזה גורם להפסקת תחבורה, בעיות בהפעלת תקשורת וכו'. הסכם המכס בין מולדובה לאוקראינהב-3 במרץ 2006 נכנס לתוקף הסכם המסדיר את ענייני המכס והעברת הסחורות בין מולדובה לאוקראינה. ההסכם קובע כי אוקראינה לא תאפשר העברת סחורות שמקורן בטרנסניסטריה מבלי שיעברו את רשות המכס המולדבית. מהלך זה נועד להוות מצור כלכלי על טרנסניסטריה. ארצות הברית והאיחוד האירופי תומכים בהסכם מכס זה, ואילו רוסיה באופן מסורתי נוטה לתמוך בטרנסניסטריה. כצעד בניסיון לשבור את המצור הכלכלי, סגרה טרנסניסטריה ב-4 במרץ את מעברי הגבול עם מולדובה למשך שבועיים אך נאלצה לפתוח את הגבול מחדש לאחר שלא השיגה את התוצאות שקיוותה להן. עקב המצב שנוצר גברה תלותה הכלכלית של טרנסניסטריה ברוסיה. להערכת משרד הכלכלה של טרנסניסטריה, נגרמים למדינה הפסדים הנעים בין 2 ל-2.5 מיליון דולר ליום בעקבות ההסכם המולדבי-אוקראיני. בעקבות לחץ שהפעיל הקרמלין הזמין נשיא אוקראינה יושצ'נקו את מנהיג טרנסניסטריה, איגור סמירנוב, לפגישה, אך זה סירב לקיימה ללא הבטחות מראש. אף על פי שההבטחה לא ניתנה, החלו כוחות הביטחון האוקראיניים להעלים עין מהעברה ישירה של סחורות בגבול עם טרנסניסטריה, לשביעות רצונה של מוסקבה. תרבותהרקע להיפרדותה של טרנסניסטריה ממולדובה הוא רצונם של האוקראינים והרוסים לשמור על זהותם התרבותית במסגרת עצמאית. השפות הרשמיות בטרנסניסטריה הן רוסית, אוקראינית ומולדובנית (רומנית). כל השפות הרשמיות נכתבות באלפבית קירילי, ועל אף שהרומנית נכתבת באותיות לטיניות ברומניה ובמולדובה, נכפה על האוכלוסייה המולדבית האלפבית הקירילי, כחלק מרכזי בהטמעת התרבות הסלאבית. על 34% מתושביה הרומנים מוטלות מגבלות: קיים איסור על לימוד השפה הרומנית באותיות לטיניות כנהוג ברומניה וברפובליקת מולדובה, וארבעה מתוך ששת בתי הספר במדינה ששפת הלימוד בהם היא רומנית, נסגרו על רקע הלימוד בכתב הלטיני ומאוחר יותר נפתחו כבתי ספר פרטיים בלחץ הקהילה האירופית. חגים
ימים אחרים
הפרות זכויות אדם בטרנסניסטריהבחבל טרנסניסטריה נתונים אזרחים להפרות זכויות אדם וקיפוח מצד הרשויות. הקהילה הבינלאומית מתחה ביקורת על יחס הרשויות כלפי בני אדם המצויים בשטח החבל לאור דיווחים ותיעוד מתוך דוחות של ארגוני זכויות אדם, פסיקות בית הדין האירופי לזכויות אדם וגורמים נוספים. טרנסניסטריה מצויה בטריטוריה של מולדובה, אך נשלטת דה-פקטו על ידי רוסיה באמצעות משטר בעל אופי קומוניסטי ושליטה בכוח שהוביל לפגיעות קשות ואיומים על הביטחון האנושי[43]. לעבר שלטונות טרנסניסטריה מופנות טענות בשל המשטר המתנהל בצורה אוטוריטרית וכתוצאה מכך הוא אכזרי ומדכא את האוכלוסייה בייחוד פלח האוכלוסייה האתני-מולדבי. דוח אמריקאי בשם Freedom in the World תיאר את טרנסניסטריה כטריטוריה "בלתי-חופשית עם רישומים נמוכים הן בזכויות פוליטיות והן בזכויות אזרחיות"[44]. בין הפרות זכויות האדם והתנהלות השלטון נכללים מעצרים והחלטות מנהליות שרירותיים; שימוש מופרז בכוח מצד כוחות משטרתיים עד כדי עינויים; תנאי מעצר וכליאה בלתי-הומניים; הגבלות נוקשות על קיום הפגנות ומחאות[45]. מתוך מטרה מוצהרת לשיפור מדדי זכויות האדם וכדי שאלה יעלו בקנה אחד עם הסטנדרטיים האירופיים, בשנת 2006 הוקם משרד לתלונות הציבור. תכליותיו מפורטות בחוקת טרנסניסטריה, אולם בשל חוסר הנכונות של הממשלה לשתף מידע אודות התנהלות הרשויות לא קיים מידע זמין לציבור. חופש העיתונות וחופש המידעפוליטיזציה צורמנית ו"אוליגרכיזציה" של המדיה מהוות בעיות מרכזיות[43]. התעסוקה כמו גם התכנים במדיה משרתים אינטרסים פוליטיים של פוליטיקאים, כך למשל הקשר בין חברת "Sheriff Company" לבין נשיא טרנסניסטריה לשעבר איגור סמירנוב. לחברה מונופול על סוגי מדיה שונים ולגביה נטען כי היא מייצגת את האינטרסים והאג'נדה של הנשיא לשעבר איגור סמירנוב[45]. ניהול המדיה מצוי תחת מגבלות בקרה של הרשויות. כמעט כל המדיה נמצאת בבעלות שלטונית או לחלופין תחת שליטה הדוקה של השלטון ואף אם הן בבעלות פרטית, הרשויות מכתיבות עבורן תכנים. כך למשל המגבלה המרכזית החלה עליהן היא הימנעות מביקורת פוליטית קרי חופש הביטוי הפוליטי, קל וחומר כזו שמופנית לעבר הרשויות. דיווחים ביקורתיים גוררים הטרדות מצד הרשויות כנגד אותן חברות ועיתונאים; דיווחים נחסמים באמצעות מנגנוני בירוקרטיה; אי-מסירת מידע ככלי לעכב פרסומים על ידי המדיה הפרטית[44] מכאן שיש פגיעה שחופש המידע. יבגני שבצ'וק אשר כיהן כנשיא טרנסניסטריה, הנפיק צו שחייב רשויות ממשלתיות, ארגונים פרטיים ואף אזרחים לדווח אודות תכנים "קיצוניים" שפורסמו במרשתת. הצו אפשר לרשויות לסגור אתרים שנמצאו חשודים בהפצת מידע שקרא להפלת הממשלה. הרשויות המקומיות הגבילו פורומים מקוונים ללא הסבר. המנהיג הטרנסניסטרי התייחס אליהם כאל "אתרי מזבלה אנונימיים" ועמד על כך שכל רשתות המדיה החברתיות יירשמו כמוסדות של תקשורת ההמונים כדי לאפשר פיקוח ומעקב אם הם יהיו ביקורתיים מדי על הממשלה. כך בשנת 2015 עיתונאי בשם סרגיי ילצ'נקו נעצר בגין הסתה ופעילות "קיצונית" בעקבות פרסומים באינטרנט[45]. הזכות לחינוך בשפת הלאוםהעימותים האתניים בין מולדובה לבין חבל טרנסניסטריה סביב סוגיית השפה היוו גורם מרכזי לפרוץ הקונפליקט הסורר בין השתיים. מכאן מקור העקשנות של שלטון טרנסניסטריה שהחינוך בבתי הספר של המיעוט המולדבי יהיה בניב קרילית מולדבית במקום השימוש בניב הלטיני[46]. בחבל טרנסניסטריה ישנם שמונה בתי ספר שמיועדים לאוכלוסייה האתנית-מולדבית המצויה בטריטוריה שלה. דו"ח שנערך על ידי ארגון זכויות אדם מעלה כי בתי הספר הללו חשופים תדיר למאמצי הפחדה והטרדה מצד הרשויות במטרה לכפות עליהם להסב את מערכת האותיות מלטינית לקריליות[43]. אחת השיטות בהן הרשויות נקטו הייתה קיצוץ בתקציבי החינוך לבתי ספר שסירבו לבצע את השינוי המהותי. כתוצאה מכך נוצר עומס יתר בכיתות הלימוד עד כדי מצב שבו נמנעה מילדים הגישה לקבלת השכלה. החלטה זו לטענת ארגון פרומו-לקס[47] הייתה הפרה בוטה של הזכות לחינוך. פעולה נוספת שגררה ביקורת חריפה הייתה שיפור ניכר בתשתיות בתי הספר הקונבנציונליים על חשבון בתי הספר המולדבים שסירבו להיענות לדרישות הרשויות. חופש ההתאגדותכל הפעילויות הלא ממשלתיות חייבות להיות מתואמות עם הרשויות המקומיות. קבוצות שאינן פועלות בהתאם לכך ניצבות בפני הטרדה, כולל מעקב וביקורים של גורמי הביטחון. ארגוני החברה האזרחית מתמודדים עם בעיות גוברות באשר לעבודה בטרנסניסטריה וארגונים בין-לאומיים זקוקים לאישור הרשויות לצורך הפרויקטים, הביקורים והפגישות שלהם עם החברה האזרחית והתקשורת[44]. חופש דתהאמונה הדומיננטית בטרנסניסטריה היא הנצרות האורתודוקסית. הקהילה היהודית בפרידנסטרוביה פועלת בחופשיות ובגלוי ובשיתוף פעולה עם השלטונות. לאחרונה נעשו פעולות לשימור ושיקום אתרים יהודיים ובתוכם שיפוץ בית העלמין היהודי ברשקוב ובניית מצבה חדשה לשבתי מרשקוב, תלמיד הבעל שם טוב. פרשת אילאשקואחת מהפרשות הבולטת ביותר בתחום זכויות האדם שאירעו בחבל טרנסניסטריה, עסקה בהרשעתו של הפעיל הפוליטי ובעל לאומיות מולדבית איליה איליאשקו בשנת 1993 בגין הריגתם של שני נציגים טרנסניסטריים רשמיים. בפרשה זו הואשמו שלושה אזרחים מולדבים נוספים, עליהם בית משפט העליון של טרנסניסטריה גזר בין 12 ל-15 שנות מאסר ובנוסף לכך הורה על עיקול והחרמת נכסים ורכוש המצויים בבעלותם[48]. עיקר הפרשה (המכונה גם " פרשת קבוצת אילאשקו") נסבה על שורה של הפרות ושלילת זכויות בסיסיות של הנאשמים שבוצעו על ידי הרשויות הטרנסניסטריות. הזכויות אותן המבקשים טענו שהופרו חוסות תחת הגנת האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR), ביניהן הזכות להליך משפט הוגן, הזכות לחיים, הזכות לחירות וביטחון, איסור על עינויים ועוד[49]. ראשיתה של הפרשה במעצרם של איליה אילאשקו - אשר שימש כמנהיג מפלגת "החזית העממית" והיה מהתומכים הבולטים והפעילים לאיחוד מולדובה ורומניה, אנדראי איוואנצוק, טודור פטרוב-פופה ואלכסנדרו לשקו. איליה אילאשקו בדומה לשלושת המבקשים הנוספים נעצר בביתו ביוני 1992, אשר תואר בפסק הדין של בית הדין האירופי כמעצר “בלתי-חוקי ואף שרירותי”. מיד עם מעצרו (על פי גרסתו של איליאשקו), הוא נלקח לחקירות רבות תוך שהוא נתון להתעללות על סוגיו השונים (פיזית ומנטלית) הן במהלך החקירות עצמן והן לאורך החזקתו לפני ואחרי הרשעתו[50]. למשל, הוא סיפר כי סוהרים הכו בו כאשר ידיו כבולות באזיקים. במהלך המשפט, הנאשמים הוחזקו בכלובים ("Reinforced iron cages") בשל רמת הסיכון שהם היוו. ההחלטה להחזיק אותם בתנאים שכאלה עוררה זעקה מצד ארגוני זכויות אדם[51]. תנאי הכליאה של המבקשים נותרו אכזריים במרבית תקופתם בבתי הסוהר. בפרט תנאיו של אילסקו הוחמרו באופן ניכר שכן במשך שנים רבות הוא הוחזק בצינוק ללא גישה לסיוע רפואי ולצלב האדם אף לא ניתן לבקר אותו[52]. טענה מרכזית נוספת שהובאה בפסק הדין היא הפרה של סעיף 5 לאמנה האירופית לזכויות אדם[53] : היעדר חימום בתקופת החורף, נוקשות יתר בהעברת חבילות ומכתבים לידי אילאשקו, החרמת מתנות על ידי הסוהרים, מחסור באור שמש, איסור מוחלט על תקשורת עם אסירים אחרים[54]. בתוך כך ארגוני זכויות אדם טענו שהמבקשים הועמדו לדין מפאת השתייכותם למפלגת "החזית העממית" גרידא, טענה אשר נועדה לערער את הוגנות ההליך. במשך שנים הרשויות מנעו מארבעת חברי קבוצת אילאשקו להגיש בקשה לפתיחת הליך משפטי בבית הדין האירופי לזכויות אדם. למעשה נפסק כי הרשויות התערבו בניסיונות הארבעה לפנות ל-ECtHR ועל-כן פעלו בניגוד להוראות סעיף 34 לאמנה האירופית לזכויות אדם[55]. סופה של הפרשה ב-8 ביולי 2004 בפסיקתו של בית הדין האירופי לזכויות אדם. בפסק הדין קבע בית הדין האירופי שביחס לארבעת המבקשים, רשויות טרנסניסטריה פגעו בזכויות החירות וביטחון שלהם. בנוגע לאיליה אילאשקו, נקבע כי היחס שקיבל מצד רשויות טרנסניסטריה לאורך תקופת כליאתו עולה לכדי עינויים. בנוסף, נפסק כי על המדינות מולדובה ורוסיה - השולטת דה פקטו בטרנסניסטריה לשאת בפיצויים על סך $76,8399 בגין קיפוח חירות הנאשמים ובגין התעללותם תוך שהם מוחזקים במשמורת. אילאשקו שוחרר בשנת 2001 בעוד ששאר חברי קבוצת אילאשקו שוחררו בין השנים 2004–2007, לאחר שסיימו לרצות את עונשם[56]. פרשת קטןב-2012 קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם את פסיקתו בפרשת Catan vs. Moldova and Russia (no.43370/04). חוק "השפות" מ-1992 אסר על לימוד באותיות לטיניות וכן החלטה שלטונית קבעה שבתי ספר בבעלות זרה חייבים ברישום והכרה רשמית על ידי הרשויות. בשנת 2004 הרשויות החלו בנקיטת מהלכים לסגירת בתי ספר שהתנהלו בניגוד לאמור לעיל. אלקסי קטן ועשרים ושבעה עותרים נוספים נפגעו ממהלכים אלה מפני שבית הספר המולדבי בו למדו ילדיהם של העותרים נסגר, ובעקבות זאת מבנה בית הספר הוחרם. בצל האירועים, ילדים ומורים גורשו ונאלצו להשתמש במבנים חלופיים עם רמת תשתיות ירודה ובהיבט הנגישות הפיזית מיקומם יצר אי-נוחות וקושי רב[57]. בעתירות נטען כי החלטותיהן ומעשיהן של הרשויות בטרנסניסטריה הפרו את זכויות המבקשים לחיים פרטיים, לחינוך וכן הם הופלו בשל השתייכותם האתנית. בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע כי הסגירה הכפויה של בתי הספר היוותה התערבות בוטה בזכויות התלמידים לגישה לחינוך וכן, מניעת הזכות לקבלת חינוך בשפת הלאום שלהם. כמו כן נקבע שרשויות טרנסניסטריה התערבו בזכותם של ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם לאמונות הפילוסופיות שלהם[58]. אישים מטרנסניסטריה
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=spacer}
