|
אזרבייג'ן
 .jpg)  רפובליקת אָזֶרְבַּיְיגָ'ן (באזרית: Azərbaycan Respublikası) היא מדינה באירואסיה, בעבר הקווקז הסמוכה לים הכספי. היא גובלת ברוסיה בצפון, בגאורגיה ובארמניה במערב, ובאיראן בדרום. הרפובליקה האוטונומית של נחצ'יבאן היא מובלעת המצויה אף היא בשליטת אזרבייג'ן, ולה גבול עם ארמניה מצפון וממזרח, עם איראן מדרום וממערב, ורצועה קצרה של גבול עם טורקיה מצפון-מערב. לאזרבייג'ן ישנן שלוש מובלעות נוספות (קארקי, בארחודארלי ויוחארי אסקיפארה) בתוך שטח ארמניה ואף מכילה בתוכה את מובלעת ארטסוואשן הארמנית. לרפובליקה האזרית יש מורשת תרבותית עתיקה. היא שוכנת בחבל-ארץ הנחשב למקורן של ציוויליזציות עתיקות. היא נחשבת כבעלת אחת החברות האסלאמיות המתפתחות והכי פחות אדוקות, ולאחת המדינות עם הסובלנות הגבוהה ביותר לבני דתות אחרות, כמובן כל זאת ביחס לכלל המדינות המוסלמיות בעולם.[10] בעוד שהחוקה האזרית לא מגדירה דת רשמית במדינה, מרבית אזרחיה משתייכים לזרם האסלאם-השיעי. למרות זאת, הזהות המוסלמית של האזרים נוטה להיות מבוססת יותר על זיקה אתנית ותרבותית. עיר הבירה של אזרבייג'ן היא באקו. אזרבייג'ן הייתה למדינה השנייה בעלת רוב מוסלמי (אחרי הרפובליקה העממית של קרים שבסמוך לאוקראינה) הנחשבת כבעלת משטר דמוקרטי לא-אדוק (הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן). היא נוסדה בשנת 1918, והצטרפה לברית המועצות בשנת 1920, כשבאותו תקופה נודעה בשם אזרבייג'ן הסובייטית. בתחילת שנת 1991, עם התפרקות המשטר הסובייטי, היא שבה והפכה לעצמאית.[2] מאוחר יותר, במהלך מלחמת נגורנו קרבאך[דרושה הבהרה], כבשה ממנה הרפובליקה הארמנית את חבל-הארץ נגורנו-קרבאך, את השטחים המקיפים אותו, וכן גם מספר מובלעות נוספות. רובם המכריע של אוכלוסיית אזרבייג'ן הם מוסלמים, והיא אף מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. ראש הממשלה הנוכחי הוא עלי אסדוב, ונשיא המדינה הוא אילהם אלייב.[11] פוליטיקה
אזרבייג'ן היא רפובליקה נשיאותית. הנשיא נבחר לכהונה בת חמש שנים ואחראי, בין השאר, על מינוי השרים בממשלה. בית המחוקקים האזרי מונה 125 חברים אשר נבחרים בבחירות כלליות. הנשיא וראש הממשלה אינם חברים בבית המחוקקים. חוקת אזרבייג'ן מכריזה על שוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע ומין, אך בפועל מתרחשות הפרות רבות של זכויות האדם באזרבייג'ן, על פי דיווחים של ארגוני זכויות האדם. יחסים עם ישראל
לאזרבייג'ן יש יחסים מצוינים עם ישראל, למרות היותה מדינה מוסלמית שיעית.[12] בין המדינות ישנו סחר נרחב במשאבים, ונכון ל-2009, כ-50% מהנפט הנצרך בישראל מיובא מאזרבייג'ן.[13] במרץ 2023 פתחה אזרבייג'ן שגרירות בתל אביב, כך הפכה אזרבייג'ן למדינה המוסלמית-שיעית הראשונה הפותחת שגרירות במדינת ישראל. כלכלהאזרבייג'ן היא ארץ חקלאית בעיקרה, ויותר מ-40% מתושביה כפריים. כ-18% משטח המדינה מעובדים. החקלאות באזרבייג'ן היא חקלאות שלחין ברובה השקיה מלאכותית, והיא מהווה כשליש מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי). באזור השפלה, חקלאי אזרבייג'ן מגדלים, בין השאר, כותנה, פירות, חיטה, תה, טבק ומינים רבים של ירקות. תולעי המשי מגודלות באזרבייג'ן לייצור משי טבעי לתעשיית הטקסטיל. כמו כן, מגדלים בקר, כבשים ועזים, בקרבת האזור ההררי במדינה. הדייגים האזרים דגים פירות ים ודגים בים הכספי הגובל במדינה.
מוצרי התעשייה העיקריים הם מוצרי הנפט, דשנים, כימיקלים, מלט, מוצרי בשר, טקסטיל וקוויאר. באזרבייג'ן ישנם שדות גדולים של נפט וגז טבעי, אבל הפוטנציאל שלהם נוצל רק באופן חלקי בשל אי היציבות הפוליטית באזור וחוסר בהשקעות מצד השלטון הסובייטי של ברית המועצות. עם זאת, כ-70% מההכנסות של אזרבייג'ן מיצוא מקורם במוצרי נפט. הפקת נפט מבוצע על ידי חברה ממשלתית שהיא חלק של משרד האנרגיה. באזרבייג'ן משאבי טבע נוספים, ובהם ברזל, בוקסיט, נחושת, עופרת, אבץ ומלח. בשנות ה-90 של המאה ה-20 סבלה המדינה מאבטלה גבוהה וירידה ברמת החיים, בין השאר בשל הסכסוך המתמשך עם ארמניה, אך בתחילת המאה ה-21 התפתחה תעשיית הנפט והגז במדינה וחל גידול בשטחים המעובדים, שהובילו לצמיחה גבוהה בתוצר המקומי הגולמי השנתי. ישראל מוכרת לאזרבייג'ן מערכות נשק מתקדמות בתמורה לכמויות נפט גדולות.[14] גאוגרפיהאזרבייג'ן ממוקמת באירואסיה לחוף הים הכספי, היא גובלת ברוסיה ובגאורגיה בצפון, בארמניה במערב ובאיראן בדרום. פני השטח של המדינה מאוד הרריים (הרי הקווקז), כאשר 50% הם ההרים הנמצאים במרכז המדינה. במזרח קיים שטח מישור רחב המשתפל לעבר הים הכספי. כ־11% משטחי הארץ מיוערים. האקלים באזרבייג'ן הוא צחיח בכל חלקי המדינה פרט לאזור הדרום-מזרחי. באזור הדרום-מזרחי הטמפרטורה נעה בין 6 מעלות צלזיוס בחורף ל-26 מעלות בקיץ (ממוצע). באזורים ההרריים, הטמפרטורה נעה בין 12 מעלות בקיץ ל-9- בחורף. כמות המשקעים השנתית נעה בין 200 ל-400 מ"מ בשנה. הכמות הנמוכה ביותר נמדדת בדרך-כלל באזור הצפון-מזרחי. באזור הדרום-מזרחי, לעומת-זאת, האקלים לח בהרבה וכמות המשקעים יכולה להגיע ל-1,300 מ"מ בשנה. ברוב חלקי המדינה, העונות הגשומות ביותר הן האביב והסתיו ואילו הקיץ הוא העונה החמה ביותר. מקווי המים של המדינה הם ימת מינגאצאור, נהר קורה ויובליו (הגדול ביניהם הוא אראס). היסטוריה
לשטחים הכלולים בשטחה של אזרבייג'ן המודרנית יש היסטוריה בת אלפי שנים של שלטונות מתחלפים, הלאום האזרי התגבש בעת החדשה המאוחרת. לפני חידוש העצמאות בשנת 1991 ידעה אזרבייג'ן רק תקופת עצמאות אחת קצרה בת פחות משנתיים (1918–1920).[15][16] בעת העתיקההעדות המוקדמת ביותר להתיישבות אנושית בשטחה של אזרבייג'ן מתוארכת לתקופת האבן המאוחרת וקשורה לתרבות הגורוצ'אי של מערת אז'יק.[17] ההתיישבות המוקדמת כללה את הסקיתים במהלך המאה ה-9 לפני הספירה.[18] בעקבות הסקיתים, הגיעו מדיים איראנים לשלוט באזור שמדרום לנהר אראס.[19] המדים יצרו אימפריה עצומה בין השנים 900 ל-700 לפני הספירה, ששולבה באימפריה האחמנית בסביבות שנת 550 לפני הספירה.[20] האזור נכבש על ידי האכמנים והוביל להתפשטות הזורואסטריזם.[21] מהתקופה הסאסאנית ועד התקופה הספאוויתהאימפריה הסאסאנית הפכה את אלבניה הקווקזית למדינה קליינטית בשנת 252, בעוד המלך אורנייר אימץ רשמית את הנצרות כדת המדינה במאה ה-4.[22] למרות השלטון הסאסאנידי, אלבניה נותרה מדינה עד המאה ה-9, בעודה כפופה לחלוטין להאימפריה הסאסאנית, ושמרה על המלוכה שלה. למרות היותו אחד מהווסלים הראשיים של הקיסר הסאסאני, למלך האלבני היה רק מראית עין של סמכות, והמושל הסאסאני החזיק ברוב הסמכות האזרחית, הדתית והצבאית.[23] במחצית הראשונה של המאה ה-7, אלבניה הקווקזית, עברה לשלטון מוסלמי נומינלי עקב הכיבוש המוסלמי של פרס שכלל הכיבוש המוסלמי של אזרבייג'ן. הח'ליפות האומיית הדפה הן את הסאסאנים והן את הביזנטים מדרום הקווקז והפכה את אלבניה הקווקזית למדינה קליינטית לאחר שהתנגדות נוצרית בראשות המלך ג'וונשיר דוכאה ב-667. את הריק הכוחני שהותירה שקיעת הח'ליפות העבאסית מילאה שושלות מקומיות רבות כמו הסלארים, הסאג'ידים והשאדידים. בתחילת המאה ה-11, השטח נתפס בהדרגה על ידי גלי הטורקים אוג'וזים ממרכז אסיה, שאימצו אז שם אתני טורקומני.[24] הראשונה מבין השושלות הטורקיות הללו שהוקמו הייתה האימפריה הסלג'וקית, שנכנסה לאזור הידוע כיום כאזרבייג'ן ב-1067.[25] האוכלוסייה הפרה-טורקית שחיה בשטחה של אזרבייג'ן המודרנית דיברה מספר שפות הודו-אירופיות וקווקזיות, ביניהן ארמנית[26] ושפה איראנית, אזרית עתיקה, שהוחלפה בהדרגה בשפה טורקית, השילוב בין השפות הוביל שפה האזרית של ימינו.[27] כמה בלשנים הצהירו גם שהדיאלקטים הטאטיים של אזרבייג'ן האיראנית ושל הרפובליקה של אזרבייג'ן, כמו אלה שדיברו על ידי הטאטים, הם צאצאים מהאזרית העתיקה.[28][29] מהמאה ה-11 עד המאה ה-20 במאה ה-11 פלשו לאזור אזרבייג'ן של היום נוודים טורקמנים[15] והתגבשו ללאום האזרי. משנת 1050 התעוררה התרבות האזרית לחיים והגיעה להישגים גדולים בתחומי האדריכלות והאמנות.[15] במאות הבאות הייתה אזרבייג'ן בשליטת המעצמות השכנות (רוסיה, טורקיה ופרס).[15] השם 'אזרבייג'ן' היה עד ימי הביניים המאוחרים מזוהה עם החלק של אזרבייג'ן של היום שהיה בשליטת פרס, ואילו שאר האזורים נודעו בשם "אלבניה".[30] עד לפני דורות אחדים עדיין היה אזור אלבניה מכונה בשם "אלבניה הפרסית". אזרבייג'ן הפרסית שימש לפרסים כבסיס מלחמה נגד הכוזרים, ששלטו על חלקים מאלבניה. לאחר מאבקים בין האימפריה הרוסית לבין הממלכה הפרסית במסגרת מלחמת רוסיה-פרס (1813-1804) על השליטה באזור, נחתם בשנת 1813 הסכם גוליסטן, והמדינה חולקה סופית בין רוסיה ופרס לאורך נהר אראס.[15] תחת שלטונה של האימפריה הרוסית תועשה אזרבייג'ן הרוסית, ואזור העיר באקו היה לאחד מהמקומות הראשונים בעולם שהפיקו בהם נפט, הכלכלה צמחה בד בבד עם הכלכלה הרוסית, ואזרבייג'ן סיפקה לרוסיה נפט גולמי, כימיקלים ומוצרי מזון ויין. משאבים אלה נוצלו ודולדלו אמנם על ידי ברית המועצות, אך גם במאה ה-21 אזרבייג'ן ממלאת תפקיד חשוב באספקת נפט וטקסטיל.[15] המאה ה-20במהלך אפריל-יולי 1918 בבאקו שלטה קומונת באקו שהייתה ממשל סובייטי. לקראת סתיו 1918 ממשל זה הופל ואזרבייג'ן ניצלה את מלחמת האזרחים שבערה ברוסיה, והכריזה עצמאות;[31][16] בכך הייתה לרפובליקה האסלאמית הראשונה בהיסטוריה.[16] אבל כבר שנתיים לאחר מכן, ב-1920 פלש הצבא האדום לאזרבייג'ן וכבשהּ,[16] והיא נעשתה חלק מהפדרציה הטראנסקווקזית,[15] ובכך הייתה לדרומית שברפובליקות ברית המועצות במערב אסיה.[16] ב-1924 סופח החבל נגורנו קרבאך לרפובליקה האזרית והיא הייתה תחת השלטון האזרי המוסלמי. שלוש הרפובליקות שנכללו ברפובליקה הפדרלית (ארמניה וגאורגיה יחד עם אזרבייג'ן) פוזרו ב-1936, אך נשארו במסגרת אחת,[15] ואזרבייג'ן הייתה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית במסגרת ברית המועצות.[31] במלחמת העולם השנייה כשברית המועצות סיפחה את צפון איראן לשליטתה, היה זה הממשל האיראני שגדע באיבם סימנים ראשוניים של תנועת עצמאות אזרית.[15] תחת השלטון הסובייטי הוגבר עוד יותר התיעוש של אזרבייג'ן ונעשתה בה קולקטיביזציה של החקלאות. עצמאותבשלהי ימי ברית המועצות החלו הארמנים שחיו בחבל נגורנו קרבאך לדרוש להסתפח לארמניה,[15] ובשנות ה-90 הביאו דרישותיהם למלחמה. באוקטובר 1991 הכריזה אזרבייג'ן על עצמאותה.[15] ב-1993 התחילה המערכת הפוליטית של אזרבייג'ן להתייצב, עם עלייתו לשלטון של ראש המפלגה הקומוניסטית לשעבר חיידר אלייב. ב-1994 לאחר שהתברר שבים הכספי מצויים מרבצי נפט וגז טבעי עצומים, בשליטת אזרבייג'ן, נחתמו שורה של הסכמים בין מדינות המערב לבין אזרבייג'ן, על עסקה ענקית לפיתוח שדות הנפט והגז והעברתם למערב.[15] ב-1998 אלייב נבחר מחדש לנשיא, במערכת בחירות שהועלו בה חשדות לאי סדרים. המלחמה עם ארמניהמלחמת נגורנו קרבאך הראשונה פרצה מיד לאחר הכרזת העצמאות של אזרבייג'ן. המלחמה הייתה ארוכה (תחילה פוליטית) נגד ארמניה על השליטה בחבל נגורנו קרבאך. לחימה כוללת התפרצה לקראת סוף החורף של שנת 1992, כאשר ארמניה החליטה לתקוף במפתיע את האזרים. הארמנים כבשו את חבל נגורנו קרבאך, הצבא האזרי שלא היה מוכן למלחמה נסוג. תיווך בינלאומי על ידי קבוצות שונות לא נחל הצלחה ביישוב הסכסוך. באביב 1993 כבשו כוחות ארמנים אזורים מחוץ לחבל עצמו, ובכך הביאו לאיום של התערבות צבאית של מדינות אחרות באזור. בסוף המלחמה היו הארמנים בשליטה מלאה על המובלעת של נגורנו-קרבאך ובנוסף לכך בשטחים שהיוו 9% משטחה המקורי של אזרבייג'ן אשר מחוץ למובלעת. כ-230,000 ארמנים מאזרבייג'ן וכ-800,000 אזרים מארמניה ומנגורנו-קרבאך נעקרו ממקום מושבם עקב המלחמה. המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ של ארמניה, ובמאי 1994 הוכרזה הפסקת אש באזור הודות לתיווך רוסי, כשהחבל נגורנו קרבך מקבל אוטונומיה רחבה. בנוסף, החלו שיחות שלום בתיווכו של "הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה". במלחמה נהרגו כ-35,000 בני אדם משני הצדדים. הארמנים השלימו את ההשתלטות על החבל ב-1994, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן. ב-2020, התקיימה מלחמת נגורנו קרבאך השנייה שנמשכה בין ספטמבר לנובמבר של אותה השנה והסתיימה בהפסקת אש בתיווך רוסי וניצחון אזרי שכלל כיבוש של שטחים נרחבים בנגורנו קראבך כולל כמעט כל השטחים שנכבשו על ידי הכוחות הארמנים במלחמה הקודמת והקמת מסדרון שיחבר בין חבל נחצ'יבאן האזרי לשאר המדינה, במלחמה נהרגו 6,788 ונפצעו למעלה מעשרת אלפים בני אדם. במלחמה השתמשה אזרבייג'ן רבות בנשק ישראלי. הלחימה בין המדינות התחדשה בספטמבר 2022. בינואר 2023, ניתקה את קווי האספקה אל חבל נגורנו קרבאך. לאחר תשעה חודשים, פתחה במלחמת נגורנו קרבאך השלישית וכבשה את נגורנו קרבאך. ארמניה לא התערבה בלחימה. תרבות וספורטהמוזיקה של אזרבייג'ן מאופיינת בשילוב השפעות טורקיות, רוסיות ומערביות. כדורגל ושחמט הם בין ענפי ספורט הפופולריים במדינה. במאי 2012 אירחה את תחרות האירוויזיון בעיר הבירה באקו. ביוני 2015 אירחה את המשחקים האירופיים הראשונים בבאקו. בעונת הפורמולה 1 של 2016 הגרנד פרי האירופאי נערך בעיר הבירה באקו. אזרבייג'ן אירחה את גמר הליגה האירופית לשנת 2019. תיאטרון הדרמה הרוסית בן המאה שנים בהנהלת אלכסנדר שרובסקי. דמוגרפיה
 אוכלוסיית אזרבייג'ן מונה כ-10.1 מיליון איש. מעט יותר ממחצית האוכלוסייה היא עירונית. כשני מיליון תושבים גרים בבירה באקו ובסביבותיה. ממוצע הילודה הוא 1.7 לאישה. תוחלת החיים הממוצע היא 66.87 שנים. 91.6% מהתושבים הם אזרים. המיעוט הגדול ביותר הם הלזגינים שמנו ב-2009 2% מן האוכלוסייה. 1.3% מהאוכלוסייה היא ממוצא רוסי. בעבר, הייתה אוכלוסייה זו גדולה יותר אך תושבים רוסים רבים יצאו מן המדינה לאחר שקיבלה עצמאות. אזרים רבים היגרו לאזרבייג'ן מארמניה בעקבות הסכסוך הממושך בין שתי המדינות. מנגד, כמעט כל אוכלוסיית הארמנים באזרבייג'ן התיישבה במוקד הסכסוך - חבל הארץ נגורנו קרבאך. מלבד הקבוצות האתניות שנזכרו לעיל, ישנן עוד קבוצות אתניות קטנות באזרבייג'ן, בהן טלישים (עם איראני קטן) וטורקים. רוב מכריע של תושבי אזרבייג'ן הם מוסלמים, רובם שיעים ומיעוטם סונים. מיעוט קטן משתייך לדת הנוצרית, בדרך כלל לנצרות האורתודוקסית. מלבד אלה ניתן למצוא באזרבייג'ן קהילות קטנות ממגוון דתות וכתות. רוב תושבי אזרבייג'ן מתייחסים לדת כעניין סמלי ומסורתי וגישתם לחיים היא חילונית בעיקרה. השפה העיקרית והרשמית היא אזרית, הקרובה לטורקית. כמו כן, נפוצה הרוסית בקרב תושביה ואזרחיה המעיד גם על תקופתה כחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר.[9] יהדות אזרבייג'ן
במדינה זו חיים יהודי ההרים (נודעים גם בכינויים "יהודים קווקזים"), לכל המאוחר, מהמאה ה-3–5 לספירה. עם התפתחותה של תעשיית הנפט בבאקו גדלה הקהילה שעד אז כללה רק את יהודי ההרים, כתוצאה מהגירת אשכנזים מאזור תחום המושב שבאימפריה הרוסית לשעבר. בשנת 1979 נמנו בה כ-35 אלף תושבים יהודים. בתחילת המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית, לפי הערכות שונות, בין כ-16 אלף לכ-30 אלף יהודים בקרב אוכלוסייתה, רובם המשתייכים לקהילת יהודי ההרים ("קווקזים"), אם כי בנוסף להם גם כ-5 אלף אשכנזים ועוד כמה מאות יהודים גאורגים. בבירה האזרית באקו ישנם שני בתי כנסת, בעיר האזרית קובה קיימים שני בתי כנסת ובית מדרש, ובעיר אוגוז שני בתי כנסת נוספים. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
