לטינית

לטינית
lingua latīna

מדינות	קריית הוותיקן
אזורים	חצי האי האיטלקי, המזרח התיכון, צפון אפריקה, אירופה
דוברים	5,000,000
כתב	אלפבית לטיני
משפחה	הודו-אירופית איטלית לטינית
לאום	קריית הוותיקן קריית הוותיקן
מוסד	האקדמיה הפונטיפיקלית ללטינית
קוד שפה	la
קוד ISO 639-1	la
קוד ISO 639-2	lat
קוד ISO 639-3	lat
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

לטינית (Lingua latīna, תעתיק: "לִינְגְּוַּה לַטִינַה"), או בשמה האחר רומית, היא שפה אחת מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית, הופצה הלטינית באמצעות כיבושי הקיסרות לכל רחבי האימפריה. הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.

מהלטינית המדוברת המכונה וולגרית ("עממית"), שהפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות, בהן רומנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, ורומאנש. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. השפה הוסיפה לשמש בכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה, ולמעשה הייתה הלטינית ללינגואה פרנקה בקרב החוגים המשכילים באירופה של ימי הביניים.

השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה, האסטרונומיה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, וקיימות הקבלות רבות בינה לבין האנגלית, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה השפה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (בהן בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.

ערך מורחב – אלפבית לטיני

הלטינית החלה להיכתב באלפבית הלטיני שנשאל מהשפה האטרוסקית. האטרוסקים קיבלו את האלפבית, ככל הנראה, מדוברי יוונית שישבו באיטליה. הגרסה הלטינית לאלפבית שונה במקצת מן היוונית, והיא הגרסה המשמשת היום לכתיבת רוב שפות העולם (שינויים קלים הוכנסו במהלך ימי הביניים).

מערכת ההגייה להלן היא שחזור צורת הגיית הלטינית הקלאסית:

פונמות בלטינית

	סדקי		וילוני		חכי		שִנִּי		שפתי (־שִנִּי)
אפי							n		m
סותם			ɡ	kʷ			d	t	b	p
חוכך		h					z	s		f
מקורב (צדי)			w		j
							l
רוטט							r
* תוספת פונמה בהתאמה

• B - נהגה כהגיית בי"ת
• C - נהגה כהגיית כ"ף (מתועתק מלטינית קלאסית תמיד כ-"ק"; מלטינית מאוחרת כ"צ'" לפני E, I או Y)
• CH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. נהגה בלטינית קלאסית ככ"ף מנושפת (בדומה לכ"ף רפה בעברית). מקביל לאות היוונית Χ ("כי")
• D - נהגה כהגיית דל"ת
• F - נהגה כהגיית פ"א רפה
• G - נהגה כהגיית גימ"ל
• H - נהגה כהגיית ה"א
• I - נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני תנועה אחרת
• K - נהגה כהגיית כ"ף (מופיע במילים ספורות בלבד, בעיקר ממקור אטרוסקי או פניקי)
• L - נהגה כהגיית למ"ד
• M - נהגה כהגיית מ"ם
• N - נהגה כהגיית נו"ן
• P - נהגה כהגיית פ"א
• PH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Φ ("פי") היוונית, בדומה לפ"ה רפה בעברית
• QU - נהגה כהגיית KW
• R - נהגה כהגיית רי"ש (ככל הנראה, רי"ש "מתגלגלת", כמו בספרדית או באיטלקית)
• S - נהגה כהגיית סמ"ך
• T - נהגה כהגיית ת"ו
• TH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Θ ("תטא") ביוונית.
• V - נהגה כהגיית ו"ו עיצורית (כמו W באנגלית)
• X - נהגה קְס או גְז.
• Z - נהגה כ-זי"ן או כ-דְז (מופיע בעיקר במילים ממקור יווני)

בלטינית קלאסית (שדוברה על ידי מלומדים) משוחזרות חמש תנועות בסיסיות: a e i o u. כיוון שמשך ההגייה הוא פונמי בלטינית, כל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה, וכפי שקורה בשפות רבות, התנועות הקצרות נוטות להתמרכז (לֵיהגוֹת במרכז חלל הפה). על כן למעשה יש עשר תנועות, ונוספת עליהן תנועת /y/ במילים שנשאלו מיוונית.

• A - נהגית כהגיית פתח.
• A - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית פתח ארוכה.
• E - נהגית כהגיית צירה פתוח (בין פתח לצירי).
• E - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית צירה מוארך.
• I - נהגית כהגיית חיריק פתוחה (בין חיריק לצירי).
• I - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חיריק ארוכה.
• U - נהגית כהגיית קובוץ פתוח (בין חולם לקובוץ).
• U - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית קובוץ מוארך.
• O - נהגית כהגיית חולם פתוח (בין חולם לפתח).
• O - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חולם ארוכה.
• Y - נהגית כהגיית Ü בגרמנית או U בצרפתית (שימשה לרישום מילים שאולות ממקור יווני).

• AE או Æ - נהגה כהגיית אַי.
• OE או Œ - נהגה כהגיית אוֹי.
• AV - נהגה כהגיית אַוּ.
• EI - נהגה כהגיית אֶי.
• EV - נהגה כהגיית אֶוּ.

הלטינית איננה שפה מדוברת, ואין כללים מחייבים לגבי אופן הגייתה, אך יש מספר מסורות הגייה. האפיפיור לשעבר בנדיקטוס השישה עשר, למשל, שהוא ממוצא גרמני, קורא את התפילות הלטיניות על-פי המסורת הגרמנית, כלומר, הוא יהגה ecce כ"אקְצה", בשעה שחבריו החשמנים ממוצא איטלקי יהגו "אצּ'ה/אטּשׁה" (ettše).

בישראל הייתה מקובלת בחוגים הקלאסיים הגייה שמקורה בגרמניה, זאת משום שהמורים היו, ברובם, יוצאי גרמניה. מאז חל מהפך, וכיום יש נטייה לדבוק בהגייה הלטינית ההיסטורית. זאת ההגייה המשוחזרת לפי מחקרים בלשניים, המתבססים על תעתיקים עתיקים מהלטינית המדוברת לעברית. לפי מחקרים אלה, אין ספק שהמילה כ-ecce נהגתה, לפני 2,500 שנה, "אקּה". ואכן, בחוגים הקלאסיים בישראל כיום כך נהוג לבטא את המילה. לפיכך נהוג לומר "קיקרו" ולא "ציצרו", כפי שנהגו המורים ממוצא גרמני בעבר, או צ'יצ'רו, כפי שנוהגים האיטלקים כיום.

בלטינית מספר ההברות במילה הוא לפי מספר התנועות והדיפתונגים שבה, להלן מספר דוגמאות:

1. Ae-ta-te = Aetate (במילה 3 הברות - 2 אותיות ניקוד ודיפתונג).

2. Au-di-ve-ram = Audiveram (במילה 4 הברות - 4 אותיות ניקוד).

שתי אותיות ניקוד שביניהן אות רגילה לעולם לא תהיינה באותה ההברה (ראה בדוגמאות הנ"ל).
את ההברות מחלקים כדלקמן:

1. אות רגילה בין שתי אותיות ניקוד תצטרף תמיד לאות הניקוד שאחריה (ראה בדוגמאות הנ"ל).

2. צירוף שתי אותיות רגילות (או יותר):

א. אות שלאחריה L או R תצטרף אליהן (A-gri, Pu-bli-cus).

ב. בכל שאר האותיות, האות הראשונה בצירוף תצטרף לאות הניקוד שקדמה לה (Vic-to-ri-a, E-ges-tas).

ההברה האחרונה במשפט נקראת ultima (אולטימה), הלפני אחרונה penult (פי-נולט) וזאת שלפניה antepenult (אנטי פינולט).

הצירוף nct מתחלק כך: nc-t.

לטינית היא שפה שבה משתמשים ב"גזע" המילה, או שורשה, ואליו מוסיפים תוספות, בדרך כלל בסוף השורש על מנת לציין את פרטי המילה - מין, מספר, ויחסה בשמות עצם, שמות תואר, וכינוי הגוף (הליך הקרוי הטיה או בלעז declension), או גוף, מספר, זמן, מנח (פעיל/סביל), ומודוס בפעלים (בדומה לבניינים בדקדוק העברי, ובלעז conjugation).

לדוגמה, שם העצם amicus, שפירושו "חבר" (צורת שייכות amicī, בניין ראשון) מסתיים ב-us, מה שמלמד על מינו (זכר), מספרו (יחיד), והיחסה שלו (יחס ישר - Nominative). ישנם שמות עצם שאי אפשר לדעת מה הוא מינם לפי צורת היחסה הישרה שלו, למשל המילה manus (צורת שייכות manūs, בניין רביעי) שפירושה "יד", והיא ממין נקבה. על מנת להימנע מטעויות תחביריות, יש לדעת את מין שם העצם. דבר זה מקבל חשיבות כאשר משתמשים בשמות תואר, אשר צריכים להתאים לשם העצם אותו הם מתארים במין, יחסה, ומספר. כך "ילד טוב" יהיה "puer bonus" בעוד ש"ילדה טובה" תהיה "puella bona".

הפועל cantō, שפירושו "אני שר" צורתו מלמדת על גוף (ראשון), מספר (יחיד), זמן (הווה), מנח (פעיל), ומודוס (חיווי).

בלטינית יש חמש הטיות לשמות עצם, שמות תואר, וכינויי גוף, וארבעה בניינים לפעלים.

לשמות עצם ישנן חמש הטיות אפשריות, ולכל הטיה שש יחסות אפשריות. היחסות הן:

• ישרה/נושא (nominative) - יחסת הנושא.
• שייכות (genitive) - יחסת השייכות (של X)
• עקיפה (dative) - יחסת המושא העקיף (ל- X)
• ישירה (accusative) - יחסת המושא הישיר (את X)
• שימוש (ablative) - יחסת השימוש (מתוך X)
• קריאה (vocative) - לקריאה ישירה לאדם/חפץ (לדוגמה - "הגם אתה, ברוטוס?" בלטינית - "Et tu, Brute" - השם "ברוטוס" מופיע ביחסת הקריאה.

הטבלה הבאה מציגה את ההטיות האפשריות לפי יחסה של מרבית שמות העצם:

שמות עצם
	יחיד									רבים
	ראשונה	שנייה		שלישית			רביעית		חמישית	ראשונה	שנייה		שלישית				רביעית		חמישית
יחסה	נקבה	זכר	סתמי	זכר/נקבה	סתמי	I	זכר/נקבה	סתמי	זכר/נקבה	נקבה	זכר	סתמי	זכר/נקבה	I	סתמי	I	זכר/נקבה	סתמי	זכר/נקבה
ישרה (nominative)	a	us	um	-	-	-	us	ū	ēs	ae	ī	a	ēs	-	a	ia	ūs	ua	ēs
שייכות (genitive)	ae	ī	-	is	-	-	ūs	ū	ēī, eī	ārum	ōrum	-	um	ium	-	ium	uum	-	ērum
עקיפה (dative)	ae	ō	-	ī	-	-	uī	ū	ēī, eī	īs	īs	-	ibus	-	-	-	ibus	-	ēbus
ישירה (accusative)	am	um	-	em	[nom]	-	um	ū	em	as	ōs	a	ēs	-	a	ia	ūs	ua	ēs
שימוש (ablative)	ā	ō	-	e	-	ī	ū	ū	ē	īs	īs	-	ibus	-	-	-	ibus	-	ēbus
קריאה (vocative)	a	e	um	-	-	-	-	-	-	ae	ī	a	-	-	-	-	-	-	-

• במקום שלא מצוין אחרת, המין הסתמי זהה לזכר.

על מנת לדעת איך להטות שם עצם, יש לדעת מה מינו (זכר, נקבה, או סתמי) ומה ההטיה הנכונה שלו. אפשר לזכור את הפרט הזה אם זוכרים את צורת השייכות של שם העצם. לדוגמה, שם העצם "חבר" - amicus, ביחסת השייכות שלו הוא amicī, ולפיכך יציית על פי רוב להטיה השנייה (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה amicōs). לעומתו שם העצם "פרי" frūctus, צורת השייכות שלו היא fructūs, ולכן הוא יציית להטיה הרביעית (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה גם כן fructūs).

גם בפעלים לוקחים את שורש הפועל, ואליו מוסיפים תוספות אשר מצביעות על הגוף, המספר, הזמן, המנח, והמודוס.

הגופים והמספר - ראשון ביחיד או ברבים (אני / אנחנו); שני ביחיד או ברבים (את/אתה / אתם/אתן); ושלישי ביחיד או ברבים (הוא/היא / הם/הן).

המנח (אנ') - האם הפועל הוא פעיל או סביל.

המודוס - האם הוא במודוס חיווי (בלועזית: אינדיקטיב), ציווי, תילוי (בלועזית: סובג'נקטיב subjunctive) וכדומה.

הזמן - הווה, עתיד, עתיד מושלם (future perfect), עבר לא נשלם (imperfect), עבר (perfect), עבר מושלם (pluperfect).

בנוסף, אפשר להשתמש בשורש הפועל על מנת להרכיב את צורת המקור של הפועל (למשל "לאכול"), את שם הפעולה ("אכילה"), את צורת בינוני הפועל ("אוכל"), ואת צורת הסופינום (supine).

על מנת לדעת כיצד להטות פועל לכל צורותיו, יש לדעת עליו ארבעה פרטים -- צורת הווה יחיד (לדוגמה - אני אוכל - cenō), צורת מקור (cenāre), צורת עבר (cenāvī) וצורת הסופינום (cenātum).

הפעלים מתחלקים לארבעה בניינים ראשיים, ועוד כמה פעלים חריגים אשר אינם מצייתים תמיד לאותם הכללים.

בניין ראשון

פעלים בניין ראשון - cenō, cenāre, cenāvī, cenātum. שורש הפועל - cen
	ציווי imperative		הווה (present)								עבר לא מושלם (imperfect)								עתיד (future)
	יחיד	רבים	יחיד				רבים				יחיד				רבים				יחיד		רבים
גוף			חיווי	סביל	תילוי	תילוי סביל	ח'	סב'	ת'	ת' סב'	ח'	סב'	ת' *	ת' סב'*	ח'	סב'	ת' *	ת' סב'*	ח'	סב'	ח'	סב'
ראשון			ō	or	em	er	mus	mur	ēmus	ēmur	bam	bar	m *	r *	āmus	āmur	mus *	mur *	bō	bor	bimus	bimur
שני	ā	te	s	ris/ere	ēs	ēris/re	tis	minī	ētis	ēminī	bās	bāris	s *	ris *	ātis	bāminī	tis *	mīnī *	bis	beris	bitis	biminī
שלישי			t	tur	et	ētur	nt	ntur	ent	entur	bat	bātur	t *	tur *	bant	bantur	nt *	ntur *	bit	bitur	bunt	buntur

(*) בעבר לא מושלם, צורת התילוי היא זו של המקור (לדוגמה - cenāre) בתוספת הסופית המופיעה בטבלה.

פעלים בניין ראשון - זמנים מושלמים שורש הפועל בזמנים אלו הוא שורש העבר (לדוגמה -cenāv-) אליו מתווספות הסופיות.
	עבר (perfect)								עבר מושלם (pulperfect)								עתיד מושלם (future perfect)
גוף	יחיד				רבים				יחיד				רבים				יחיד		רבים
	אינד.	סביל **	תילוי	תילוי סביל **	ח'	סב' **	ת'	ת' סב' **	ח'	סב' **	ת'	ת' סב' **	ח'	סב' **	ת'	ת' סב' **	ח'	סב'**	ח'	סב' **
ראשון	ī	sum+	erim	sim+	imus	sumus+	erīmus	sīmus+	eram	eram+	issem	essem+	erāmus	erāmus+	issēmus	essēmus+	erō	erō+	erimus	erimus+
שני	istī	es+	erīs	sis+	istis	estis+	erītis	sītis	erās	erās+	issēs	essēs+	erātis	erātis+	issētis	essētis+	eris	eris+	eritis	eritis+
שלישי	it	est+	erit	sit+	ērunt ēre	sunt+	erint	sint+	erat	erat+	isset	esset+	erant	erant+	issent	essent+	erit	erit+	erint	erunt+

(**) לצורות הסביל בזמנים אלו משתמשים בשורש הסופינום (לדוגמה cenatum) בתוספת ההטיה המתאימה של sum המופיעה בטבלה.

הבניין השני דומה לבניין הראשון, אך צורת הפעולה היא עם ē במקום ā. לדוגמה - moneō, monēre (לייעץ) ובעבר הצורה היא uī-, לדוגמה - monuī. הצורה הרביעית היא על פי רוב itum- (לדוגמה monitum). שאר השינויים מופיעים בטבלה.

פעלים בניין שני - moneō, monēre, monuī, monitum (לייעץ)
	ציווי imperative		הווה (present
	יחיד	רבים	יחיד				רבים
גוף			חיווי	סביל	תילוי	תילוי סביל	ח'	סב'	ת'	ת' סב'
ראשון					am	ar			āmus	āmur
שני	e	te			ās	āris			ātis	āminī
שלישי					at	ātur			ānt	āntur

הבניין השלישי שונה מהשני בכך שה- e בשורש הפועל קצרה ולא ארוכה. צורות העבר והסופינום בבניין זה אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:

פעלים בניין שלישי- dīcō, dicere, dīxī, dictum (לדבר) שורש הפועל - dic
	ציווי imperative		הווה (present)								עבר לא מושלם (imperfect)								עתיד (future)
	יחיד	רבים	יחיד				רבים				יחיד				רבים				יחיד		רבים
גוף			חיווי	סביל	תילוי	תילוי סביל	ח'	סב'	ת'	ת' סב'	ח'	סב'	ת' *	ת' סב'*	ח'	סב'	ת' *	ת' סב'*	ח'	סב'	ח'	סב'
ראשון					am	ar	imus	imur	āmus	āmur	ēbam	ēbar			ēbāmus	ēbāmur			am	ar	ēmus	ēmur
שני	-	ite	is	eris	ās	āris	itis	iminī	ātis	āminī	bās	ēbāris			ēbātis	ēbāminī			ēs	ēris	ētis	ēminī
שלישי			it	itur	at	ātur	unt	untur	ant	untur	ēbat	ēbātur			ēbant	ēbantur			et	ētur	ent	entur

הבניין הרביעי מתאפיין ב- ī בשורש הפועל. צורות העבר והסופינום שלו אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:

פעלים בניין רביעי- veniō, venīre, venī, ventum(לבוא) שורש הפועל - venī
	ציווי imperative		הווה (present)
	יחיד	רבים	יחיד				רבים
גוף			חיווי	סביל	תילוי	תילוי סביל	ח'	סב'	ת'	ת' סב'
ראשון					am	ar	īmus	īmur	āmus	āmur
שני	ī	īte	īs	ris	ās	āris	ītis	minī	ātis	āminī
שלישי			t	tur	at	antur	iunt	untur	ant	antur

ניתן לראות שישנן צורות שחוזרות על עצמן, כך שמילה כמו dicam יכולה להיות גם מילה בגוף ראשון, הווה, תילוי, יחיד וגם גוף ראשון, עתיד, חיווי, יחיד. תרגום המילה במקרה זה חייב יהיה להתבסס על ההקשר.

בשל העובדה שצורת המילה מלמדת על תפקידה התחבירי, אין משמעות רבה לסדר המילים במשפט. זאת בניגוד לעברית מודרנית, שבה סדר המילים עשוי לשנות את המשמעות. לדוגמה, במשפט "ילד ראה כלב", ה"ילד" הוא הנושא, "ראה" הוא הנשוא, ו"כלב" היא המושא הישיר. אם נהפוך את סדר המילים ("כלב ראה ילד") משמעות המשפט תשתנה. בלטינית המשפט "puer canem vidit" ללא קשר לסדר המילים במשפט, יגיד תמיד "ילד ראה כלב". עם זאת, נהוג שמשפט בלטינית יהיה "נושא-מושא-נשוא", אך מבנה זה משתנה תכופות בשירה ובפרוזה.

• קטגוריה:מילים וביטויים בלטינית

• גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים. ירושלים, הוצאת מאגנס, תשמ"ב (מהדורה שנייה, מתוקנת ומורחבת).(הספר בקטלוג ULI)
• נתן שפיגל ודבורה גילולה, מילון לטיני-עברי. ירושלים, האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודים קלאסיים, תשל"ה.
• נתן שפיגל, דקדוק רומי. ירושלים, האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודים קלאסיים, תשכ"ח.
• חיים רוזן, יסודות הלשון הרומית. תל אביב, חברת "אמנות" בע"מ, תשכ"ז. 2 חלקים.
• אברהם ארואטי, מבוא ללטינית, ספר לימוד מקיף ללימוד יסודות השפה הלטינית, 2022 (הוצאת המחבר).

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיפדיה בשפה זו: לטינית
ערך מילוני בוויקימילון: לָטִינִית
ציטוטים בוויקיציטוט: לטינית
ספר לימוד בוויקיספר: לטינית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לטינית

• מילון אנגלי-לטיני-עברי
• קובצי קול המדגימים את ההגייה הלטינית המשוערת
• תפילת האדון בהגייה קלאסית משוחזרת, סרטון באתר יוטיוב
• WORDS - מילון לטינית-אנגלית אנגלית-לטינית מקוון
• הניו יורק טיימס, המילון הלטיני השלם עדיין לא הושלם, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2019
• לטינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, מילון עברי-לטיני ולטיני-עברי, מאה 15, פירנצה, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• מבוא ללטינית: קורס מלא ללימוד לטינית קלאסית (מבוסס על ספר הלימוד מאת אברהם ארואטי)
• שפה לטינית, דף שער בספרייה הלאומית