|
לטביה
לַטְבִיָה (בלטבית: Latvija), או בשמה הרשמי רפובליקת לטביה (Latvijas Republika), היא מדינה באזור הבלטי בצפון-מזרח אירופה. מאז קבלת עצמאותה ב-1918 היא אחת משלוש המדינות הבלטיות, יחד עם אסטוניה וליטא. היא גובלת באסטוניה מצפון, בליטא מדרום, ברוסיה ממזרח, ובבלארוס מדרום-מזרח, וחולקת גבול ימי עם שוודיה ממערב. לטביה מורכבת משלושה חבלים עיקריים: ליבוניה, קורלנד ולטגליה. ההתיישבות באזור החלה כבר במאה השישית. האזור היה נתון לשליטתם של מנהיגי שבטים מקומיים ושל אבירי מסדרים שונים שביססו שליטה בנקודות שונות באזור. במאה ה-16 בשל לחץ בלתי פוסק ממזרח מצד שליטי נסיכות מוסקבה, פנו האבירים לעזרת פולין ובכך עברה השליטה בפועל באזור לידי הפולנים. בתקופה זו התחלק האזור לדוכסויות: דוכסות קורלנד וליפלנד. ליפלנד נפלה לידי השוודים ב-1629 ובעקבות המלחמה הצפונית הגדולה לידי האימפריה הרוסית, וקורלנד סופחה אף היא לאימפריה לקראת סוף המאה ה-18 (1795) עם חלוקת פולין השלישית. כך עלה גם בגורלו של מחוז פילטן ששמר עד אז על עצמאות פוליטית. שטחי לטגליה הסתפחו לאימפריה הרוסית רק במהלך המאה ה-19 ובכך הושלמה בפועל ההשתלטות הרוסית על האזור כולו. למרות זאת, הייתה למיעוט הגרמני בחלק המערבי של האזור השפעה ניכרת על אורח החיים הפרטי והציבורי, בתי הספר היו גרמניים וההתנהלות הכללית הייתה מערבית ושונה מזו של יתר האימפריה הרוסית. טרום מלחמת העולם הראשונה התבססה כלכלת האזור, רמת החיים עלתה והאוכלוסייה גדלה במהירות. מלחמת העולם חיסלה את התעשייה הלטבית, המפעלים ששרדו הועברו לעומק רוסיה והאוכלוסייה הצטמקה בכ-40%. מיד לאחר כניעת גרמניה ב-1918 הכריזה המועצה הלאומית הזמנית של לטביה על עצמאות, אך בינואר 1919 כבש הצבא האדום את ריגה וכונן בה משטר לטבי קומוניסטי. רק ב-1920 הצליח הצבא הלטבי להדוף את הפולשים מכל הצדדים וכונן הסכם שלום בין לטביה לברית המועצות ולגרמניה. פחות משנה אחרי חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ובעקבותיו, פלש הצבא האדום ביוני 1940 ללטביה וכונן בה ממשלה חדשה פרו-סובייטית. הוכרז על בחירות מוקדמות שבהן זכו המועמדים הפרו-סובייטים ב-97.8% מן הקולות, הוכרז על כינון משטר סובייטי והוגשה בקשה להצטרף לברית המועצות, בקשה שאושרה בראשית אוגוסט. מיד בראשית מבצע ברברוסה הפציצו הגרמנים את ערי לטביה ופלשו לתוכה. הפולשים זכו לתמיכתם של לאומנים לטבים שנקעה נפשם מן השליטה הסובייטית, הגרמנים השלימו את השתלטותם על לטביה ביולי 1941, הם צירפו אותה לאוסטלאנד (שכללה גם את ליטא, אסטוניה ובלארוס) כמחוז לטביה. הלטבים איבדו את עצמאותם למרות קשריהם החמים של הלאומנים הלטבים עם הנאצים, אך ב-1942 זכו לאוטונומיה של השלטון המקומי. הצבא הלאומי והמשטרה הלטבית שהוקמו אז, היו כפופים לשלטונות הס"ס. באוקטובר 1944 שב הצבא האדום וכבש את המדינה כשהוא מכונן מחדש את הרפובליקה הסובייטית של לטביה. עד התפרקות ברית המועצות היו המדינות הבלטיות חלק מברית המועצות. לטביה הפכה למדינה עצמאית ב-21 באוגוסט 1991.[6] בשנת 2004 הצטרפה לטביה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.[7] בשנת 2016 הצטרפה לטביה לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). אוכלוסיית לטביה מונה (נכון ל-2013) 1,957,200 תושבים. שטח המדינה 64,589 קמ"ר. עיר הבירה ריגה היא גם העיר הגדולה ביותר במדינה. לצדה בולטות ערים מרכזיות אחרות: דאוגבפילס, ליפאיה, ילגבה ויורמלה. הים הבלטי ממתן את האקלים במדינה והוא עונתי ממוזג. היסטוריה
אזור לטביה נודע בעבר בשם 'ליבוניה' (Livonia) ו'לטגליה' (Latgalia) - ארצות בהן שכנו שני עמים בלטים אשר מהם יצא העם, התרבות והשפה הלטבית. רוב האזור היה תחת השפעת מסדר האבירים הטבטונים הגרמני החל מהמאה ה-13. במאות ה18 וה-19, השתלטה רוסיה על לטביה ואזורים סמוכים ולטביה הפכה לחלק מהאימפריה הרוסית. לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת העולם הראשונה הכריזה לטביה על עצמאותה בנובמבר 1918. תקופת העצמאות הזו נמשכה זמן קצר בלבד, לאחר שברית המועצות סיפחה את המדינה ב-17 ביוני 1940 בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב משנת 1939. פרט לתקופת כיבוש נאצי קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה, נשארה לטביה סובייטית עד שרפורמות בקומוניזם הסובייטי כמו הגלאסנוסט גירו את תנועת העצמאות הלטבית, ולטביה זכתה לעצמאות מחודשת ב-21 באוגוסט 1991, זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות.[6] מאז עצמאותה חיזקה לטביה את קשריה עם המערב, הורידה את תלותה ברוסיה לאפסית, והתקרבה לעולם המערבי. במשאל עם שנערך ב-20 בספטמבר 2003 הצביעו הלטבים בעד הצטרפות לאיחוד האירופי,[8] והצטרפותה של לטביה נכנסה לתוקף ב-1 במאי 2004. לטביה גם הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.[7] שורשיו של העם הלטביהתרבות הלטבית המוכרת כיום מורכבת ומושפעת בבסיסה משתי תרבויות עיקריות וידועות בהיסטוריה הלטבית, התרבות הליבונית והתרבות הלטגלית. העם הליבוני היה ברובו על שפת הים הבלטי באזור המוכר כיום כמפרץ ריגה. התרבות הליבונית הייתה מורכבת ומושפעת משתי תרבויות, פינית ובלטית. התרבות הפינית השפיעה על שפתם הליבונית, שהיא שפה אוראלית פינית שדומה לאסטונית, לפינית ולהונגרית. מנהגיו של העם הליבוני היו דומים יותר לעמים הבלטים שישבו באותם הזמנים (תחילת האלף השני) באזור לטביה וליטא העכשווי. כיום כמעט ואין עדויות לתרבות ולעם הליבוני ולשפתו, פרט לכמה מוזיאונים קטנים ברחבי לטביה ו-12 כפרים קטנים אשר מוגדרים כליבונים ברחבי לטביה, כדוגמת הכפר יאונציאמס בפאתי ריגה, והשפה מדוברת בפי כ-200 איש בלבד. התרבות השנייה אשר השפיעה באופן משמעותי על התרבות הלטבית היא התרבות הלטגלית, תרבות של עם אשר התיישב ברוב האזור המזרחי של לטביה כיום. העם הלטגלי היה מושפע גם בשפתו הלטגלית וגם בתרבותו מהתרבויות הבלטיות באזור בלבד ומעט מאוד מהצפוניות. בניגוד לליבונים ללטגלים יש עדויות רבות ושפתם עדיין מדוברת בפי 200,000 איש ברחבי לטביה וברוסיה בגבול הלטבי. השפה הלטגלית נחשבת כיום כבת או אחות לשפה הלטבית כאשר הדמיון ביניהן עצום. כמו כן דרכיהם ומנהגיהם של הלטגלים דומים מאוד לאלו של הלטבים. שלטון רוסי וסובייטישטח לטביה הנוכחית היה ברובו בשליטת המסדר הליבוני שהוקם בתחילת המאה ה-13. במהלך המאה ה-16 התרחשה באזור מלחמת ליבוניה, שבסיומה חולק רוב שטחן של המדינות הבלטיות של היום בין שוודיה לבין איחוד פולין-ליטא. בעקבות מלחמת הצפון השתלטה האימפריה הרוסית על השטחים שהיו בשליטה שוודית, ובהמשך המאה ה-18 שטחים שהיו חלק של איחוד פולין-ליטא סופחו גם הם לרוסיה. במשך שנים נהנה שטח זה מאוטונומיה משמעותית לעומת שטחים אחרים של האימפריה הרוסית. בחצי השני של המאה ה-19, בעקבות פעילות ועדה בה השתתף בין היתר אנטולי גסמן, שונו חוקים רבים, והממשל באזור התקרב לשיטה שהייתה הנהוגה ברחבי רוסיה. לאחר שקרסה האימפריה הרוסית בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר זכתה לטביה לעצמאות מחודשת לאחר שנים רבות של שליטה רוסית. עצמאות זו לא האריכה ימים. לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, חולקו רוב מזרח אירופה וצפון-מזרחה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות. בשנת 1940 פלשו הסובייטים אל לטביה וכבשו אותה, ושנה לאחר מכן היא נכבשה בידי גרמניה הנאצית. במשך שנתיים הייתה לטביה תחת משטר נאצי, כחלק מנציבות הרייך אוסטלנד, עד כיבושה מחדש ב-1943 על ידי הצבא האדום. עם הכיבוש מחדש הוקמה רפובליקה סובייטית שנקראה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית. במשך השנים סבל העם הלטבי מהשלטון הסובייטי ופיתח שנאה של ממש נגד השלטון ונגד הרוסים שקיבלו עידוד מהשלטון להתיישב בלטביה[דרוש מקור]. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים החלו פעולות לאומיות בכמה מהרפובליקות של ברית המועצות. תנועת העצמאות הלטבית קיבלה גירוי והחלה במאבק נגד השלטון הסובייטי עד הכרזת העצמאות של לטביה ב-21 באוגוסט 1991, וכך הוקמה הרפובליקה של לטביה (בלטבית: Latvijas Republika). הרפובליקה הנוכחיתלאחר הכרזת העצמאות חזרו הסמל והדגל לשימוש לטבי רשמי ונוצר יחס שלילי כלפי הרוסים ברחבי המדינה. הרשויות הקשו מאוד על הרוסים לקבל את הזכות להתיישב בלטביה ולקבל אזרחות ודרשו מהם לעבור מבחנים רבים בשפה הלטבית על השפה, התרבות וההיסטוריה הלטבית על מנת לקבל את הזכות הזו. במשך השנים הראשונות של העצמאות גם היו רעיונות, קריאות ואהדה רבה מצד העם הלטבי לגרש את כל האזרחים והתושבים הרוסים חזרה לרוסיה, אך מעשים אלה סוכלו על ידי לחץ רב של רוסיה באו"ם. לטביה התקבלה לאו"ם והחלה לשפר ולהדק יחסיה עם מערב אירופה וצפון אמריקה על ידי יצירת קשרים חדשים ויחסי מסחר. הדבר הוביל להורדת התלות ברוסיה לאפס מרצון ולהתנתקות ממנה. עם השנים יחסים אלו התהדקו כאשר לטביה נכנסה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי. פוליטיקה
ה"סאימה" (Saeima) הוא הפרלמנט של לטביה, המונה 100 מושבים ונבחר בבחירות ישירות כל ארבע שנים. הסאימה בוחר את הנשיא, וזה ממנה ראש ממשלה שיחד עם ממשלתו מהווים את הרשות המבצעת של הממשל. ראש המדינה הוא הנשיא ובידיו נמצאות רוב סמכויות השלטון. בנוסף, ביכולתו לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות מוקדמות. יחסי חוץהמדינות הבלטיותאחד הקשרים החשובים ביותר של לטביה הוא עם שאר המדינות הבלטיות: אסטוניה וליטא אשר גובלות בה מצפון ומדרום בהתאמה. רוב הייצוא של לטביה הוא למדינות אלו וגם חלק מכובד מהייבוא למדינה הוא ממדינות אלו. מדי שנה נערכת "פסגת הבלטיות" באחת משלוש המדינות בהם נפגשים שלושת הנשיאים והשרים החשובים, כגון שרי החוץ ושרי הביטחון. בפסגה זו הם נוהגים לתכנן פעילויות צבאיות וכלכליות משותפות. אחד מההחלטות הצבאיות העיקריות הוא "חיל האוויר הבלטי": שילוב של שלושת חילות האוויר הבלטיים במטרה להגן על הנתיבים האוויריים של המדינות. עם השנים גם נאט"ו עזרה והשתתפה בתוכנית זו. יחסי לטביה-ישראל
לאחר הכרזת העצמאות של לטביה, הכירה בה ישראל ב-4 בספטמבר 1991. לישראל יש שגרירות בריגה וללטביה יש שגרירות בתל אביב ושלוש קונסוליות: בחיפה, אשדוד ואילת. בשנת 2008 ביקר נשיא לטביה ואלדיס זאטלרס בישראל. בביקור זה נפגש עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק. הפגישה הרשמית האחרונה הייתה בביקורו של שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן ביולי 2010 בריגה עם הנשיא הלטבי ואלדיס זאטלרס, ראש הממשלה ואלדיס דומברובסקיס, שר החוץ ובכירים נוספים בממשל הלטבי. צבא וביטחון
מחוזות.png)
מאז קבלת העצמאות מברית המועצות, חלוקת המחוזות בלטביה עברה שינויים משמעותיים מספר פעמים. החל משנת 2021 לטביה מחולקת ל-36 מחוזות המכונים "נובדס" (novads). ל-7 ערים יש מעמד ארצי נפרד: כלכלהלאחר פירוק ברית המועצות והקמת מדינה עצמאית בוצעו רפורמות נרחבות בכלכלה. בשנת 1999 לטביה נכנסה לארגון הסחר העולמי. כלכלת לטביה התאוששה מהמשבר הפיננסי של שנת 1998 ברוסיה, בעיקר בזכות הקפדת הממשלה על משמעת פיסקלית והמעבר ההדרגתי ליצוא למדינות האיחוד האירופי, מה שהקטין את התלות המסחרית ברוסיה. רוב החברות, הבנקים ונכסי הדלא-ניידי עברו הפרטה. לטביה הצטרפה לארגון הסחר העולמי בפברואר 1999 ולאיחוד האירופי במאי 2004. הגירעון המסחרי הגדול הוא הדאגה הכלכלית העיקרית כעת. עד למשבר הכלכלי ב-2008 לטביה זכתה לאחת הצמיחות הגבוהות ביותר באירופה שהגיע בממוצע של 8.4% לשנה. בעקבות המשבר הכלכלי ב-2008 קרן המטבע הבינלאומית אישרה מתן סיוע כספי ללטביה בשווי 1.68 מיליארד יורו,[9] ומחירי הנדל"ן בלטביה צנחו ב-45% ממחירם לפני המשבר, דבר המציב את לטביה במקום הראשון בנפילת מחירי הנדל"ן. האבטלה, (בדומה לליטא), עלתה ל-17.8%, והכלכלה כולה הצטמצמה ב-18%. נתונים אלו הציבו את לטביה כאחת המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהמשבר באירופה.[10] כתוצאה מהמשבר הכלכלי, אחוז הבלתי מועסקים גדל מכ-5.4% בשנת 2007 לכ-22% באפריל 2010. עם זאת, החל מקיץ 2010 התאוששה הכלכלה.[11] בשנת 2010 דורגה לטביה במקום הראשון בעולם בעליית מחירי הנדל"ן, כאשר רשמה עלייה של 21.18%.[12] בשנת 2014 לטביה עברה לשימוש באירו.[13] בנוסף לתעשיות המסורתיות, במדינה מתפתחות תעשיות מתקדמות בתחום אלקטרוניקה ומחשוב. בין החברות בתחום חברת Joom למסחר אלקטרוני וחברה שפיתחה תוכנה Zabbix. בשנת 2016 התקבלה לטביה לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי. תחבורהבשטח המדינה קיימות כ-2263 ק"מ מסילות רכבת, מהם כ-258 ק"מ מחושמלות. תנועת הרכבות החלה כבר בשנת 1860 ורכבת חשמלית פועלת משנת 1966. נמל תעופה ראשון נבנה בשנות ה-20 של המאה ה-20. החל משנת 1937 החלו לפעול טיסות מסחריות סדירות. נכון לעתה, נמל תעופה בינלאומי היחיד הוא נמל התעופה הבינלאומי ריגה. הנמלים הראשיים של המדינה נמצאים בריגה וונטספילס. כמו כן פועלות מעבורות המקשרות את נמלי נוסעים עם ערים לחופי הים הבלטי. אורך הכבישים הכולל מגיע לכ-20 אלף ק"מ. 15 כבישים הוגדרו כבעלי חשיבות ארצית. כמו כן דרך המדינה עוברים 5 כבישים בעלי חשיבות כלל אירופית. גאוגרפיהחלק נכבד משטחה של לטביה מכוסה יערות, ולמדינה יש גם יותר מ-12,000 נחלים קטנים ומעל 3,000 אגמים. רוב שטח המדינה הוא מישורים פוריים עם מעט גבעות במזרח. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא "גאיזינקלנס" (Gaizinkalns), בגובה של 312 מטר. לשון הים הרדודה שנקראת מפרץ ריגה נמצאת בצפון-מערב המדינה. הבירה ריגה נמצאת לחופי מפרץ זה, בשפך נהר הדאוגבה (Daugava). ערים מרכזיות נוספות הן דאוגבפילס (Daugavpils) שנמצאת במעלה הנהר ולִיֶפאיה (Liepāja) שנמצאת על החוף הבלטי. האקלים הבלטי הוא ימי ממוזג, הקיץ קריר והחורף מתון יחסית ומושלג. באזורים המרוחקים מהחוף, הטמפרטורות קיצוניות יותר והאקלים קרוב יותר לאקלים יבשתי לח. דמוגרפיה לאומיםבלטביה חיים, נכון לשנת 2018, 1.91 מיליון תושבים; לעומת כ-2.7 מיליון תושבים בשנת 1989 (כשהייתה עדיין חלק מברית המועצות). התושבים מתחלקים ללאומים הבאים: 62.2% לטבים, 25.2% רוסים, 3.2% בלארוסים, 2.2% אוקראינים, 2.1% פולנים, 0.3% צוענים, 0.2% יהודים, ו-0.1% גרמנים ו-0.1% אסטונים. דתותהאוכלוסייה בלטביה מתחלקת לאמונות הבאות:
בלטביה כ-4,721 יהודים. דת הדייבטוריבה, הטוענת לשורשים היסטוריים במיתולוגיה הקדם-נוצרית, התפתחה בלטביה ומרוכזת בה. שפותלטבית, שהיא אחת מהשפות הבלטיות, היא השפה הרשמית היחידה, אך גם רוסית נפוצה. בלטביה מדוברות גם בלארוסית, אוקראינית, ליטאית, פולנית, יידיש, עברית, אסטונית, גרמנית, ליבונית, לטגלית ואנגלית. יהודי לטביה
 בלטביה היה ישוב יהודי כבר במאה ה-16. היהודים התרכזו בעיירות בתחום המושב, בהן הותר להם לשבת, וכן בערים הראשיות, כדוגמת ריגה, דאוגבפילס, באוסק, ילגבה ועוד. בתחילת המאה ה-20 חיו בלטביה כ-200,000 יהודים. רוב היהודים עסקו במסחר והיו מבוססים מבחינה כלכלית ברובם. בשואת העם היהודי פעלו רבים מבני העם הלטבי בשיתוף פעולה עם הגרמנים, רצחו ופרעו ביהודים שלא הצליחו להימלט או להגר קודם לכן.[14] רוב יהודי לטביה שנותרו נרצחו בבורות ההריגה, בגטאות וביערות כדוגמת טבח יער רומבולה. בשנת 1943 כבר נותר בלטביה רק שריד מיהדות לטביה המפוארת, כ-5,000 יהודים בשלושה גטאות ובמספר מחנות עבודה. לאחר המלחמה, חזרו חלק מהיהודים שהספיקו להימלט, וגילו שרוב בני משפחתם נספו והיו אף משפחות שלא נשאר להן זכר. יוצא דופן היה יאניס ליפקה, חסיד אומות העולם אשר הציל כ-60 מיהודי ריגה והסביבה. בשנות ה-70 נטע עץ בשדרות "חסידי אומות העולם" ביד ושם. ב-14.6.1941 הוגלו רבים מאזרחי לטביה לסיביר, כחלק מהטרור הסטליניסטי, בהם גם יהודים. בעקבות הגליה זאת נמנעו יהודים רבים מלברוח מהכיבוש הנאצי לרוסיה, מכיוון שעדיין לא היה ברור איזו מהסכנות גדולה יותר. בנוסף, היעדרות של בני משפחה בוגרים מנעה את בריחתם של ילדים וזקנים שלא יכלו לעבור את תלאות הדרך לבדם. היהודים שנותרו בשנת 1941 בלטביה, נרצחו ברובם המוחלט בשואה. הקהילה היהודית ששרדה את השואה מנתה בעיקר את אלה מהם ששרדו את הגולאגים וחזרו ללטביה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בשנת 1948, הוגלו לסיביר בשנית חלק מהאנשים שחזרו משם קודם. בשנת 1970 מנו היהודים ברפובליקה כ-36,600 יהודים. עד לשנת 1987 עלו כשליש מהם למדינת ישראל. בהתאם לנתוני מפקד אוכלוסין משנת 2018 התגוררו בלטביה 4721 יהודים שהם כ-0.2% מאוכלוסיית לטביה. בפברואר 2022, אישר הפרלמנט הלטבי להקצות 40 מיליון אירו לשימור המורשת היהודית במדינה, להנצחת השואה ולתמיכה בקהילה היהודית ובניצולי השואה.[15] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
