|
הרפובליקה העממית של סין
הרפובליקה העממית של סין (בסינית מפושטת: 中华人民共和国, בפין-יין: Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó, בתעתיק: ג'וֹנְגְּ-חוּאָה רֵנְמִין גוֹנְגְ-חֶה-גּוּוֹ; נקראת בקיצור סין העממית, סין הקומוניסטית או רק סין) היא מדינה במזרח אסיה. אוכלוסייתה מונה כ-1.4 מיליארד תושבים, שנייה רק להודו. בגודל שטחה, ממוקמת סין במקום החמישי בעולם. היא גובלת ב-14 מדינות: קוריאה הצפונית, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר, לאוס ווייטנאם. הרפובליקה העממית של סין הוקמה בשנת 1949. היא מחולקת ל-33 מחוזות מנהליים.[8] מאז, היא טוענת לריבונות על האי טאיוואן ומספר איים נוספים הנמצאים בשליטת טאיוואן, וכן על איי סנקאקו שבשליטת יפן. המונח "סין היבשתית" מבדיל בין הרפובליקה הסינית שעל האי טאיוואן, לבין הרפובליקה העממית של סין. מאז 2021, גברה המתיחות בין המדינות על רקע תביעת הריבונות של סין היבשתית על טאיוואן העצמאית. המשטר הסיני הוא משטר חד-מפלגתי הנשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. זאת אף על פי שרוב החוקרים לא מגדירים אותו כמשטר קומוניסטי או סוציאליסטי, אלא כדיקטטוריה.[דרוש מקור] התאגדויות הנחשבות סכנה עבור המשטר, כגון הפאלון גונג ותנועות לשחרור טיבט, נרדפות על ידי השלטונות, ומחבריהן נמנעות לעיתים תכופות זכויות האדם. בשנת 2018 סימן דו"ח החירות המקוונת של Freedom House (אנ') את סין כמובילה עולמית במודל שלטון טוטליטרי עדכני, אותו מאמצות מדינות נוספות המנסות להתקרב לסין. כלכלת סין, נכון לשנת 2018, היא השנייה בגודלה בעולם. למרות זאת, סין אינה חברה בארגון המדינות המתועשות הן משום שהתמ"ג לנפש שלה נמוך בהשוואה למדינות המפותחות והן מסיבות פוליטיות אחרות. לסין הצבא הגדול בעולם מבחינת כוח אדם. תקציב הביטחון של סין שני רק לארצות הברית.[9] בנוסף, סין היא מדינה החמושה בנשק גרעיני וחתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
היסטוריה
על פי הערכות, כלכלת סין הייתה הכלכלה הגדולה בעולם למשך תקופה ארוכה, החל מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-19. ככל הידוע, נכון לתחילת המאה ה-19 כלכלת סין הייתה שליש מהתמ"ג העולמי.[10] למרות העוצמה הכלכלית שלה, לא הצליחה סין לתרגם זאת לעוצמה דיפלומטית,[11] ובמהלך המאה ה-19 נכנסה סין לסדרת מאבקים מול האימפריה הבריטית, שהחלישו אותה משמעותית בהשוואה לאימפריות העולות מאירופה. בשנת 1949 הסתיימה מלחמת האזרחים הסינית בין הקומוניסטים ללאומנים בניצחונם של הקומוניסטים. שרידי הלאומנים ברחו לאי טאיוואן. ב-1 באוקטובר הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית הסינית כמדינה קומוניסטית. לאחר כינון שלטונם יזם מאו סדרה של תוכניות פיתוח כלכליות שהשאפתנית בהן הייתה "הקפיצה הגדולה קדימה" (1961-1958), שהביאה למותם של עשרות מיליוני סינים ברעב. מאו ועמיתיו לשלטון ניהלו שורה ארוכה של מסעות טיהורים, שהביאו לכליאתם ולמותם של מיליונים נוספים. מסע הטיהורים הידוע ביותר נערך בתקופת "מהפכת התרבות" ונמשך רשמית בין 1966–1976. לאחר מותו של מאו, לאחר פרק זמן, עלה לשלטון דנג שיאופינג. הוא החל ברפורמות כלכליות של מעבר לשוק חופשי – לטענתו על מנת להקל את הלחץ על האוכלוסייה. למרות זאת, המפלגה הקומוניסטית נותרה המפלגה החוקית היחידה בסין. הרפובליקה העממית קיבלה את חוקתה הנוכחית ב-4 בדצמבר 1982. פוליטיקה
לפי פרסומיה הרשמיים, סין העממית היא מדינה קומוניסטית, אך פרשנות זו לא מקובלת על כל חוקרי מדע המדינה. הניסיונות לתאר בפשטות את המבנה הפוליטי של סין לא עלו בצורה יפה. המשטר תואר כדיקטטורה המשלבת אלמנטים של משטר אוטוריטרי, סוציאליסטי וקומוניסטי. משטרה של סין, אם מתעלמים מהשפעת המפלגה הקומוניסטית על הפוליטיקה הסינית ואי קיום בחירות ישירות וחופשיות, ייחשב כמשטר פרלמנטרי, אך בפועל מתפקד במבנהו כמשטר נשיאותי הדומה למשטרים הנשיאותיים בקוריאה הדרומית ובפרו. ממשלת הרפובליקה העממית של סין נמצאת תחת פיקוחה של המפלגה הקומוניסטית של סין. אף על פי שהיו אי אלו צעדים ליברליים, הסינים לא איפשרו קיום מפלגות חדשות. למרות זאת, היחס לכלכלה השתנה, ובשלושת העשורים האחרונים כלכלת סין צומחת בממוצע בקצב של 10-9% בשנה.[12] בראש סין עומד נשיא. רשמית תפקיד הנשיא הוא תפקיד טקסי בלבד, אך החל משנת 1993 הנשיא מחזיק גם בתפקידי מזכ"ל המפלגה ויושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית. תפקידים אלה מקנים לנשיא סמכויות פוליטיות נרחבות. תפקיד ראש הממשלה הוא תיאום פעולות הממשלה ועמידה בראש הביורוקרטיה הסינית. רשמית, הפרלמנט הסיני הוא פרלמנט חד-ביתי, הקונגרס הלאומי העממי, אך בפועל הוועידה הפוליטית העממית המייעצת יכולה להיחשב כבית עליון. הקונגרס, על כל 3000 ציריו, מתכנס רק פעם בשנה ובדרך כלל מאציל מסמכויותיו לוועדה המתמדת. לכן, בפועל, הקונגרס הלאומי העממי אינו אלא "בובה" של המפלגה, ואפילו ניתן לתארו כחבר אלקטורים חסר סמכויות. צנזורה היא דבר שבשגרה בסין. המפלגה הקומוניסטית מדכאת כל תנועה שלדעתם מהווה איום על ההגמוניה של המפלגה. למרות זאת, עקב הרפורמות הליברליות, התקשורת קיבלה מעט חופש, ובתחילת המאה ה-21 ניתן בה ביטוי גם לקשייה של המדינה. אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית לא מאפשרת עליית כוחות מתחרים, ופעילות מחאה ברמה הלאומית נאסרת, ניתן חופש יחסי ברמה המקומית, והתושבים מביעים לעיתים מחאה מקומית בצורת הפגנה, דבר שהשלטונות מאפשרים במידת מה. מידת התמיכה שהמפלגה זוכה לה בקרב האוכלוסייה איננה ברורה, היות שאין בחירות חופשיות. בשנת 2018 סימן דו"ח החירות המקוונת של Freedom House (אנ') את הרפובליקה העממית של סין כמדינה המנסה להפוך למובילה העולמית של מודל טוטליטרי עדכני אשר יתאים למאה ה-21, וסימן כסכנה לחופש הביטוי את ההשפעה של סין על מדינות רבות בעולם שמנסות לאמץ את מודל השלטון הסיני: "בשעה שחברות דמוקרטיות נאבקות עם האתגרים של סביבה מקוונת מסוכנת יותר, מנהיגים בבייג'ינג הגבירו את מאמציהם להשתמש במדיה דיגיטלית כדי להעצים את כוחם בסין ומחוצה לה. בשנה שקדמה לדו"ח, אירחה ממשלת סין אישים מעשרות מדינות לסמינרים בני שבועיים או שלושה שעסקו במערכת הצנזורה והמעקב המקיפה שלה", וסיכם: "מגוון מדינות נעות בכיוון של סמכותנות דיגיטלית באמצעות אימוץ המודל הסיני של צנזורה מקיפה ומערכות מעקב אוטומטיות".[13] יחסי החוץ
סין מקיימת יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם, אך טוענת לבעלות על טאיוואן, ולא מקיימת איתה יחסים רשמיים, למרות יחסי מסחר ותיירות הדוקים. בנוסף לכך היא מתנגדת לטנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14 של טיבט. לצד התחזקותה הכלכלית בראשית המאה ה-21, שואפת סין להגביר את מעמדה הבינלאומי והשפעתה, ולתרגם את עוצמתה הכלכלית לעוצמה דיפלומטית. השאיפות הללו מגיעות בעיקר מאינטרסים כלכליים, אולם גם מצורכי פנים – הרצון להציג בפני אזרחי סין מצג שסין היא מדינה מצליחה בכל קנה מידה, שחוזרת לימי התהילה הגדולים שלה.[14] סין ממצבת את עצמה כמודל לחיקוי עבור מדינות לא ליברליות רבות. ממשלים דיקטטוריים רבים ניצבו זמן רב מול הנוסחה שהייתה נהוגה במחצית השנייה של המאה ה-20, דמוקרטיה ליברלית עם צמיחה כלכלית, או משטר דיכוי עם קשיים כלכליים. סין היא מודל ייחודי של צמיחה כלכלית משגשגת לצד משטר אוטוקרטי מובהק, וחלק מהשפעתה הרבה של סין על מדינות רבות הוא ניסיון להוות מודל לחיקוי בהקשר זה.[13][14] אחת השאיפות המרכזיות של סין בעשור השני של המאה ה-21 היא יזמת "החגורה והדרך", בה שואפים הסינים לחדש את דרך המשי ההיסטורית בגרסה מודרנית יותר, וליצור מערכת תובלה יבשתית וימית שתאפשר לשנע סחורות במהירות למזרח התיכון ולאירופה. שאיפות אלו עודדו את סין לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות רבות במזרח התיכון, וסין ייחודית בכך שהיא מקיימת יחסים דיפלומטיים פוריים גם עם מדינות המשויכות בדרך כלל לשני צידי מתרס יריבים בדיפלומטיה העולמית – לדוגמה, עם איראן מצד אחד, ועם ישראל וערב הסעודית מצד שני. האינטרסים של סין מעודדים אותה לשאוף ליציבות המשטרים במזרח התיכון, והיא מנסה במידת מה לסייע במניעת הפיכות שעלולות להקשות על שיתוף הפעולה הכלכלי. קשריה בעולם הערבי והסיוע שלה ליציבות מדינות אלו משתלמים לה גם בהקשרים נוספים – הן בחיזוק קשרי המסחר סביב הנפט של מדינות ערב, והן בהעלמת עין דיפלומטית מדיכוי האוכלוסייה המוסלמית האויגורית שבמחוז שינג'יאנג.[14] סין מרבה להלוות סכומים גדולים למדינות מתפתחות,[15] וארצות הברית האשימה את סין שהיא מספקת את ההלוואות ללא בטוחות סבירות במטרה להביא את המדינות לחדלות פרעון, שתאפשר לסין להשתלט על נכסים של המדינות. האשמות אלו נתלו במספר מקרים ספציפיים,[15] למשל, העברת נמל ימי מסרי לנקה לסין, לאחר שסרי לנקה לא עמדה בהלוואות לסין,[15] או הכפפת מרבית עתודות הנפט של אקוודור לשליטת סין בתמורה לכיסוי הלוואות.[16] עם זאת, מחקר של קבוצת רודיום, המפרסמת עצמאית מחקרים הקשורים לסין והמערב, הראה שמקרים אלו הם מיעוט, ושבדרך כלל במקרים של אי עמידה בחובות, סין מבצעת פריסה מחדש של התשלומים, תוך ויתור או דחייה של חלק מהחובות.[17][15] בשנת 2023 פרסם צוות של מכון המידע AidData (אנ') כי לפי ממצאיו במקביל לחובות הרשמיים שמנהלת סין, היא מקיימת מערכת מקבילה של חובות "נסתרים". באופן זה 88 מדינות חייבות לסין לפחות עוד לפחות 385 מיליארד דולר מעבר לסכומים הרשמיים. ועל פי צוות המכון משתמשת סין במניפולציות פיננסיות שונות כדי לקבל קדימות על החובות, על חשבון מלוות אחרות.[18] סין וישראל
ישראל הייתה מהמדינות הראשונות שהכירו בסין העממית מייד עם היווסדה. בתחילת שנות ה-50, נראה היה כי שתי המדינות יכוננו קשרים דיפלומטיים ביניהן אולם הקמת גוש המדינות הבלתי-מזדהות וכינוסה של ועידת באנדונג ב-1955, סיכלה סופית ניסיונות אלו. ממחצית שנות ה-50 ועד מחצית שנות ה-70, הייתה סין גורם עוין לישראל. היא תמכה באופן בלתי-מסויג בעמדה הערבית והפלסטינית, אירחה את נציגי אש"ף במעמד של שגרירות וטענה כי הבעיה במזרח התיכון תיפתר רק עם חיסולה של ישראל. מותו של מאו ב-1976 יצר שינוי במדיניות הסינית כלפי ישראל ובין שתי המדינות החלו קשרים בלתי-רשמיים, בעיקר בתחומי מסחר ותעשיית הנשק. לאחר שנים של גישושים, כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים בתחילת 1992. יחסים אלו נשארו טובים ותקינים עד היום, אם כי הם אותגרו מעט בעקבות משבר הפלקון בין שתי המדינות בשנת 2000. בשנת 2014, בעקבות שיחות דיפלומטיות, שוקם הקשר ואף הנשיא לשעבר שמעון פרס יצא לשליחות דיפלומטית לסין. בשנת 2017 השתתפה תזמורת הנוער הלאומית של ישראל בפסטיבל מוזיקה בשינגדאו שבסין. זכויות האזרח
סוגיית זכויות האזרח בסין עוררה ביקורת רחבה במדינות מערביות. לממשלה כוח רב מול האזרחים והיא מפעילה אותו על פי שיקוליה. לדוגמה, הממשלה העתיקה מאות אלפי אזרחים מבתיהם, ללא אפשרות של התנגדות, כדי לבנות את אחד מהסכרים הגדולים בעולם. בנוסף, העתיקה תושבים לצורך ארגון אולימפיאדת בייג'ינג. הענישה בסין היא חמורה ולפי ארגון "אמנסטי" סין ניצבת בראש המדינות המובילות בעולם בהוצאות להורג. חלק מההוצאות להורג הן חשאיות והמשטר מסתיר אותן. ניתן להוציא להורג במדינה זו על כ-60 פשעים שונים, בהם גם עבירות סמים, שוחד, מעילה והונאת מס. על פי נתוני אמנסטי בשנת 2007 הוצאו להורג בסין לפחות 470 איש.[19] עם התפתחות הטכנולוגיה של העשור השני של המאה ה-21, הקימה ממשלת סין מערך ריגול המוני סביב המיעוט האויגורי במחוז שינג'יאנג, הכולל פריסה רחבה במיוחד של מצלמות עם טכנולוגיית זיהוי פנים וזיהוי תנועה, תחנות משטרה וציוד האזנה, לצד רישום מפורט של התושבים, מאפייניהם והתנהגותם.[20] בעקבות דיווחים בכלי תקשורת מערביים על כליאתם של מיליוני אויגורים ללא משפט במחנות חינוך מחדש ומעשי עינויים שונים, הטילה ממשלת ארצות הברית סנקציות כלכליות על סין, כחלק ממלחמת הסחר בין המדינות.[21] על פי תחקיר של הניו יורק טיימס, החל משנת 2017 החלו יחידות משטרה מקומיות לפרוס מערכות ריגול מקומיות גם בערים רבות שמחוץ למחוז שינג'יאנג[22] (ראו דיכוי העם האויגורי). כלכלה
עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20, התפקיד שמילאה סין בכלכלה העולמית היה שולי יחסית. בתקופה זו אומנם הצליחה סין לייצר פיתוח כלכלי, אך הפיתוח לא הצליח להדביק את הגידול באוכלוסייה, ולכן רמת החיים בסין ירדה למרות הגידול המעשי בהון.[11] בסוף 1978, לצד מדיניות צמצום הילודה שפתרה את הבעיות הכלכליות שיצר הגידול המאסיבי באוכלוסייה,[11] התחילה הנהגת סין לבצע רפורמות כלכליות, במטרה להעביר את סין משיטת כלכלה ריכוזית לשיטה המשלבת גם שוק חופשי, תוך כדי שמירה על פיקוח הדוק בתחומים מסוימים כמו בנקאות. בתחום החקלאות עברה סין משיטת האחריות הקולקטיבית לחקלאות פרטית. בתעשייה, מנהלי המפעלים קיבלו עצמאות וסמכות גדולה יותר; הכלכלה נפתחה לסחר חוץ. הממשלה שמה דגש על העלאת ההכנסה והצריכה האישית, תוך כדי הכנסת שיטות ניהול חדשות על מנת לשפר את התפוקה. הממשלה התמקדה בסחר חוץ כמנוע הצמיחה הראשי של המשק הסיני. למטרה זו הגדירה מעל 2,000 אזורי סחר מיוחדים, שבהם יש חוקים נוקשים פחות והכלכלה חופשית יותר. התוצאה הייתה גידול מסיבי של פי 70 בתמ"ג ריאלי ופי 48 בתמ"ג ריאלי לנפש משנת 1978 עד שנת 2014, מה שהפך את הכלכלה הסינית לגדולה בעולם לפי תמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה. הצמיחה הכלכלית הובילה לירידה חדה בעוני המוחלט לצד גידול חד באי השוויון, אך למרות זאת ההכנסה עלתה דרסטית – פי 7.5 בהכנסה ממוצעת לפי כוח קנייה לפי נתוני קרן "Gapminder",[23] והייתה צמיחה של 11.45% בתמ"ג לנפש מ-1990 עד 2014 לפי נתוני הבנק העולמי.[24] סין היבשתית היא חברה בארגון הסחר העולמי. העודף במאזן המסחרי של סין נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. לסין העממית יצא שם של מדינה שהייצור בה זול במיוחד – בעיקר בזכות ההוצאות הנמוכות על שכר העובדים, והיצוא הסיני מהווה כ-20% מהתמ"ג (2017).[25] בסוף חודש יוני 2018, על רקע מלחמת הסחר בין סין לארצות הברית, הודיעה ממשלת סין כי לאור התחייבותה להמשיך ולפתח את כלכלת המדינה, בכוונתה להקל באופן משמעותי על השקעות זרות בשורה של תחומים, לרבות בנקאות, רכב, רשתות חשמל וגידולים חקלאיים.[26] ההקלות נכנסו לתוקף ב-28 ביולי 2018. בנוסף הודיע משרד המסחר בסין כי החל מסוף אוגוסט 2018 יוטל מכס בגובה 25 אחוזים על יבוא אמריקאי בשווי 16 מיליארדי דולרים שיכלול שורה ארוכה של מוצרים – מלבד נפט גולמי.[27] הכרזה זו לא הוסברה על ידי גורם רשמי, אולם נראה כי מדובר בתגובה להכרזה האמריקאית לפיה יוטלו מכסים על יבוא מסין בשווי זהה,[28] שממנה הוחרג הנפט בשל התלות הסינית בנפט זר. חלוקה מנהלית
סין מורכבת מ-22 מחוזות (הממשלה המרכזית מחשיבה את טאיוואן כמחוז ה-23; בנוסף לכך, היא טוענת לחזקה על מספר איים בים סין הדרומי). פרט למחוזות אלו ישנם חמישה מחוזות אוטונומיים, המזוהים עם מיעוטים שונים, ארבעה מחוזות עירוניים לארבע הערים הגדולות של סין ושני אזורים מנהליים מיוחדים. לחצו כדי להקטין חזרה
 המחוזות:
מחוזות אוטונומיים:
מחוזות עירוניים:
אזורים מנהליים מיוחדים: גאוגרפיההרפובליקה העממית הסינית היא המדינה הרביעית בשטחה בעולם, אחרי רוסיה, קנדה וארצות הברית, והמדינה שגובלת בהכי הרבה מדינות. בסין יש מגוון רחב של נופים: רמות ענק והרים במערב ושפלה במזרח; כתוצאה מכך, הנהרות זורמים ממערב למזרח. כמעט כל הנהרות בסין נשפכים לימים השוליים של האוקיינוס השקט שממזרחהּ: הים הצהוב, ים סין המזרחי וים סין הדרומי. רוב השטחים הראויים לעיבוד חקלאי נמצאים לאורך שני הנהרות המרכזיים: נהר הצַ'אנג-ג'יאנְג (長江), המכונה גם "יאנגצה", ונהר הְווַאנְג-הֶה (黃河), המכונה "הנהר הצהוב". כל אחד מהם היה מרכז של תרבויות סיניות עתיקות. נהרות חשובים נוספים הם סי-ג'יאנג (西江), מקונג ברהמפוטרה ואמור. במזרח – לאורך חופי הים הצהוב וים סין המזרחי – נמצאים מישורים, המאוכלסים בצפיפות. החוף של ים סין הדרומי הוא הררי ובדרום סין רכסי הרים רבים. בצפון-מערב סין יש מישור סחף ענק ומדרום לו מישור עם הרים בעלי גובה בינוני הנושק להימאליה; אזור זה כולל חלק מהאוורסט. בצפון-מערב המדינה ישנן רמות גבוהות בעלות אקלים צחיח; שם נמצאים מדבריות גובי וטַקְלַמַקָן. תהליך המדבור בסין התעצם, וסופות חול הפכו למחזה נפוץ באביב. האקלים בסין מגוון מאוד: מאקלים טרופי לחופי ים סין הדרומי ועד אקלים סובארקטי באזור חרבין. החי בסין.jpg)
בסין קיים מגוון רחב של מינים המותאמים לתנאי סביבה שונים ומרובים, מחופיו הצפוניים של האוקיינוס השקט ועד ליערות הגשם שבדרום ולהרי ההימאליה בדרום מערבה. בנוסף לכך ישנם אזורי טיבט, המכילים מספר מינים ייחודיים. בסין ישנם 7,516 מיני חולייתנים הכוללים 4,936 מיני דגים, 1,269 מיני עופות, 562 מיני יונקים, 403 מיני זוחלים ו-346 מיני דו-חיים. סין היא המדינה המגוונת ביותר במינים מחוץ לאזור הטרופי, והשלישית במספר מיני היונקים, השמינית במספר מיני העופות והשביעית במספר מיני הזוחלים. דמוגרפיה
מגמות ותחזיות דמוגרפיות
ההנהגה הסינית מנסה להגביל את אוכלוסייתה המונה מעל למיליארד נפשות, ומפקחת על מספר הילדים הנולדים. עד ינואר 2016 נהגה נורמה לפיה משפחות עירוניות הורשו להביא לעולם רק ילד אחד, ומשפחות כפריות (מבני ההאן בלבד) הורשו להביא לעולם שני ילדים, במקרים בהם היילוד הראשון היה בת. הנימוק לכך היה שבכפר יש צורך בבנים, המתאימים יותר לעבודה פיזית. תוצאת מדיניות זו הייתה ילודה סלקטיבית וטיפול חסר בתינוקות בנות. מבחינה מספרית הובילה מדיניות זו להולדת 115 בנים על כל 100 בנות – תופעה שאין לה אח ורע בארצות העולם. ההנהגה הסינית מצידה ניסתה להיאבק בתדמית הנחותה של הבנות, נתנה ביטוי בפרסומים רבים ליתרונות שיש בלידת בת, ואף הטילה סנקציות על הורים שנתפסו מנסים לבחור את מין התינוק. באוקטובר 2015 שונתה באופן רשמי המדיניות של ילד אחד למשפחה, וניתנה רשות לכל להביא שני ילדים לעולם.[29] בשנת 2021 ניתנה רשות להביא שלושה ילדים לעולם.[30] בשנת 2022, לראשונה מזה 60 שנה, אוכלוסיית סין בירידה למרות הניסיון לעודד ילודה. זאת לאחר עשרות שנים של מדיניות הפוכה.[31] תחזיות מעודכנות של צוות מחקר באקדמיית שנגחאי למדעי החברה, מהראשונים שחזו את מיתון האוכלוסייה ב-2022, מצביעות על התכווצות אוכלוסיית סין מ-1.4 מיליארד כיום לכ-525 מיליון בלבד עד שנת 2100.[32] עקב הזדקנות האוכלוסייה בסין, הגוף המחוקק העליון של סין אישר בספטמבר 2024 תוכנית להעלאת גיל הפרישה בהדרגה, לאורך 15 שנה, החל מינואר 2025. לפי התוכנית, עד 2040 גיל הפרישה לגברים יועלה מ-60 ל-63, גיל הפרישה לנשים העובדות במפעלים יעלה מ-50 ל-55, וגיל הפרישה לנשים העובדות במשרות צווארון לבן יעלה מ-55 ל-58[33]. שפות וקבוצות אתניותהשפה הרשמית של סין, שנלמדת בבתי הספר, היא מנדרינית תקנית. במחוזות מסוימים, וכן בנפות מסוימות בעלות סטטוס אוטונומי, נעשה שימוש רשמי גם בשפות מקומיות. כך למשל בטיבט ובאזורים מסוימים בסצ'ואן, גאנסו, צ'ינגהאי ויונאן מונהגת הטיבטית כשפה רשמית בנוסף למנדרינית, ובנפה האוטונומית שׂי-שְוַאנְג-בּאן-נָה (西双版纳) שבדרום חבל יונאן ניתן לראות שילוט רשמי בשפת בני הדאי. במוצהר, סין היא מדינה רב-לאומית המכירה ב-56 קבוצות מיעוטים. הרוב המכריע של הסינים משתייכים לקבוצה האתנית של ההאן (汉); הם מהווים כ-92% מהאוכלוסייה, אך מאכלסים כשליש משטחה של המדינה הסינית בלבד.[דרוש מקור]
סין סובלת ממספר בעיות רפואיות חמורות – גידול במספר נפגעי האיידס ומאות מיליוני מעשנים. בעיה נוספת שמגיעה לממדי מגפה היא צהבת נגיפית B, ומבין 350 מיליון החולים בה ברחבי העולם, כשליש גרים בסין. לעיתים קרובות גורמת מחלה זו לסרטן כבד סופני. סין מפעילה מספר תוכניות ממשלתיות לחיסון ילדים נגד הצהבת; נכון ל-2006 חוסנו 11 מיליון ילדים, שיעור שאינו גבוה דיו לעצירת התפשטות המחלה. כמו כן, יצאו מסין מספר מגפות שהתפשטו ברחבי העולם כגון סארס ומגפת הקורונה. נתונים סטטיסטייםהאומדנים הסטטיסטיים הבאים הם לשנת 2004
צבא
הצבא הסיני הוא הצבא הגדול בעולם במונחי כוח אדם. מספר הטנקים הוא השני הגדול בעולם אחרי רוסיה, וצי הצוללות הוא השני בגודלו אחרי ארצות הברית.[34] אין נתונים רשמיים על גודל תקציבו של הצבא הסיני, עקב האיפול שמטיל המשטר על המידע. ההערכות נעות בין 90 ל-400 מיליארד דולר. לסין יש מצבור גדול של נשק לא קונבנציונלי, כולל נשק גרעיני. למרות זאת, סין לא נחשבת בדרך כלל למעצמת על, אם כי השפעתה רבה במזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
.svg)
