ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לוּעַ'ה אל-עַרַבִּיַּה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; האזנהⓘⒾ) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה לעברית ולארמית, השייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמשת לכתיבת ספרים ומשלים בערבית (למעט הקוראן אשר נכתב בערבית קוראנית – להג הערבית של שבט קורייש). לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלְעַאמִّיַّה", ובניבים המערביים: الدارجة, "א-דַّארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.
באסלאם, לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית.[1] שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה נדרש כל מוסלמי לדעת את השפה.
לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי[דרושה הבהרה].[1]
הנתונים בערך זה מתייחסים לשפה הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى)
לעומת זאת באיראן, בטורקיה, בכורדיסטן ובשאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו מהערבית במידה רבה. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר שפות ברבריות), לצד הערבית.
הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב. אולם, עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול התפתחו בה ניבים רבים אחרים, ואלה נבדלים משמעותית זה מזה ומהערבית הספרותית, שמבוססת על שפת הקוראן והשירה הערבית הקלאסית.
כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של דיגלוסיה אצל דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערבים, בעיקר המוסלמים שבהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בניבים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום – אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בניבים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות התיאטרון והקולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי.
השפה הערבית כסמל סטטוס
עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי, כשלערבים יש עליונות על יתר המוסלמים. "הטבע הערבי נוטה יותר מזולתו למתינות, סלחנות, סובלנות, נדיבות, אומץ, נאמנות ולתכונות אציליות נוספות... כשאין עדיפות לערבי על כל ערבי (או עַגַ'מִי, במובן של "לא-ערבי" ובפרט פרסים) אלא ביראת שמיים. אבל אם הם שווים ביראת שמיים, אז לערבי עדיפות על זולתו". קביעה זו נתמכת בחדית' שלערבים יש מעמד רם באסלאם. וכן בטענה כי אלו השונאים את הערבים שונאים את הנביא, שכן הנביא מוחמד עצמו היה ערבי. הח'ליף עומר קבע את חלוקת הקצבאות כשהראשונים לקבל מהם הם קרובי משפחתו של הנביא, אז הערבים ורק לאחר מכן הפרסים. שיטת חלוקת קצבאות זו המשיכה דרך הח'ליפות השונות עד שהטורקים שמו לכך קץ החל מהמאה ה-11. א-נאבולסי טוען כי היו מספר של לא-ערבים שהצליחו בהצטיינות באסלאם אך הדבר "לא הושג הודות לגזעם הזר, אלא למרות עובדה זאת". ומצהיר כי אם הזר קרוב לערבים בתכונותיו הנפשיות, דרך ידיעת השפה הערבית, "הוא חכם יותר וסגולתו תהיה ברורה יותר".[2]
א-נאבולסי טוען כי ערבים פשוטי עם שהתערבבו עם זרים שאינם בקיאים בכללי הדקדוק ושמדברים לא נכון ערבית, לשונם שובשה בעקבות ההתערבבות עם זרים. כשלא-ערבים שבקיאים בכללי הדקדוק הערבי אך מתקשים בדיבור, כמו העג'מים, אינם נחשבים לערבים ולכן אינם ראויים לשאת אישה ערבייה, אפילו אם הוא חכם דת (עאלם) והיא חסרת השכלה.[2] הוא ממשיך וטוען כי העג'מים (אלו שאינם דוברים ערבית מושלמת) הם מרושעים, בורים, יהירים, השונאים את הערבים כולם ולכן גם את הנביא.[2]
הערבית כשפה שמית
הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית וכדומה:
מבנה המשפט: נשוא – נושא – מושא (השווה לעברית מקראית: "ויקרא האדם שֵמות").
זמני ביניים: צורת זמן "עתיד" של ערבית מייצגת גם זמן הווה (השווה לעברית מקראית: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", במשמעות של "אני נושא את עיניי אל ההרים").
יחסות: סיומות מוספיות של מילים, שמטרתן להעיד על תפקידה התחבירי של המילה במשפט (השווה לעברית: "הביתה" – כיחסת allative. במקרא נשתמרו יחסות נוספות – כולל שרידי יחסת הנומינאטיב הקיימת בערבית, כגון במונח המקראי "חַיְתוֹ-אֶרֶץ" – וכגון באזכור המקראי של שמו של העבד הערבי "גשם" שנקרא במקרא פעם נוספת בשם: "גשמוּ").
זוגי: הערבית שימרה מספר דקדוקי נפרד לחלוטין מן היחיד והרבים: הזוגי. מספר זה קיים (ואף מחייב) לא רק בשמות עצם (בעברית: שעתיים, או "זוגי מופשט": מחניים) אלא אף בפעלים (לא קיים בעברית).
אוצר מילים: חלק מן הדמיון באוצר המילים העברי והערבי אינו קדום: מדובר בחידושי לשון של אליעזר בן-יהודה וקודמיו, ששאלו מילים ערביות ושיוו להן צורה עברית ("אדיב", "מברק" ו"מרכז" הן מילים כאלו), אך מילים אחרות בערבית הן מילים כנעניות שלא נשתמרו בלהג העברי של הכנענית: המילים "הֻנַ" ו"הֻנַאכַּ" כמצייני מקום (בעברית משתמשים במקרים מעטים במילה דומה: הֵנָּה, אך גם שאלת המקום: "אַנָּה" וציון המקום: כְּאַן.)
הגייה: הערבית הספרותית (פֻסְחַא) שמרה, בשינויים קלים שנוצרו במשך הזמן, על הגייה הקרובה להגייה העברית המקורית: חא, עין הן אותיות לועיות; טא, צאד וקאף הן אותיות נחציות. גם הגיית הא ואליף מורגשת יותר מאשר בעברית ישראלית. רא נהגית בקצה הלשון, בניגוד להגייה הישראלית הנפוצה של רי"ש, בגב הלשון. כאף ובא תמיד נהגות כדגושות (k ו-b), בדומה להגייתן בעברית המקורית. פא תמיד נהגית כרפה (f). קיימות צורות רפות של דאל ותא (ד'אל ות'א), המייצגות את הצלילים th קולי ו-th אטום (באנגלית), בהתאמה. קיימות צורות לא-לועיות של חא ועין (ח'א וע'ין), שהראשונה מייצגת את הצליל של כ"ף רפה, והשנייה מייצגת את העיצור /ɣ/, שדומה בצלילו להגייה הישראלית הנפוצה של רי"ש (או להגייה הקדומה של גימ"ל רפה בעברית הטברנית, הבבלית, התימנית והצפון-אפריקאית). הערבית מתגדרת מכל שפה אחרת, חיה או מתה, בצלילים צ'אד וט'א (דל"ת נחצית כבדה ו-th קולית נחצית, שכיום נהגית גם כזי"ן נחצית). עם זאת, אין בערבית הבחנה בין סמ"ך ושי"ן ימנית.[3]
למרות נקודות הדמיון הרבות בין העברית והערבית, הערבית דומה יותר לשפה הארמית, בייחוד בסגנון שבו דוברה על ידי הנבטים:
כתב: הכתב הארמי הסורי, המבוסס אף הוא לכתחילה על הכתב הכנעני, הוא כתב רהוט, מתחבר ומשורבט שיוצר פונמות שונות.
מילים: מילת השאלה "מי" היא בשתי השפות "מאן".
מורפולוגיה: הארמית והערבית נוטות להשמיט מילים אוגדות, מילות זיקה או ניכוס ("למוחמד יש התגלות" הוא "למוחמד התגלות")
מבנים: צורת הפנייה הישירה ("יא"). האותיות הערביות והארמיות אל"ף ונו"ן מתחלפות עם הצורות העבריות ה"א ומ"ם. ת"ו מתחלפת עם שׁ"ין. בניין "אפעל" בארמית וערבית הוא בניין הפעיל בעברית (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה), ואילו צורת הריבוי הזכרית מסתיימת בנו"ן תחת במ"ם. (ארמית: "מאימתי קורין את שמע בשחרית?")
הערבית היא שפה שמית, שמשמרת בדייקנות מבנים שמיים קדומים למדי שלא השתמרו בעברית (למשל במבנה הפועל וביחסות). אף-על-פי-כן, היא נחשבת על ידי הבלשנים לשפה צעירה בהשוואה לעברית ולמרבית השפות השמיות, ששימרו תכונות שמיות קדומות אחרות שלא שרדו בערבית. הבולטת שבתכונות הללו היא "ו' ההיפוך" (מעתיד לעבר), אשר כן השתמרה בשפות השמיות הקדומות יותר, כגון אכדית ועברית (למשל, באכדית: מַ-אַתַּשַׁבּ; בעברית: וָ-אתיישב). אולם, בערבית קיימת מילת השלילה لَمْ (לַם) ש"הופכת" עתיד לעבר בדומה ל"ו' ההיפוך" (לַם אַכְּתֻבְּ => לא כתבתי).
הגיית השפה וכתיבתה
הדיאלקטים של השפה הערביתהתפוצה הגאוגרפית של הדיאלקטים של השפה הערבית
הערבית נכתבת באמצעות האלפבית הערבי הכולל 28 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים המציינים תנועות, הכפלת עיצור (המקביל לדגש חזק בעברית), היעדר תנועה (שווא) ועוד. 28 האותיות מציינות עיצורים, אולם בשלוש מהן משתמשים גם לציון אמות קריאה.
הערבית נכתבת מצד ימין לשמאל, כמו שפות שמיות רבות, בכתב מחובר. משום כך, קיימות לאותיות מסוימות צורות שונות כאשר הן בתחילת המילה, אמצעה או סופה. אולם, קיימות בערבית שש אותיות שאינן מתחברות לאות העוקבת להן משמאל. שש האותיות האלו הן אליף, רא, זאי, דאל, ואו, ד'אל (או בראשי תיבות: ארז דוד'). אותיות מסוימות בערבית הן בעלות אותה צורה בסיסית, כשהמבדיל ביניהן הוא הניקוד המבחין (הניקוד הדיאקריטי).
השפה הערבית מפורסמת בריבוי הסגנונות לכתיבת האותיות, שהגיע לדרגת אומנות בפני עצמה: הקליגרפיה הערבית והערבסקות.
הניבים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-מַשְרִק" (المشرق – המזרח) ו"אל-מַעְ'רִב" (المغرب – המערב). קו הגבול ("איזוגלוסה") בין קבוצות הניבים האלה הוא העיר קהיר. הניבים של צפון-אפריקה, ממערב לקהיר, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". מטבע הדברים, הניבים השונים קרובים אחד לשני בהתאם לקרבה הגאוגרפית של המדינות; כך, הניב המרוקאי דומה מאוד לניב האלג'יראי והניב התוניסאי דומה לניב הלובי (אך מעט פחות). הניבים במדינות המפרץ הפרסי כדוגמת ערב הסעודית, קטר, בחריין וכווית דומים אחד לשני וכך גם הניב הפלסטיני והירדני. שלושה ניבים ערביים עיקריים מובחנים משאר הניבים וניתן לזהותם באופן חד-חד ערכי – הניב המצרי, הניב העיראקי והניב התימני.
בנוסף, קיימות הבחנות בין ניבים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי. אפשר לראות בניבים הללו סוציולקטים או אתנולקטים, מכיוון שהשימוש בהם אינו תלוי באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר.
הערבית הקלאסית (שנהוגה היום בעיקר בכתב) שימרה 28 מתוך 29 העיצורים בשפה הפרוטו-שמית. אופן ההגייה של חלק מהעיצורים השתנה במשך הזמן, אבל ההבחנה בין העיצורים נשמרה, למעט ההבחנה בין שׁ לבין ס (העיצור הערבי ش הוא גלגול של העיצור המיוצג בעברית ב-שׂ שמאלית). בערבית אפשר למצוא הבחנות פונטיות שכבר נעלמו בעברית (גם בעברית המקראית) או בשפות שמיות אחרות. לדוגמה: שמה של העיר עזה מבוטא "ע'זّה" (העיצור ע' נשמע דומה להגיית רי"ש בעברית ישראלית). בעברית העיצור הזה התלכד עם העיצור ע כבר בתקופות קדומות.
נהגית כהגיית א, ויכולה להופיע על כל אחת מאמות הקריאה או לבדה, כתלות בניקוד שלפניה ועליה
בכתב יד קיימות צורות כתיב שונות מעט, בייחוד לאותיות האמצעיות הא, שין, סין, חא ו-ג'ים. בשתי צורות הכתב קיימים גם ניואנסים שנוצרים מחיבורים בין אותיות מסוימות, בייחוד האות לאם עם ג'ים, חא, אליף, או האות נון עם יא או תא, כאף עם אליף או לאם וכן הלאה. קיימים גם הבדלי כתב בין קאף לבין פא, או בין תא, לבין נון לבין יא, שבעזרתם היו מבדילים בין האותיות לפני שנוסף הניקוד הדיאקריטי. ניקוד זה מיוצג אף הוא בצורה שונה בכתב יד: שתי נקודות (כמו בקאף) מיוצגות על ידי קו, ואילו שלוש נקודות (ת'א, שין) על ידי "חוד" – בצורה כזו: "^" מעל האות.
לצורך כתיבת עיצורים שאינם קיימים בערבית בעת כתיבת שמות לועזיים, משתמשים דוברי הערבית באותיות ערביות קרובות או באותיות שאולות מן הפרסית. כך למשל, העיצורים בי"ת רפה, פ"א דגושה וגימ"ל, שאינם קיימים בשפה הערבית, ייכתבו כ-ﻑ, ﺏ ו-ﻍ / ق / ج / ك (בהתאמה) או כ-ڤ, پ ו-چ / گ (בהתאמה).
בערבית הספרותית (הקלאסית – הכתובה) קיימות שלוש התנועות: u, a ו־i, וכל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה (תנועה ארוכה מסומנת על ידי אם קריאה א', ו' או י' בהתאמה). קיים גם מצב של "אפס תנועה" (המקביל לשווא נח בעברית). בערבית הספרותית לא קיים שווא נע ולא תנועות "o" ו-"e", אם כי גם בהגיית הערבית הספרותית הכתובה קיימים צלילים שכאלו (לדוגמה, תנווין אלכסר [להלן] מקובל להגות "en" ולא "in").
בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומם של מילים ושמות רבים המוכרים לנו שקיימות בהם גם התנועות o (אבו ע'וש) ו־e (כפר קאסם).
בערבית אין דגש קל אלא רק דגש חזק, שנהגה כהארכה או הכפלה של העיצור. לעיתים הדגש החזק מתבטא גם בהגייה חזקה יותר. על מנת לציין דגש חזק מסמנים מעין w קטנה מעל האות, כך: _ّ. סימן זה מכונה שַׁדַّה (شَدَّة) או תַשְׁדִיד (تَشْدِيد = "חיזוק"), מאותו שורש כמו המילה שַׁדִיד شَدِيد = "חזק, עז".
תַנְװִין אל-פַתְח (פַתְחַתַאן/תַיְן – שתי פַתְחות)
ـً ا
ַן
נהגה כסיומת אַן למילה
تَنْوِين ٱلْكَسْر (كَسْرَتَان)
תַנְװִין אל-כַּסְר (כַּסְרַתַאן/תַיְן – שתי כַּסְרות)
ـٍ
ִן
נהגה כסיומת אֶן למילה
تَنْوِين ٱلضَّمّ (ضَمَّتَان)
תַנְװִין א-דַּ֗םּ (דַ֗מַּתַאן/תַיְן – שתי דַ֗מּות)
ـٌ
ֻן
נהגה כסיומת אוּּן למילה
דקדוק ערבי
השורשים
הערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשת בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים הם בדרך כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. חלק מהשורשים התלת-עיצוריים נוצרו משורשים דו-עיצוריים קדומים שהורחבו (והשווה לעברית, שגם בה ניתן למצוא תופעה דומה בגזרת הכפולים: חמם, פרר; ובגזרת ע"ו/י: שיר, טוס, שוב).
לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב, לב"ש, קר"א, שכ"ן ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות (אבל במקבילה הערבית יש ס ולא ש). קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות. ישנם גם שורשים שהשתנו אך מעט בין השפות. לדוגמה קט"ל בעברית וקת"ל בערבית.
ישנם בעברית ובערבית גם שורשים, שאין ביניהם קשר, לדוגמה, השורש ספ"ר: בעברית הוא קשור לסיפורים, למספרים ולתספורות; בערבית הוא קשור לנסיעות.
הפועל הערבי
הבניינים
בשפה הערבית ישנם 15 בניינים; עשרת הראשונים הם השימושיים ביותר, ובאופן מעשי, בשפת ימינו, לא משתמשים ביתר הבניינים. את השימוש בחמשת הנותרים ניתן למצוא בספרות ובשירה הערבית מימי הביניים. חמשת הבניינים הללו שוליים ביותר ולכל אחד מהם בין 2–5 פעלים בלבד. לתשעה מתוך עשרת הבניינים השימושיים של הערבית יש צורת בינוני פעיל וגם צורת בינוני סביל (יוצא הדופן הוא הבניין אִפְעַלַّ, שאין לו צורת בינוני כלל).
בחמישה מקרים קיים גם דמיון צורה וגם משמעות בין בנייני השפה הערבית לבין בנייני השפה העברית המודרנית: בניין פָּעַל העברי הוא המקביל ל-פַעַלַ הערבי, בניין נפעל (בניין הסביל של פעל) העברי מקביל לבניין אִנְפַעַלַ הערבי, בניין הִפְעִיל העברי ל-אַפְעַלַ הערבי, בניין פִּעֵל מקביל ל-פַאעַלַ הערבי ומקבילות גם שתי צורות הפעולה החוזרת של פִּעֵל ו-פַאעַלַ, שהן הִתְפַּעֵל ו-תַפַאעַלַ, בהתאמה. בערבית קיימת צורת סביל פנימי ל-6 בניינים (1, 2, 3, 4, 8, 10), בדומה לבניינים פֻּעַל ו-הֻפְעַל בעברית, שהם הסביל הפנימי של פִּעֵל ו-הִפְעִיל, בהתאמה, אבל בערבית צורות הסביל הפנימי לא נחשבות כבניינים בפני עצמם. הבדל בולט בין מערכת הבניינים הערבית והעברית הוא שבעברית יש רק בניין אחד לצורת החוזר/הדדי/עצמי ואילו בערבית יש ארבעה (ראו את הטבלה השלישית, שם מודגמות גם חלק מצורות הסביל הפנימי).
בנייני הערבית:
עשרת הבניינים הנפוצים
מספר בניין
בערבית
תעתיק לעברית
IPA
משמעות/מקביל עברי/דוגמאות
1
فَعَلَ
פַעַלַ
faʕala
בניין קל. דוגמה: كَتَبَ (kataba) = כתב
2
فَعَّلَ
פַעַّלַ
faʕʕala
משמעות הבניין: משמעות הגרימה. עשה משהו למשהו או למישהו אחר (כמו לימד, סידר, סכסך). דומה לבניין 4 במשמעותו, כמו גם למשמעות המשנית של בניין פיעל העברי. מבחינת האבולוציה של השפה, מקובל לייחס אותו לבניין פיעל בעברית. דוגמה: كَتَّبَ (kattaba) = הכתיב.
3
فَاعَلَ
פַאעַלַ
faːʕala
לרוב מתאר הגזמה או פעולה אינטנסיבית יותר מאשר הבניין הראשון. מבחינת משמעותו, הוא מקביל לשימוש בעברית, בחלק מפעלי הבניין פִּעֵל, כגון: שיבר = שבר בכוונה ובכוח. داخل (דַאחַ'לַ) = התערב בעניין לא לו – צורת ההגזמה של "נכנס".
4
أَفْعَلَ
אַפְעַלַ
afʕala
בניין הִפְעִיל – הן מבחינת משמעות והן מבחינת צורה. מקביל במשמעות לבניין השני ולכן, בערבית מדוברת פלסטינית, הוא מוחלף כמעט תמיד בבניין השני. דוגמה: أَكْتَبَ (aktaba) = הכתיב (כמו בבניין 2)
5
تَفَعَّلَ
תַפַעַّלַ
tafaʕʕala
צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 2. אין לו מקביל ברור בעברית מבחינת המשמעות. אולם, היסטורית, הוא המקביל של התפעל.
6
تَفَاعَلَ
תַפַאעַלַ
tafaːʕal
צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 3 ולכן הוא הקרוב ביותר לבניין התפעל בעברית, מבחינת משמעותו. דוגמה: تَكاتَبَ (takaataba) = התכתב.
7
إِنْفَعَلَ
אִנְפַעַלַ
infaʕala
צורת הסביל של בניין 1. מקביל לבניין נפעל בעברית. דוגמה: انْكَتَبَ (inkataba) = נכתב
8
إِفْتَعَلَ
אִפְתַעַלַ
iftaʕala
קרוב לבניין התפעל העברי בכך שיש בו תופעות מיוחדות הקשורות בפה"פ. צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 1. אין לו מקביל ברור בעברית. דוגמה: اكْتَتَبَ (iktataba) = הוסיף את שמו לרשימה (כמו נרשם ביוזמתו לקורס).
9
إِفْعَلَّ
אִפְעַלַّ
ifʕalla
שינה צבע או מצב. כמו בפעלים העבריים "החוויר", "הסמיק" או "השמין", דהיינו, משמעותו המשנית של בניין "הפעיל" בעברית.
10
إِسْتَفْعَلَ
אִסְתַפְעַלַ
istafʕala
צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 4. אין לו מקביל ברור בעברית.
קשה להכליל את משמעות הבניין בשל נדירותו. אם כי ניתן להצביע על הקשר שלו לגזרת הכפולים. לדוגמה اِخْضَوْضَرَ = הפך ירקרק.
13
إِفْعَوَّلَ
אִפְעַוַّלַ
ifʕawwala
14
إِفْعَنْلَلَ
אִפְעַנְלַלַ
ifʕanlala
15
إِفْعَنْلَى
אִפְעַנְלַא
ifʕanlā
השוואת הבניינים העיקריים בערבית ובעברית
ההשוואה היא בעיקר מהבחינה ההיסטורית והמורפולוגית. פחות מבחינת המשמעות העכשווית של הבניינים. המשמעות העכשווית מופיעה בסוגריים. המספרים בטבלה מציינים את מספר הבניין הערבי.
בניין פעיל
בניין סביל
צורת סביל פנימי
בניין חוזר
בניין פעולה פשוטה
فَعَلَ 1 פָּעַל
إِنْفَعَلَ 7 נפעל
فُعِلَ 1 **
إِفْتَعَلَ 8
בניין גרימת פעולה לזולת
فَعَّلَ 2 פִּעֵל (משמעות משנית של פִּעֵל כיום)
فُعِّلَ 2 פֻּעַל
تَفَعَّلَ 5 התפעל
בניין פעולה מאומצת ומכוונת
فَاعَلَ 3 (המשמעות המרכזית של פִּעֵל כיום)
فُوعِلَ 3
تَفَاعَلَ 6
בניין גרימת פעולה לזולת
أَفْعَلَ 4 הפעיל (המשמעות המרכזית של הפעיל)
أُفْعِلَ 4 הֻפְעַל
إِسْتَفْعَلَ 10 *
בניין פעולת שינוי צבע או מצב
إِفْعَلَّ 9 (המשמעות המשנית של הפעיל)
.* הבניין העשירי, إِسْتَفْعَلَ, דומה מבחינה מורפולוגית בלבד לבניין העברי הנדיר השתפעל (משפט לדוגמה: אתמול, הסיפור השתכתב מעצמו). אולם, מבחינה היסטורית ומבחינת המשמעות, אין קשר בין השניים.
.** בעברית התנ"כית קיים בניין מקביל לזה, למשל באמרה "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף"
הגופים
בשפה הערבית קיימים שנים עשר שמות לגופים (ראו בטבלה): מדבר, מדברים, נוכח, נוכחת, נוכחים, זוג-נוכחים, נוכחות, נסתר, נסתרת, נסתרים, זוג-נסתרים, נסתרות. בעת הטיית פועל, מוספת לפועל תחילית או סיומת, האופיינית לגוף אליו הוא מוטה. אולם, אף על פי שלגופים ישנם שנים עשר שמות לגופים, ניתן לטעון כי יש שלושה עשר (ואפילו ארבעה עשר) גופים. זאת משום, שלגוף השלישי הזוגי יש הטיות שונות לזכר ולנקבה, אף על פי ששם הגוף זהה.
מדבר (גוף I)
נוכח (גוף II)
נסתר (גוף III)
יחיד
אני – أَنَا אַנַא
אתה – أَنْتَ אַנְתַ
הוא – هُوَ הֻוַ
יחידה
את – أَنْتِ אַנְתִ
היא – هِيَ הִיַ
זוג
אנחנו – نَحْنُ נַחְנֻ
"שניכם" – أَنْتُمَا אַנְתֻמַא
"שניהם" – هُمَا הֻמַא
רבים
אתם – أَنْتُمْ אַנְתֻמְ
הם – هُمْ הֻמְ
רבות
אתן – أَنْتُنَّ אַנְתֻנַّ
הן – هُنَّ הֻנַّ
לדוגמה, הפועל "לכתוב" בזמן עבר (שורש כ.ת.ב., בניין קל, במשמעות זהה לזו שבעברית).
בערבית המדוברת צורות הזוגי נטמעו בצורות הרבים וצורות הנוכחות והנסתרות נטמעו בצורת הנוכחים והנסתרים (בהתאמה).
הזמנים
בערבית יש שבעה זמנים: עבר (اَلْمَاضِي), עתיד (اَلْمُضَارِع اَلْمَرْفُوع), עתיד מנצוב (اَلْمُضَارِع اَلْمَنْصُوب), עתיד מג'זום (اَلْمُضَارِع اَلْمَجْزُوم), ציווי (اَلْأَمْر), בינוני פועל (إِسْم اَلْفَاعِل) ובינוני פעול (إِسْم اَلْمَفْعُول). צורות הבינוני משמשות בדרך כלל כשמות עצם, אך ניתן להשתמש בהן כדי לבטא את ההווה. צורה מקובלת יותר לביטוי ההווה הוא השימוש ב"זמן ביניים". כלומר: שימוש בלשון עתיד לתיאור פעולה בהווה (כמו שימוש בלשון עתיד בעברית לתיאור העבר וההווה (לדוגמה: וילך משה), או העבר לתיאור העתיד). על מנת להבחין בין צורת העתיד להווה, ניתן להוסיף את המילית سَوْفَ (סַוְףַ, sawfa) או את התחילית سَ (סַ) לפני הפועל המדגישות כי מדובר בעתיד.
צורת העבר הבסיסית היא צורתו של הנסתר. לצורך יצירת הגופים מוסיפים לצורה זו את הסיומת המתאימה לגוף. גם בעתיד הצורה הבסיסית היא צורת הנסתר, ויצירת הגופים מתבצעת על ידי החלפת התחילית והוספה, במקרה הצורך, של סיומת.
השימוש בעתיד המנצוב נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו أَنْ (אַן), המופיעה לאחר פעלים שבהם יש רצון, בקשה, תקווה וכדומה, ו-لَنْ (לַן), השוללת פעלים באופן מוחלט. צורת העתיד המנצוב היא החלפת הדמה שעל למ"ד הפועל בפתחה (למשל: תַכְּתֻבֻּ => תַכְּתֻבַּ) או שימוש בסיומת מקוצרת בגופים בעלי סיומת ארוכה (למשל: תַכְּתֻבִּינַ => תַכְּתֻבִּי).
השימוש בעתיד המג'זום נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו لَمْ (לַם), השוללת פעלים בצורת עתיד במשמעות עבר. צורת העתיד המג'זום היא החלפת הדמה של למ"ד הפועל בסכון (למשל: תַכְּתֻבֻּ => לַם תַכְּתֻבְּ) או שימוש בסיומת מקוצרת בגופים בעלי סיומת ארוכה (למשל: תַכְּתֻבִּינַ => לַם תַכְּתֻבִּי). בנוסף, בגופים חסרי סיומת, יש גם השמטה של אם קריאה בשורשים שבהם עי"ן או למ"ד הפועל היא ي או و (דוגמאות: תַקוּלֻ => לַם תַקֻלְ, תַמְשִׁי => לַם תַמְשִׁ).
צורת הציווי נוצרת על ידי השמטת התחילית מצורת העתיד המג'זום בגופים המתאימים. כאשר כתוצאה מההשמטה נוצר מצב שבו ישנו סכון על האות הראשונה, מתווספת אליף לפני הסכון.
מכיוון שצורות הבינוני הן למעשה שמות, נטייתם היא על דרך נטיית השמות.
השם הערבי
כמו הפעלים, גם מרבית השמות בערבית נגזרים מן השורשים תלת העיצוריים, המובאים למעלה.
היחסות בערבית
בערבית קיימות שלוש יחסות, המסומנות באמצעות ניקוד סופי של שמות העצם: יחסת הנושא והנשוא השמני (בערבית: رَفْع, רַפְע), המסומנת באמצעות תנועת דמה; יחסת המושא הישיר והתיאורים (نَصْب, נַצְבּ), המסומנת באמצעות תנועת פתחה; ויחסת המושא העקיף והסומך בצירוף סמיכות (جَرّ, גַ'רّ), המסומנת באמצעות תנועת כסרה. שמות לא מיודעים, למעט מחוסרי תנווין, ינוקדו בתנועות תנווין בהתאמה לתנועה הרגילה של היחסה; למשל, נושא לא-מיודע ינוקד בתנווין דמה.
לדוגמה, שם העצם המיודע الملك /al-malik/, "המלך" יופיע כ:
الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני, ("המלך אמר" – قال الملكُ, "שלמה הוא המלך" – سلمان هو الملكُ)
الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך" – رأيت الملكَ)
الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך" – جئت إلى الملكِ), או כסומך ("בית המלך" – بيت الملكِ).
המין הדקדוקי בערבית
שמות העצם בערבית מתפלגים לשני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ועל שם התואר להתאים במינו לשם העצם המתואר. לרוב מין הנקבה מאופיין באמצעות סיומת תא או תא מרבוטה, אך לכלל זה עשויים להיות יוצאי דופן. בערבית צורת היחיד של הנקבה משמשת גם לציון הרבים של עצמים משני המינים שלא מציינים בני-אדם (ראו הסעיף הבא).
הריבוי בערבית
שמות מסוימים בערבית, רבים מהם בצורות הבינוני, מקבלים ריבוי שלם הקבוע בצורתו. הריבוי השלם לזכר מתבטא בתוספת הסיומת ـُونَ (או ـِينَ ביחסות הנצב והג'ר), והריבוי השלם לנקבה מתבטא בתוספת הסיומת ـَات לשם (כאשר יש בצורת היחיד תא מרבוטה, היא נשמטת בצורת הריבוי). שמות לועזיים רבים מקבלים ריבוי שלם נקבה.
מאידך, ריבוים של שמות מסוימים הוא שבור, כלומר, צורת הרבים אינה מורכבת מצורת היחיד בתוספת סיומת. לדוגמה, הריבוי של המילה بَيْت הוא بُيُوت. קיימים משקלים רבים לריבוי השבור, אך ברוב המשקלים צורת הריבוי היא בעלת הברה אחת יותר מצורת היחיד.
כשמופיעה מילה בצורת ריבוי שאינה מתייחסת לבני אדם יותאם לה פועל, תואר, כינוי רמז או כינוי גוף בצורת נקבה יחידה. למשל: هَـٰذِهِ ٱلْبُيُوت كَبِيرَة ("הַאדִ'הִ אלְבֻּיוּת כַּבִּירַה"), תרגום מילולי: "זאת הבתים גדולה" (= הבתים האלה גדולים). לצורך העניין, גם צורות כגון شُعُوب ("שֻעוּבּ" = עמים), طَوَائِف ("טַוַואאִ'ף" = עדות) וכיוצא באלה, נחשבות כריבוי שאינו מציין בני אדם, כיוון שצורת היחיד שלהן אינה מציינת אדם אחד, אלא קבוצה. גם מילים כגון مَلَائِكَة ("מַלַאאִ'כַּה" = מלאכים) ייחשבו לריבוי שאינו מציין בני אדם, אף על פי שמייחסים להם תכונות אנושיות. בדקדוק הערבי מכונה התופעה "جَمْع غَيْر الْعَاقِل" ("גַ'מְע עַ'יְר אלְעַאקִל" ="ריבוי דברים שאינם בעלי שכל"). מורים לערבית נוהגים לכנות את התופעה בראשי התיבות: רשמב"א (ריבוי שאינו מציין בני אדם).
הזוגי
בשפה הערבית קיימת צורת זוגי (اَلْمُثَنَّى, אלמֻתַ'נַّא) הבאה לתאר שני פרטים. לעומת העברית, ששימרה חלקית את צורת הזוגי בשמות עצם מסוימים (למשל, "שעתיים" או זוגי מופשט: "שמַיִם"), אך לא בפעלים, הערבית הספרותית שימרה לחלוטין את צורת הזוגי בשם ובפועל. צורת הזוגי בשם נוצרת על ידי הוספת הסיומת ـَانِ (ـَيْنِ ביחסות הנצב והג'ר) לצורת היחיד של השם. הצורה הזוגית בערבית גזורה מצורת היחיד, והיא איננה נחשבת לסוג של רבים אלא לצורה נפרדת בפני עצמה. השימוש בצורת זוגי גורר הטיה של כל המילים במשפט, שמתייחסות לעצם הזוגי, בצורת זוגי (שווה ערך למשפט כגון: "יַלְדָּתַיִם הָלְכָָתַיִם" או "ילדתיים הלכתינה", במובן של "שתי ילדות הלכו"). צורת הזוגי מאפשרת קצרנות רבה בכתב. כך למשל "שני הילדים של שניהם": وَلَدَاهُمَا (וַלַדַאהֻמַא).
תחביר
עקב קיומן של היחסות בערבית, התחביר הערבי עשוי להיות חופשי יחסית, אך בערבית הספרותית הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפועלי הוא נשוא-נושא-מושא, ואילו בערבית המדוברת הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפועלי הוא נושא-נשוא-מושא. כאשר הפועל בא לפני מבצע הפעולה הוא בא בצורת יחיד או יחידה (בהתאם למין מבצע הפעולה), גם כאשר מבצעי הפעולה הם רבים או רבות. הפועל מותאם למבצע הפעולה במספר רק כאשר הוא בא אחרי מבצע הפעולה, דבר שקורה כאשר מבצע הפעולה מבצע יותר מפעולה אחת או בפסוקיות. המשפט השמני, לרבות השימוש באוגד, קיים אף הוא בערבית.
בערבית כמו בעברית שם התואר (להוציא שמות מספר מעל 1) עוקב אחר העצם שהוא מתאר ומתאים לו במין ובמספר. בצורת הסמיכות הנסמך קודם לסומך, בדומה לעברית.
^כאשר פתחה ושַׁדַّה מופיעות שתיהן באותה אות, הפתחה מופיעה תמיד מעל השַׁדַّה.
^כאשר כסרה ושַׁדַّה מופיעות שתיהן באותה אות, הכסרה יכולה להופיע מתחת לאות, או מתחת לשַׁדַّה.
הערות שוליים
^ 12מיכאל וינטר, כתב פולמוס מאת עבד אל-ע'ני א-נאבולסי נגד מלומד טורקי על מעמדם הדתי של 'אהל אלד'מה'. בתוך: חוה לצרוס-יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 183–194.
