|
תוכנית החלוקה
תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בין-לאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר". הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בין-לאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל. קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל והנהגת הימין הישראלי. בסופו של דבר התכנית לא יושמה במלואה, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה". מקור התוכנית
בראשית הייתה הצהרת בלפור (1917) שאושרה על ידי מנדט חבר הלאומים עבור ארץ ישראל (1922) כפי שנוסח בועידת סן רמו (1920), אמנת מונטווידאו (1933) שאשררה את משטר המנדטים והאו"ם שירש את חבר הלאומים ומחויבויותיו. סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, שנוסח בוועידת סן פרנסיסקו ב-1945 בהשפעתן של המשלחות הציוניות, מאשר את רצף התקפות של הזכויות הטריטוריאליות והאחרות שבכתב המנדט, הגירה, התיישבות צפופה, הנחת יסודות לבנייה מחדש של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שממערב לירדן ואת תקפותם של הכלים הבין-לאומיים הכוללים זכויות אלו ב-1946. הרעיון לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית וערבית עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל כוועדת פיל (1937), וועדת וודהד (1938). עוד קודם לכן העלה את הרעיון ויקטור יעקובסון, הנציג הציוני הראשון לחבר הלאומים.[1] מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP – United Nations Special Committee on Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת מחבר הלאומים אל האו"ם בפברואר 1947 ובקשתה לעצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע" או לחלופין "כיצד לתקנו". בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי השואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי בין הבריטים, שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט. בזירה הבין-לאומית, הממלכה המאוחדת נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית. הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קורפוס ספרטום"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דו"ח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947. היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית.[2] פרטי התוכנית בתוכנית נקבע כי עם תום המנדט הבריטי יחולק שטח הארץ בין מדינה יהודית לבין מדינה ערבית. השפות הרשמיות של שתי המדינות תהיינה עברית וערבית בהתאמה, אך דבר זה לא ימנע את השימוש בשפה אחרת. ירושלים ובית לחם יוכרזו שטח בין-לאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר. בנוסף, כל מדינה תקיים בחירות לאספה מכוננת שייערכו על יסודות דמוקרטיים. האספה המכוננת של כל מדינה תיצור חוקה (קונסטיטוציה) דמוקרטית למדינתה, ותבחר ממשלה קבועה במקום מועצת הממשלה הזמנית, שהוקמה על ידי הוועדה. החוקה של כל מדינה תכלול, בין היתר, את ההוראות הבאות: יישוב כל הסכסוכים הבין-לאומיים הרלוונטיים למדינה, שמירה על חופש התנועה והביקור של כל התושבים והאזרחים של המדינה האחרת בארץ ישראל ובירושלים, למעט נימוקים של ביטחון לאומי, ופיקוח של כל מדינה על המגורים בתוך גבולותיה. חלוקת השטחתוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר[3] למדינה יהודית שהיוותה בקירוב 55% משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שהיוותה בקירוב 45% משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית. אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט אך עם אוכלוסייה נרחבת) היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי. בשטחה של המדינה היהודית עם 598,000 יהודים נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של 497,000 ערבים במדינה היהודית (המספר כולל אוכלוסייה של כ-70,000 נפש במובלעת יפו וכ-90,000 בדואים בנגב) מנגד, נותרו 10,000 יהודים במדינה הערבית (725,000 ערבים) על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית,[4] בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. עקב ההימצאות של תושבים ערבים בשטח המדינה היהודית ולהפך, הציעה הוועדה שתושבים אלה יוכלו, לפי בחירתם, להיות אזרחים של מדינת הלאום שלהם,[5] ולא של המדינה בה הם גרים או לחלופין "ליהנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות"[6] במקום מושבם. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה. השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9,600 קמ"ר (כ-35%) של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה. המאבק על תמיכת המדינות בעלות זכות ההצבעהשורה של פעילים יהודים, חלקם נעדרי תפקיד רשמי אך בעלי השפעה על דרג מקבלי החלטות במדינות החברות בעצרת, גויסו על מנת להטות את אופן ההצבעה של אותן המדינות לטובת העניין הציוני. גם התקשורת האמריקנית, מחלקת המדינה של ארצות הברית, והנשיא טרומן היו נתונים תחת מכבש לחצים. חיים ויצמן תרץ זאת בפני טרומן כפעילות של "אנשים בלתי מוסמכים". על כך כתב טרומן בזיכרונותיו: "...לא זו בלבד שמסביב לאו"ם היו תנועות לחץ שלא נראו שם כמותן מעולם...דומני שמעולם לא ראיתי לחץ ותעמולה בשפע כזה מכוונים אל הבית הלבן...עקשנותם של אחדים מהמנהיגים היהודים הקיצוניים...הדאיגתני והרגיזתני...אחדים מהם אף הציעו שנלחץ על אומות ריבוניות"[7]
פגישתו עם שגריר הרפובליקה הסינית לאומות המאוחדות הביאה להימנעותה של סין בהצבעה לאחר שקודם לכן התנגדה להקמת המדינה היהודית.
החלטת עצרת האו"ם
המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל כ"כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל עד ל-1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין 14 ל-15 במאי, ולהתפנות ממרבית שטח הארץ עד לשעה זו (בפועל הוחזקה מובלעת צבאית באזור חיפה עד סוף יוני 1948). בהחלטה 181 נקבעו גם סדרי הממשל הזמני עד כינונן של המדינות החדשות, וכן נקבע שהמדינות החדשות יכריזו על עצמאותן בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. שטחים אלו הוכרזו כנייטרלים בשל אתרי הקודש הנמצאים בהם, ולפי ההצהרה יובטח חופש כניסה, גם לאזרחים של המדינה האחרת, ללא אפליה. בנוסף, הובטחה השמירה על המקומות הקדושים ולא תורשה שום פעולה שתפגע בהם. לתושבים תובטח שמירה על זכויות אנושיות וחירויות יסודיות – חופש המצפון הדת והפולחן, השפה, החינוך, הדיבור, העיתונות, האספה וההתאגדות. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ההתחייבות וכל הסכם הנובע ממנה תישאר בתקפה למשך עשר שנים; ותקפה יימשך אלא אם יודיע אחד הצדדים על סיומה מקץ שנתיים לאחר מסירת ההודעה. במשך תקופת העשור הראשונה לא תתוקן ההתחייבות או כל הסכם הנובע ממנה אלא על ידי הסכמת שני הצדדים ובאישורה של האספה הכללית של האו"ם. .png)
 ההחלטה פונה לתושבי א"י לעשות צעדים, כפי שימצאו לנכונים מצדם, להגשמת התוכנית. בנוסף, מבקשת את כל הממשלות ואת כל העמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע או לעכב בעד הוצאתן לפועל של ההמלצות הללו. תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה: ההצעה נתקבלה ברוב של יותר משני שלישים (הרוב הדרוש להחלטה מסוג זה[8]).
האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה לאומני אוטוריטארי, אשר נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם. התגובות לתוכנית החלוקהבריטניה, שנמנעה בהצבעה, הודיעה בתגובה להחלטה שהיא תפנה את כוחותיה עד 14 במאי 1948, ובמקביל הודיעה שלא תכפה את תוכנית החלוקה על הצדדים.[9] תגובת היהודיםרוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות. עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. תוכנית החלוקה זעזעה את אנשי נהריה והיישובים היהודיים בגליל המערבי, שיועדו להיות חלק ממדינה ערבית. הארגונים שכונו "הפורשים" - הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין והלח"י - דחו את תוכנית החלוקה. מנחם בגין שהיה מפקד האצ"ל אמר שזו "שואה לאומית היסטורית" והוסיף לאחר ההצבעה ש"אנחנו איננו שמחים...כי המולדת לא שוחררה. המולדת בותרה".[10] בתגובת הלח"י נכתב כי הארגון ”מברך על הכרת האו"ם בזכותו של העם העברי לעצמאות במולדתו, אך מגנה את חלוקת ארץ ישראל, שהיא פשע כלפי האמת ההיסטורית הגיאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי. העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו”.[11] בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתוכנית. עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה.[12] אחד ממנהיגי אגודת ישראל שנספו בשואה, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול,[13] וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה.[דרוש מקור] תגובת הערביםההנהגה הערבית בארץ דחתה את התוכנית מכול וכול. ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא"י לאו"ם הכריז ”קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם”.[14] אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל – באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. גם באותה העת התנגדו המנהיגים הערבים באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית[דרוש מקור]. למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה בידי ערבים, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות. יישום התוכניתהאו"ם הקים לצורך הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה ועדה מיוחדת – "ועדת ארץ ישראל" (באנגלית: United Nations Palestine Comission, UNPC). יו"ר הוועדה היה קרל ליסיצקי מצ'כוסלובקיה ומזכיר הוועדה היה איש האו"ם האמריקאי ראלף באנץ'. הוועדה אמורה הייתה להגיע לארץ ישראל אולם הבריטים מנעו את הגעתה והיא פעלה מניו יורק. ההיסטוריון אלעד בן-דרור חשף שורה של רעיונות מקוריים אותם ניסתה הוועדה לקדם כדי לממש לפחות באופן חלקי את יישום תוכנית החלוקה. בן דרור חשף גם עבודת מטה של אנשי מזכירות האו"ם שמשלב מוקדם מאוד (עוד לפני 29 בנובמבר) העריכה כי מדינה ערבית לא תקום וכי על ועדת ארץ ישראל להתאמץ להבטיח את הקמת המדינה היהודית ושרידותה אל מול האלימות הערבית הצפויה.[15] "ועדת ארץ ישראל" פורקה משפלשו מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל והמדינה היהודית, האו"ם נוכח בכשלונו לפתור את בעיית ארץ ישראל, והשיק את יוזמת התיווך בין הצדדים בהובלתו של פולקה ברנדוט.[16] החלטת החלוקה לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט אם כי לא בוטלה רשמית.[16] תוכנית החלוקה לא יושמה במלואה, אם כי בעקבותיה הסתיימה השליטה הבריטית על ארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל, שזכתה להכרה בין-לאומית נרחבת. הסיבות לאי-יישומה המלא מורכבות, אך גורמים מרכזיים היו דחייתה על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב (הליגה הערבית) שפתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה, היעדר רצון מצד בריטניה או מעצמה אחרת לפעול (בכוח) ליישומה ונחרצות היישוב היהודי ומדינת ישראל בקרבות מלחמת העצמאות (החל מתוכנית ד') שלא להצמד לקווים שהתוותה התוכנית ולא לוותר על הישגיה הטריטוריאליים בשדה המערכה בשלביה המתקדמים ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. מדינות ערב ובמיוחד ממלכת עבר הירדן לא היו מעוניינות בהקמת מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל המערבית. כחלק מיישום תוכנית החלוקה הייתה גם תוכנית האו"ם להקים מיליציה יהודית חמושה שגם היא לא מומשה בשטח. עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במנהלת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מנהלת העם בחיוניות ההכרזה ללא קביעת הגבולות. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כאישור מחודש להכרה הבין-לאומית בזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי להקמת המדינה במולדתו ההיסטורית ארץ ישראל, זכות שהוכרה לראשונה על ידי המשפט הבין-לאומי הפומבי בהצהרת בלפור, מנדט חבר הלאומים וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד. לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו. ב־1950 הודיעה ירדן על סיפוח שטחי הגדה המערבית שנותרו בשליטתה בסיום המלחמה והיו מיועדים עבור המדינה הערבית. הצעד התקבל בהתנגדות מצד רוב מדינות העולם והליגה הערבית. מבחינה דמוגרפית חלו שינויים מפליגים בעקבות מלחמת העצמאות. בתום המלחמה היו בגבולות מדינת ישראל כ-150,000 ערבים, שלפני המלחמה היו כ-900,000 ערבים בשטח שבו קמה מדינת ישראל, מאות אלפי ערבים נוספים הפכו לפליטים בעיקר במדינת ירדן, ואילו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בשלטון ערבי לא נותרו כלל יהודים.[17] בתום המלחמה נותרו בידי ישראל כ־78% משטחי המנדט. בוועידה באלג'יר ב-1988 הצהיר אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית, ובהצהרה מוזכרת החלטת החלוקה. משמעות משפטיתתוכנית החלוקה אינה מחייבת כשלעצמה. זאת, הן כיוון שהיא החלטה של העצרת הכללית, שעל פי מגילת האו"ם אין בכוחה לקבל החלטות מחייבות, והן כיוון שההחלטה היא המלצה בלבד. נוכח דחיית התוכנית על ידי הערבים ופרוץ מלחמת העצמאות, מעולם לא היה לתוכנית החלוקה תוקף משפטי.[18] הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מזכירה את החלטת החלוקה ומציינת ש"הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה". ההכרזה מכריזה גם על כוונתה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מוסדות האו"ם כדי להגשים את ההחלטה.[19] עם זאת, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, הכריזה ממשלת ישראל שבעוד שהיא מסתמכת על ההחלטה כגושפנקא בין-לאומית לזכות קיומה של מדינת ישראל, נוכח המלחמה שפרצה מיד למחרת ההחלטה, ישראל אינה מחויבת לגבולות המוצעים בהחלטה. עמדתה הייתה ש”החלטת 29 בנובמבר היא הבסיס היחיד להסדר טריטוריאלי, אם כי שיפורים טריטוריאליים מסוימים הפכו להכרחיים נוכח התוקפנות הערבית”.[20][21] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
