he הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לשכנותיה, מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, בעקבות מלחמת העצמאות, הם הסיום הרשמי של מלחמה זו. הסכמים אלו ידועים גם בשם הסכמי רודוס.

בסוף שנת 1948 היה ניצחונה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות ברור. ב-22 באוקטובר 1948, עם הניצחון של ישראל במבצע יואב, הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש, אך זו לא נכנסה לתוקף, ולאחריה פתח צה"ל במבצע חירם, שבו נכבש כל שטחו של הגליל העליון. במבצע חורב לסילוק הכוחות המצריים מן הנגב, הגיע צה"ל עד אל עריש.

ב-16 בנובמבר 1948 פנתה מועצת הביטחון לצדדים בדרישה תקיפה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק, וב-29 בדצמבר קיבלה החלטה הקוראת לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין מדינת ישראל למדינות ערב, בחסותו של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ'. ב-12 בינואר 1949 נפתחו שיחות שביתת הנשק במלון השושנים באי רודוס (מכאן שמם – "הסכמי רודוס"). השיחות ארכו שישה חודשים והסתיימו ב-20 ביולי 1949 עם חתימת ההסכם עם סוריה, שהיה האחרון מבין ההסכמים שנחתמו. הלחימה במלחמת העצמאות נמשכה במקביל לשיחות בחלק מהחזיתות, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והסתיימה ב-10 במרץ 1949, עם כיבוש אילת במבצע עובדה. באופן רשמי הסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד מלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו. ב-1950 ניתנה ההצהרה המשולשת, של ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת, כדי להבטיח את קיום הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנקבע לאחר חתימת הסכמים אלה.

ההסכם עם מצרים

ב-1 בינואר 1949 העמידו הבריטים אולטימטום לישראל, בתיווך אמריקאי, על פיו עליה לסגת משטחים עליהם השתלטה בחצי האי סיני, ולא, יפעלו צבאית להשגת תכלית זו, לצד הכוחות המצריים בהתאם לאמנה האנגלו-מצרית מ-1936. צבא בריטי הועבר לעקבה והתקבלו ידיעות מודיעיניות על כוונת הבריטים לכבוש את הנגב בסיוע הלגיון הירדני, הצבא העיראקי וצבא מצרים. הלחץ הבין-לאומי נשא פרי, וב-2 בינואר נסוגו כוחות ישראל מסיני.

בשל כיתורו של הכוח המצרי ברצועת עזה, ועקב המצור שבו הייתה נתונה חטיבה מצרית בכיס פלוג'ה, נאלצה מצרים לפתוח ב־12 בינואר 1949 במשא ומתן על שביתת נשק עם ישראל. הדיונים, בתיווך האו"ם, נערכו באי היווני רודוס.

בראש משלחת ישראל עמד המנהל הכללי של משרד החוץ ולטר איתן, כשלצידו ראובן שילוח ואליהו ששון ויועץ משפטי מטעם משרד החוץ. בראש הצוות הצבאי עמד האלוף יגאל ידין, ושני קציני מודיעין: רב-סרן אריה סימון ורב-סרן יהושפט הרכבי. האלוף דוד שאלתיאל וסגן-אלוף יצחק רבין השתתפו בחלק מהשיחות.

בראש המשלחת המצרית עמד קולונל מוחמד סיף אל-דין, כשלצידו שני קולונלים ושני קציני מודיעין, יועץ משפטי ושני יועצים מדיניים. המתווך בפועל היה ראלף באנץ'^[1].

מצרים הציבה תנאים מוקדמים חמורים, כגון נסיגת צה"ל מבאר שבע, ולפיכך היו הדיונים ממושכים. עם זאת, במהרה החל משא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא עזרת נציגי האו"ם. ההסכם נחתם לבסוף ב־24 בפברואר 1949^[2], וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, אך מוצב בית הקברות מערבית לרפיח יעבור למצרים. בנוסף קבע ההסכם שהחטיבה המצרית המכותרת תשוב למצרים, ושאזור עוג'ה אל חפיר יפורז.

ההסכם קבע (בסעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה ישורטט קו הגבול 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל-עזה ודרומה עד הגבול הבין-לאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, התגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי עבסאן ומפריד בין בתי הכפר לאדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את כפר עבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה, קו שביתת הנשק רחוק יותר מ-3 ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ נירים נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב נתיב העשרה של היום, במקום בצמוד לקיבוץ יד מרדכי. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.

ההסכם עם לבנון

המגעים בין ממשלת ישראל ולבנון החלו מיד בתום מבצע חירם בנובמבר 1948^[3], לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים^[4]. בשיחות מקדימות בפריז הביעה ישראל רצון טוב בנכונותה לפנות חלק מהכפרים בתחום שליטתה, והושגה הסכמה כללית למשא ומתן בעניין שביתת-נשק, 5 כפרים פונו בינואר 1949^[3], אך תחילת השיחות נדחתה ל-1 במרץ.

השיחות עם המשלחת הלבנונית נערכו ליד ראש הנקרה. בראש המשלחת הישראלית עמד סגן-אלוף מרדכי מקלף ולצדו אנשי משרד החוץ יהושע פלמון ושבתאי רוזן. חברי המשלחת הלבנונית היו תופיק סלים, רמטכ"ל צבא לבנון ולצדו שני קצינים נוספים ונציג ממשרד החוץ הלבנוני^[5]. את השיחות ניהל אנרי ויז'יה – נציג האו"ם.

עיקר הדיון התמקד בשיחות ישירות, כאשר נציגי האו"ם ממלאים תפקיד פחות מרכזי וחיוני מאשר בשיחות עם מצרים. כמעט שלא שררו חילוקי-דעות לגבי טיבו של ההסכם. למרות ההסכמה בין שני הצדדים המשא ומתן ארך כשלושה שבועות וזאת בגלל דרישת ישראל לנסיגת סוריה משטחים בתחום ישראל שהיו בשליטתה. נציגי משרד החוץ חלקו על עמדה זו, ועימם האו"ם והלבנונים שהתנגדו לה, אך פעלו לפיה.

אולם, לקראת חתימת ההסכם, חששה המשלחת הישראלית שכתוצאה מדעת הצדדים הנוספים בהסכם על עמדת ישראל, יופעל לחץ בין-לאומי על המדינה כדי לאלצה לחתום על ההסכם רק כאשר תושלם מלאכת הניסוח. כתוצאה מכך, המשלחת החליטה לשנות את מהלכיה. היא הסכימה לחתום על ההסכם, בתנאי שבאחד מסעיפיו ייקבע לוח זמנים לנסיגת ישראל ומועדי הנסיגה יותנו בהשגת הסכם עם הסורים. ויז'יה התנגד בחריפות לעמדה זו, וכמעט שהפסיק את השיחות. תנופת הדיונים נבלמה, והכול ציפו לשינוי בעמדה הישראלית.

ב-17 במרץ 1949 הוחלט לחתום לאלתר על ההסכם. הסיבה לכך הייתה שילוב של שיקולים מדיניים וצבאיים, לאחר שינוי עמדתה של ישראל^[^{דרוש מקור]}.

הדרג המדיני הביע את טיעוניו עוד קודם לכן. אלה התחלקו לשני טיעונים עיקריים^[^{דרוש מקור]}:

חשש לפגיעה בסיכויי ישראל להתקבל לאו"ם, עקב טענה כי הכשילה את המשא ומתן.
לקראת כינוס ראשי מדינות ערב עם ועדת הפיוס של האו"ם, מבחינה מדינית, עדיף היה שמצרים לא תהיה המדינה היחידה שתופיע אשר לה הסכם עם ישראל. כמו כן, ע"פ בן-גוריון, חתימה על הסכם עם לבנון, תחזק את הדעה הבין-לאומית ובכך תסייע במשא ומתן מול ירדן.

בנוסף לטיעונים אלה, התגבשה אצל בן-גוריון ההכרה, כי חתימת ההסכם תחזק בזירה הבין-לאומית ובאו"ם את תביעתה של ישראל על הנגב הדרומי ותסייע לה במשא-ומתן עם ירדן, בייחוד לאור התוכנית לפעול צבאית באזור השומרון.

הסכם שביתת הנשק עם לבנון נחתם ב-23 במרץ 1949^[6]. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה. נערכו חילופי שבויים בהם הוחלפו 6 ישראלים כנגד 36 לבנונים^[7]. צה"ל פינה את 11 הכפרים שנכבשו על ידו בתחום לבנון עד נהר הליטני^[8], וישראל נסוגה גם מעמק עיון שם עיבדו חקלאי מטולה חלקות חקלאיות הרשומות על שמם בטאבו בצידון עד תחילת מלחמת העצמאות אף על פי שמאז הסכם ניוקומב-פולה 1923 הן נותרו בשטח המנדט הצרפתי ולאחר היותה של לבנון למדינה ריבונית ב-1943 מצידו הלבנוני של קו הגבול הבין-לאומי עם המנדט הבריטי לימים מדינת ישראל^[9].

ההסכם עם ירדן

השיחות הרשמיות בין ישראל לירדן החלו ברודוס ב-4 במרץ 1949, והיו מורכבות וקשות בגלל הגבול הארוך והמפותל המשותף לה ולמדינת ישראל. השתתפו בהן מצד ישראל: ראובן שילוח (ראש המשלחת), סגן-אלוף משה דיין, סגן-אלוף דן לנר, והיועץ המשפטי שבתאי רוזן. כעבור זמן צורף גם יעקב שמעוני. שני קצינים ישראליים, יהושפט הרכבי ושאול רמתי, צורפו למשלחת, אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים.

בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ועם חבריה נמנו: ליטנאנט-קולונל מוחמד אל-מעאייטה, קפטן עלי אבו נוואר, מייג'ור ראדי הנדאוי, והיועץ המשפטי ריאד אל-מופלח. מטעם האו"ם ניהל את השיחות ראלף באנץ'. השיחות עם ירדן התנהלו באווירה ידידותית וביחסי קרבה בין המשלחות, אולם המשלחת הירדנית הייתה מורכבת מאישים בדרג מדיני וצבאי נמוך יחסית, שהיו מחוסרי סמכות ממשית ולא הוסמכו להחליט בנושאים המרכזיים. הדיונים המכריעים לא נערכו ברודוס, אלא במגעים ישירים עם המלך ונציגיו.

החזית הירדנית השתרעה לאורך קווים ארוכים ומפותלים, שמשני עבריה ישבו מרבית התושבים היהודים והערבים של ארץ-ישראל. בחלקה הצפוני והמרכזי החזיק הצבא העיראקי, ובקטעים אחרים בחלקה הדרומי ישב הצבא המצרי. בירושלים הפריד קו החזית בין שתי האוכלוסיות וחצה את העיר לשתיים. בחזית זו התמקד לב-לבו של הסכסוך היהודי-ערבי.

המערכה הצבאית העיקרית בחזית הירדנית הסתיימה עם ההפוגה השנייה, ב-18 ביולי 1948. קווי ההפוגה נשארו בתוקפם עד לפתיחת שיחות שביתת-הנשק, פרט לחלק מהקווים בדרומו של פרוזדור ירושלים ובהר חברון, שהצבא המצרי החזיק בהם. קווים אלו שונו במהלך מבצעי "ההר" ו"יקב" (19–22 באוקטובר 1948), שנערכו בו-בזמן עם מבצע יואב. קווי ההפוגה סטו במקומות רבים מגבולות החלוקה, וקבעו מציאות צבאית חדשה בארץ-ישראל: הגליל המערבי, לוד, רמלה, יפו, חלקים בדרום יהודה והנגב הצפוני, בכלל זה העיר באר-שבע, שהוקצו כולם למדינה הערבית, נמצאו בשליטת ישראל. רצועת עזה נותקה ממרכז הארץ וישב בה הצבא המצרי. רק בשרון הצליחו העיראקים לכבוש שטח קטן שהוקצה למדינה היהודית.

בירושלים הצליחו שני המפקדים המקומיים, עבדאללה א-תל ומשה דיין, בעזרת נציגי האו"ם, למצוא הסדר שימנע את חילופי האש והתקריות הבלתי-פוסקות בעיר. ב-30 בנובמבר 1948 חתמו על "הסכם הפוגה כנה", ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם^[10]. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולהרחיב את תחולתו של ההסכם, אך המשא-ומתן שניהלו בראשית דצמבר לא הוכתר בהצלחה, ונפסק במחצית החודש ביוזמת ישראל.

אולם המגעים עם ממלכת ירדן לא נותקו, וב-26 בדצמבר פתחו שני הצדדים בשיחות ישירות ביניהם, שהוגדרו כשיחות שביתת-נשק שתורחבנה לשיחות שלום. בשיחות אלה, שהגיעו עד לשלב של החלפת כתבי הרשאה, התבררו נקודות המחלוקת בין הצדדים: מלך ירדן ביקש הסדר שיתבסס על שילוב של תוכנית החלוקה ותוכנית ברנאדוט, ואילו נציגי ישראל הציגו את המצב הצבאי כבסיס להסדר. המלך חתר לספח לממלכתו את הנגב הדרומי, אך היה מוכן להכיר באינטרסים ישראליים באזור ולהסכים לחלוקתו בין שתי המדינות; הוא רצה שישראל תוותר על לוד ורמלה לטובת ירדן, או שתסכים להחזרת פליטי שתי הערים למקומותיהם; בראשית המגעים תבעו נציגי ירדן מעמד של מובלעת ערבית ליפו, אך בהמשכם לא הוצגה דרישה זו. בשיחות הישירות שקיים המלך עם נציגי ישראל ביקש למנוע את סיפוח רצועת עזה למצרים, דחה את רעיון בינאום ירושלים והציע לחלקה בין ירדן וישראל. הירדנים הציעו חילופי שטחים בירושלים, כדי לפתור את בעיית ניתוקה של בית לחם מהאזור הערבי וניתוקה של הדרך להר הצופים מהאזור היהודי, אך השטחים שהציעו להחלפה היו כולם בידי ישראל. לעומת זאת דחו הירדנים הצעה ישראלית לחילופי שטחים שהיו בידי ישראל בדרום העיר תמורת שטחים ערבים בצפונה. הירדנים הביעו הסכמה למסירת הרובע היהודי של העיר העתיקה ליהודים, עם סידורי מעבר מתאימים.

לאחר שבשיחות המוקדמות התברר כי הירדנים שואפים לאחיזה בנגב, החל מבצע עוּבדה, שהתקיים בין 6 ל-10 במרץ 1949. מטרת המבצע הייתה לכבוש את כל שטחי הנגב לרבות אילת ולהשיג אחיזה במצדה ובעין גדי. המבצע נחל הצלחה, ורק לאחריו החלו השיחות עם הירדנים.

עיראק לא השתתפה בשיחות, ומסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן (כיוון שעיראק סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה – מבחינה רשמית, אך לא דה פקטו, היא עדיין במצב מלחמה עם ישראל); בכך התאפשר למלך עבדאללה להשתלט על השטחים שהעיראקים פינו, ללא כל מאמץ צבאי. ישראל שגרה מברק למתווך ובו נאמר כי החלפת העיראקים בירדנים עשויה להעניק יתרון ברור לירדנים ויש בכך משום הפרת ההפוגה, ובנוסף טענו אנשי המשלחת הישראלית שהשטחים שהועברו לירדן על ידי העיראקים ניתנים למשא ומתן ואינם שייכים לירדן.

צה"ל פרסם את פקודת המבצע שן תחת שן (שת"ש) בהשתתפות חטיבת גבעתי וחטיבה 7, ומטרתו הייתה כיבוש ואדי עארה ודחיקת הצבא העיראקי מזרחה ממרכזי האוכלוסייה היהודית במרכז. המבצע עמד להתחיל ב-12 במרץ 1949, אך לבסוף בוטל לאחר שהירדנים נרתעו והסכימו לוויתורים ניכרים.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שנחתם ב-3 באפריל 1949, חל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 יישובי ואדי עארה לשטח מדינת ישראל. כמו כן, ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שבו שוכנת היום העיר שוהם ועד האזור בו שוכנת היום העיר מודיעין בדרום. שבויי העיר העתיקה של ירושלים וגוש עציון הוחזרו למדינת ישראל. בנוסף, התחייבה ישראל לפנות את המורדות הדרומיים של הר חברון. בהסכם נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים, בהם הכותל המערבי והר הזיתים, וגם מקומות ציבוריים כמו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, וכי תתאפשר תנועת ישראלים בכביש לטרון-ירושלים (כיום חלק מכביש 1), אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם. בעת שנחתם ההסכם נראה היה שיש סיכוי להסדר מדיני בעתיד, שבמסגרתו יוסדרו הבעיות שלא נפתרו, כמו סוגיית ירושלים ולטרון (שבאה לקיצה אחרי מלחמת ששת הימים), המפעלים הכלכליים ובעיית הפליטים הפלסטינים (בשונה משאר המדינות השכנות שאליהם ברחו פליטים פלסטינים, ירדן הייתה היחידה שקלטה את הפליטים והעניקה להם אזרחות ירדנית). הירדנים התמהמהו בפינוי השטחים שנועדו לעבור לידי מדינת ישראל, ועל כן תוכנן מבצע צבאי שנקרא "קיצור הדרך", בו ישתלטו חיילי צה"ל על ואדי עארה. אולם בסופו של דבר השלימו הירדנים את הפינוי, ומ-23 במאי היה ואדי עארה פתוח לתנועת ישראלים. במסגרת ההסכם נותר מרבית אזור נהריים, ממזרח לירדן ומדרום לירמוך, בשליטת ישראל.

ההסכם עם סוריה

השיחות עם סוריה החלו ב-5 באפריל 1949 והיו הקשות והממושכות ביותר. הן נערכו בחורבת ירדה בשטח ההפקר שבין הכוחות במשך למעלה ממאה ימים בהפסקות מרובות. הימשכות השיחות נבעה הן מכך שבסוריה תפס באותה עת את השלטון שליט חדש, חוסני א-זעים, שעלה לשלטון ב-29 במרץ 1949 ורצה להפגין עמדה תקיפה והן מחמת העובדה שהצבא הסורי היה הצבא הערבי היחיד שהחזיק עם סיום הקרבות בשטח שעל פי תוכנית החלוקה נועד להיות בתחומי המדינה היהודית. צה"ל תכנן מבצע גדול בצפון בשם "מבצע אורן" בהשתתפות חטיבת גולני, חטיבה 7, חטיבת אלכסנדרוני, גדוד טנקים 82, ארטילריה ומטוסים. הכוחות היו אמורים לפרוץ דרך חמת גדר ותל קציר לעבר קוניטרה ומשם לפנות מערבה ולכבוש את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן. על חיל האוויר היה להפציץ את דמשק וקוניטרה. פקודת המבצע פורסמה ב-21 במאי 1949, אולם ההתקפה לא יצאה לפועל בשל התקדמות במשא ומתן.

חברי משלחת ישראל לשיחות עם לבנון, בראשותו של סגן-אלוף מרדכי מקלף, ייצגו את ישראל גם בשיחות עם סוריה. את הסורים ייצגו מֻקַדַּם (מקביל לסא"ל) פאוזי סלו, מֻקַדַּם מוחמד נאסר, נַקִיבּ (מקביל לסרן) עפיף סיזרי והיועץ המשפטי סלאח א-דין פראזי. המשא ומתן התמקד במציאת הסדר שיביא לנסיגה סורית כדרישת ישראל, אך יפצה את הסורים תמורת נסיגתם. הוא ארך זמן ממושך, משום ששני הצדדים הציגו עמדות בלתי-מתפשרות, ולשניהם לא דחק הזמן להגיע להסדר. השיחות נקלעו למבוי סתום כבר בראשיתן. אפילו הדיון על חתימת הסכם הפסקת-אש היה מסובך, משום שישראל חששה לחתום על הסכם שיכבול את ידיה ויקשה על נקיטת פעולה צבאית, אם יעמדו הסורים בסירובם.

בשני הדיונים הראשונים על קו שביתת-הנשק הציעו הסורים הצעות, וישראל דחתה אותן על הסף: בראשון הציעו נסיגה ישראלית מהגליל העליון ומהשטחים שנכבשו במהלך מבצע "חירם" ואת הקפאת הקווים בגזרה הסורית; ובשני הסכימו לקבוע את הגבול הבין-לאומי כקו שביתת-הנשק, אך רק בגזרת בניאס-חולה. בגזרה הדרומית הציעו לקבוע את קו המים בחולה ובירדן ואת הגדה המזרחית של הכנרת כקו שביתת הנשק. כישלון הדיונים הביא להפסקה זמנית בשיחות הרשמיות (29 באפריל). ניסיון לקדם את המשא-ומתן על ידי פגישה ישירה בין נציגי ישראל (ידין ושילוח) לבין נציגיו של זעים ב-2 במאי 1949 בראש פינה נכשל. הפגישה הסתיימה בלא תוצאות, שכן שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם.

ב-10 במאי חודשו השיחות. הסורים הגישו הצעה חדשה להסדר, אך גם היא כקודמותיה לא הבטיחה נסיגה מלאה של כוחותיה, וישראל דחתה אותה. הצעת פשרה של ראלף באנץ' בדבר נסיגה סורית מן השטחים שממערב לגבול הבין-לאומי ופירוזם הייתה עדיין מעורפלת, ושני הצדדים לא היו בשלים לקבלה. ב-17 במאי נקלעו אפוא השיחות פעם נוספת למבוי סתום. משלחת ישראל קיבלה הוראה להפסיקן, אם לא תקבל התחייבות ברורה לנסיגת הסורים. השיחות הסתיימו בלא קביעת מועד לחידושן.

בסופו של דבר, ישראל וסוריה החליטו לקבל את הפשרה של באנץ', ופתחו בניסיון אחרון לשיחות. הסורים ניסו להגדיל את השטח המפורז ולהחילו על חלק מימת החולה, ואפילו על צמח וסביבותיה, אך נציגי ישראל עמדו על דעתם, ולאחר כמה ישיבות אושר הקו לשביעות רצונם.

הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה נחתם ב-20 ביולי 1949^[11]. הכוחות הסוריים פינו את משמר הירדן וסוריה החזירה לישראל את אנשי משמר הירדן שנפלו בשבי. הצבא הסורי נסוג לגבול הבין-לאומי וכל השטחים שהוחזקו על ידו ממערב לגבול הבין-לאומי הפכו לאזורים מפורזים. מעמדם של אזורים אלו נשאר מעורפל משום שישראל וסוריה לא הצליחו להגיע להסכמה מלאה באשר למהותו של הפירוז. מדינת ישראל ראתה בשטחים המפורזים שממערב לגבול הבין-לאומי שטחים ריבוניים לכל דבר שבהם מותרת לה פעילות אזרחית מלאה ופעילות צבאית מוגבלת בהתאם להסכם שביתת הנשק וכבר בקיץ 1949 הקימה בתחום המפורז את היישובים גדות, האון, תל קציר ומעגן. לעומת זאת, סוריה ושאר מדינות ערב ראו בשטחים האלו שטחי הפקר שבהם אין לקיים כל פעילות צבאית או אזרחית לרבות התיישבות וחקלאות^[12].

ערפול זה במעמדם של השטחים המפורזים גרם לתקריות אש רבות כאשר בין השאר צלפים סורים ירו לעבר ישראלים שעסקו בחקלאות בשטחים המפורזים. ערפול זה היווה את אחד הגורמים לפריצתה של מלחמת ששת הימים.

עיראק

עיראק לא השתתפה בשיחות, ומסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן. היות שעיראק סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה, היא דה יורה במצב מלחמה עם ישראל עד עצם היום הזה.

לקריאה נוספת

שמואל כהן-שני: בנעליים מאובקות ובעניבה, המהלכים הצבאיים והמדיניים לסיומה של מלחמת העצמאות, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002
ימימה רוזנטל (עורכת): תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949, ירושלים, גנזך המדינה, תשמ"ג
אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, 2012.
משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021, עמ' 34–38.
ד"ר רפאל ג'. בוכניק-חן, דיפלומט ואיש סוד – וולטר איתן, מייסד משרד החוץ הישראלי, דרורים, 2022.