he תה

תֶּה הוא משקה המכיל קפאין המיוצר על ידי חליטת עלי צמח התה במים חמים עד רותחים (לרוב בטמפרטורת 80° עד 95° מעלות צלזיוס). ניתן לחלוט גם ניצני עלים של שיח הקמליה הסינית (Camellia sinensis). תערובת תה עשויה לכלול בתוכה גם עשבים אחרים וחומרים אורגניים אחרים הנותנים טעם וריח, לדוגמה קליפות פרי, שמן אתרי ועוד. ישנם גם סוגי תה נטולי קפאין המופקים בתהליך כימי.

בשפה יומיומית משמשת המילה "תה" גם לחליטות של צמחים אשר אינן כוללות את עלי השיח קמליה סינית, ואלו מכונות לעיתים "תה צמחים", אך שמם המדויק הוא חליטת צמחים כי הן לא מכילות את צמח התה. דוגמה לצמחים שניתן לחלוט ולשתות: לואיזה, מרווה, עשב לימון, זוטה לבנה, נענע, שיבה, וגם אזוב, פילרגוניום ועוד.

התה משמש לעיתים כמרכיב בדיאטת הרזיה משום ששתייתו עשויה לעורר תחושת שובע בקיבה.

תה הוא המשקה הנפוץ ביותר בעולם אחרי מים.^[1]^[2]

גידול תה

הקמליה הסינית היא צמח ירוק-עד שגדל בעיקר באקלים טרופי וסובטרופי. מינים מסוימים מסוגלים לצמוח גם באקלים ימי ^[^{דרוש מקור]}. שיאנית גידול התה בעולם היא סין שמגדלת ומעבדת כ־2.4 מיליון טון תה בשנה, אחריה נמצאת הודו שמגדלת כ-900,000 טון בשנה, ואחריה קניה עם 305,000 טון בשנה.^[3] חוץ מאלו נהוג לגדל תה גם בסרי לנקה, יפן, אינדונזיה ומדינות נוספות בדרום-מזרח אסיה ובדרום-מערב אסיה.^[3]

כאשר מתייחסים למקור התה, טאיוואן וסרי לנקה נקראות בשמן הקודם - פורמוזה וציילון, בהתאמה.

טעם התה תלוי בסוג הקרקע ובאקלים.^[4]

שיח תה הגדל בר יכול להגיע לגובה של 5 עד 15 מטרים ולעיתים אף 30 מטרים, אך במטעי התה השיחים נגזמים למטר וחצי, כדי לעודד צמיחה חדשה ולהקל על האיסוף.

עלי התה הנקטפים לצריכה כמשקה הם רק העלים הצעירים ביותר של הצמח וניצני העלים החדשים. חלק זה בצמח נקרא "פלאש". צמח התה מגדל פלאש חדש כל 7–15 ימים בעונת הגדילה. עלים המתפתחים לאט (לדוגמה בצמחים הגדלים בגובה 1,500 מטר ומעלה) נחשבים עדיפים מבחינת טעם על עלים הגדלים מהר יותר. עלי תה צעירים ושלמים יותר לרוב ימכרו במחיר גבוה יותר והתה שנחלט מהם יחשב איכותי יותר.

זני צמח התה

לצמח התה ישנם שני תת-מינים מרכזיים, התה הסיני (C. sinensis var. sinensis) והתה ההודי (C. sinensis var. assamica) אשר מכונה גם "תה אסאם" על שם מדינת אסאם אשר בהודו. כל סוגי התה מופקים מאחד מן השניים, או מהכלאה של שניהם.

הזן הסיני מתאפיין בריבוי גבעולים ובעלים קטנים, וממנו מפיקים את ששת סוגי התה. הוא הזן נפוץ מבין השניים ואותו שותים ברב חלקי העולם.

הזן ההודי מתאפיין בגזע מרכזי יחיד ובעלים גדולים יותר ביחס לתה הסיני. ממין זה ניתן טכנית להפיק את כל סוגי התה, אך בפועל מפיקים ממנו רק תה שחור. זן זה נפוץ בעיקר בהודו ואנגליה, אם כי גם במדינות אלו כמה מהחלקות הנחשבות ביותר למעשה מגדלות את הזן הסיני (כך גם דרג'ילינג, אחד מבתי הגידול הנחשבים ביותר לתה באימפריה הבריטית).

מתוך שני סוגים אלו בויתו מאות זני תרבות, לדוגמה הזן ג'ין שואן שפותח בטאיוואן המשמש להפקת תה המכונה דונג דינג אולונג.

בנוסף לשני סוגים אלו קיימים מספר מינים של תה בר ותה נוי, לדוגמה התה הקמבודי והקמיליה היפנית, אך נדיר שסוגים אלו משמשים לחליטת משקה.

סיווג התה ותהליך העיבוד

ערך מורחב – עיבוד תה

את עלי התה ניתן לסווג על פי מגוון קטגוריות. החשובות מבייניהן הן תהליך העיבוד ואזור הגידול. סין, כיצרנית התה הגדולה בעולם, מייצרת גם את המגוון הרחב ביותר של סוגי תה וישנם הרבה מינים, שיטות גידול ושיטות עיבוד מקומיות, בעוד שביפן, בהודו ובמדינות נוספות נהוג לדאוג לתנאים סטנדרטים לגידול תה כך שתה המגיע ממדינות אלו (לדוגמה סנצ'ה המגיעה מיפן) נוטה להיות בעל איכויות דומות, גם אם משתנה ברמתו, בכל מטעי התה במדינה.

תהליך העיבוד

נהוג לסווג את התה לשש קבוצות בהתאם לתהליך העיבוד אותו עובר התה. ההבדל המרכזי בין ששת סוגי התה הוא רמת החמצון שהעלים עוברים.

תה לבן - תה העובר עיבוד מינימלי. לאחר הקטיף מפזרים את ניצני עלי התה בלבד ליבוש תחת קרני השמש. תה זה נקרא תה לבן מכיוון שתהליך זה משמר את השערות הלבנות העדינות של ניצן הצמח, המכונים "מחטי הכסף" (או 'יין ז'ן' בסינית) נחשב למכיל קפאין דל.
תה ירוק - עלים צעירים וניצנים העוברים חימום על מנת לעצור את תהליך החמצון באופן מלאכותי מיד לאחר הקטיף. השיטה הנפוצה לבצע פעולה זו היא השיטה הסינית, בה עלי התה נקלים במחבת ווק גדולה על אש חמה ביותר. ביפן נהוג לאדות את התה כדי לעצור את תהליך החמצון שלו, דבר המעניק לתה היפני ארומה ייחודית. תה ירוק הוא התה הנפוץ בעולם, ובפרט ביפן בה נהוג לשתות אותו באופן כמעט בלעדי. מאצ'ה הוא סוג תה ירוק הייחודי ליפן המשמש לטקס התה. התה נטחן לאבקה דקה ואז מוקצף בקערה גדולה.
תה צהוב - עובר תהליך דומה מאוד לתה הירוק, אך עם עוד שלב - אידוי תחת בד לח. שלב זה מעניק לעלים גוון צהוב וריח שונה מהתה הירוק. סוג זה של תה אינו נפוץ, כמעט לא ניתן להשיגו מחוץ לסין ואינו נחשב טעים במיוחד. בסין העתיקה שימש תה זה כמנחה לקיסר מכיוון שצבעו הצהוב תאם את צבע הקיסרות. בסין העממית משמש תה זה כמנחה לפוליטיקאים וגדולי האומה.
תה אולונג (בסינית מפושטת: 乌龙茶; פין-יין: wūlóngchá; מילולית: תה דרקון כהה)- תה העובר חימום לעצירת החימצון אך רק לאחר שהעלים התחמצנו חלקית. למעשה, סוגי תה האולונג נעים על מנעד החמצון מ-15% עד ל-85% חמצון. תה זה נחשב התה האנין והמגוון ביותר בסין. לפעמים מגלגלים את עלי התה לפני היבוש, תהליך המשפיע על טעמיו (עם כל חליטה חוזרת העלים נפתחים מעט ומשחררים טעמים שונים) וגם מאיץ את תהליך החימצון מפני שהעלה נפצע בתהליך. בזכות תהליך הגלגול ניתן לחלוט עלי אולונג מספר פעמים ועם כל חליטה לקבל עלים פתוחים יותר פיזית עם פרופיל טעם אחר במקצת.
תה שחור (紅茶, פין-יין: hóngchá, מסינית: "תה אדום") - תה מחומצן לחלוטין. בתהליך העיבוד עוברים על התה עם מכבש הפוצע את העלים ומאיץ את תהליך החמצון שהם עוברים. תה זה הוא התה הנפוץ בהודו ובמערב.
תה מותסס (黑茶, פין-יין: hēichá, מסינית: "תה שחור") או פּוּ אֶר - תה המיושן בדומה ליין. העלים והניצנים עוברים תהליך עיבוד הדומה לתה הירוק, אך העלים מיובשים ללא חום בשביל לא לפגוע באנזימים החיונים ליישון. לאחר היבוש נדחסים לצורות שונות ונותרים בסביבה לחה על מנת שיתססו מפעילות שלמיקרואורגניזמים החיים באוויר. התהליך יכול להסתיים כעבור מספר חודשים, ובדומה ליין, סוג זה של תה מתייקר עם הגיל. הסוג הנפוץ ביותר של תה מותסס הוא זה המגיע ממחוז יונאן אשר בסין ונקרא פו אר. ישנם שני סוגים מרכזיים של תה מותסס, פו אר בוסרי ופו אר בשל, הנקראים בסינית שֶנְג ׁ(סינית: 生, פין-יין: Shēng) ושוּ (סינית: 熟, פין-יין: shú) בהתאמה. הפו אר הבוסרי הוא השיטה העתיקה והארוכה יותר להפקת פו-אר, בה מיישנים את העלים באופן טבעי וללא התערבות, תהליך שלוקח שנים (ולמעשה, לא נעצר לעולם). פו-אר בשל הוא תה בו מאצים את תהליך התסיסה על ידי שמירת העלים בסביבה לחה וחשיפתם למיקרואורגניזמים האחראים על תהליך התסיסה, בדומה לקומופסט. פו-אר בשל אינו דורש זמן רב להתיישנות, ובאופן כללי נחשב יציב ושטעמו אינו משתנה גם לאורך שנים, בניגוד לפו-אר בוסרי.

תכולת הקפאין בסוגי התה השונים

בממוצע, תה שחור מכיל את הכמות הגבוהה ביותר של קפאין (כאשר מופק מעלי תה נקרא גם תאין), בממוצע בין 40–60 מיליגרם בכוס, בעוד תה ירוק מכיל בין 15–20 מ"ג.^[4] אך בגלל מגוון שיטות הגידול והעיבוד ומגוון הזנים ישנם סוגי תה ירוק עם כמות קפאין גדולה בהרבה. הירוקים היפניים ידועים בתכולת הקפאין הגבוהה שלהם, תה סנצ'ה ירוק מכיל לעיתים 75 מ"ג קפאין בכוס, בדומה לקפה, ותה מאצ'ה, תה ירוק הנטחן לאבקה דקה, עשוי להכיל 88 מ"ג קפאין לכוס (של 60 מ"ל, כפי שנהוג להגיש מאצ'ה), גבוה משמעותית מכל סוגי התה והקפה. ^[5]

תה מתובל ותערובות

לעיתים מייצרים תערובת של עלי תה ממקורות שונים, לרוב מאותו סוג (כלומר, תערובת תה שחור לא תכיל תה ירוק), על מנת לייצר תערובת אחידה ועקבית שניתן למוכרה לאורך שנים, גם כאשר תה מאזור מסוים נפגע או שינה את טעמו. תה מסוג זה נהוג לרוב בבריטניה ונקרא שם "בְּלֵנְד" (מאנגלית: Tea blend). כמעט כל סוגי התה הנמכרים בשקיקי תה הם תערובות, אך ישנן גם תערובות של עלים שלמים. בנוסף, ישנו גם מנהג של תיבול ובישום התה בתבלינים, פרחים ותמציות. סוג זה של תה זה נקרא לרוב "תה מתובל".

בלנדים נפוצים ותערובות מתובלות כוללות:

תה ארוחת בוקר- זה הוא בלנד של תה שחור הנפוץ במיוחד בבריטניה ובאירלנד המורכב לרוב מתה ציילוני, אסאם, ותה קנייתי ומאופיין בגוף מלא וטעם עשיר. נהוג להגישו עם סוכר וחלב לצד ארוחת בוקר אנגלית.
תה יסמין - תה יסמין הוא התה המתובל הנפוץ ביותר באסיה. הוא לרוב מיוצר מתה ירוק סיני על ידי פריסה של עלי התה המעובדים באסם ועליהם פרחי היסמין למשך מספר ימים. במהלך ימים אלו עלי התה יספגו את ריחם ואת שמנם של פרחי היסמין ולאחר מכן פרחי היסמין יופרדו מעלי התה ידנית ויזרקו. טעמם של פרחי היסמין בחליטה מר, ולכן איכותו של תה זה נמדדת בכמות הפרחים שנשארו בתוצר הסופי, כאשר ככל שישנם מעט יותר התה נחשב איכותי יותר.
תה ארל גריי - תערובת של תה שחור עם תמצית שמן אתרי מקליפת תפוז הברגמוט.
צ'אי מסאלה- בהודו נהוג לתבל תה בתערובות תבלינים המכונות מסאלה, המכילות לרוב זנגביל, הל, קינמון, פלפל שחור, ציפורן ולעיתים גם אגוז מוסקט. לאחר מכן מוסיפים לו חלב וסוכר בדומה לתה הבריטי.
תה נענע - תה זה מופק מתה ירוק מסוג "תה אבקת שריפה" הנקרא כך על שם עליו המגולגלים לדסקיות קטנות המזכירות אבקת שריפה. לאחר מכן הוא נחלט עם נענע וסוכר. תה זה נפוץ במיוחד באזור המגרב ובקרב יוצאי מרוקו בישראל.
ג'אגרטי - תה עם רום.
קומבוצ'ה - משקה המופק מתה מומתק במיוחד ומסימביוט שמרים הנקרא לרוב פטריית התה. טעמו חמצמץ ומקורו במזרח הרחוק.
תה מעושן - תה שעליו עברו עישון. מגיע בדרך-כלל מסין וטאיוואן. דוגמה לתה כזה הוא הלפסנג סושונג.
תה כסף - תה כסוף - זה אינו תה של ממש, אלא חליטת צמחים שמכילה עלים של ליבנה כסוף, הנותנות לו את צבעו הכסוף.

מקור המילה "תה"

הסמניה ל"תה" בסינית מסורתית נכתבת 茶, אך מבוטאת באופן שונה בכל אחת מהשפות הסיניות. שתי צורות מרכזיות השתרשו בשפות אחרות, ולמעשה בכל השפות המילה תה מגיעה מאחת מאלו. בשפת הוקיאֵן המדוברת במחוז פוג'יין המילה מבוטאת "תה", צורה שהשתרשה בעברית, ביידיש, באנגלית ובמספר רב של שפות אירופאיות נוספות. בקנטונזית ובמנדרינית המילה מבוטאת צַ'ה, צורה שהשתרשה בשפות האזור (יפנית, קוריאנית, הינדי ועוד) כמו גם בערבית, שם השתנתה לצורה שַאי (ערבית: شَاي)

ההגייה היא "תה", "תיי" או "טי" בשפות: איטלקית, אינדונזית, איסלנדית, אנגלית, אסטונית, אספרנטו, ארמנית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, טמילית, לטבית, לטינית, מלאית, נורווגית, ספרדית, עברית, פולנית (herbata, כנראה מלטינית 'herba te'), פינית, צרפתית, ושוודית.

ההגייה היא "צָ'ה" או "צ'אי" בשפות: אוקראינית, אלבנית, אמהרית, בולגרית, גאורגית, וייטנאמית, טורקית, טיבטית, יוונית, יידיש, יפנית, נפאלית, סוואהילית, סלובנית, סרבית, ערבית, פורטוגזית, פרסית, צ'כית, קוריאנית, קרואטית, רומנית, רוסית, ואזרית.

לא ברור מדוע הגיעה לשפה מסוימת צורת הגייה אחת ולא אחרת. ההגיות לא הגיעו בהתאם לדרכי המסחר (כך לדוגמה, התה הגיע לאנגליה דרך קנטון, שבה הוא נהגה "צ'ה", ואילו באנגליה ההגייה היא "תי").

ביידיש ההגייה המקובלת היא טיי. משם זה נגזרות גם המילים לתיון (טשייניקל) ולבית תה (טשיינע). נראה שמסיבה וגם בשל השפעת השפה הרוסית, נפוצה גם ההגייה טשיי ביידיש.^[^{דרוש מקור]}

בעברית של ימינו מקובל שהמונח "צ'אי" מתייחס לתה מועשר תבלינים הודי.

היסטוריה

מקור המנהג לשתות תה

יש מספר אמונות המנסות להסביר את מנהג שתיית התה:

לפי אחת המסורות, גאוטמה הבודהה גילה את עלי התה כאשר עלה תה נפל לתוך כוס מים ששתה כאשר ישב ועשה מדיטציה.
מסורת אחרת משייכת את גילוי התה לבודהידהרמה אשר תלש את עפעפיו כדי שלא יירדם בעת מדיטציה, ומעפעפיו צמח צמח התה. מסורת זו מנסה להסביר את תכונותיו המעוררות של התה.
מסורת שלישית משייכת את גילוי התה לשנונג, קיסר סין האגדי, אשר בעת מסעו, כאשר ישב לשתות כוס מים חמים, נפלו לתוכה מספר עלי תה. לאחר ששתה את המשקה ונהנה מטעמו גילה את השפעותיו הרפואיות.

מקור התה ותפוצתו

חוקרים היום מאמינים שמקור צמח התה נמצא היכן שהוא בגבול סין-מיאנמר. שתיית תה החלה באזור יונאן, במקור מסיבות רפואיות. במחוז סצ'ואן שתו תה לראשונה כמשקה הנועד להנאה ולא לשם תועלת רפואית. הראיה הפיזית המוקדמת ביותר לשתיית תה בסין התגלתה ב־2016 בחפירות בקבר הקיסר ג'ינג, המתוארך להמאה ה-2 לפנה"ס. ^[6]

הפעם הראשונה שבה פגשו אנשי אירופה את המשקה הייתה כאשר הפורטוגזים הגיעו ליפן בשנת 1560. תקופה קצרה לאחר מפגש זה החל יבוא התה לאירופה. התה הפך לפופולרי בקרב אצולת צרפת והולנד, וב-1650 הגיע התה לאנגליה על ידי קתרינה מברגנזה, נסיכה פורטוגזית ששהתה באנגליה בחצרו של המלך צ'ארלס השני.

הביקוש הרב שנוצר באירופה לתה הרב הוביל לגירעון מסחרי בין אירופה לסין, והבריטים החלו לגדל תה בהודו על מנת לספק את הביקוש. ניסיון אחר לפתור את הגירעון המסחרי באמצעות מכירת אופיום לסין הוביל לפרוץ מלחמת האופיום הראשונה (1838 - 1842).

שקיק תה

ערך מורחב – תיון

שקיקי התה הם מוצר חדש יחסית: שקיקי תה מבד פותחו בראשית המאה ה-20; שקיקי תה מנייר בראשית שנות ה-40; ושקיק תה ללא סיכה (פס הכסף) פותח על ידי חברת ויסוצקי רק בשנות ה-60.

יש שתי גרסאות בנוגע להמצאת שקיק התה:

האחת מספרת כי סוחר תה הודי קיבל משלוח של ארגזי תה ששהו באניה שחלפה בדרכה בסערה, טילטולי האניה גרמו לעלי התה להמחץ ובמקום עלים יפים קיבל עלי תה מרוסקים. על מנת לא להשליך את כל המטען, ארז את שברי העלים בשקיקי בד ושיווק אותם.

הגרסה השנייה משייכת את ההמצאה לסוחר תה ניו-יורקי בשם תומאס סליוואן שקיבל תה מסוג חדש וטוב, כקידום מכירות שלח ללקוחותיו דוגמיות של התה ארוזות בבד משי, הלקוחות התעצלו לפתוח את השקית והטילו אותה לכוס עם מים רותחים.

חשיבות תרבותית

לתה חשיבות תרבותית רבה במספר מדינות ברחבי העולם. במזרח הרחוק, ובמיוחד בסין שנחשבת ליצרנית התה הגדולה בעולם, ישנה תרבות שתיית תה מפותחת הדומה לתרבות שתיית היין במערב, כאשר סוגי תה שונים נמכרים לפי אזור הגידול, איכות העלים, אופן הקטיף והאיכויות השונות המתבטאות בתה. סוגי תה מסוימים אף נמכרים במחירי עתק, לדוגמה תה דה חונג פאו שעשרות גרמים ממנו נמכרים במחירים השווים למאות אלפי שקלים.

בנוסף, תרבויות רבות פיתחו מנהגי שתייה מפותחים הנקראים לרוב "טקס תה". טקס תה היפני הוא המפורסם ביותר בקטגוריה זו של מנהגים, אך גם בסין נהוגה שיטת הכנה טקסית המכונה גונג-פו צ'ה, ובמערב נהוגים אירועי תה דומים, לדוגמה ארוחת מנחה, בה שותים תה בכלים ייעודיים בליוי מזון קל. באזורים מסוימים השייכים לחבר העמים הבריטי ארוחת ערב אף נקראת "תה" (אנ') והפסקות עובדים מכונות "הפסקות תה".

גם במזרח אירופה ישנם מסורות סביב שתיית התה, ונהוגים כלים ייעודיים לחליטת ולשתיית התה.

הכנה

הדרך הנפוצה ביותר להכנת תה היא על ידי שימוש בשקיק. השקיק, אשר מכיל בדרך כלל אחד עד שלושה גרמים של עלי תה בצורת אבק, מוצר שנחשב באיכות נמוכה ביחס לעלי תה שלמים ופוגם בתכונותיו הבריאותיות, אך מאפשר את זמן החליטה הקצר ביותר. ^[7] התיון מוכנס לכוס, ולתוכה נמזגים מים רותחים או חמים. לעיתים מוכנס השקיק לכוס לאחר שכבר יש בה מים, וזו היא צורת ההגשה המקובלת בבתי קפה למשל. מפני שתיונים מכילים אבק תה, ניתן לחלוט אותם מספר שניות, אם כי לעיתים מומלץ לחלוט אותם למספר דקות שאינו עולה על חמש. את התה המוכן לעיתים ממתיקים בעזרת סוכר, דבש או ממתיק אחר. לעיתים מוגש התה גם בתוספת לימון, חלב, קינמון ועוד. התה הארוז בשקיקי התה הוא לרוב תה זול ובאיכות ירודה בהשוואה לתה עלים שלמים,^[8] ומפורר לחלוטין במטרה לתת כמה שיותר טעם בחליטה קצרה. נדיר להשיג תה שאינו שחור או ירוק בשקיקי תה.^[^{דרוש מקור]}

השיטה הנחשבת האיכותית ביותר להכנת תה היא חליטת עלי תה חופשיים (לא בשקיק) בקומקום תה, מכיוון שהעלים השלמים והיכולת שלהם לנוע ולהתרחב בקומקום מאפשרים להם לשחרר טעמים נוספים. במהלך ההיסטוריה וגם היום חברות שונות משתמשות בסוגים שונים של קנקני תה, לרוב מחרס, זכוכית או חרסינה. בסין נהוג לחלוט תה במגוון כלים, חלקם אף עשויים חרסית בעלת נקבוביות המתרחבות בחום וסופגות את טעמי התה. כלים אלו, לאחר שנחלטו בהם עלי תה איכותיים מספר רב של פעמים, נמכרים עבור מחירים גבוהים.

הטמפרטורה היא גורם משפיע משמעותי בחליטת התה, ולכן על מנת לשלוט בטמפרטורה בצורה יותר טובה נהוג לחמם את הקנקן מבעוד מועד, על ידי שטיפתו במים רותחים. לאחר מכן מרוקנים את המים מהקנקן, ומכניסים במקומם את עלי התה לפי הטעם ומוזגים שוב מים בטמפרטורה הרצויה. מומלץ לחלוט סוגי תה שונים במים בטמפרטורות שונות כדי למצות את מירב מורכבות טעמו ומרכיביו הבריאותיים של התה עם כל כוס. תה ירוק ולבן נהוג לחלוט בטמפרטורה שלא עולה על 80° צלזיוס. חליטה בחום גבוה מזה תוליד תה מר וחסר יתרונות תזונתיים, מכיוון שנוגדי החמצון בתה מתפרקים בטמפרטורות גבוהות. תה אולונג, תה שחור ופו אר מומלץ לחלוט בטמפרטורה שבין 90° ל-95° מעלות, ותה דחוס ומותסס מומלץ לחלוט במים בשיא רתיחתם.

ישנן שתי שיטות חליטה נפוצות לעלים חופשיים, השיטה המערבית והשיטה הסינית, המכונה גם גונג פו צ'ה.

וריאציות מקומיות לתהליך ההכנה

גונג פו צ'ה

ערך מורחב – גונג-פו צ'ה

לסין ההיסטוריה הארוכה ביותר עם צמח התה ומגוון הדרכים הרחב ביותר לעיבודו ולחליטתו. בשיטה הסינית המקובלת כיום נהוג לחלוט כמות גדולה של עלים על כמות קטנה של מים, בין שלוש לשש גרם על כל 100 מיליליטר מים, ונהוג לחלוט זמנים קצרים- בין 10 שניות לדקה לרוב. את סוגי התה השונים נהוג לחלוט בטמפרטורות שונות, כשככל שצבעו של התה כהה יותר כך נהוג לחלוט אותו בטמפרטורה גבוהה יותר. נהוג בתרבות הסינית לחלוט את אותם עלים מספר פעמים, במיוחד עלי תה מגולגלים או דחוסים, ויש האומרים שאלו מוצאים טעמים שונים בכל חליטה. כלי התה הסיניים קטנים בהשוואה לאלו המערביים, כשהקומקומים לרוב מכילים בין 80 ל-160 מיליליטר (אם כי קיימות גם דוגמאות היסטוריות לקומקומים גדולים מזה) והכוסות לא עולות על 60 מיליליטר, בדומה לכוס אספרסו. בסין מגישים תה ללא חלב או סוכר. שיטה זו מכונה בסינית "גונג פו צ'ה", מכיוון שבסינית המושג גונג-פו מתאר מומחיות בכל אמנות, לאו דווקא באמנויות לחימה.

טקס התה היפני מבוסס על שיטת חליטה זו.

השיטה המערבית

השיטה המערבית מתאפיינת בכמויות עלים נמוכות ביחס לכמות המים, שלא עולה על גרם לכל 100 מיליליטר מים. בגלל כמות התה הקטנה זמני החליטה במערב ארוכים יותר, בין דקה לחמש דקות. שיטה זו פותחה עם הבאת התה למערב על ידי חברות הסחר של האימפריה הבריטית. מכיוון שהתה שהגיע למערב היה יקר בעקבות עלויות המסע, וטריותו פחותה, פותח המנהג לפיו מפיקים מכמות קטנה של עלים כמות גדולה של משקה, ולעיתים מגישים אותו עם סוכר וחלב. כך נהוג להגיש תה במסיבת תה בריטית.

טיבט

בטיבט נהוג לשתות חליטת תה מותסס עם חמאה העשויה חלב יאק ומלח. התה מבושל במים במשך שעות, ולאחר מכן נמזג למיכל עם חמאה ומלח ונחבץ עם מוט עץ. היום, בגלל הזמינות הגדלה של חמאת פרה בטיבט ובהודו ובגלל מחירה הזול יחסית לחמאת יאק, לעיתים מחליפים את החמאה בחמאה רגילה.