|
מסחר    צילום: סרגיי פרוקודין-גורסקי    מסחר הוא מערך של עסקאות חליפין מרצון, לרוב של סחורות ושל שירותים בעד תשלום. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. בראשיתו, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים. בימינו, הסוחרים משתמשים באמצעי-חליפין, כגון כסף; כתוצאה מכך, ניתן להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה, כמו גם מקבלת שכר. המצאת הכסף, ומאוחר יותר, האשראי ושטרות הכסף, פישטה את המסחר וקידמה אותו. המסחר קיים מסיבות רבות. עקב התמחותם של אנשים שונים בעיסוקים שונים וחלוקת העבודה ביניהם, רוב האנשים פעילים במגזרים יצרניים מסוימים, בעוד המוצרים ממגזרים יצרניים אחרים מגיעים אליהם באמצעות המסחר. מסחר בין אזורים גאוגרפיים שונים מתקיים משום שאזורים רבים נהנים מיתרון יחסי בתנאי הייצור של סחורות מסוימות, לעומת אזורים שעימם הם סוחרים; לפעמים הסיבה למסחר כזה הוא גודלם של אזורים מסוימים, שיוצר עבורם תנאים נוחים לייצור המוני, שאינו אפשרי באזורים קטנים. מסחר בין אזורים שונים על בסיס מחירי שוק מביא תועלת לשניהם. מלבד הסחורות, המסחר מתקיים על ידי סוחרים ופעילי שוק אחרים גם בשווקים הפיננסיים. היסטוריה של המסחר
המסחר בעת העתיקה
בני-אדם החלו לסחור כבר בתקופה הפרה-היסטורית, עם התפתחות התקשורת ביניהם. בהיעדר אמצעי-חליפין, הם החליפו סחורות ושירותים שהיו יכולים לאסוף ולהעניק בסחורות ושירותים שרק אנשים אחרים היו יכולים לספק. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין בזכוכית געשית ובאבן הצור כבר בתקופת האבן. נתיבי מסחר בין-לאומיים הופיעו לראשונה באלף השלישי לפני הספירה, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תושבי עמק האינדוס שבדרום אסיה. באותו מילניום, מצרים ייבאה לארצה חומרים ששימשו לייצור תכשיטים. באלף הראשון לפני הספירה, הפיניקים היו ידועים כסוחרים ימיים, ששייטו ברחבי הים התיכון; הם אף הרחיקו משם לחופי בריטניה, כדי לספק בדיל ששימש לייצור ברונזה. במטרה להקל על איסוף ועל רכישה של סחורות באזורים שונים, הפיניקים הקימו בהם ערי-מסחר ותחנות מסחר, שנקראו על ידי היוונים אמפוריות; האמפוריות הוקמו לחופי הים. מראשית הציוויליזציה היוונית ועד נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5, סוחרים ייבאו ברווחים גדולים תבלינים ממזרח, כולל מסין, לאירופה. המסחר היה עמוד השדרה הכלכלי של האימפריה הרומית, ובזכותו היא שגשגה ושרדה זמן רב; האימפריה רחבת הידיים יצרה רשת תחבורה בטוחה, שאפשרה העברת סחורות ללא חשש רציני משודדים. המסחר בימי הביניים
עם נפילת האימפריה הרומית וירידת קרנן של הערים בראשית ימי הביניים, ברחבי מערב אירופה השתרר חוסר-יציבות, שגרם לקריסה כמעט מוחלטת של קשרי מסחר. למרות זאת, המסחר שרד בקנה מידה מסוים. למשל, הרדהנים היו גילדה או קבוצה (המובן נשכח עם הזמן) של סוחרים יהודים, ששלטו על המסחר בין אירופה הנוצרית למזרח התיכון המוסלמי בשנים 600–1000 בקירוב. במאות ה-8–11 ויקינגים וורנגים סחרו במהלך מסעותיהם הימיים מסקנדינביה לשאר אזורי אירופה ובחזרה. הוויקינגים שטו לחופי מערב אירופה, ואילו הוורנגים לרוסיה. במאה ה-13 ונציה הייתה העיר המשגשגת ביותר באירופה הודות להתבססותה על המסחר באזור הים התיכון. במאות ה-13–17, ברית ערי הנזה שימשה כברית של ערי מסחר, שהחזיקה במונופול על המסחר במרבית צפון אירופה ובאגן הים הבלטי. וסקו דה גמה חידש את המסחר האירופי בתבלינים ב-1498. לפני מסעו מסביב אפריקה להודו, ייצוא התבלינים לאירופה נשלט על ידי מדינות מוסלמיות, ובראשן מצרים. המסחר בתבלינים היה בעל חשיבות כלכלית רבה והיווה תמריץ למסעות גילויים אירופיים ברחבי העולם במאות ה-15–17. התבלינים שהובאו לאירופה מארצות רחוקות היו מן הסחורות היקרות ביותר והתחרו במחירם אף בזהב. המסחר בעת החדשה
במאה ה-16, הולנד הייתה מרכז הסחר החופשי. ההולנדים לא הטילו שום מגבלות על המסחר במטבע חוץ, וקידמו תנועה חופשית של סחורות. באותה מאה, איי הודו המזרחיים הפכו למקור חשוב לאספקת כותנה ותבלינים. המסחר באזור זה נשלט במאה ה-16 על ידי הפורטוגלים, במאה ה-17 – על ידי ההולנדים ומהמאה ה-18 – על ידי הבריטים. ב-1776, אדם סמית' פרסם את "עושר העמים", שבו ביקר את המרקנטיליזם. הוא הדגיש את היתרונות של התמחות העובדים במשימות נפרדות; לדעתו, התמחות כזו מגבירה את היצרנות, גם אם היא הופכת את חוויית העבודה לחד-גונית. סמית' חשב שההתמחות הזאת של העובדים מוגבלת ביחס ישיר לרמת הביקושים של השוק המקומי, שלא מחייבת ייצור המוני; לפיכך, חלוקת עבודה יעילה תלויה בגישה חופשית לשווקים רבים ככל האפשר. לדעתו, ככל שהביקושים יהיו רבים יותר, הייצור יתייעל יותר על ידי התמחות גוברת, שמצדה תתרום לחלוקת עבודה נכונה. סמית' גם טען, שכל ניסיון לשליטה רציונלית על ייבוא וייצוא הוא רמייה, שמיטיבה עם תעשיות מסוימות על חשבון האינטרסים המסחריים של כלל האומה. ב-1799, חברת הודו המזרחית ההולנדית, לשעבר החברה המסחרית הגדולה ביותר בעולם, פשטה את הרגל. אחת הסיבות לכך הייתה התחרותיות של הסחר החופשי. ב-1817, דייוויד ריקארדו, ג'יימס מיל ורוברט טורנס הציגו את תאוריית היתרון היחסי, שלפיה סחר חופשי יכול להיטיב עם האומות הבלתי-מתועשות כמו עם האומות המתועשות: "כאשר יצרנית בלתי-יעילה שולחת את הסחורה שהיא מיטיבה לייצר לארץ שיכולה לייצר אותה ביתר יעילות, שתי הארצות יוצאות נשכרות". בחיבורו "אודות הכלכלה הפוליטית והמיסוי", ריקארדו קידם דוקטרינה כלכלית, שעד ימינו נחשבת לשוללת הקיצונית ביותר של התערבות הממשלה בכלכלה. חשיבותו של הסחר החופשי בחשיבה הכלכלית של המאה ה-19 נבעה בראש ובראשונה מהיתרונות שהופקו במערב אירופה על ידי האומות שקידמו אותו; זאת אומרת, כל מדינה חישבה את היתרונות של פתיחת הגבולות שלה לייבוא מתחרה, לפני שאישרה אותה. עם זאת, ג'ון סטיוארט מיל הוכיח באותה מאה, שמדינה עם מונופול על תמחור הסחורות בשוק הבין-לאומי יכולה להשתמש במכס שלה כאמצעי מניפולטיבי לקביעת תנאי המסחר; צעדי תגובה דומים, שיינקטו על ידי מדינות אחרות יובילו בסופו של דבר להדדיות במדיניות הסחר הבין-לאומית. ריקארדו וכלכלנים אחרים חשבו על האפשרות הזאת לפני ג'.ס. מיל, אולם בעקבותיו היא נתפשה כטיעון נגד דוקטרינת הסחר החופשי - אנשים התחילו להאמין, שמסחר הדדי יביא למדינה יותר תועלת כלכלית ממסחר חופשי לגמרי. כמה שנים אחר-כך, מיל פיתח את רעיון "התעשיות העובריות" כטיעון כלכלי נגד הסחר החופשי ובעד ההגנה על תעשיות צעירות מייבוא מתחרה. לדעתו של מיל, המדינה "חייבת" לשמור על תעשיות חדשות לפני שהן יפתחו את היכולת לייצר במלוא התפוקה. רעיון זה שולב מאוחר יותר בתאוריית הסחר החדשה, שהסתייגה ממסחר חופשי. רעיון זה גם הפך לקו המנחה במדיניותן הכלכלית של המדינות שרצו להפוך למתועשות ולהתחרות בייצוא הבריטי. כאשר נשיא ארצות הברית, הרברט הובר, העלה ב-1930 את התעריפים של מכסי הייבוא במחשבה להתגבר על השפל הגדול, התוצאה הייתה מלחמת מכסים עולמית, שבגללה המשבר הכלכלי התפשט גם לאירופה. בארצות הברית עצמה, למרות המדיניות של התערבות הממשלה בכלכלה (ניו דיל), המיתון הכלכלי נמשך ואף העמיק. בתקופת השפל הגדול, מ-1929 עד שנות ה-40, נרשמה ירידה חדה במסחר ובמדדים כלכליים אחרים. רק הייצור המוגבר, לצורכי מלחמת העולם השנייה, חילץ את המשק האמריקאי מהמיתון. ב-1944, 44 מדינות חתמו על הסכם ברטון-וודס; מטרתו העיקרית הייתה הורדה משותפת של תעריפי המכס על סחורות רבות, כדי שלא יהוו מכשול למסחר. זאת הייתה דרכן של המדינות למנוע את הישנותו של השפל הכלכלי הגדול. בהסכם ברטון-וודס גם נקבעו הכללים להשגחה על המדיניות הכלכלית הבין-לאומית וסוכם על הקמת המוסדות שיפקחו על אכיפתם. המוסדות שהוקמו בעקבות ההסכמים הם קרן המטבע הבין-לאומית והבנק הבין-לאומי לשיקום ופיתוח (מאוחר יותר הבנק הזה התפצל לשני מוסדות: לבנק העולמי ולבנק להסדרים בין-לאומיים). בעקבות אישור ההסכם על ידי המחוקקים של מרבית המדינות, המוסדות האלה התחילו לפעול ב-1946. ב-1947, 23 מדינות חתמו על ההסכם הכללי בדבר תעריפים וסחר במטרה לקדם את הסחר החופשי. הסחר החופשי קודם גם בהמשך המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21:
מגמות נוכחיות
הרפורמות בסין
ב-1978 החלה רפורמה כלכלית בסין העממית. לפני כן, הכלכלה הסינית הייתה מתוכננת וריכוזית על פי הדגם של ברית המועצות. הכלכלה הזאת הייתה נחשלת יחסית לכלכלה המערבית ולכן סין החליטה על אימוץ חלקי של כלכלת שוק. הדבר בא לידי ביטוי בהקמת אזורים כלכליים מיוחדים (אזורים עם חוקי כלכלה ליברליים יחסית) במחוזות גואנגדונג, פוג'יין והאינאן. הרפורמה הכלכלית הניבה הצלחה כלכלית מרשימה ורפורמות אחרות באו בעקבותיה. כתוצאה מכך, התוצר המקומי הגולמי של סין צמח כמעט פי 10 בשנים 1978–2006, ואילו היקף סחר החוץ של המדינה עבר את הסכום של טריליון דולר בשנה. ב-2004 הפכה סין ליצואנית השלישית בגודלה בעולם, אחרי גרמניה (במקום הראשון) וארצות הברית. ב-2006 נהנתה סין העממית מעודף במאזן המסחרי בסכום של 150 מיליארד דולר. היא גם הולכת והופכת למעצמה בתחום הייצור. ב-1991 הצטרפה סין העממית לקבוצת שיתוף הפעולה הכלכלי האסייתית-פסיפית, שהיא ארגון סחר חופשי. ב-1999 הצטרפה סין גם לארגון הסחר העולמי. סבב דוחהסבב השיחות של דוחה היא יזמה של ארגון הסחר העולמי; מטרתו היא להוריד את תעריפי המכס ברחבי העולם, כאשר עיקר המאמץ מתמקד בהשגת תנאי מסחר הוגנים יותר עבור המדינות המתפתחות. השיחות נפתחו ב-2001, בכינוס השנתי של ארגון הסחר העולמי בדוחה, בירת קטר. שיחות ההמשך נערכו בקאנקון שבמקסיקו (2003), בז'נבה (2004), בפריז (2005, לא במסגרת הכינוס השנתי), בהונג קונג (2005) ושוב בז'נבה (2006). בשיחות התגלעו מחלוקות בין המדינות המפותחות למדינות המתפתחות (שמאורגנות בגוש הג'י-20). הקושי העיקרי נעוץ בסובסידיות שמעניקות המדינות המפותחות לתוצרת החקלאית שלהן; הסבסוד הזה מקשה על המדינות המתפתחות לייצא את התוצרת החקלאית שלהן למדינות המפותחות במחירים תחרותיים. השיחות על הסובסידיות עלו על השרטון בכינוס של ז'נבה (2006) ועתה הונג קונג מציעה לתווך בין הצדדים. לעומת זאת, הצדדים הגיעו להסכם בעניין הפחתת עלויות המעבר של הסחורות בגבולות הבין-לאומיים באמצעות ייעול נוהלי הפיקוח והמכס והחלפת מידע על הסחורות. מסחר בין-לאומי
מסחר בין-לאומי הוא חליפין חוצה גבולות של סחורות ושל שירותים. ברוב הארצות, הוא מייצג חלק משמעותי מהתוצר המקומי הגולמי. הסחר הבין-לאומי אמנם התקיים במהלך רוב ההיסטוריה (ראו: דרך המשי, דרך הענבר), אך חשיבותו הכלכלית, החברתית והפוליטית גברה מאוד במאות האחרונות. הסיבות העיקריות לכך הן תיעוש, אמצעי תחבורה מתקדמים, גלובליזציה, תאגידים רב-לאומיים, ומיקור חוץ; למעשה, כאשר משתמשים במונח "גלובליזציה", בדרך-כלל מתכוונים לתפוצתו הגוברת של הסחר הבין-לאומי. העדות להצלחתו של הסחר הבין-לאומי היא הניגוד בין מדינות כמו קוריאה הדרומית, שאימצו מדיניות של תיעוש שמכוונת לייצוא, להודו, שבאופן מסורתי התאפיינה יותר בסגירותה (אם כי ב-2005 הודו התחילה במדיניות של פתיחות כלכלית); בחמישים השנים האחרונות, קוריאה הדרומית עלתה על הודו בכל המדדים הכלכליים, אמנם גם מוסדות המדינה היעילים היוו גורם חשוב בהצלחה הקוריאנית. לפעמים, מוטלות סנקציות כלכליות על מדינה מסוימת במטרה להעניש אותה על פעולה כלשהי. אמברגו, צורה חמורה של בידוד כלכלי, הוא מצור על המסחר של מדינה מסוימת מצד מדינה אחרת. אמברגו כזה, לדוגמה, מוטל על ידי ארצות הברית על קובה כבר למעלה מ-40 שנה. בדרך-כלל, המגבלות שמוטלות על המסחר בגבולות המדינה הן מעטות; לעומת זאת, המסחר הבין-לאומי מנותב ומפוקח על ידי הממשלות, שקובעות את כמות הסחורות שניתן להעביר בגבולות ומטילות על הסחורות האלה מיסים (מכסים). המכסים מוטלים בדרך-כלל על ייבוא, אך מדינות יכולות להטיל גם מכסי ייצוא וסובסידיות. כל המגבלות האלה נקראות חסמי מסחר. אם הממשלות היו מסירות את כל חסמי המסחר, היה מתקיים סחר חופשי בין המדינות. מדינות בעלות מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית (שנועדה להגן על התוצרת המקומית מתחרות), מקימות חסמי מסחר חדשים. תנועת "סחר צודק" פועלת בשיתופם של ארגונים לא-ממשלתיים, שמטרתם ללחוץ על הארגונים הבין-לאומיים לקחת בחשבון שיקולים חברתיים וסביבתיים, בזמן קביעת מדיניות סחר בין-לאומי; הדברים אמורים במיוחד בנוגע לחומות המכס הגבוהות, שבהן נתקל הייצוא של מדינות העולם השלישי למדינות המפותחות. חומות אלה מהוות מכשול רציני בדרך לחילוצן של המדינות המתפתחות מהעוני. תנועת "סחר צודק" גם מציעה לקבוע תקנים על התוצרת של מדינות העולם השלישי; מטרתם של התקנים האלה היא למיין את המוצרים שמיובאים מהמדינות המתפתחות על מידת העמידה של החברות היצרניות בתנאי עבודה אנושיים של עובדיהן. בדרך זו, קונים בעלי מודעות חברתית במדינות המפותחות היו יכולים להכשיל את המסחר בתוצרתן של חברות נצלניות באמצעות חרם צרכנים, בלי להזדקק לחסמי מסחר ממשלתיים. שיטות סחר פנים ואינטרנט
קיימים שיטות שונות למסחר מיקרו-כלכלי כמו גופי מכירות. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
|
