|
צ'אד
רפובליקת צ'אד (בערבית: جمهورية تشاد, תעתיק מדויק: ג'מהורית תשאד; בצרפתית: République du Tchad) היא מדינה במרכז אפריקה ללא מוצא לים שגובלת בלוב בצפונה, בסודאן במזרחה, ברפובליקה המרכז-אפריקאית בדרומה, בקמרון ובניגריה בדרום-מערב ובניז'ר במערב. רוב אוכלוסיית צ'אד מורכבת ממוסלמים,[1] והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, ומשמשת כמדינה משקיפה בליגה הערבית. מרבית אוכלוסייתה אנאלפביתית, וקיים פער גדול לרעת הנשים, כשרק 14% מהם בעלות יכולת אוריינות. היסטוריהשטחה של צ'אד של עשיר בממצאים פלאונטולוגיים וארכאולוגיים. בשנת 1996, האנתרופולוג צרפתי מישל ברונה (Michel Brunet) מצא באזור בחר אל-ע'זאל (בערבית: بحر الغزال) לסת הומינינית שגילה תוארך ל-3 מיליון שנים, ואשר קיבלה את השם המדעי Australopithecus bahrelghazali וכן את הכינוי הבלתי רשמי אבּל (Abel), על שם ידידו של ברונה. בשנת 2002 מצאו ברונה ושותפיו באזור בורקו (Borkou) בצפון צ'אד גולגולת של הומינין, שגילה תוארך לכ-7 מיליון שנים והוענק השם המדעי סהלאנתרופוס צ'אדנסיס. באזור אנדי (Ennedi) נמצאו פטרוגליפים שלהערכת הארכאולוגים צוירו באלף השביעי לפני הספירה. ממצאי קדרות מאותו אזור מתוארכים לזמנים קדומים מאלה שנמצאו בעמק הנילוס.[דרוש מקור] בדומה לאזורים רבים בעולם, ראשוני המתיישבים באזור בו שוכנת צ'אד היו בני שבטים מבודדים [דרושה הבהרה]. גולגולות אנושיות וציורי מערות מצויים לרוב באזור זה. במהלך ההיסטוריה חיו השבטים הללו במסגרת ממלכות שונות. צ'אד נשלטה על ידי מספר ממלכות מקומיות חלשות עד שנכבשה על ידי האימפריה האפריקנית של קאנם-בורנו. לקראת סוף האלף הראשון לספירה החלו להיווצר מדינות ראשונות באזור הסאהלי שבין המדבר לסוואנה. לאורך האלף השני, ההיסטוריה של צ'אד היא ההיסטוריה של המדינות האלה ויחסיהן עם שבטים שלא חיו במסגרת מדינתית. מחקרים אחרונים מראים כי המדינות הללו נוסדו על ידי אפריקאים מקומיים, ולא על ידי מהגרים ערבים, כפי שההיסטוריונים נהגו לחשוב עד אותו הזמן, אף כי לכל הדעות שיחקו המהגרים הערבים תפקיד חשוב בהיווצרותן. המדינות החלו בדרך כלל כממלכות שבהן המלך נחשב לאל. לכל ממלכה היה צבא, אך אף אחת מהן לא התפשטה לדרום צ'אד, בה הג'ונגל וזבובי הצה צה הקשו על השימוש בחיל פרשים. הכלכלה של הממלכות הללו התבססה בעיקר על נתיבי המסחר שעברו דרך מדבר סהרה. ההיסטוריה הידועה של המדינות הללו מתבססת על רישומים של סוחרים וחוקרים ערבים. מאוחר יותר, ישויות חוץ-אפריקניות החלו להשפיע באופן הולך וגובר על צ'אד. בימי הביניים הייתה צ'אד צומת דרכים חשוב שקישר בין סוחרים מוסלמים מהמזרח לבין השבטים הילידים. ב-1891 נעשתה צ'אד קולוניה צרפתית, וב-1910 נכללה בפדרציה של אפריקה המשוונית הצרפתית. במלחמת העולם השנייה הייתה צ'אד, שהונהגה על ידי המושל השחור פליקס אבואה, המושבה הצרפתית הראשונה שתמכה בצרפת החופשית והצטרפה לבעלות הברית. ב-11 באוגוסט 1960 זכתה המדינה לעצמאות מלאה מצרפת, בראשות פרנסואה טומבלבי, אך חמש שנים לאחר מכן גלשה למלחמת אזרחים. ב-1979 כבשו פלגים מורדים בהנהגת היסנה הברה את הבירה והשלטון המרכזי במדינה התפרק. פלגים חמושים, רבים מהם היו מעורבים בהתקוממות בצפון המדינה, התחרו על השלטון. התפרקותה של צ'אד הובילה לקריסת המעמד של צרפת במדינה. לוב ניסתה למלא את הוואקום והתערבה במלחמת האזרחים, אך ההרפתקה שלה הסתיימה בכישלון ב-1987. הברה, שנתמך על ידי צרפת, הצליח לאחד את המדינה ולהדוף את צבא לוב. הברה ביסס את משטרו הדיקטטורי באמצעות מערכת שהתבססה על שחיתות ואלימות, ואלפי אנשים נהרגו לפי ההערכות תחת שלטונו. הוא היטיב עם הקבוצה האתנית שאליה הוא משתייך, טובו, והפלה את בעלי בריתו לשעבר, מקרב הזגווה. משטרו של הברה נפל ב-1990, בהפיכה בהובלת הגנרל שלו אידריס דבי. השלטון החדש ניסה להעמידו לדין במשך שנים, וב-2013 הוא הואשם בפשעים והפרות זכויות אדם חמורות, כולל מעשי אונס, שעבוד מיני ורצח של כ-40 אלף איש. ב-2016 הוא נידון למאסר עולם. דבי זכה בכהונה שנייה בבחירות ב-2001, אך התקווה ליציבות ולשגשוג בעקבות חיפוש אחר נפט במדינה התנפצו במהירות עם פרוץ מלחמת אזרחים חדשה ב-2005. דבי פעל באופן חד-צדדי כדי לשנות את החוקה ולהסיר את הגבלת שתי הכהונות בחוקה, למורת רוחם של האופוזיציה וארגוני חברה אזרחית. דבי זכה בקדנציה שלישית בבחירות ב-2006, שהוחרמו על ידי האופוזיציה. האלימות האתנית במזרח המדינה התגברה, והאו"ם הזהיר מפני רצח עם בדומה למתחולל בחבל דארפור. באותה שנה, וכן ב-2008, כוחות מורדים ניסו להשתלט על הבירה, אך נכשלו. ב-2010 חתמו צ'אד וסודאן על הסכם לסיום מלחמה בת חמש שנים ביניהן ולפתיחת הגבול אחרי שבע שנים שבהן היה סגור. במאי 2013 סיכלו כוחות הביטחון של צ'אד הפיכה נגד דבי, שלטענתם תוכננה כמה חודשים. באפריל 2021, יום לאחר שדווח כי זכה בכהונה שישית הודיע צבא צ'אד כי אידריס דבי, ששלט במדינה 30 שנה, מת מפציעות שספג במהלך הקרב בצפון צ'אד. הצבא הכריז על פיזור הפרלמנט ומסר כי המדינה תנוהל ב-18 החודשים הקרובים על ידי מועצת המעבר.[7] פוליטיקהעל-פי חוקת צ'אד, המדינה מוגדרת כרפובליקה נשיאותית שבראשה עומד נשיא הנבחר על ידי אזרחי המדינה שמלאו להם 18 שנים. הנשיא ממנה ראש ממשלה ו"מועצת מדינה" (קבינט), ומחזיק בהשפעה ניכרת על מינוים של שופטים, מפקדי צבא, פקידי מחוזות ומנכ"לי החברות הממשלתיות. הרשות המחוקקת של צ'אד מורכבת מאספה לאומית, פרלמנט חד-ביתי בן 155 מושבים, הנבחר כל ארבע שנים (החוקה מגדירה את הפרלמנט כדו-ביתי, בקובעה כי לצד האספה הלאומית יוקם סנאט, אך זה טרם נוסד). הרשות השופטת כוללת בית משפט עליון, בית דין לערעורים, בתי דין פליליים ובתי דין אזרחיים. המערכת הפוליטית של צ'אד נשלטת במידה רבה על ידי הרשות המבצעת בעלת סמכויות נרחבות, המונהגת על ידי הנשיא אידריס דבי מתנועת הגאולה הפטריוטית. דבי נבחר באופן חוקתי בשנים 1996 ו-2001, ואולם משקיפים בינלאומיים הבחינו באי-סדרים שונים בתהליך הבחירות. בפועל, דבי כיהן כנשיא צ'אד משנת 1990, אך החוקה נכתבה רק ב-1996. דבי שינה ב-2005 את החוקה כך שיותר לו להיבחר לכהונה שלישית כנשיא, צעד שקומם נגדו חוגים רחבים. כוחות מורדים המשתייכים למספר ארגונים מנהלים מאבק נגד משטרו של דבי, הנתמך בידי צרפת. בראשית פברואר 2008 תקפו המורדים בכוח שמנה אלפי לוחמים את הבירה נג'מנה, ואף צרו על ארמון הנשיאות, אך נהדפו. יחסים עם ישראל
ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם צ'אד במהלך שנות השישים. כינון היחסים עם צ'אד, שבה רוב מוסלמי ברור, נתפס מפחית את האלמנט הדתית בסכסוך הישראלי-ערבי. לישראל היו יחסים קרובים עם הנשיא הראשון של צ'אד פרנסואה טומבלבי. עוד לפני עצמאות המדינה הוא הגיע לביקור ב-1959. ב-1965 ביקר כנשיא צ'אד בישראל כאורחו של לוי אשכול ראש הממשלה. צ'אד הייתה אחת משלושים המדינות האפריקניות שניתקו את יחסיהן עם ישראל בראשית שנות השבעים. למעשה, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973), בעקבות ביקורו של המלך הסעודי פייסל, ולחץ הרוב המוסלמי, הביאה צ'אד לקץ יחסיה עם ישראל. עיקר פעילותה של ישראל בצ'אד, כמו במדינות אפריקניות רבות, התרכז בהכשרת כוחות הביטחון. על אף ניתוק היחסים הרשמי, הוסיפו מומחים ישראליים לסייע לממשלת צ'אד בענייני צבא וביטחון, לרבות עסקאות נשק, והאלוף אברהם טמיר אף ביקר בה. בשנת 2005 פורסם[8] כי צ'אד שוקלת לחדש את יחסיה עם ישראל, אך מהלך זה לא יצא לפועל.[9] בשנת 2008 הנפיקה צ'אד גיליונות זיכרון לציון שישים שנות עצמאות לישראל.[10] בינואר 2011 אמר נשיא צ'אד שלכבוד יום העצמאות ה-50 לצ'אד "אנחנו שוקלים לחדש את היחסים עם ישראל".[11] ביולי 2016 ביקר מנכ"ל משרד החוץ אצל הנשיא אידריס דבי, בכפר הולדתו, שם דיברו השניים על חידוש יחסי המדינות. בנוסף, הנשיא בירך ושיבח את צבא הגנה לישראל. ב-25 בנובמבר 2018, הגיע נשיא צ'אד לביקור דיפלומטי בישראל, במהלכו נפגש עם ראש הממשלה ונשיא המדינה.[12] ב-20 בינואר 2019 הכריזו על חידוש היחסים בין המדינות.[13] ב-1 בפברואר 2023, במהלך ביקור רשמי של נשיא צ'אד מחמוד דבי איטנו בישראל, הוכרזה פתיחת שגרירות צ'אד ברמת גן. מחוזות
צ'אד מחולקת ל-22 אזורים (החל מ-2008). בראשות כל אזור עומד מושל הממונה על ידי ממשלת צ'אד. האזורים מחולקים ל-61 נפות אשר בעצמן מחולקות לתת-נפות, שגם הן מחולקות לקנטונים. כלכלהכלכלתה החקלאית והענייה של צ'אד זוכה בשנים האחרונות לעידוד משמעותי כתוצאה ממיזמי נפט שונים במדינה. כשמונים אחוזים מאוכלוסיית המדינה נשענים על חוואות לצורכי-קיום ועל גידול צאן לצורכי פרנסה, וחיים מתחת לקו העוני. צ'אד מייצאת בעיקר כותנה, בקר וגומי ערבי, ומשנת 2004 החלה בייצוא מפוקח של נפט. עם אוצרות הטבע של צ'אד נמנים מצבורי אורניום, אשלגן, קאולין (טין לבן) ודגה. כלכלתה של צ'אד סבלה זה שנים לנוכח היעדר מוצא לים, עלויות חשמל גבוהות והיסטוריה של היעדר יציבות כללית. פיגורה הכלכלי של צ'אד מתבטא גם בתשתיתה התקשורתית והתחבורתית; נכון ל-2002, מספר קווי הטלפון בצ'אד לא עלה על 12,000, כ-15,000 בני אדם בלבד חוברו לרשת האינטרנט, רק 267 ק"מ מרשת הכבישים במדינה (כ-33,400 ק"מ בסך הכל, נכון ל-1999) נסללו, ולא פועלת בה כלל רשת רכבות. צ'אד מוסיפה להישען על סיוע חוץ ועל הון חיצוני, המממנים את מרבית ההשקעות במגזר הפרטי והציבורי כאחד. חברת תעופה לאומית צ'אדיה איירליינס פעלה מספר שנים ונסגרה עקב הפסדים. צבא וביטחון
ההגנה הלאומית באחריות הצבא (כולל כוחות היבשה וחיל האוויר), הז'נדרמריה והמשמר הלאומי, בעוד שמירת הסדר והביטחון הציבורי היא באחריות המשטרה, הז'נדרמריה והמשמר הלאומי. גאוגרפיה צ'אד היא מדינה ללא מוצא לים, השוכנת בצפון-מרכז אפריקה. שטחה כ-1,284,000 קמ"ר. אורך גבולותיה הכולל (עם לוב, קמרון, הרפובליקה המרכז אפריקאית, ניז'ר, ניגריה וסודאן) הוא 5,968 ק"מ. ישנם מספר אזורי-אקלים בצ'אד: צפונה מדברי, מישורי וצחיח ברובו, ומהווה חלק ממדבר סהרה. במרכז המדינה שורר אקלים צחיח למחצה האופייני לחבל הסאהל, ואילו במישוריה הדרומיים נמצאת סוואנה טרופית. פני השטח ברובם מישוריים, פרט להרי בצפון מערב (הנקודה הגבוהה ביותר: הר אמי קוסי, 3,415 מטרים), ולרמות אֶנֶדי (Ennedi) וואדאי (Ouaddaï) במזרח, שמגיעות לרום של עד 1,500 מטרים. פחות משלושה אחוזים מאדמות המדינה ניתנים לעיבוד, ואין גידולי קבע כלשהם. מפגעים סביבתיים כוללים סופות אבק חמות ויבשות בצפון, בצורות תקופתיות וכן נחילי ארבה. בנוסף, אחוז ניכר ממי השתייה של צ'אד הוא מזוהם, בעיה הגורמת למקרי כולרה רבים. אגם צ'אד, הנמצא בתחומי צ'אד, ניגריה וקמרון, היה בעבר האגם השני בגודלו באפריקה, ואולם בעשורים האחרונים הצטמק באופן ניכר, וגודלו הנוכחי הוא עשרה אחוזים מכפי שהיה בעבר. עם זאת, זהו גוף המים החשוב ביותר באזור הסהרה. דמוגרפיהאוכלוסיית צ'אד מונה כ-17 מיליון איש. תוחלת החיים לשני המינים היא 55 שנים. קצב הריבוי הטבעי עומד על שלושה אחוזים לשנה, כאשר שיעור הפריון עומד על 5.4 צאצאים לאישה. שיעור תמותת התינוקות עומד על 67.14 מקרי מוות לכל 1,000 לידות. כ-210,000 נשאי איידס חיים בצ'אד ובכל שנה מתים כ-2,700 בני אדם כתוצאה מהמחלה. אחוז הבערות במדינה עומד על 73.24%. כשלושה רבעים מאוכלוסיית צ'אד (74.8%) מתגוררים באזורים הכפריים של המדינה. יותר ממאתיים קבוצות אתניות שונות קיימות בצ'אד. אלה השוכנות בצפון המדינה ובמזרחה הן מוסלמיות ברובן (סה"כ: 51.8% מאוכלוסיית המדינה), ואילו הדרומיות – נוצריות: פרוטסטנטים 23.5%, קתולים 20.3%, 2.9% חסרי דת ו-0.6% אנימיסטיות. רבים מתושבי האזורים המזרחיים והתיכוניים של צ'אד עברו תהליך הדרגתי של שיערוב בעקבות יחסיהם הדתיים והמסחריים עם סודאן ומצרים: רובם דוברי ערבית ומקיימים מנהגים תרבותיים ערביים. ערבית וצרפתית הן השפות הרשמיות במדינה, אף שקיימים כ-120 לשונות ודיאלקטים אחרים השגורים בפי הקבוצות השונות החיות בה. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
