|
יצחק רבין
יִצְחָק רַבִּין (ⓘⒾ; א' באדר ה'תרפ"ב, 1 במרץ 1922 – י"ב בחשוון ה'תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995) היה פוליטיקאי ואיש צבא ישראלי שכיהן כרמטכ"ל השביעי של צה"ל, כראש ממשלת ישראל החמישי וכשר הביטחון העשירי. זוכה פרס נובל לשלום. נרצח במהלך כהונתו כראש הממשלה בידי מתנקש יהודי-ישראלי, ונקבר בחלקת גדולי האומה. רבין לחם במלחמת העצמאות ופיקד על פעולות צבאיות מרכזיות, כולל בנגב ובירושלים. הוא התפרסם כגיבור מלחמת ששת הימים ב-1967, שבה ישראל כבשה שטחים משמעותיים, כולל הגדה המערבית ורצועת עזה, שעליהם ניהל מאוחר יותר משא ומתן לשלום. הוא שירת כראש ממשלה לראשונה ב-1974, והתפרסם בפיקודו על מבצע אנטבה להצלת בני ערובה באוגנדה. לפני הקמת מדינת ישראל שימש רבין כמפקד גדוד בפלמ"ח וכמח"ט "הראל" בצה"ל במלחמת תש"ח, ולאחריה המשיך לטפס בסולם הדרגות. בשנות השישים מונה לרמטכ"ל צה"ל, עליו פיקד בעת שפרצה מלחמת ששת הימים, שהרחיבה פי שלושה את שטחים בשליטת ישראל ואיחדה את ירושלים. רבין היה איש מפתח בהכנתו המוצלחת של צה"ל למלחמה. לאחר שחרורו משירות צבאי מונה לשגריר ישראל בארצות הברית, ומששב ארצה שובץ ברשימת המערך השני לכנסת השמינית מטעם מפלגת העבודה, נבחר לכנסת וכיהן כשר העבודה בממשלת גולדה מאיר. לאחר התפטרותה של מאיר התמודד על ראשות מפלגת העבודה, גבר על שמעון פרס ומונה לראש הממשלה בשנת 1974; הראשון מבין ראשי ממשלות ישראל שנולד בארץ ישראל[1]. במהלך כהונתו הראשונה נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, ובולט בזיכרון הציבורי במיוחד הוא מבצע אנטבה, פשיטה צה"לית באוגנדה שחילצה 105 אזרחים ישראלים ויהודים. אולם התפטר ב-1977, עקב פרשת חשבון הדולרים של אשתו לאה. עם כינון ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1984 מונה לשר הביטחון. בתקופתו התייצב צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון והתמודד מול פרוץ האינתיפאדה הראשונה. ב-1990 רבין הסתייג, אך לבסוף תמך ב"תרגיל המסריח" שהוביל פרס, ועם כישלונו שב לאופוזיציה והחליט להתמודד על ראשות המפלגה. ב-1992 עמד בראשות מפלגת העבודה והוביל את מפלגתו לניצחון בבחירות לכנסת השלוש עשרה. רבין מונה בשנית לראשות הממשלה, והוביל את הסכם השלום עם ירדן והסכמי אוסלו. על חלקו זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1994. רבין גם קידם, בתיווך אמריקאי, משא ומתן להסדר קבע עם סוריה. מתנגדי ההסכמים מהצד הפלסטיני, הובילו סדרת פיגועי טרור, שקרעה את עמדת הציבור בתהליך השלום, בנוסף על הקרע האידאולוגי שבא עם הוויתור על אדמות מולדת. בתחום הכלכלי, קידם את המשך תהליך הליברליזציה הכלכלית של המשק הישראלי, ותקופת כהונתו עמדה בסימן המשך העלייה מברית המועצות לשעבר. רבין נרצח ב-4 בנובמבר 1995, בתום עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, על-ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי־דתי שהתנגד לתהליך אוסלו[2] ולטענתו מצא הצדקה הלכתית למעשה הרצח[3]. הוא נקבר בחלקת גדולי האומה. ראשית חייויצחק רבין נולד בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי מפלגת אחדות העבודה. אמו של רבין, רוזה לבית כהן (שכונתה "רוזה האדומה" על שם רוזה לוקסמבורג), נולדה בשנת 1890 במוהילב שבבלארוס (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית)[4]. אביה, יצחק, היה רב ואיש חב"ד שהתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בהומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים והייתה פעילה חברתית ופוליטית. היא חברה למפלגת הבונד היהודית סוציאליסטית[5]. במקור הייתה מעוניינת להגר לאמריקה או לארצות סקנדינביה[6], אך בשלהי 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן"[4], הנחשבת למבשרת העלייה השלישית[7]. תחילה סירבו חברי המושבה כנרת לקבלה והיא פנתה ללא הועיל לברל כצנלסון. בהמשך פנתה למשה שֶרְתוֹק (שָרֵת), שהמליץ על קבלתה במכתב להנהלת המושבה. לאחר שהתיישבה במושבה כנרת עקרה לירושלים[8], ושם הכירה את נחמיה רבין במסגרת עבודת עזרה שלה לפצועים ממאורעות תר"פ, והשניים נישאו בשנת 1921[9]. יצחק רבין קרוי על שם סבו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם לדוד הכהן (בן-דודה של אמו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.  אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסידורוביצ'י[10] שבאוקראינה (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית). הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב לארצות הברית, והצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. הוא לא שירת במערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה כיוון שזאת הסתיימה בעוד הגדוד שלו שהה במחנה אימונים בפלימות' שבממלכה המאוחדת. נחמיה הפליג עם הגדוד לארץ ישראל[11], התקבל למחלקת שירותי הטלגרף של המנדט הבריטי ועבד כטלפונאי. במהלך מאורעות תר"פ שירת ב"הגנה" תחת מפקד ראש 'ועד ההגנה' בירושלים, זאב ז'בוטינסקי. על פעילותו נחמיה נעצר בידי הרשויות הבריטיות בעוון שירות במחתרת בלתי חוקית ושוחרר כעבור שלושה שבועות[12]. מיד אחר-כך נישאו נחמיה ורוזה[13]. כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ובה נולדה אחותו רחל ב-1925, צעירה ממנו בשלוש שנים. הוריו היו מבוגרים יחסית לסביבתם בגיל שהתחתנו, נחמיה היה בן 35 ורוזה הייתה בת 31. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה למועצת העיר תל אביב[14]. בראיונות מאוחרים יותר, תיאר רבין את המשטר בביתו כ־"חצי צבאי", כאשר במרבית הזמן ההורים לא נמצאו בבית[15]. במשך שעות ולעיתים ימים שלמים היו הילדים יצחק ורחל לבדם בבית ופיתחו מגיל צעיר אחריות אישית[16]. בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית חינוך לילדי עובדים א'" (ברחוב טשרניחובסקי), שהוקם ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי[17]. הוא התקבל לבית הספר בגיל חמש, צעיר יחסית, ולמד בו במשך שמונה שנים. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה (הישן), בבית ספר מחוזי חדש שהוקם ביוזמת אמו רוזה ב-1935[18] ולאחר מותה נקרא על שמה[19]. ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והוא בן המחזור הרביעי שלו. מלבדו היו עוד שלושה חברים שלמדו באותו המחזור גם בכדורי וגם בגבעת השלושה[20]. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן בגיל 48 בלבד. אביו הזעיק אותו על מצבה האנוש לבית החולים "הדסה", ורבין הספיק להגיע למיטת חוליה שעות ספורות טרם פטירתה[21]. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין, שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי"[22]. בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940. כפרס על כך שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר מבין בני מחזורו בתעודת סוף שנתו האחרונה ב"כדורי", העניק לו הנציב העליון, הרולד מקמייקל, מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בסך 7.5 לירות שטרלינג, סכום עתק נכון לאותה העת[21]. רבין שאף ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר[9]. בהשפעת משה נצר, שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים, בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח. קריירה צבאית .jpg)
הגנה ופלמ"חרבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח, שהוקם במאי, לנוכח סכנת הפלישה של מדינות הציר לארץ ישראל. פעולתו הראשונה, ביוני אותה שנה, הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון ועד סוריה, שהיו תחת שלטון צרפת של וישי, פעולה שבה איבד משה דיין את עינו[23]. במהלך הפעולה, רבין ועוד שלושה חברים בפלמ"ח הקדימו כוחות אוסטרלים פולשים וניתקו קווי תקשורת בדרום לבנון, כדי למנוע מן הצרפתים להחיש כוחות לבלימת הפלישה[24]. היעד היה 45 קילומטרים מגבול ארץ ישראל (המנדט הבריטי)–לבנון (המנדט הצרפתי)[25]. במשך ארבע השנים הבאות היה רבין בשגרה לא מבצעית, והחליט להישאר בפלמ"ח במקום לפרוש ב-1944 ולהתחיל בקריירה אקדמית. רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת 1943[26], אך לא התבלט כמפקד מחלקה. יגאל אלון, שבהמשך ירש את יצחק שדה בפיקוד על הפלמ"ח, ניבא לו גדולות ותמך בקידומו. לאחר ניצחון בעלות הברית במערכה במדבר המערבי באותה השנה, התפרקה השותפות עם הצבא הבריטי, ורשויות המנדט קראו לפירוק הפלמ"ח. בעוד רבים מהמגויסים בפלמ"ח עברו לשירות הבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי, התנגד רבין לפירוק הארגון[27]. במהלך 1944 לקח חלק בפעולות סיור ושיטור צבאיות למחצה ביישובים ערבים כמו גם ב"סזון", שכוון נגד האצ"ל. בשנת 1945, בגיל 23, התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו של נחום שריג, בפריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים הכלואים בו מידי הבריטים[28]. לנוכח מדיניותה האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית לאחר המלחמה, תמך רבין במדיניות המרי נגד רשויות המנדט. בנובמבר, רבין, ביחד עם אביו, הסתווה לעובד חברת החשמל פלשתינה וחדר לתוך משטרת ג'נין[29]. הוא אסף חומר מודיעיני לתכנון פעולה צבאית להרס הציוד הצבאי הרב שהיה בתחנת המשטרה. בדרכו חזרה לתיאום עם אלון ושריג בחיפה, נסע ללא רישיון על אופנוע ונפצע בתאונת דרכים שבעקבותיה רגלו רוסקה והיה עליו לעבור תקופת שיקום ארוכה[30]. על אף שהחלים מהתאונה, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינה אותו אלון למג"ד. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר בלטרון, ממנו הועבר למחנה ברפיח, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין, מדוכא מהשיקום שנדרש לעבור ברגלו ומן חוסר המעש שלו לנוכח הפציעה, ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח אלון שכנע אותו לוותר על כך ולהתכונן למלחמה על ארץ ישראל[31], ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח[32]. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה גדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל. באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח. דרך תפקיד זה היה רבין סגנו בפועל של אלון, והמינוי היה מפתיע. רבין נחשב לאדם בעל תפיסת עולם יוצאת דופן, ופשרנותו הפוליטית קירבה אותו למפא"י, לעומת הרוב של תומכי מפ"ם בקרב אנשי הפלמ"ח. יתרה מכך, הייתה לו תדמית של 'עירוני', בשונה מעיקר שדרת הפיקוד שהורכבה מ'קיבוצניקים'[33]. מלחמת העצמאותזמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על חזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר[34]. בסוף מרץ 1948 החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה. במרץ 1948, בפיקודו של רבין ובהנחיית המטה, בוצע ארגון מחדש של הפלמ"ח, שהתחלק לשלוש חטיבות: חטיבת הנגב בפיקודו של שריג, חטיבת יפתח בפיקודו של אלון וחטיבת הראל בפיקודו של רבין, כשהוא בן 26 בלבד[35][36]. החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. במהלך המערכה המוקדמת במלחמה נגד הארגונים המיליטנטיים הפלסטיניים, היה על חטיבתו של רבין לשמור על פרוזדור ירושלים וארבעת יישובי גוש עציון המבודדים בפרט. במרץ נעצרה התנועה לירושלים, לאחר אבדות קשות שנגרמו לשיירה שהתקדמה לעברה מקיבוץ חולדה. החלה התארגנות נרחבת למבצע פריצת הדרך לירושלים והסדר מצב בחזית שיאפשר מעבר בטוח של שיירות אספקה לעיר[37]. רבין טען מאוחר יותר כי היו שני גורמים מקדימים שהביאו להצלחתו של מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים: המתקפה של כוח חטיבת גבעתי על כוחות חסן סלאמה, שגרמה להרתעה וריתקה כוחות אלו לאזור רמלה, וקרב הקסטל שבמהלכו נפל מנהיג המיליציה הערבית עבד אל-קאדר אל-חוסייני[38]. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החלה פלישה של צבאות מדינות ערב לשטחי ארץ ישראל, ובמסגרתה תקף הלגיון הערבי את ירושלים. חטיבת 'הראל' הייתה נתונה במחסור של כוח אדם ואספקה, ויתרה מזאת היה על רבין לפצל את כוחותיו ולשלוח תגבורת של חלק מאנשיו להגנת העיר העתיקה בירושלים[39]. התגבורת לא הצליחה לשנות את מאזן הכוחות, והמצור על הרובע היהודי בעיר נמשך[40]. לנוכח המצב בחזית, הועברו כוחות מחטיבת 'יפתח' מהגליל לתמוך ב'הראל'. רבין פיקד על כיבושה מחדש של רמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה[41]. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות". הפיקוד הכללי על גזרת ירושלים הוטל על דוד מרכוס (המכונה "מיקי סטון"), וחטיבת 'יפתח' כולה הועברה לחזית המרכז[42]. בתחילת יוני, לקראת ההפוגה הראשונה, נקרע הפיקוד בין אלון, שתמך במתקפה על רמאללה, לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שטען כי כיבוש לטרון על פרשת הדרכים לירושלים הוא היעד המועדף. לנוכח כישלון המתקפה על לטרון והאבדות הקשות שהסבה, הגיעו מרכוס, רבין ואלון למסקנה כי ההשתלטות על לטרון בלתי אפשרית ללא התארגנות מחודשת של הכוחות. כאשר נשלח רבין להסביר את המצב לבן-גוריון, האחרון רתח והתפרץ, ואף איים כי "צריך לירות ביגאל אלון"[43] (בו הוא ראה יריב פוליטי)[44]. לבסוף היה על בן-גוריון להסכים כיוון שהמפקדים למעשה קבעו עובדה בשטח[45]. בזמן ההפוגה הראשונה נקלע רבין במקרה למטה הפלמ"ח שנמצא במלון ריץ, מרחק קצר מחוף תל אביב, בעת שעלתה מולו הספינה אלטלנה על שרטון. כמפקד הבכיר בשטח קיבל רבין את הפיקוד על הגנת מטה הפלמ"ח. הוא ביצע את הוראתו של בן-גוריון לירות לעבר הספינה אם לא תיכנע, והורה לירות אש לעברה. הירי על האונייה המשיך גם לאחר שנפגעה על ידי פגז תותח, והוחל בפינוייה. כאשר אנשי האצ"ל תקפו את המלון הורה רבין לזרוק לעברם רימונים, ואף זרק בעצמו שישה. בשנת 1977 אמר רבין: "זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע – ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא הייתה כל ברירה"[46]. לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד, וכן נמל התעופה בה. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות. במהלך המבצע, בשעה שרבין ואלון נסעו מהמפקדה ביאזור להערכת מצב בשדה הקרב, עלתה המכונית על מוקש ישראלי שהופעל ורבין נפצע ונחבל ברגלו[א][47]. המבצע נחל הצלחה חלקית, כיוון שהמטרה הראשונית הייתה השתלטות על ציר לוד-רמלה וציר לטרון-רמאללה[48]. בסופו של המבצע שוחררו רק לוד ורמלה אך נפתחה דרך עקיפה לירושלים ("כביש הגבורה") שהפחיתה מחשיבות הלגיון הערבי שעיקר כוחותיו נסוגו צפון-מזרחה לעבר רמאללה והפחיתה גם מחשיבות לטרון כצומת דרכים מרכזית בחזית[49]. בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות[50], ובהם מבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשה באר שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראת משא ומתן[51][52]. במהלך מבצע חורב אלון ניסה להשתלט על עוג'ה אל-חפיר בדרך הפתעה לא צפויה, וחיפש אחר דרך נבטית עתיקה שהייתה מסומנת במפות שונות. אלון שלח את רבין ביחד עם אנשי חזית הדרום ואנשי חיל ההנדסה לסייר בדרך ולהעריך את המסוגלות לחצות אותה. רבין שב לאלון עם מסקנה כי בקושי רב אכן ניתן לחצות את הדרך. כוחות צה"ל נעו באיטיות והמתקפה הראשונית של גדוד חטיבה 8 נחלה כישלון בהנסת חיל המצב המצרי. רק בבוקר 7 בדצמבר ביצעו כוחות החטיבה מתקפה חוזרת והפילו את המוצב[53]. בסוף דצמבר פתחו הכוחות בחזית במבצע חורב, פרצו לעומק סיני ונעו צפונה על ציר הדרכים עד אל-עריש, תוך איגוף רצועת עזה. הצלחת המבצע הובילה לתחינה מצרית להפסקת אש[54]. לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים[55][56], מכיוון שאלון לא רצה לקחת חלק בשיחות. רבין שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראת מבצע עובדה, בעקבות הסתייגות מתוכן ההסכמות[57]. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. הוא טען שישראל ויתרה למצרים יתר על המידה וביקש שלא להיות חתום על ההסכם[58]. באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום ומפקד בפועל של חזית הדרום במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו למשה דיין, שהתמנה לתפקיד קבע בעקבות היריבות הפוליטית בין אלון לבן-גוריון[59]. רבין מונה למפקד חטיבת הנגב, אולם עד מהרה החטיבה פורקה כחלק מפירוק הפלמ"ח[60]. עלייה בסולם הדרגותעם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר של צה"ל בעקבות פירוק הפלמ"ח, נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח שהמשיכו את שירותם בצה"ל. בעיני הדרג המדיני היה חלק ממיעוט של יוצאי פלמ"ח שנחשבו לא-פוליטיים, כך שהשארתו נבעה בעיקר מטעמים מקצועיים[61]. רבין קיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות. שאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל[62][63]. תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בידי חיים לסקוב, ראש מחלקת ההדרכה, בנובמבר 1949. בין חניכיו בקורס היו דוד אלעזר, חיים בר-לב, ישראל טל, צבי זמיר, אסף שמחוני, עוזי נרקיס ואחרים[64]. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי. באותה עת, הרמטכ"ל יגאל ידין וכמוהו גם יורשו מרדכי מקלף, ראו בארגון צבא המילואים של צה"ל ערך עליון ועסקו בעיקר בו, ומשום כך ניתנו לרבין סמכויות נוספות, והיה לאחראי בשטח על ביטחון שוטף יום-יומי. עוד בהוראת הרמטכ"ל ידין, שקד רבין על כתיבת דוקטרינה צבאית לקראת המלחמה הבאה, שבמרכזה עמד עקרון המעבר בין שלב ראשון של הגנת בלימה לשלב שני של מתקפה[65]. לנוכח ריבוי ההסתננויות לתוך ישראל וביצוע פיגועי חבלה, לקח רבין חלק בתכנון מערך פעולה נגד התופעה. לאחר ששמירת גבולות הרמטית לא הובילה לעצירת ההסתננויות, הוחלט לפתח באופן שיטתי את פעולות התגמול. בדצמבר 1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה[41]. בזיכרונותיו ובמכתביו ראה רבין את בריטניה ושהותו בה לטובה, כמקום בו הפיג מתחים ופתח אופקים חדשים[66][67]. בסוף 1953 נדרש לשוב ארצה בהוראת משה דיין שהתמנה לרמטכ"ל וירש בתפקיד את מקלף. דיין היה מועמדו הנבחר של בן-גוריון, שהבטיח את מינויו טרם פרש בעצמו לשדה בוקר בתחילת 1954. בין רבין לדיין הייתה מתיחות רבה, שהתפתחה מאז שדיין החליף את אלון בתפקיד מפקד פיקוד הדרום על רקע פוליטי ולא על רקע מקצועי[68]. עם שובו קודם, בדצמבר 1953, לתפקיד ראש אגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגת אלוף[69]. על אף המתיחות ביניהם, אפשר דיין לרבין חופש פעולה רחב יחסית בתפקידו כראש אגף, ותמך בהעלאתו לדרגת אלוף בידי שר הביטחון פנחס לבון[70]. בפברואר 1955, על רקע העסק הביש, שב בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון (ובהמשך השנה גם לראשות הממשלה), והחליט ביחד עם דיין למנות את רבין לאלוף פיקוד הצפון במאי 1956[71]. רבין שירת כאלוף פיקוד הצפון עד 1959. במהלך ההכנות למבצע קדש, העריך רבין כי המלחמה במצרים תגרור גם התערבות של סוריה ושל ירדן ותפתח שתי חזיתות מלחמה נוספות. בפועל, סוריה וירדן לא התערבו לצד מצרים במלחמה (אף כי עלתה האפשרות הזאת בדמשק וברבת-עמון), אך הגבול הצפוני לא שקט, ובמשך כל תקופת כהונתו של רבין כמפקד פיקוד הצפון בוצעו הסתננויות ופעולות תגמול בתגובה אליהם. היו בנוסף לכך סדרת התכתשויות צבאיות מול סוריה על האזורים המפורזים בקו הירוק[72]. הפגזות סוריות כוונו לא פעם נגד מטרות אזרחיות, לרבות חקלאים. משום כך, בעת העבודות על ניקוז מי אגמון חולה, הורה רבין על העברת כוחות רבים לאזור הגבול ליצירת הרתעה. מלבד פעולות תגמול מינוריות בשטח ההפקר המפורז, עיקר פעילות צה"ל בצפון הייתה פסיבית[73].  בקיץ 1959 יצא רבין עם משפחתו ללימודים באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית. זמן קצר אחר כך, לנוכח פרשת ליל הברווזים, הוחלט להדיח את ראש אג"ם מאיר זורע, והרמטכ"ל, חיים לסקוב, החליט להחליפו ברבין[74]. רבין ראה ביעדו המרכזי מודרניזציה מהירה של צה"ל ולימוד תורת המלחמה והדוקטרינה הצבאית של ברית המועצות, שהייתה ספקית הנשק העיקרית של הרפובליקה הערבית המאוחדת[75]. כמו כן ביצע רבין שינוי בחלוקת התקציב של החילות, לפי עקרון "קודם כל אוויר, דבר שני שריון, ודבר שלישי צנחנים". רבין, מתוך חישובים כלכליים, התנגד לפיתוח של תוכנית הגרעין הישראלית, שקודמה והואצה בידי בן-גוריון ושמעון פרס, אז סגנו ויד ימינו של בן-גוריון במשרד הביטחון[76]. כבר ב-1960 התפתחה יריבות בין פרס לבין לסקוב שנתמך בידי רבין, שנסובה סביב שאלת הרכש הצבאי: אם מצרפת או מארצות הברית, גודל ההשקעה וסוגי הנשק בהתחשב בצורכי החילות[77]. עוד באותה השנה הניעו צבאות ערב את כוחותיהם לעבר הגבולות עם ישראל ("כוננות רותם"), במטרה לבדוק את הכוננות הצבאית של ישראל. לדברי רבין, "נתפסנו עם המכנסיים למטה[78]." בעקבות הניסיון הערבי התברר חוסר המוכנות הצבאי לעומקו, והחל שינוי יסודי בהסדר המוכנות הצבאית. בשנים 1959–1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, תחת צבי צור[41]. לאחר מינויו לרמטכ"ל, צור הסדיר ופתר את מחלוקת הרכישות, והיריבות בין מפקד חיל האוויר (עזר ויצמן) למקבילו בשריון (חיים בר-לב) הגיעה לסיומה[79]. רמטכ"ל_-_MR._DAVID_BEN_GURION_RECEIVING_THE_CHIEF_OF_STAFF_YITZHAK_RABIN_WHO_CAME_TO_CONGRATULATE_HIM_ON_HIS_80TH_BIRTHDAY.jpg) בראשית מרץ 1963 הודיע בן-גוריון חד-משמעית לרבין כי הוא יירש את צור בתור הרמטכ"ל הבא[79][80]. ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל השביעי בידי ראש הממשלה ושר הביטחון החדש לוי אשכול[81][82]. יריבו של רבין לתפקיד הרמטכ"ל היה מח"א עזר ויצמן, שנקט עמדה התקפית ביחס לשכנותיה העוינות של ישראל, בשונה מרבין, שהביע בפני אשכול עמדה הגנתית. רבין כיהן בתפקיד בין השנים 1964–1968, שבמהלכן התחוללה מלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני 1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, במקביל לכהונתו כראש הממשלה, שהיה פחות ריכוזי בניהול מדיניות הביטחון מקודמו בן-גוריון. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול[83]. בתפקידו כרמטכ"ל נודע כדקדקן העובד מבוקר ועד לילה לפרטי פרטים, בשונה מ"תרבות האלתור" שהתפתחה בקרב אנשי הפלמ"ח. השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל באופן ניכר ובהן גובשו ושופרו תוכניות מבצעיות למקרה של מלחמה. בוצעו סדרת רכישות צבאיות, שבמהלכן נע צה"ל לעבר אוריינטציה אמריקאית[84], לצד התקררות הדרגתית ביחסי ישראל–צרפת מאז עלייתו לשלטון של שארל דה גול, שפעל לחזק את יחסיה של צרפת עם מדינות העולם הערבי. במהלך שנות ה-60, צה"ל רכש לידיו מטוסי מיראז' 3 ודאסו אוראגן צרפתיים ודאגלס A-4 סקייהוק אמריקאים, טנקי צנטוריון בריטיים ו-M48 פטון (ידועים בתור "מגח" בגרסתם הישראלית המשודרגת) אמריקאים, כמו גם טילי MIM-23 הוק אמריקאים[85]. מהלך הרכישות החל עוד בתקופת כהונתו של צור כרמטכ"ל, בתגובה לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית מאמצע שנות ה-50 שהפרה את מאזן הכוחות האזורי. עיקר הדגש הופנה לפיתוח חיל השריון, שנכון לתחילת שנות השישים הורכב בעיקרו מטנקי M4 שרמן מיושנים. תמיכת ארצות הברית בישראל גברה במהלך כהונתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, ובתמורה לרכש הצבאי הכור הגרעיני בדימונה נפתח למפקחים אמריקאים. רצח קנדי לא בלם את התחממות היחסים, ויורשו, לינדון ג'ונסון, המשיך בקו התמיכה בישראל והרכישות הצבאיות, בין היתר לנוכח הידרדרות יחסי ארצות הברית–מצרים[86]. רבין מינה את בר-לב לראש אג"ם ואת אהרן יריב לראש אמ"ן. בין המינויים הבכירים שלו מינה רבין את ישראל טל למפקד גיסות השריון, את קודמו בתפקיד דוד אלעזר לאלוף פיקוד הצפון ואת אריאל שרון, שקידומו הוקפא בידי שלושת הרמטכ"לים שקדמו לרבין, לראש מטה פיקוד הצפון ובהמשך לראש מחלקת ההדרכה במטה הכללי. יריבות בנוגע לסבב המינויים בין רבין לאשכול וויצמן הובילה בסופו של דבר למינויו של מרדכי הוד למח"א ומינויו של ויצמן לראש אג"ם ולסגן הרמטכ"ל. שני המינויים נעשו בידי אשכול על אפו ועל חמתו של רבין (אשכול אף רמז כי ויצמן הוא המועדף עליו לרשת את תפקיד הרמטכ"ל על אף התנגדותו של רבין)[87]. רבין הרבה להשתתף בדיוני ממשלה, והתנגד נחרצות לקיצוץ בתקציב הביטחוני, שהועלה לדיון לנוכח השקט היחסי בגבולות. חששותיו ממלחמה מתואמת של מדינות ערב בישראל ובמטרתם של מדינות ערב להשמיד את ישראל גבר לנוכח המלחמה על המים בצפון[86]. בשנת 1965 החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של סוריה לבצע חבלה במוביל הארצי, ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול בשטח ההפקר וניסיון סורי שנבלם להטות את מקורות נהר הירדן[88]. .jpg) ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף בשטחי ירדן, מבצע צוק סלע, שנועדה לאותת למדינות ערב כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה ועל ניסיונותיהן להטות את מקורות נהר הירדן[89][90]. בספטמבר 1966 התבטא רבין בחריפות כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות, וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, אשר חידש בעקבות זאת את ההוראה האוסרת על קציני צה"ל להצהיר הצהרות מדיניות[91][92]. בין 1964 ל-1967 חלה הסלמה בתקריות הגבול של ישראל עם שכנותיה, בראש ובראשונה מול סוריה. פעולות גרילה בחסות ארצות ערב נמשכו, וב-1964 הקימה הליגה הערבית את אש"ף בהנהגתו של אחמד שוקיירי. ההוקעה והאיומים על ישראל מצידן של מצרים וסוריה הגיעו לשיא לאחר ההפיכה בסוריה ב-1966 ועלייתו לשלטון של הזרם הרדיקלי של מפלגת הבעת', בהנהגתו של סלאח ג'דיד. בעקבות ההפיכה, הסלימו תקריות הגבול הבלתי פוסקות והגיעו לשיא באוגוסט עם הפלת שני מטוסי מיג סורים בידי חיל האוויר[93]. נכון לאותה העת, ב-1965, הערכת אמ"ן הייתה שלנוכח הפער ביכולת הצבאית לא תפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב עד שנות ה-70. על אף הערכות אלו, העריך רבין כי שנאת מדינות ערב לישראל תוביל אותם למלחמה בהקדם, והעריך שיש צורך בכוננות מלחמה גבוהה כמה שיותר[94]. ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר א-סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה (הפעולה הצבאית הגדולה ביותר של צה"ל מאז מבצע קדש עשור קודם לכן), שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל[95]. ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול נזף ברבין על הפעולה ועל קנה המידה שלה, שהיה רחב בהרבה מן המצופה. בדיעבד התברר כי פעולת סמוע השפיעה על הלך הרוח של חוסיין, מלך ירדן, שמתוך חשש מפני תוקפנות ישראלית התקרב לברית עם שכנותיו הערביות שהובילה להתערבות הירדנית במלחמת ששת הימים[96]. ביום הקרבות שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים, חלקם הופלו בפאתי דמשק, והניצחון הישראלי הביא לפגיעה קשה ביוקרה הלאומית הסורית[97]. גם ירדן וגם סוריה גינו את מצרים על חוסר התגובה שלה נוכח "תוקפנות" ישראלית[98]. ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה'תשכ"ז[ב], צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר מלחמת סיני[99]. רבין מיהר להיפגש עם אשכול, שטען כי מדובר בחזרה על "כוננות רותם". רבין נפגש עם ראש הממשלה למחרת, ושכנע אותו להעלות את רמת הכוננות בצה"ל לאחר שהתייחס ל"קיבעון מחשבתי" - קונספציה - שעלולה להביא למפלה של ישראל, בעודו מתכוון להישענות של אשכול על ההערכה שמדובר ב"כוננות רותם" נוספת[100]. ב-18 במאי נסוגו כוחות האו"ם מסיני לפי דרישת מצרים[101]. ב-19 במאי הגיע אמ"ן למסקנה שהצעד הבא של מצרים יהיה סגירת מצרי טיראן, מהלך שנחשב לעילה למלחמה ואכן מומש כעבור ארבעה ימים. לנוכח הערכה זאת, אשכול נענה לקריאתו של רבין לגיוס כמעט מלא של מערך המילואים, כולל איוש 800 מתוך 1,000 הטנקים שהיו בשירות צה"ל. רבין עצמו היה משוכנע שיש לצאת למלחמת מנע[102]. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה תקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים ב-5 ביוני. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה גדולה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת (מה שהתבטא בהקמתה של ממשלת אחדות ובלחץ למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון[103][104], בחפירת שוחות הגנה או בפזמון "נאצר מחכה לרבין" לחיזוק המורל הלאומי[105]). עיקר המטכ"ל תמך בעמדתו של רבין בדבר מלחמת מנע[106]. לעומת זאת אשכול ניסה להימנע ממלחמה, וכמוהו גם רוב של שרים בממשלתו. ראש הממשלה ידע כי ארצות הברית רואה לחיוב הימנעות ישראלית מהיענות לפרובוקציות של שכנותיה. חילוקי הדעות הובילו לקרע חלקי בין רבין לאשכול, שבעקבותיו פנה רבין להתייעצות עם יריביו הפוליטיים של אשכול, בן-גוריון ודיין[107]. בן-גוריון העריך כי סיכויי הניצחון במלחמה אינם גבוהים וכי יש להימנע ממנה[108], בעוד לעומתו דיין תמך ביציאה למלחמת מנע. בעקבות מינויו של דיין לשר הביטחון, חוזקה עמדתו של רבין בדרג המדיני[109]. מנהיגים אחדים בישראל הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בין-לאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?"[110]. אך רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת. הוא יצא לחופשת מחלה בת יום אחד ב-23 במאי 1967. באותו יום זימן אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם. לדברי ויצמן, רבין אמר לו שהוא סיבך את ישראל עקב טעויות שעשה, והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן, לטענתו, סירב ואמר לרבין: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר - זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות - תהיה זו מהלומה למורל הצבא"[81]. רופאו נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהריים[111]. למחרת שב רבין לתפקוד מלא. בינתיים ממלא מקומו, ויצמן, הורה על כוננות צבאית למתקפה רבתי מידית על מצרים, וזאת נגד קביעת הממשלה להמתנה בת 48 שעות לפני הערכת מצב מחודשת[112]. בשבועות של תקופת ההמתנה התקיימו אינספור דיונים מרתוניים של הפיקוד הצבאי הבכיר, תוכניות המלחמה שונו וסדרי הכוחות עודכנו פעם אחר פעם[113]. .jpg) רבין התאושש מוקדם מהצפוי ושב לפיקוד מלא. כעבור מספר ימים החליטו הוא ואשכול להעניש את ויצמן על פעילותו, דרך כך שהחליפו אותו בבר-לב בתפקיד סגן הרמטכ"ל והמיועד לרשת את התפקיד מרבין[114]. באותה העת ציפו השרים היונים בממשלה לבשורה של פריצת דרך דיפלומטית מצידו של שר החוץ אבא אבן, שהיה במסע דיפלומטי. בהסכמתו של אשכול פנה רבין לאבן וקרא לו להביא התחייבות לתמיכה אמריקאית חד משמעית בישראל. בסופו של דבר העניק הממשל האמריקאי תשובה מעורפלת לבקשות שר החוץ, ורבין דרש פעם נוספת יציאה למלחמת מנע[115]. רבין הפגין אמפתיה כלפי המצב הקשה וכובד האחריות שאשכול היה נתון להם[116], והוא חש שנעשה עוול כאשר אשכול הוחלף בתפקיד שר הביטחון במשה דיין. לנוכח הפצרותיו של הנשיא ג'ונסון שישראל תמנע ממלחמה, רבים בממשלה המשיכו לאחוז בעמדות יוניות גם לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית[117]. ב-2 ביוני, במהלך דיון בהשתתפות הממשלה ומספר אלופים כולל הרמטכ"ל, התקבלה החלטה ליציאה למלחמה[118]. השרים היחידים שהתנגדו ליציאה למלחמה בהצבעה היו חיים משה שפירא מהמפד"ל וזלמן ארן ממפא"י[119]. מאוחר יותר כתב רבין: "לא ששתי לקרב ולמלחמה. ההנחה, כי מפקד בצבא, קל וחומר מפקד הצבא, להוט להוכיח, כי הצבא הוכן למלחמה ולמשוך לעצמו תהילה אישית על ניצחונותיו - לא ייצגה את עמדתי. כל עוד נשקף סיכוי כלשהו, שארצות הברית תצליח למנוע את ההכרח במלחמה, הזדהיתי עם חובתנו להמתין. אך מרגע שהתברר, כי אין למעשה סיכוי כזה - רציתי, כי הממשלה תכריע על יציאה למלחמה מפני שידעתי, כי ככל שנקדים - כך נחסוך בחיי אדם[120]." מלחמת ששת הימים
 ב-5 ביוני יצא צה"ל, בפיקודו של רבין, למלחמת ששת הימים, שבה הכריע את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, והגיע להישגו הצבאי הגדול מעולם[121]. בתחילת המלחמה, בבוקר 5 ביוני, שהה במטה חיל האוויר עד לסיום מבצע מוקד שקרקע את חילות האוויר של ארצות ערב והעניק לישראל עליונות אווירית ישר עם תחילתה של המלחמה[122]. בסיום מבצע מוקד עבר אל "הבור" לעקוב אחרי פלישת שלוש האוגדות לחצי האי סיני[123]. למחרת נפגש בצפון סיני עם מפקדי האוגדות, ולנוכח הציפייה שברית המועצות תדרוש סיום מיידי למלחמה במועצת הביטחון של האו"ם, דיין הורה לרבין לקדם השתלטות מהירה על שארם א-שייח', ורבין עצמו הרחיב את הפקודה להשתלטות על כל חצי האי סיני[124]. לאחר ויכוח בין רבין לדיין העניק דיין היתר להתקדם עד לגדה המזרחית של תעלת סואץ רק ב-9 ביוני. במקור לא הייתה כוונה במטכ"ל לפתוח חזית ירדנית במלחמה, אך כניסתה של ירדן למלחמה וההשתלטות על ארמון הנציב הובילה לפתיחתה של המערכה על ירושלים ורבין הורה בצהרי 5 ביוני להניע את חטיבה הצנחנים 55 להשתלטות על הר הצופים. בליל אותו היום השתלטו כוחות צה"ל על לטרון וג'נין. ב-07:00 בבוקר 7 ביוני פגש רבין בדיין ב"בור" ושר הביטחון הורה לו לקדם את ההשתלטות על העיר העתיקה בהקדם, טרם כניסת הפסקת אש מטעם האו"ם לתוקפה בליל אותו היום (בחזית הירדנית). לאחר ההשתלטות על מזרח ירושלים נמשך הכיבוש של הגדה המערבית, שהושלם ב-8 ביוני והביא לסיומה של המערכה בחזית הירדנית. אלמלא יהירותו של חוסיין והצטרפותו למלחמה, כך טען רבין, היו הגדה המערבית ומזרח ירושלים נשארות בידיה של ירדן[125]. בהמשך ניסה רבין לשכנע את חברי הממשלה לפתוח בחזית נוספת מול סוריה. אשכול, שחשש מהאפשרות של פגיעה סורית במוביל הארצי, תמך ברבין, אך דיין התנגד לפתיחת חזית נוספת שעלולה לסבך את ישראל במתיחות גוברת מול ברית המועצות. ב-8 ביוני הורה רבין לאלוף פיקוד הצפון, אלעזר, להתכונן לקראת אפשרות של פלישה לגולן הסורי בהתרעה קצרה[126]. בבוקר יום המחרת התהפכה עמדתו של דיין והוא הורה ישירות לאלעזר לפתוח במתקפה על החזית הסורית, ועשה זאת כשהוא עוקף את רבין ופועל ללא ידיעתו[127]. ההשתלטות על רמת הגולן נמשכה יומיים של קרבות עקובים מדם במהלכם הופעל לחץ בין-לאומי כבד על ישראל[128]. תחילה התרכזה השתלטות על הציר הצפוני של הרמה, וקוניטרה, לב הנתח הארי של הגולן, נכבשה בידי כוחות צה"ל שעות ספורות לאחר כניסת הפסקת האש הרשמית ב-10 ביוני[129]. רבין העניק לאלעזר גיבוי מלא וצה"ל הספיק להשתלט על כל דרום הרמה עד להסדר תיאום קווי הפסקת אש עם ראש משקיפי האו"ם[130]. צה"ל כבש במלחמה את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ושטחים נרחבים ברמת הגולן. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה. המטרה הראשונית של המטכ"ל בפרוץ המלחמה הייתה השגת עומק אסטרטגי מול מצרים וסוריה, אך התפתחויות המלחמה הובילו להתרחבות הכיבושים בכל החזיתות, כולל הוספת החזית הירדנית[130]. לזכותו של רבין נשקפה הכנת צה"ל לקראת המלחמה, שבסופה היה הצבא במוכנות להתמודד מול איומי השעה בצורה הטובה ביותר מכל מלחמות ישראל[131]. עניין המוכנות בולט במיוחד בהתחשב בפער לעומת חוסר המוכנות של כוחות היישוב במלחמת העצמאות ושל זרועות צה"ל במתקפת הפתע של מלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות ברזל. כרמטכ"ל המשיך רבין, מרגע שמונה לתפקיד, במדיניות קודמיו: שמירת ההרתעה הישראלית ויכולות קצה טכנולוגיות במרוץ החימוש האזורי תוך ניסיון להרחיק את סבב המלחמה הבא ובמקביל להיות מוכנים לקראתו. דוגמה בולטת לכך היא ניסיונו לנטרל את מאמצי הטיית המים של סוריה בפעולה ממוקדת של חיל השריון, שתמנע הסלמה רבתי. במהלך כהונתו חלה התחמשות מסיבית של צה"ל והחלה פנייה בתחום הרכש הצבאי לכיוון ארצות הברית, לאחר תקופה שרוב הרכש היה מצרפת. רבין שם דגש על פיתוח חילות השריון והאוויר. רבין היה מעוניין לשמור על הרתעה תקיפה כלפי המשטר הניצי בסוריה, מתוך הנחה שמלחמה עתידית תתפתח בגזרה הצפונית. בקיץ 1967, שחיקת ההרתעה הישראלית ולחצים פנימיים של משטרי מדינות ערב הוביל את מצרים ואחריה ירדן לקדם את צבאותיהן לעבר מלחמה בישראל. מרגע שהסיק כי מבחינה ביטחונית לא ניתן להימנע ממלחמה, קרא רבין למתקפת מנע, ולאחר דיונים קדחתניים משך מספר שבועות הוחלט בממשלה ליזום מלחמת מנע. ב-5 ביוני נפתחה מלחמת ששת הימים במבצע מוקד, כאשר צה"ל במוכנות שיא להפעלה המסיבית שבאה לידי ביטוי במלחמה עצמה. על תפקודו במלחמה העיד לימים רבין:
לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב[134]. במאמר שפרסם במלאת 10 שנים למלחמה הציג רבין את משמעות תוצאותיה:[135]
במחצית השנה האחרונה לכהונתו כרמטכ"ל לאחר המלחמה תמך רבין בשימוש בשטחים שנכבשו בתור קלפי מיקוח פוליטיים, תוך כדי סיפוח ירושלים על חשיבותה הלאומית והסנטימנטלית וסיפוח של לכל הפחות חלק מרמת הגולן בעבור עומק אסטרטגי[136]. מצרים בהנהגתו של נאצר החלה בסדרת תקיפות גבול והתכתשויות מכוונות שסימנו את תחילתה של מלחמת ההתשה. תקריות אלו הסלימו כאשר באוקטובר הוטבעה המשחתת אח"י אילת ונהרגו 47 חיילים. בתגובה צה"ל ביצע פעולת תגמול יזומה להבערת בתי הזיקוק בעיר סואץ[137]. שר הביטחון דיין הרבה להתערב בהחלטותיו של רבין לגבי עוצמת הפגיעה בפעולות התגמול והסדר הפיקוד עליהן. רבין קיבל סדרת הצעות להצטרף לפוליטיקה, והוצעו לו אף תפקידי שרים זוטרים. הוא שלל זאת וביקש מראש הממשלה אשכול שעם סיום תפקידו כרמטכ"ל יתמנה לשגריר ישראל בארצות הברית. אשכול הופתע אך לנוכח התעקשותו של רבין הוא התרצה[ג]. בסוף דצמבר 1967 פרש רבין מתפקיד הרמטכ"ל ופשט את מדיו, ירש אותו סגנו, חיים בר-לב, לפי מינויו של אשכול ולפי המלצתו של רבין עצמו[138]. קריירה פוליטיתשגריר ישראל בארצות הברית_-_ISRAEL_AMBASSADOR_TO_U.S.A._YITZHAK_RABIN_AND_HIS_WIFE_LEAH_(1).jpg)  עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית[139], וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל, ותהליך זה הואץ עקב הטלת האמברגו הצרפתי על ישראל בעקבות היות ישראל המדינה התוקפנית כביכול שפתחה במלחמת ששת הימים. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל[140], ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל[141]. ממשל ג'ונסון התנה את רכש המטוסים בהיתר ישראלי לביקור שנתי של מפקחים אמריקאים בכור בדימונה ובהבטחה שהמטוסים לא יישאו ראש נפץ גרעיני. רבין העריך כי הממשל האמריקאי לא ילחץ על ישראל בדרישות אלו וממשלת אשכול אימצה את הערכתו, שהתבררה כנכונה[142]. רבין שיער כי כל עוד ארצות הברית שקועה בבוץ של מלחמת וייטנאם, התערבותה במזרח התיכון ומכאן גם הלחץ שהיא עלולה להפעיל על ישראל יהיו מוגבלים בלבד[143]. שנה לאחר מינויו לשגריר התחלף הממשל בוושינגטון עם יציאתו של הנשיא ג'ונסון הדמוקרטי וכניסתו של ריצ'רד ניקסון מהמפלגה הרפובליקנית, שהיה המועמד המועדף על רבין[144]. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים ובפרט ליועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, שהיה לעמוד התווך של מדיניות החוץ האמריקאית בממשל ניקסון. בעקבות פטירתו של אשכול ב-1969, ירשה אותו גולדה מאיר, שאחזה מעמדות ניציות בהקשר לאחיזת השטחים והמשא ומתן להסדר, בשונה מרבין שנחשב ליוני. על אף חילוקי הדעות ביניהם, היה על רבין לייצג את עמדת הממשלה גם אם לא תמיד צידד בה בעמדתו האישית ומאיר ראתה בו יורש פוטנציאלי להנהגת המפלגה, מנהיג עולה של מפא"י שיכול להשתוות לדיין ופרס, יוצאי רפ"י[145]. טרם הבחירות לכנסת השביעית רמזה מאיר לרבין כי תמנה אותו לתפקיד שר החינוך והתרבות בממשלתה הבאה, אך לאחר הבחירות הוחלט להשאירו בתפקידו כשגריר בוושינגטון[146]. במהלך כהונתו כשגריר עלתה החשיבות והסמכות של המשרה והוא תיאם עמדות ופעולות ישירות מול ראש הממשלה מאיר ללא תיאום משרד החוץ בראשותו של אבן[145]. כמו כן, רבין היה חבר ב"מטבחון" המורחב של מאיר. רבין הרבה לבקר בישראל ולהשתתף בייעוץ לממשלה בנושאי ביטחון, בעיקר נושאים הנוגעים למלחמת ההתשה. במסגרת המלחמה, תמך רבין בפעולת תגמול להתקפות המצריות שתבוצע בעומק מצרים[147], שבאה בדמות הפצצות אוויריות לעומק שטח מצרים, מינואר ועד אפריל 1970[148]. במהלך 1969 פרסם מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס תוכנית שלום על שמו שדרשה חזרה ישראלית לגבולות הקו הירוק עם משא ומתן על רצועת עזה, שארם א-שייח' והישארות ירושלים מאוחדת בשליטה ישראלית[149]. רבין עצמו, אף שנחשב למתון וליוני בעמדותיו, התנגד לתוכנית[146], וכמוהו גם הייתה עמדת הממשלה. גם ממשלת מצרים וגם ברית המועצות התנגדו ליוזמה שהוצעה בתוכנית רוג'רס ושללו אותה. לנוכח התנגדות כל הצדדים לתוכנית, היא נפסלה[150]. במהלך ספטמבר השחור רבין תיאם בין ממשל ניקסון וקיסינג'ר לבין ממשלת ישראל. קיסינג'ר העביר לראש הממשלה מאיר, דרך רבין, הודעה כי ארצות הברית תומכת בהתערבות ישראלית לצד חוסיין, מלך ירדן נגד המורדים הפלסטינים בארצו ונגד ההתערבות הצבאית הסורית בצפון ירדן[151]. ישראל החלה להעלות כוננות צבאית לקראת פעולה נגד סוריה בצפון ירדן וייתכן שגם ברמת הגולן, אך ב-22 בספטמבר ביצע צבא ירדן מתקפת נגד ששינתה את מפת המצב במאבק והביאה לנסיגת הכוחות הסורים חזרה לקו הגבול הבינלאומי, ללא הצורך בהתערבות ישראלית[152]. בהמשך הביס משטר המלך את המורדים הפלסטינים בארצו והניס את מנהיגיהם. ההיענות הישראלית לדרישה האמריקאית תרמה ליחסי ארצות הברית וישראל והנשיא ניקסון שיבח את רבין אישית[151]. לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה, ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת[153]. רבין היה מקורב לשר האוצר פנחס ספיר ולראש עיריית תל אביב מטעם המפלגה, יהושע רבינוביץ[154]. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו, למרות בקשותיו. רבין לקח על עצמו תפקיד של משקיף ויועץ לא רשמי לרמטכ"ל דוד אלעזר והשתתף במספר פגישות מכריעות של המטכ"ל ב"בור"[155]. ביום הרביעי למלחמה נעתר לבקשתו של שר האוצר ספיר לעמוד בראש "מלווה חירום" לגיוס כספים להוצאות המלחמה[156]. המלחמה התניעה את מנהיגי מפלגת העבודה לקדם את המשא ומתן להסדר שלום, ודרך כך קודמו עמדותיו היוניות של רבין[ד]. בבחירות לכנסת השמינית, ביום האחרון של שנת 1973, מפלגת העבודה נפלה רק בחמישה מנדטים והחזיקה ב-51 מושבים בכנסת החדשה. לאחר המלחמה רבין ייעץ לראש הממשלה לפטר את שר הביטחון דיין וביקר את מסקנותיה של ועדת אגרנט[157]. רבין לקח חלק במסע הבחירות וזוהה בציבור כאחד מהבודדים במפלגת העבודה שלא נשאו באחריות על מחדל המלחמה[158]. ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974–1977)
   בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה במרץ של אותה שנה במסגרת הממשלה השש עשרה[159]. מינויו נערך לאחר התחרות על תפקיד שר הביטחון מול משה דיין, שהחליט להתפטר ובסופו של דבר חזר בו וגולדה השאירה אותו בתפקיד. כעבור שלושה חודשים, עם התפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח ועדת אגרנט והזעקה הציבורית נגד התנהלותו של הדרג המדיני במהלך מלחמת יום הכיפורים, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. ב־22 באפריל 1974 נערכה הצבעה חשאית במרכז מפלגת העבודה, בה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס[160][161]. לרבין ניתנה תמיכתו הפומבית של ספיר ותמיכתה הפרטית של מאיר[162][ה]. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"צבר" הראשון בתפקיד זה[163]. רבין בן ה-52 היה צעיר ראשי הממשלות עד אז, והראשון שנולד במאה העשרים. כמו כן, היה ראש הממשלה הראשון שהתחנך במלואו במערכת החינוך הישראלית והראשון ששירת בצה"ל[164]. ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין, הממשלה השבע עשרה, היה דומה לזה של ממשלת גולדה מאיר – המערך, מפד"ל, וליברלים עצמאיים – פרט לארבעת החודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה, בעוד מפלגת רצ בראשות שולמית אלוני הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלון שר החוץ וסגן ראש הממשלה[165][166]. בין מקורביו הפוליטיים של רבין מתוך המחנה הפנימי שלו במפלגה היו בר-לב, אהרן יריב, יוסף נבו, אברהם עופר ומאיר עמית. בממשלתו החדשה רבין טען כי נערכו "חילופי משמרות" בצמרת, כיוון שעיקר תפקידי המפתח בממשלה התפנו והוחלפו בממשלתו החדשה. תחילה הקים קואליציה בת 61 מנדטים ביחד עם מפלגת ליברלים עצמאיים ורצ. בהמשך, עם צירופה של המפד"ל לממשלה, פרשה רצ והקואליציה התבססה על 66 מנדטים[167]. בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו כראש ממשלה משא ומתן עם מצרים על הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. בנאום ההכתרה שלו חזר רבין על מצע המערך שהוצג לפני הבחירות בדצמבר 1973, לפיו בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד, מדינה ערבית (ירדן) ומדינה יהודית (ישראל), כלומר שפתרון הסוגיה הפלסטינית הוא במסגרת ירדן, וכי הגבולות בין המדינות ייקבעו על בסיס משא ומתן במרכזו פשרה טריטוריאלית בגדה המערבית על פי תפיסת תוכנית אלון.[168] חצי שנה לאחר מינויו לראש הממשלה נפגש רבין בחשאי במוחמד רזא שאה פהלווי, השאה של איראן, בטהראן. השאה הפציר בו שיקדם את המגעים עם מצרים וירדן בגמישות מתוך אמונה ברצונם הטוב של שליטי המדינות ומטרתם להביא לשלום קבע[169]. השאה עצמו לקח חלק בקידום המגעים להסכם הביניים, בינואר 1975 נפגש עם נשיא מצרים סאדאת בטהראן ובאוגוסט נפגש בשנית עם רבין, שבועיים לפני חתימת ההסכם. רבין העדיף לפתוח תחילה ערוצי משא ומתן עם מצרים ועם ירדן, ולהשאיר את שאלת סוריה והגולן להמשך הדרך[170]. ההסכם הושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות[171][172]. ההסכם כלל נסיגה ישראלית ממעברי הגידי והמיתלה והגדלת התחום המפורז ללא תמורה מדינית מצרית. בנוסף על כך, ההסכם המחיש את הפיכתה של ארצות הברית לשחקן הגלובלי היחיד בזירה, על חשבונה של ברית המועצות. ארצות הברית הבטיחה תמורה כלכלית למצרים בתמורה להסכם, אך בשביל להימנע מפגיעה ביחסים עם ישראל, במהלך ביקור הנשיא ניקסון בישראל, הנשיא ומזכירו קיסינג'ר הציעו לרבין חבילת נשק חדשה[173][174]. לדאבונו של הממשל האמריקאי, התנה רבין את תמיכתו בהסכם בוויתור מצרי מדיני[175], דוגמת סיום רשמי של מצב המלחמה או ריכוך החרם הכלכלי. צוות משפטנים, ובהם שר המשפטים חיים יוסף צדוק והיועמ"ש מאיר שמגר הגישו לרבין דו"ח לפיו אין אחיזה ל"סיום מצב הלחימה" במשפט הבין-לאומי. רבין התעלם מן המלצת הדו"ח כיוון שראה בסיום רשמי של מצב הלוחמה הצהרת כוונות של קהיר וסירב לוותר עליה[176]. מעבר להפחתת ההוקעה של ישראל דרך התקשורת המצרית, ממשל סאדאת במצרים לא היה מוכן להתפשר על דבר. רבין התנגד להסדר קבע, שכן משמעותו הייתה הסדר כולל עם כל מדינות ערב. במקום זה הוא רצה לקדם הסדרי ביניים שיקדמו ציר מגעים דו-צדדי בין ישראל למצרים, נפרד מכל מגע עם שאר העולם הערבי, שיפתח את הצוהר להסדר קבע עם מצרים במשא ומתן ישיר[177]. שרטון זה שעליו עלו המגעים להסדר ביניים הובילו למשבר ביחסי ממשלת רבין וממשל ג'רלד פורד (1974–1977), שגם בו המשיך קיסינג'ר להיות המתווה העיקרי של מדיניות החוץ האמריקאית. במרץ 1975 עצר קיסינג'ר את שליחותו המדינית[178]. הממשל האמריקאי יזם את "ההערכה מחדש" של היחסים עם ישראל. התוצאה בפועל של מדיניות זו התבטאה בהקפאת החתימה על עסקאות נשק חדשות (כולל הקפאת רכישת מטוסי מקדונל דאגלס F-15 איגל וטילי קרקע-קרקע מסוג לאנס, שהובטחו בשיחות בעל פה[179]), פגישות לא רשמיות של שליחים של הממשל האמריקאי עם אנשי אש"ף, והפסקת תיאום העמדות לקראת כינוסה של ועידת ז'נבה (שלא התכנסה בסופו של דבר)[180]. רבין ציין ש"הערכה זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר ביחסים בין ארצות הברית וישראל[181]". דעת הקהל האמריקאית התנגדה למדיניות התקיפה ביחס לישראל ו-76 סנאטורים חתמו עצומה לנשיא פורד נגד המדיניות, כאשר בראשם הסנאטור הדמוקרטי הפרו-ישראלי הנרי ג'קסון[179]. הסכם הביניים נחתם לבסוף ב־4 בספטמבר 1975, לאחר נסיגה אמריקאית ממדיניות "ההערכה מחדש", והוא אשרר את מחויבותן של ישראל ומצרים להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם[182]. ההסכם גם הותנה בסדרת הבטחות רבות ערך של ארצות הברית לישראל, בנושאי רכש צבאי, סיוע כספי ועוד[183]. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות לאספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני, בראש ובראשונה הזיקוק מאבו רודס שסיפק בין 55% ל-60% מכלל הנפט שצרכה ישראל[176]. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נגד ההסכם, וכן בהפגנות שמאל בעד ההסכם[184]. בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ארצות הברית הבטיחה סיוע בן 2.2 מיליארד דולר לישראל לשיקום כלכלתה ועוצמתה הצבאית לאחר המלחמה. במהלך 1974 הגיע רבין להסכם עם הנשיא החדש פורד שכלל תוספת של סיוע ביטחוני בן 750 מיליון דולר שענה על עיקר הדרישות של צה"ל[185]. רבין, אלון ופרס לקחו חלק בסדרת פגישות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן. במהלך הפגישות אמנם לא הגיעו לפריצת דרך, אך החלה ידידות ושותפות בין רבין למלך חוסיין. הקושי בקיום המשא ומתן גבר לאחר ועידת רבאט של הליגה הערבית בסוף 1974, שקבעה כי אש"ף בהנהגתו של יאסר ערפאת ולא ירדן, הוא הארגון המייצג מבחינה לגיטימית את הפלסטינים[186]. במקביל, ממשלת רבין המשיכה את תמיכת קודמותיה בכורדיסטן העיראקית בהנהגת מוסטפא בארזאני. במסגרת הסכסוך הכורדי-עיראקי ב-1974 הכוחות הכורדים השתמשו בטילי נ"ט סאגר שהועברו לידיהם מישראל נגד הצבא העיראקי[187]. במקביל התחוללה מלחמת האזרחים בלבנון, וישראל חששה מהתפשטות ההשפעה הסורית ומגדילת ההתבססות של אש"ף במדינה. רבין ושר הביטחון פרס יזמו את מדיניות "הגדר הטובה" שכללה שיתוף פעולה ומתן גיבוי ותמיכה ישראלי למיליציות נוצריות שונות בתוך לבנון שנלחמו במחבלים הפלסטינים בצבא הסורי[188]. במהלך 1975, לאחר הישג הסכם הביניים עם מצרים, צנחה הפופולריות של רבין וממשלתו לנוכח סדרת פרשות שצצו זו אחר זו. בתקופה זו הגבירה תנועת "גוש אמונים" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרט זבולון המר) החלה לפעול להקמת יישובים ביהודה ושומרון. יחסו של רבין להתיישבות זו היה מורכב, מחד - כינה בספרו את גוש אמונים "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית"[189]. מאידך - בעת איזרוח היישוב נצר חזני שבחבל עזה, אמר רבין כי "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה"[190]. לימים חזר על עמדתו זו ואף הזכיר את דבריו אלה כאשר ביקר תשע שנים לאחר מכן בגוש קטיף כשר ביטחון בממשלת פרס, באמרו: "כמו לפני תשע שנים, כך גם היום אני מאמין שלאזור הזה יש עתיד התיישבותי, כלכלי, חברתי ותפקיד ביטחוני – והוא חייב להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל״[191]. ממשלתו אישרה גם את הקמתה של אריאל במרכז השומרון. פרשת ההתיישבות בסבסטיה הסתיימה בפשרה שהייתה בבחינת רבין ניצחון פירוס[192], שכן פגעה במעמדו ובתמיכה הציבורית בממשלתו. במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע אנטבה" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה, שעל ביצועו זכתה ישראל בקרב העולם המערבי להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה. רבין לא מיהר לאשר מבצע צבאי ושקל חלופות אחרות. פרס הטיל על הצבא למצוא תוכנית, והוא, יחד עם שרים נוספים, תמך בפעולת חילוץ באמצעות צה"ל עוד בטרם הוצגה תוכנית החילוץ המעשית. רבין פסל את התוכניות הראשונות שהוצגו בפניו, אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית מפורטת של צה"ל לחילוץ החטופים, הוא ערך הצבעה בממשלה שבה רוב מוחץ תמך בתוכנית החילוץ[193]. למעשה, אישר רבין את היציאה לדרך ברגע שהתקבל האישור של אל"ם אהוד ברק (עוזר המבצעים של ראש אמ"ן באותה העת) לגבי נחיתת התדלוק בקניה, עוד לפני שהממשלה אישרה את התוכנית[194]. בעקבות נפילתו של מפקד המבצע יוני נתניהו בעת ביצועו, החליט רבין לשנות את שם המבצע מ"אנטבה" ל"יונתן"[195]. ההצלחה יוצאת הדופן של המבצע תרמה באופן זמני לשיפור מעמדו של רבין והערכת פועלו בציבור. ב-30 במרץ 1976, בעקבות החלטת הממשלה להפקיע אדמות של אזרחים ערבים בגליל, פרצה שביתה כללית ועמה החלו סדרת הפגנות של ערביי ישראל נגד ממשלת רבין שנודעו בהמשך בתור יום האדמה[196]. ההפגנות נערכו בעיקר בסח'נין, בעראבה ובדיר חנא. בהחלטה של ראשי העבודה, רבין, פרס ושר המשטרה שלמה הלל, הוכנסו כוחות צבא ומשטרה כדי לדכא את ההפגנות, שעם הזמן הפכו אלימות. שישה מפגינים נורו למוות: ארבעה על ידי כוחות צה"ל ושניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. מאז מצוין היום בקרב חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל כסמל למאבק במה שחלקם תופסים כמדיניות מפלה של ממשלות ישראל[197]. _-_P.M._Yitzhak_rabin_and_deputy_p.M._Yigal_allon_after_an_emergency_landing.jpg) ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הוא חותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה[ו]. החקירות נערכו בעידודו ובתמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים מקורבים לרבין, כאשר ידלין, מועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, וכאברהם עופר שכיהן כשר הבינוי והשיכון[198]. עופר התאבד בסופו של דבר ללא שהוגש כתב אישום נגדו ב-3 בינואר 1977[199]. רבין הזדעזע, הוא האמין בחפותו של עופר וטען כי החקירה שלו התארכה עקב חתירה של פרס תחתיו (עופר היה מבין התומכים העיקריים של מחנה רבין בתוך מפלגת העבודה)[200]. לנוכח פרשיות השחיתות רבין נותר בעל מוניטין ציבורי של אדם ישר ללא רבב, אך האופוזיציה ניצלה לטובתה את הפרשות וטבעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם". שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני מהלכים מרחיקי לכת בתחום המיסים:
האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים בשל העלייה בהוצאה הביטחונית ובשל משבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתוכניות הרווחה. האפשרות לקיצוצים הועלתה לדיון על סדר היום, אך נעצרה לנוכח מאבקים פנימיים בתוך הממשלה והתנגדות לה[201][202]. שיעור האינפלציה במהלך כהונת ממשלת רבין נע בין אינפלציה שנתית של 39.7% (1974 לעומת 1973) לאינפלציה שנתית של 31.3% (1976 לעומת 1975)[203]. רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו, פחות מ-4%, והממשלה פעלה להכווין את שוק הנדל"ן כדי לעזור למשפחות במצוקת דיור[204]. ב-8 בנובמבר 1974 הוחלט לבצע פיחות בשער המטבע ביחס לדולר האמריקאי בסך 43%, מ-4.2 לירות ארץ-ישראלית ל-6 לירות לדולר[205]. בתקופת ממשלת רבין הראשונה נבנו בבנייה ציבורית ובסיוע נדיב במימון הרכישה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים ולמתפנים משכונות עוני. נבנו שכונות חדשות רבות, ובכללן שכונות שנוסדו כשכונות לזוגות צעירים וליוצאי שכונות עוני, והפכו תוך זמן קצר לשכונות יוקרה, כדוגמת רמת אביב ג' בתל אביב ורמת שרת בירושלים. ב-14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית בשל חילול השבת שנגרם מקיום טקס קבלת מטוסי F-15 ראשונים לחיל האוויר שהתקיים סמוך לכניסת השבת[206]. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה[207]. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא אפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו מלתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון)[208]. הוא הודיע על כך בכנסת ב-20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו[209]. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שמאוחר יותר נחשב אירוני. רבין העריך שדרך הקדמת הבחירות ישתפרו סיכויי מפלגתו לנצח, מתוך הנחה כי מנהיגי מפלגת שינוי לא יספיקו לגדול לכדי כוח אלקטורלי מרכזי שינגוס בקולותיה של העבודה, כמו גם שהאופוזיציה בראשות הליכוד לא תספיק לארגן קמפיין בחירות משמעותי. שתי ההנחות התבדו, ולמעשה הכינו את הקרקע לקראת "המהפך". "שינוי" ו"התנועה הדמוקרטית" התאחדו למפלגת ד"ש – התנועה הדמוקרטית לשינוי בהנהגת יגאל ידין, שסחפה חלק נרחב ממצביעי העבודה לטובתה[210]. כמו כן, "התרגיל המבריק" הוביל לקרע בין מפלגת העבודה למפד"ל, והשפיע על הירקמות הברית בין המפד"ל לליכוד, שעלייה התבססה בהמשך ממשלת בגין הראשונה. חודשיים לפני הבחירות, במרץ, ביקר רבין בוושינגטון והיה עליו להתמודד מול משבר נוסף: הנשיא הדמוקרטי החדש, ג'ימי קרטר, ניסה לקדם התערבות אמריקאית רחבת היקף במשא ומתן לשלום במזרח התיכון, ותמך נחרצות בהקמתה של מדינה פלסטינית או לכל הפחות ישות אוטונומית הקשורה בבחינה חוקית לממלכת ירדן שתתקיים בגבולות הקו הירוק[211]. רבין דאג מחוסר הניסיון והנאיביות שראה בממשל החדש, וחשש מעימות קרב עם הממשל האמריקאי החדש[212]. ממשלת רבין ניסתה להתגבר ללא הצלחה על הפער העדתי החברתי-כלכלי בין ספרדים לאשכנזים, שהפכה לכלי פוליטי בידי יריביו[213]. בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. התמודדות זו גרמה להידרדרות משמעותית ביחסים האישיים בין השניים, וחידוד ההבדלים האידאולוגיים ביניהם[214]. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בארצות הברית השייך לבני הזוג רבין[215], בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר[216]. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעביר את העניין לפרקליטות, בשל גובה הסכומים הרב שבחשבון[217][218]. לאחר שהתברר לו שבכוונת רבין להתפטר, הסתפק ברק בהעמדתה לדין של לאה רבין ובכופר שהוטל על יצחק רבין. רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40[219]. הביוגרף של רבין, יוסי גולדשטיין, כתב כי לדעתו עשה זאת רבין משום שהעריך נכונה שסיכוייה של מפלגתו לזכות בבחירות קלושים. ברק טען בדיעבד כי עקב התפטרותו של רבין החליט שלא להגיש תביעה נגדו[220]. ב-10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה[221]. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם משום שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כי רבין יצא לחופשה החל מ-22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית המשיך רבין לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות לכנסת שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-20 ביוני 1977, החלפת השלטון הראשונה בין מנהיגי מפלגות יריבות מאז קום המדינה[222]. בדיעבד התפטרותו של רבין תרמה להמשך דרכו הפוליטית, כיוון שפעם נוספת נוכח הציבור לאמינותו וליושרתו, וההפסד המר, הראשון מאז קום המדינה, של מפלגת העבודה, נרשם בתודעה הקולקטיבית על שמו של פרס[223]. בין תפקידים בין השנים 1977–1984 היה רבין חבר הכנסת באופוזיציה. לתקופה קצרה לאחר פרישתו מראשות הממשלה הוא מיעט להשתתף בפוליטיקה או להתראיין, אך לאחר מכן שב לכותרות ובתוך הכנסת בעיקר הרבה לקחת חלק בוועדת החוץ והביטחון. רבין תמך ללא סייג בהסכם השלום בין ישראל למצרים וטען כי ההסכם נעשה בעיקרו מתוך צורך והכרח של מנהיגי שתי המדינות, בגין וסאדאת[224]. משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות". בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות. לכתיבת הספר הייתה גם משמעות פוליטית, כיוון שבאותה העת החל רבין לבנות את בסיס כוחו בתוך המפלגה, "מחנה רבין"[225]. ב־16 בינואר 1980 קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס, במכתב בו הודיע כי הוא יציג את מועמדותו לראשות המפלגה[226]. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. רבין העריך, על בסיס סקרי דעת קהל שהראו תמיכה רבה עבורו ביחס לפרס, כי סיכוייו לנצח גבוהים. למעשה, הוא לא העריך נכונה את הלך הרוח במנגנון המפלגתי, שזעם על המאבק הפנים-מפלגתי שפתח דרך הספר "פנקס שירות" ובעקבותו תמך בפרס[227]. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה[228] כשרבין נאלץ להסתפק במקום הרביעי ברשימת המערך. מאוחר יותר טען כי היה זה ההפסד הגדול בחייו. פרס ניסה להביא לאחדות במפלגה, ולקראת הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 שריין את מקומו של רבין כשני לו במפלגה ומינה אותו למועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון על פני מועמדותו של בר-לב[229]. במהלך כהונת הכנסת העשירית שינה רבין את עיקרי התנהלותו והסיק כי פתיחת יריבות פנים-מפלגתית עלולה רק להזיק לסיכוייו לשוב לראשות העבודה ובטווח הרחוק לראשות הממשלה. כאשר ב-1983 שב הנשיא לשעבר יצחק נבון לפוליטיקה והתכוון להתמודד על ראשות העבודה, צידד רבין בפרס, כדי לשמר את מקומו כמספר שתיים במפלגה, על אף ההערכות בדבר הפופולריות הגואה של נבון. לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה ב-1984, רוב בוחרי הליכוד היו בני עדות המזרח ושאלת העדתיות השתרשה בתוך הפוליטיקה. בעקבות כך, פרס החליט למנות את נבון למספר שתיים במפלגתו, ורבין נותר שלישי[230]. בסופן של הבחירות נוצר תיקו 60:60 בין הגושים והוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית ברוטציה על תפקיד ראש הממשלה בין פרס ליו"ר הליכוד, יצחק שמיר, שהחליף את בגין שפרש באוקטובר 1983[231]. כשר הביטחוןעם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, לאחר שהוצב במקום השלישי (לאחר פרס ויצחק נבון) ברשימת המערך, נקבע שרבין יכהן כשר הביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984–1988). מבחינה אסטרטגית ראה רבין בסוריה את האיום העיקרי על ישראל, והעריך כי הגבול הצפוני ימשיך להיות מוקד פעילות ביטחונית לזמן רב. לצד זאת, בעקבות המצב הכלכלי הרעוע והוצאתה של מצרים ממעגל המלחמה, העריך רבין כי יש לקצץ באופן מבוקר את סדרי הכוחות של צה"ל. כניסתו לתפקיד הייתה חלקה, והושפעה בין היתר מהתיאום המוצלח בינו לבין הרמטכ"ל משה לוי. רבין קיים את הבטחת קודמו, משה ארנס, לדן שומרון, מינה אותו לסגן ראש המטה הכללי וכעבור שנתיים, על אף התנגדותו של לוי עצמו, מינה אותו לרמטכ"ל[232]. עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. בתחילתו של מבצע שלום הגליל, תמך רבין בממשלת בגין ובשר הביטחון שרון ואף נהג לייעץ לו במהלך המצור על ביירות. רבין עצמו תמך, עוד בהיותו ראש ממשלה בשנות השבעים, בהקמת "רצועת ביטחון" בדרום לבנון לנוכח מלחמת האזרחים במדינה[ז]. עם זאת התנגד למטרות המדיניות של ממשלת בגין בלבנון, ובעקבות זאת פנה במהלך 1983 נגד המלחמה, ובעניין זה יישר קו עם עמדת פרס. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילהּ לרצועת ביטחון צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה (בתמיכת דוד לוי מהליכוד)[233]. רבין תכנן לבסס את צבא דרום לבנון כשומר אזור החיץ ברצועת הביטחון שבין ישראל ללבנון. הוא הגיע להסכם הבנות מתווך עם סוריה וממשלת לבנון לפיו שתי הממשלות לא יפעלו נגד כוחות צה"ל בעת נסיגתם לרצועה. כמו כן תמך בהשארת משקיפים מטעם האו"ם, אנשי יוניפי"ל, בדרום לבנון. לעומת עמדתו, רה"מ פרס וראש אמ"ן אהוד ברק תמכו בנסיגה כוללת של צה"ל לגבול ישראל–לבנון הבינלאומי. בסופו של דבר דעתו של רבין הכריעה כיוון שפרס נמנע מהתעמתות מולו. כאשר הוצגה ההצעה הסופית לגבי אופן הנסיגה לרצועת הביטחון, היא עברה בממשלה ברוב גדול (16:6)[234]. במאי תמך בקיום עסקת ג'יבריל מול ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית, במסגרתה שוחררו 1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויי צה"ל. במסגרת הקיצוץ עלתה שאלת פרויקט הלביא, לפיתוח ישראלי של מטוס קרב שמשתווה וייתכן גם עולה בסגולותיו על ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון האמריקאי. אמנם היה בפיתוח מן ביסוס התוצרת הביטחונית העצמאית של ישראל, אך המטוס עלה הון עתק, כאשר ההערכות הנמוכות ביותר גירדו את השלושה מיליארד דולר, שווה ערך לתקציב השנתי של כל משרד הביטחון באותה העת. רבין העריך כי לנוכח דלות המשאבים והמצב הכלכלי, יש להביא לעצירת הפרויקט על בסיס דוקטרינה שכוח ההרתעה עולה בחשיבותו על הייצור העצמאי. בעת כניסתו לתפקיד, הוצאו כבר מיליארד דולר על פיתוחו של המטוס, ואבטיפוס שלו כבר נוסה. בתוך הממשלה היו לפרויקט מצדדים רבים, בראשם ארנס ובתמיכתו של שמיר. כל אלו הקשו על הליך עצירת הפרויקט. במרץ 1987, מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל תרם לחיזוק עמדתו של רבין נגד הפרויקט, כיוון ששומרון התנגד ללביא בנחרצות. רבין לא היה בטוח כי הערכות בדבר כך שהלביא עולה על ה־F-16 בביצועיו מוכחות או מדויקות, ויתרה מכך עלות הלביא הייתה גבוהה ב-35% מעלות ה־F-16. במאי 1987 העלה רבין לדיון בישיבת הממשלה את שאלת הלביא, ובהצבעה צמודה בקרב השרים (11:12) עברה ההחלטה להקפיא את הפרויקט, נגד עמדת ראש הממשלה שמיר ומחנה הליכוד בממשלת האחדות[235]. ב-1985 תמך רבין במבצע רגל עץ, הפצצת מפקדות של אש"ף בתוניסיה תוך כדי שימוש בחומר מודיעיני שהועבר דרך המרגל יונתן פולארד בארצות הברית. לאחר המבצע אמר: "אין חסינות לגורם אש"ףיסטי בשום מקום בעולם. ידו הארוכה של צה"ל תדע להשיג ולהעניש. ישראל תקבע את דרך הלחימה ומקום הפגיעה בהתאם לשיקוליה בלבד[236]". רבין דרבן את הקמת מפקדת חילות השדה ויזם קיצוץ חסר תקדים בגודלו בתקציב משרד הביטחון, מ-3.2 מיליארד דולר (בשנים 1983–1984) ל-2.55 מיליארד (1986–1987). עם קיום הרוטציה, בה תמך רבין, והקמת ממשלת ישראל העשרים ושתיים בראשות שמיר, ראש הממשלה החדש חיזק את תחום השפעתו של רבין דרך הכנסתו למסגרת מועדון ראשי הממשלה, שכונה "הטרויקה". במסגרת זאת, שמיר, רבין ופרס הכריעו את הכף בכל הנושאים העיקריים והדחופים שהגיעו לסדר היום של הממשלה[237].  בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת עוצר המוני, מעצרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר[238]. טרם פרוץ האינתיפאדה, הורה רבין לכוחות צה"ל שלא ליצור מגע עם מפגינים ומתפרעים בגדה המערבית וברצועת עזה, מהלך שבדיעבד איפשר הרמת ראש של האוכלוסייה המקומית נגד ישראל. רבין תמך באפשרות של האופציה הירדנית, וראה בירדן כשותפה החשובה של ישראל במשא ומתן על גורל השטחים. מתוך כך הוא התנגד לניסיון לקדם משא ומתן עם אש"ף דרך ועידה בינלאומית כפי שהוצע על בסיס הסכם לונדון (1987) או ביוזמת שולץ (1988)[239]. מתוך כך, עמדתו ועמדת מפלגת העבודה בכלל נפגעה כאשר המלך חוסיין הכריז על ניתוק הזיקה הירדנית לפלסטינים לנוכח פרוץ האינתיפאדה ודריסת הרגל של אש"ף בשטחים. בתחילת האינתיפאדה נקט ביד קשה כנגד הפורעים והמפגעים, והתבטא בתדריכים כי "צריך לשבור להם את הרגליים והידיים"[240], אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו, בטענה כי קרא לשימוש באלימות רק במקרה של התנגדות למעצר[241]. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע[242]. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם הסכמי אוסלו ב-1993, אך נחלשה באופן דרסטי לאחר מלחמת המפרץ ב-1991. מתוך הנחה שגויה כי אש"ף עומדים מאחורי ההתקוממות ולמעשה מנהלים אותה, הוחלט בקבינט להוציא לפועל את מבצע הצגת תכלית – התנקשות באבו ג'יהאד, ממנהיגי אש"ף בתוניסיה. בעקבות ההתמשכות של האינתיפאדה קרא רבין במהלך 1988 לשינוי גישה, עם הפחתה משמעותית בשימוש בנשק חם ובמקום זה לפזר מפגינים ומתפרעים בזרנוקי מים וכדורי גומי. מצבת כוחות צה"ל בשטחים שולשה עד שהגיעה ל-4,000 חיילים[243]. לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה, סירב רבין להתמודד מול פרס על ראשות העבודה והעניק לו תמיכה פומבית. בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 בהן הוצב במקום השני ברשימת מפלגת העבודה[244], הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון[245]. רבין צמצם את היקף הכוחות בשטחים ועד סיום כהונתו כשר הביטחון האינתיפאדה נמשכה ללא סממני התרופפות. במסגרת המערכה ברצועת הביטחון בוצעו פשיטות של כוחות צה"ל נגד הטרור של חזבאללה ואמל, הגדולה שבהן הייתה במסגרת מבצע חוק וסדר. באותה העת החל שינוי בעמדת רבין ביחס לאש"ף, והוא ביסס את האפשרות למשא ומתן אפשרי מול הארגון בשלושה תנאים מקדימים: ביטול הסעיף הקורא להשמדת ישראל באמנה הלאומית הפלסטינית, הכרה בישראל על בסיס עקרונות החלטה 242 והחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם והפסקה של כל פעולות הטרור. בסוף 1988 הכיר אש"ף במדינת ישראל על בסיס החלטות 242 ו-338, ובפגישה של רבין עם הנשיא האמריקאי היוצא רונלד רייגן, אמר לו האחרון כי על ישראל לשנות את עמדתה כלפי הארגון[246]. לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "תוכנית שמיר" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ויחסי ישראל–מצרים הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר בשטחים יתקיימו בחירות בגדה המערבית וברצועת עזה לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על האוטונומיה. לפי ההסכם, מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים[247]. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות, כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה. ב-1990 הגיעו לשיאם הלחצים של האמריקאים על ישראל להתקדם לעבר ועידה בינלאומית ובמקביל התפרצו רוחות ההתנגדות לשמיר מתוך מפלגתו בליל המיקרופונים בפברואר. בעקבות כך, קידם פרס אולטימטום לשמיר, לקבל את הצעת מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר לוועידה בינלאומית או שהעבודה תפרוש מן הממשלה[248]. שמיר סירב לקבל את ההצעה וממשלת האחדות נפלה בהצבעת אי-אמון במרץ. ביוזמת פרס התקיים ניסיון להקים ממשלה בראשות העבודה ובתמיכת המפלגות החרדיות. ברגע האחרון המפלגות החרדיות פנו לתמיכת הליכוד והוקמה ממשלה צרה של הליכוד[249], מפלגות הלוויין שלה והחרדים, בראשות שמיר. העבודה פנתה לספסלי האופוזיציה ורבין העניק למהלך של פרס את הכינוי "התרגיל המסריח"[ח]. שמיר מינה את ארנס לשר ביטחון עם מעברו של רבין חזרה אל שורות הכנסת. רבין העריך כי הגורם למפלה היה נעוץ בעובדה ש"העמדתי את שלום-הבית בראש" - בכוונה להימנעות מעימות מול פרס[250]. ראש הממשלה: קדנציה שנייה (1992–1995)
_-_PM_YITZHAK_RABIN_PLAYING_TENNIS_IN_KENNEBUNKPORT,_MAINE,_USA..jpg) בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז")[251], שינוי שרבין עצמו תמך בו[252]. בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-19 בפברואר, התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. רבין נבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה בהפרש של שישה אחוזים על פרס[253][254]. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן הסלוגן המרכזי היה "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדבר התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות[255]. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות[256][257]. ההתייחסות האישית לרבין בבחירות נעשתה בין היתר ברוח תמיכת העבודה ב"חוק הבחירה הישירה"[258], שקבע שהחל מ-1996 יתקיימו בחירות נפרדות לרשימות לכנסת ולמועמדים אישיים לראשות הממשלה. רבין פעל לקדם את אחדות מחנה מפלגת העבודה ולהתייחס ליריבות שלו מול פרס כנחלת העבר[254]. עם לדבר בהכללה, תעמולת הבחירות הייתה מאופקת ולא-יצרית ביחס למערכות בחירות שונות בתולדות המדינה, כגון הבחירות לכנסת העשירית או הבחירות לכנסת העשרים ואחת שבלטו בפלגנות ושיסוי פוליטי. בחצי השנה שלקראת הבחירות ידעה ממשלת שמיר מספר משברים: סדרת פיגועי טרור, הנודע שבהם הוא רצח הלנה ראפ; ירי קטיושות בגבול הצפון בידי חזבאללה; כלכלה מקרטעת לנוכח גל עלייה המוני, שבשיאה הגיעה למעל 200 אלף מובטלים; משבר הדיור עבור מאות אלפי העולים החדשים; פרשות שחיתות שהתפרסמו בצמרת השלטונית, דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם לקראת הבחירות וחשף שורה ארוכה של אי-סדרים; משבר ביחסי ארצות הברית–ישראל; ואי ההתקדמות במגעים להסדר ובמשא ומתן שהתקיים בוושינגטון מאז ועידת מדריד (1991)[259]. כל הגורמים הללו השפיעו על פניית פלח רחב מציבור הבוחרים בעד העבודה בהנהגת רבין לקראת הבחירות[ט]. בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה המפלגה ל-44 מנדטים, וביחד עם מרצ, חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת[260]. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות - שנתפסו כניצחון ברור למפלגת העבודה - הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה, כאשר מאבקים פנימיים הובילו לקיפאון ומפלה. במהלך המשא ומתן הקואליציוני התנגד להרכבת ממשלה עם חמשת חברי הכנסת מן המפלגות הערביות וניהל בין לבין דיונים עם מפלגת צומת בהנהגת רפאל איתן שזכתה לשמונה מנדטים[261]. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ (12 מנדטים) וש"ס (6) ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-13 ביולי. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ולממלא מקומו ואת אברהם שוחט לשר האוצר. למנכ"ל משרדו מינה את שמעון שבס ולראש לשכתו מינה את איתן הבר. מיד עם תחילת כהונתו של רבין נפתר משבר הערבויות בין ישראל לארצות הברית שנסוב סביב הענקת ערבויות בידי וושינגטון לישראל למען שיכון כל העולים בגל העלייה הרחב ממדינות ברית המועצות לשעבר שנמשך לכל אורך שנות התשעים. הממשל האמריקאי של ג'ורג' הרברט ווקר בוש (האב) התנה את מתן הערבויות שדרשה ממשלת שמיר בהפחתת ההתיישבות ביהודה ושומרון וחבל עזה ובאפשור פיקוח על הבנייה הקיימת[262]. עם הזמן החמיר הממשל עם דרישותיו עד אשר דרש משמיר הפסקה מוחלטת של כל הבנייה בשטחים. שמיר לא נענה לדרישה זאת, שסתרה את עקרונותיו האידאולוגיים, והדבר עלה לו בקולם של מאות אלפי העולים החדשים בקלפי. היעד המרכזי והבלתי מוצהר של הממשל האמריקאי היה להביא למפלת ממשלת הליכוד בראשות שמיר[263], כך שעם בחירתו של רבין מיהר הנשיא בוש להקל מהדרישות הקודמות שלו. ב-10 וב-11 באוגוסט 1992 פגש רבין בנשיא בוש, שוחח עמו ועם מזכיר המדינה ג'יימס בייקר והתחייב לצמצם עד מאוד את היקף הבנייה בשטחים[264]. ב-11 באוגוסט נחתם הסכם הערבויות בהלוואה על סך 10 מיליארד דולר בפריסה לחמש שנים. חודשים ספורים לאחר מכן נחל בוש מפלה בבחירות לנשיאות והוחלף בביל קלינטון. מיד לאחר הבחירות, חשש רבין משינוי עמדה של הממשל החדש ביחס לישראל, במיוחד לנוכח התמיכה הרבה שממשל בוש האב העניק לו, אך חששות אלו פגו לאחר פגישתו הראשונה עם הנשיא קלינטון מאז שנבחר, שנערכה בבית הלבן במרץ 1993. משא ומתן מדיני עד חתימת הסכמי אוסלועם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים[265]. תחילה תלה תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי - מתוך הנחה שהתנגדותו החריפה של נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, להסכם השלום של מצרים עם ישראל התרופפה לנוכח בידודה הבינלאומי של סוריה לאחר התפרקות ברית המועצות, מלחמת המפרץ בעיראק וחימום היחסים של סוריה עם ארצות הברת[266]. רבין מינה את פרופ' איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. בשיחה בדלתיים סגורות עם הנשיא קלינטון, שנועד לתווך בין ישראל לסוריה, רבין העריך ששלום אמיתי עם דמשק הוא בר השגה רק במחיר נסיגה מלאה מרמת הגולן. באשר לשאלתו של הנשיא קלינטון, האם הוא מוכן לוותר על הרמה תמורת שלום קבע כנה והסדרי ביטחון וערבויות לשלום כפי שישראל דורשת, השיב רבין בחיוב[267]. כשנודע כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, למרות הבטחותיו כי לא יעשה כך במהלך הבחירות, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של אמירתו מלפני הבחירות לפיה "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת-הגולן"[268][269]. עקב כך, רבין נתן את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים משאל עם[270]. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלי יש"ע"[271]. נפתחו ערוצי שיחות חשאיים בין ישראל לסוריה במצרים ובאירופה בנוסף למגעים בוושינגטון[272], אך איבה, עוינות וחשדנות הדדית הקשו על התקדמות המגעים[273]. בסתיו 1992, לנוכח התקדמות במגעים, הודיעה סוריה על נכונותה לשלום מלא עם ישראל, אך המגעים החלו להתעכב ולא הבשילו להסכם עקרונות משותף. בין נושאי המתיחות העיקריים שהעיבו על המגעים היה שאלת תוואי הגבול בהסדר השלום, כאשר סוריה דחפה להשבה של גבול הקו הירוק ובנוסף אליו גם לשליטה בגדה המזרחית של הכנרת ובמימייה בגדה הזאת. כמו כן, העמדה הסורית התעקשה להסדר שלום רב שלבי והדרגתי שייעשה במקביל להסדרים דומים של ישראל מול ירדן, לבנון והפלסטינים. רבין התנגד לכך בצורה נחרצת, והנחה את רבינוביץ' לפעול בלא פשרות על סמך הצהרתו כי: "לא ניכנס לשום דיון טריטוריאלי עם הסורים, לפני שיאמרו בקול גדול לנו ולעם בסוריה, שהשלום עבורם זו שגרירות, גבולות פתוחים ונורמליזציה[273]." רבין דאג מהדלפות, ומידר רבים, בהם גם שר החוץ פרס, מפרטי המגעים עם סוריה. כתוצאה מניסיונו עם התיווך בימי קיסינג'ר, רבין העדיף משא ומתן ישיר בגובה העיניים בין ישראלים לערבים, אך הכיר בנחיצות של תיווך אמריקאי עמוק במגעים מול דמשק[274].  ב-2 באוגוסט 1993, לנוכח הקרטוע של המגעים במהלך חודשים ארוכים, העניק רבין התחייבות מותנית למזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר, ולפיה ישראל תהיה מוכנה לנסיגה מלאה מרמת הגולן (תוואי הגבול לא נדון בהבטחה) בתמורה לעסקת חבילה כוללת עם סוריה שבמסגרתה נורמליזציה והסדרי ביטחון מלאים, כינון יחסים דיפלומטיים ומסחריים, פתיחת הגבולות למעבר אנשים וסחורות, הבטחת צורכי המים של ישראל והקמת תחנות התרעה בגולן, שיהיו מאוישות בידי כוחות אמריקאים[275]. העריץ הסורי, חאפז אל-אסד, שלל את עקרונות תוכנית זאת והסכים לקדם הסדר שלום מינימליסטי וקר בלבד. המשא ומתן עלה על שרטון ומאמצי ממשלת רבין לא הצליחו להביא לפריצת דרך. במהלך 1994, בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א', הביע רבין עמדות נוקשות יותר מבעבר במגעים עם סוריה, במטרה להשהות אותם עד להשלמת מתווה השלום עם הפלסטינים. במרץ 1996 הושעו המגעים[275]. המשא ומתן בין ישראל לסוריה קפא, על אף התמיכה האמריקאית והצורך של דמשק להתקרב למערב לאחר התפרקות ברית המועצות[276]. בערוץ הפלסטיני, העדיף רבין את הערוץ של שיחות וושינגטון עם אש"ף פנים (שישב בשטחים), תוך חתירה להסכם ביניים, ושלל שיחות עם אש"ף חוץ (שישב בתוניסיה) בראשות יאסר ערפאת, בו הוא ראה מכשול לכל הסדר. אולם למרות הבטחתו של רבין שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים[277], לא התקדם המשא ומתן בשיחות וושינגטון, והטרור הפלסטיני נמשך[278]. בדצמבר 1992, החליט רבין, בעקבות חטיפת נסים טולדנו ורציחתו, לגרש ללבנון 415 מפעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי[279]. עתירות מהירות הוגשו לבג"ץ וזה הורה על צו ביניים לעצור את האוטובוסים עם המגורשים בדרכם ללבנון. חבר השופטים בבג"ץ התפלג בין תומכי הנשיא מאיר שמגר, שנחשב "ביטחוניסט", לבין תומכי השופט אהרן ברק, שראה את זכויות האדם של המגורשים כמעלה ראשונה בפרשה. רבין חשש שמחנה ברק יהפוך את החלטתו על הגירוש והורה בצעד חסר תקדים לרמטכ"ל אהוד ברק להעיד בפני בג"ץ בעד הגירוש. בסופו של דבר, הגיעו השופטים ברק ושמגר לפשרה, והגירוש אושר בבג"ץ[280]. רבין חיפש לקדם במקביל מגעים בציר הסורי ובציר הפלסטיני, וחיפש לראות איזה מהם יהיה גמיש יותר ומבטיח התקדמות. הוא גם ידע, שהתקדמות במסלול אחד תבוא במידה על חשבון המסלול השני, ובכך תלחץ על הצד במסלול השני להתפשר בדרישות כדי להאיץ מגעים. כך, בקידום המגעים עם סוריה, לחץ על נציגי הפלסטינים, בין אם פייסל חוסייני בשטחים או יאסר ערפאת ממושבו בתוניס, להאיץ את המגעים עם ישראל[281]. באוגוסט 1993 חל מפנה בעמדותיו של רבין, והוא הסכים למתווה השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו, לאור כישלון השיחות שנערכו בוושינגטון. נוכח משבר במשא ומתן באוסלו, העביר ערפאת איגרת לרבין ובה טען שהוא נואש להגיע להסדר. רבין החליט להעביר התרכזות לציר הפלסטיני[282]. רבין דאג להכניס לתוך מתווה אוסלו סידורי ביטחון נוספים ולהטות את ההסכמים לכיוון שיותר התאים לגישתו, שהעדיפה הסדרי ביניים על פני הסדר קבע. בנוסף, התקדמות המגעים באוסלו הובילה את רבין להעביר את הדגש במאמצים הדיפלומטיים מסוריה, שם עלו על שרטון, לפלסטינים. הדעות חלוקות לגבי המניע לתפנית בעמדתו של רבין. מובילי ערוץ השיחות באוסלו טענו שרבין שינה את עמדתו, לאחר שהבין שלא ניתן להגיע להסדר עם אש"ף פנים, אלא רק עם בעל הבית, יאסר ערפאת. אחרים טענו שרבין נאלץ להסכים למסלול של אוסלו, לאחר ששיחות וושינגטון הוכשלו בידי משרד החוץ של ישראל, בראשות שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין, והתמיכה ברבין בתוך מפלגתו הלכה והצטמצמה[283]. בין היתר, פרצו מאבקים פנימיים בתוך הממשלה בין ש"ס למרצ, בתוך מפלגת העבודה, ולנוכח האשמות פליליות וחשיפת פרשיות שחיתות בקרב חברי ש"ס בממשלה. עקב המאבקים הרבים נאלצה שרת החינוך, שולמית אלוני ממרצ, להתפטר מתפקידה, עקב עמדותיה והתבטאויותיה נגד ש"ס ובדבר כפייה דתית[284]. הסכם השלום עם ירדן
_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_JORDAN%27S_KING_HUSSEIN_SIGN_THE_PEACE_TREATY.jpg) _-_King_Hussein_of_Jordan_lights_P.M.Yitzhak_Rabin%27s_cigarette_at_royal_residence_in_Akaba.jpg) עם החתימה בספטמבר 1993 על הסכם אוסלו א', החלו המגעים בין ישראל לירדן לתפוס תאוצה. תחילה קידם חוסיין, מלך ירדן מהלכים בוני אמון למגעים בינו להנהגה הישראלית, כגון פגישה בין יורש העצר הירדני הנסיך חסן בן טלאל ושר החוץ פרס, שהתקיים בפומבי בארצות הברית[285]. חוסיין רצה להאיץ את התקדמות המשא ומתן עם ישראל על בסיס חשש שההתקדמות בערוץ הפלסטיני עלולה לעלות על חשבון האינטרסים הירדנים במשא ומתן. החל בנובמבר 1993 מידר רבין את פרס מהמגעים עם ירדן, לפי דרישתו של המלך חוסיין[286]. את ההחלטה לקדם הסכם שלום סופי ולא רק הסכם ביניים או מהלכים מדיניים מוגבלים, קבע המלך חוסיין לאחר הסכם קהיר ב-1994, שבעקבותיו נפגש בלונדון ב-19 במאי עם רבין, והחל לדון עמו על הסדר קבע. המשא ומתן נמשך כחצי שנה עד להגעה להסכם שלום. _-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_KING_HUSSEIN_SHAKING_HANDS.jpg) ההסכם התגבש באמצע 1994, לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם המלך חוסיין, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארכ, שעודד אותו להגיע להסכם, ובנשיא סוריה חאפז אל-אסד, שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם. בנובמבר 1993, לאחר פגישה בין פרס לבין המלך חוסיין, בה סוכמו ראשי פרקים למשא ומתן, כמו גם הפרמטרים לשלום בין ישראל וירדן, הדליף פרס בעקיפין על דבר קיומה של הפגישה לתקשורת, בניגוד להסכמות שהיו לו עם המלך[287]. לבקשת המלך חוסיין, הדיר רבין את פרס מן המשא ומתן עצמו על חוזה השלום הסופי, כיוון שלא שמר על דיסקרטיות[288], בשונה מרבין עצמו, שהשאיר את המגעים זמן רב גם ללא ידיעתם של חבר יועציו הקרובים וביניהם שמעון שבס ואמנון רובינשטיין. במאי אותה שנה, נפגשו רבין וחוסיין פעם נוספת, והסכימו כי השיחות יתקיימו בגבול בין שתי המדינות ולא בוושינגטון, יהיו ישירות, דו-צדדיות וללא כל מעורבות חיצונית, גם לא אמריקאית. המלך חוסיין מיהר לקדם את המגעים, מתוך החשש שבמשא ומתן בין ישראל לאש"ף יושגו הסכמות הנוגעות לירושלים ולגבול בין הגדה המערבית למזרחית, הסכמות שעלולות לפגוע במעמדה של ירדן. רבין הסכים לכל הנקודות וקידם את האינטרס של ירדן בארצות הברית, כדי שהאחרונה תסיים את החרם הכלכלי והצבאי שהטילה על ירדן מאז מלחמת המפרץ[289]. בתיאום עם רבין, לחץ הנשיא האמריקאי קלינטון על חוסיין להצטרף למשא ומתן לשלום, ובין השאר הבטיח לו למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית ומכירה של להק מטוסי ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון[290]. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון", שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. המתווך האמריקאי נכנס לעומק הקורה על לכדי רישום טיוטת מסמך ישראלי-ירדני משותף. רבין וחוסיין גם יחד הביעו הסתייגות מהמסמך, בעיקר מהפרוטוקול הצבאי שלו, ופעלו להוריד את האפשרות מן הפרק בלי לפגוע ברצונו הטוב של ממשל קלינטון[291]. ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן[292], וב-25 ביולי 1994 אירעה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאות הבית הלבן, ובה הכריזו שני הצדדים על היותם קרובים להשלים את הסכם הקבע. הוסכם על סיום מצב המלחמה לפני חתימת הסכם השלום (בשונה מהדרישה של הסורים במגעיהם עם ישראל שמצב המלחמה יסתיים רק לאחר חתימת הסכם השלום[293]). נושא מחלוקת מרכזי נסוב על שטח בן 380 קמ"ר בערבה על גבול ירדן–ישראל, שהממשל הירדני טען לריבונות עליו[294]. בסופו של יום, הוסכם על מסירת 300 קמ"ר מתוך השטח המסוכסך כפשרה. נהריים הוגדר כאזור חיץ המאפשר שהייה של שתי המדינות. רבין דרש לקדם הסכם שלום ונורמליזציה מוחלטת ביחסים, ולא שלום קר. מטרה זאת אכן הושגה, בין היתר עקב הטלות ההדדית בשאלת המים, במסגרתה התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך, כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. במהלך המשא ומתן עם ירדן, הוזמנו רבין והמלך חוסיין לנאום בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס האמריקאי בגבעת הקפיטול. בנאומו של רבין התפרסם בעיקר הקטע הבא: ”הרשו לי לומר דברים אישיים. אני, מספר אישי 30743, רב-אלוף במילואים מצה"ל, רואה את עצמי חייל בצבא השלום היום. אני, ששירתתי את ארצי כחייל 27 שנים, אני אומר לכם, להוד מעלתך מלך ירדן, אני אומר לכם, ידידינו האמריקאים, היום אנו יוצאים לקרב שאין בו מתים ופצועים, שאין בו דם וסבל. זה הקרב היחיד שלנהל אותו מעניק עדנה – הקרב על השלום.”[295] ב-26 באוקטובר 1994, חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת, בטקס ששודר בשידור חי ברחבי העולם[296]. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון[297]. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם אריאל שרון, שנמנע)[298]. לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן שבה התרכזות גבוהה יותר במשא ומתן מול סוריה. אסד שמר על מדיניות המיקוח הקודמת שלו. הוא דרש את חלקה המזרחי של הכנרת כקלף מיקוח כדי להשיג את כל רמת הגולן (בפועל, כל הכנרת נכללה בשטחי המנדט הבריטי על ארץ ישראל, וסוריה כבשה את הגדה המזרחית של הימה לאחר מלחמת העצמאות)[299]. קשיים נוספים במגעים מול סוריה נגעו להתנגדות בדעת הקהל הישראלית לוויתור על הגולן ושאלת הסדרי הביטחון בגבול שיוסכם. לנוכח המגעים עם סוריה ושאלת הריבונות על הגולן, איימו אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן ממפלגת העבודה, להתנתק מן הממשלה ומן המפלגה ולהקים את מפלגת "הדרך השלישית", שכל מטרתה לשמור על הריבונות הישראלית ברמת הגולן. במקביל, נעשה ניסיון כושל לקדם את המגעים עם סוריה דרך שיחות של ראשי הדרג הצבאי בוושינגטון, הרמטכ"ל ברק וחיכמת שיהאבי[300]. מגעים אלו לא הבשילו לפריצת דרך אלא רק הובילו לבירור עומקו של הפער בין העמדות[י]. כישלון המגעים של ראשי הדרג הצבאי הוביל לקיפאון דה פקטו במגעים עם סוריה. אירועי חוץ וביטחון נוספיםחודשים ספורים לאחר שהתמנה רבין לראש ממשלה, התרחש אסון צאלים ב': ב-5 בנובמבר 1992, בבסיס צאלים שבנגב, בעת שחיילי סיירת מטכ"ל התאמנו על מודל לביצוע התנקשות בחיי נשיא עיראק, סדאם חוסיין, קרתה תאונת אימונים, וירי דו-צדדי הביא למותם הטראגי של חמישה חיילי סיירת מטכ"ל. עקב הקיפאון במגעים להסדר מול סוריה באמצע 1993, החל אסד לפעול בניסיון ללחוץ על ישראל להתפשר בעמדותיה דרך לחץ צבאי של ארגונים פרו-סוריים בלבנון על רצועת הביטחון. ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגון חזבאללה והחזית העממית לשחרור פלסטין, הנתונה להשפעתה של סוריה, הורה רבין לרמטכ"ל ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בהם הרס רב. המבצע הופסק כעבור שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה. לקראת החתימה על הסכם אוסלו א', הייתה עלייה בכמות הפיגועים שהתרחשו בתוך שטחי הקו הירוק[301]. ב-15 באוקטובר 1993 ביקר רבין באינדונזיה ופגש את נשיאה סוהארטו[302]. ביקור הקצר התקיים בנוכחות מתורגמנית, בזמן תפילת יום שישי. בישראל פורסם שסוהארטו חשש שמא יראה הציבור היוצא מן המסגדים את רבין. תוצאת הביקור הייתה, בתחילה, תיירות ישראלית אל אינדונזיה החל משנת 1994. במקביל, כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה ומרוקו (מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' במדשאת הבית הלבן בוושינגטון, נסע רבין למרוקו ונפגש עם המלך חסן השני, צעד שסימל את התמיכה של העולם הערבי בהסכם). באוקטובר 1994, השתתפה ישראל בוועידת הפסגה הכלכלית בקזבלנקה, אשר עסקה בשיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לשכנותיה[303][304]. מרוקו, בהנהגתו של המלך חסן השני, ניסתה גם היא, ללא הצלחה, לקדם את המגעים בין ישראל לסוריה, ולהביא לפגישה בין רבין לאסד[305]. בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א', ביקר בישראל שר החוץ של טורקיה, חכמת צ'טין, בנובמבר 1993, וחתם על מזכר שיתוף פעולה עם ישראל. בין 1992 ל-1997 נחתמו חמישה הסכמים צבאיים בין צה"ל לצבא טורקיה, וישראל בהנהגת רבין תרמה לכניסת טורקיה לשורות קבוצת עבודה שעסקה בבקרת נשק וביטחון אזורי[306]. רבין ניסה גם לקדם מגעים והתקרבות זהירה ביחסי ישראל–ערב הסעודית, במקביל לתהליך השלום[307]. בשל מעורבותו של מוסטפא דיראני בשביית רון ארד, אישר רבין, בהמלצתם של ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, והרמטכ"ל אהוד ברק, את מבצע עוקץ ארסי[308], שנערך בליל 21 במאי 1994, ובו חטפה סיירת מטכ"ל את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון[309]. ב-14 באוקטובר 1994, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף נחשון וקסמן, אישר רבין את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, בפיקוד שחר ארגמן, על הבית בכפר ביר נבאלא בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של וקסמן והוא נהרג בפעולה. מלבד וקסמן, נהרג קצין היחידה ניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה, התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו[310]. באותו השבוע של הפעולה, בוצע הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שהיה פיגוע ההתאבדות הגדול ביותר עד לאותה העת. בעקבות הפיגוע, הוטל סגר על השטחים ובית משפחתו של המחבל נהרס בידי צה"ל באישורו של בג"ץ. ב-27 בדצמבר 1994 נפגש רבין בחשאי עם קאבוס בן סעיד אאל סעיד, סולטאן עומאן, שהיה בעל קשרים חשאיים עם ישראל זה שנים רבות. בפגישתם, הדגיש קאבוס כי ארצו, כמו גם חלק נרחב מן העולם הערבי, רואים בישראל גורם המסוגל לבלום את ההשפעה המהפכנית של איראן השיעית. לפי רבין, חשיבות המפגש היא שהוא העניק לישראל "רגל על הקרקע" במפרץ הפרסי[311]. במחצית הראשונה של 1995, ביצע רבין סדרת מינויים פרסונליים. לצד שינוי מינויי שרים בתוך הממשלה, הוא מינה את צבי אלדרוטי כמנכ"ל משרדו במקום שמעון שבס. במסגרת כהונתו כשר ביטחון, התיר רבין את עיקר הטיפול בביטחון שוטף ובתפקוד של צה"ל בידי סגנו, מרדכי גור, והרמטכ"ל ברק. עוד באותה העת, פרש ברק מתפקידו והוחלף כרמטכ"ל בידי אמנון ליפקין-שחק. חודשיים לאחר מכן, פרש ראש השב"כ יעקב פרי, ובמקומו, מינה רבין את כרמי גילון. ביולי 1995, עקב מחלתו בסרטן סופני, התאבד סגן השר גור. רבין היה ידידו של גור והוא התאבל על מותו ואמר על ביצועיו בתפקידו האחרון: "הוא ידע להופיע בשם מערכת-הביטחון לפני כל חלקי העם גם במציאות של מחלוקת בעם[312]". לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים של אהוד ברק, מינה אותו רבין ביולי לשר הפנים בממשלתו[313]. ב-26 באוקטובר 1995, אנשי המוסד מיחידת 'כידון' התנקשו במנהיג הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, פתחי שקאקי, במקום שהייתו במלטה[314]. חתימת הסכמי אוסלו יצחק רבין - וידאו_-_THE_NOBEL_PEACE_PRIZE_LAUREATES_FOR_1994_IN_OSLO..jpg) בספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו א' עם הפלסטינים, ודבר קיומם פורסם לידיעת הציבור תשעה חודשים לאחר החתימה המקורית על "הסכם העקרונות" (במהלך אותם תשעה ימים תואם הממשל האמריקאי בהתקדמות המגעים ובהגעה להסכם, שכן לא היה מעורב כלל במגעים באוסלו)[315]. על צעד זה, זכה רבין בפרס נובל לשלום, יחד עם שמעון פרס ועם יאסר ערפאת. לאחר החתימה על ההסכם, תבע רבין את המונח "בלי בג"ץ ובלי בצלם". בנאום טלוויזיוני בערוץ הראשון ב-1 במרץ 1994, אמר רבין: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה". הביטוי נאמר כנימוק לתמיכה בהסכם השלום עם אש"ף, ושיקף דעה שערפאת יפעיל עינויים, יפגע בקבוצות אוכלוסייה ואף יהרוג את מתנגדיו בכל אמצעי, ובכך יילחם בטרור טוב יותר מישראל, מאחר שאינו מתמודד עם ביקורתם של גופים כדוגמת בג"ץ ובצלם, המחויבים לזכויות האדם[316]. ”פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו”, הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם טומן בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 חברי הכנסת בעד החלטת הסיכום, 50 התנגדו, 8 נמנעו ואחד נעדר מן ההצבעה. לאורך השנה הראשונה לכהונתו, היה לרבין רוב פרלמנטרי יציב, שבין היתר בא לידי ביטוי בבחירת מועמד הקואליציה, עזר ויצמן, לנשיא המדינה, במקומו של חיים הרצוג הפורש. יציבות קואליציונית זאת הגיעה לסופה עם החתימה על הסכם אוסלו א', שהובילה את ש"ס לפנות נגד פעילות הממשלה. תחילה נמנעה מההצבעה בכנסת על ההסכם ובהמשך החלה להצביע בקול אחד עם האופוזיציה בהצבעות אי-אמון בממשלה[317]. עקב פנייה זאת של ש"ס, היה על ממשלת רבין להסתמך על גוש חוסם של 61 ח"כים, הנשען על המפלגות הערביות. במקביל, החמאס וחלק ממנהיגי פת"ח סירבו להכיר בהסכם וכמות הפיגועים נגד אזרחים ישראלים עלתה. לאחר משא ומתן ממושך, נחתם במאי 1994 הסכם קהיר (הידוע גם בשם "הסכם עזה־יריחו"), אשר במסגרתו החלה נסיגה של כוחות צה"ל מרצועת עזה ומיריחו, במטרה לאפשר הקמה של ממשל עצמי-"אוטונומי" פלסטיני[י"א]. בתגובה לטענות נגד ויתור על שטחי ארץ ישראל השלמה, אמר רבין בנאומו בכנסת: "אני גאה שממשלה זו נפרדת מאל-בורייג', מג'באליה, מעזה." החלו הפגנות רבות של גופי אופוזיציה נגד ההסכמים, כאשר מועצת יש"ע עמדה בראש עיקר ההפגנות הללו. ב-25 בפברואר 1994, ביצע ברוך גולדשטיין, רופא יהודי מקריית ארבע, את טבח מערת המכפלה: פיגוע ירי המוני במתפללים מוסלמים[318]. בעקבות הטבח, הוקמה ועדת שמגר לחקר האירוע, והיא הגיעה למסקנה שגולדשטיין היה פעיל תנועת "כך" הקיצונית ופעל לבדו בביצוע הטבח. רבין גינה והוקיע את מעשה הטבח ועמד לפעול ביד קשה נגד חוגי מתנחלים קיצוניים. הוצע לו אף לפרק את המאחז היהודי הלא חוקי בתל רומיידה, בלב חברון, אך הוא נמנע מן המהלך בלחץ גורמים שונים, בהם הרמטכ"ל ברק, על בסיס הטענה שמהלך כפינוי המאחז יוביל לתסיסה חריפה בקרב המתנחלים יושבי השטחים[319]. לנוכח המשבר בקואליציה, מגעי הממשלה עם אנשי מפלגת צומת הובילו להצטרפות שני חברי כנסת מטעמה לשורות הקואליציה (גונן שגב ואלכס גולדפרב). הטבח הוביל למשבר במגעים, ערפאת איים לשבור את הכלים בדקה התשעים לפני הסכם קהיר. רבין, בסדרת שיחות עם ערפאת, שכנע אותו להימנע מכך. בניהול המגעים עם הפלסטינים נתן רבין תפקיד מרכזי לאלוף ובהמשך הרמטכ"ל ליפקין-שחק[320]. באוקטובר 1995 אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת, הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן[321]. ההסכם מהווה הסכם ביניים בן ארבעה שלבים לקראת הסדר הסכם קבע שתוכנן להיחתם שלוש שנים מאוחר יותר. בין היתר, הוא מפצל את השטחים בין שטח A - בו לרשות הפלסטינית תהיה שליטה אזרחית וביטחונית, שטח B - בו לרשות שליטה אזרחית ולצה"ל שליטה ביטחונית ושטח C - בו ישראל נושאת בשליטה מלאה. בשטחי A ו-B עיקר ריכוזי האוכלוסין הפלסטינים, בעוד בשטח C עיקר השטחים מדוללי האוכלוסין ומרכזי ההתנחלויות[322]. מבקריו מן הימין מתחו ביקורת על דברי רבין בשידור רדיו ב-24 ביולי 1995: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום", ונהגו להזכירם לאחר תחילת ירי רקטות מעזה מספר שנים מאוחר יותר. מאידך, משה יעלון, שהיה ראש אמ"ן בעת כהונתו כראש הממשלה, טענו כי "הוא [רבין] היה מאוד מפוכח, לא היו לו אשליות... היה ברור שהיו לו ספקות גדולים ורבים לגבי התהליך שהחל באוסלו. גם פה, לצערי, בשכתוב של ההיסטוריה לאחור, שמו אותו במקום רחוק מאוד מעמדותיו. אני כל הזמן מצטט מנאומו כשהוא מביא את אוסלו ב' חודש לפני הירצחו, ב-5 באוקטובר, לאישור כנסת. הוא מדבר על זה שהישות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, שלא חוזרים לקווי 67 כי הם אינם בני הגנה, שירושלים מאוחדת לנצח, שבקעת הירדן בריבונות ישראלית בפירוש הרחב ביותר, ושהגושים יהיו בשליטתנו. הוא היה מפוכח מאוד"[323]. הנהגת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, ריכזה את הביקורת שלה בהתנהלות הביטחונית, על בסיס הסיכון הביטחוני והאסטרטגי לישראל בוויתור על הגדה המערבית, כל זאת לצד גל פיגועי טרור. פיגועי התאבדות הפכו ליותר ויותר שכיחים, כאשר עיקרם נעשו בידי טרוריסטים מטעם חמאס שנאבקו במקביל גם באש"ף. הפגנות אשר נסובו סביב שאלת רמת הגולן הגיעו לשיאן ביוני 1995, עם הידיעות בתקשורת על התקדמות המגעים עם סוריה. לאחר רגיעה מסוימת בהפגנות, הן עלו על גדותיהן מחדש, עם החתימה על הסכם אוסלו ב'. הפגנות נגד הסכמי אוסלו, שעיקרן כוונו ישירות נגד רבין עצמו והסיתו לאלימות נגדו, הגיעו לשיאן במהלך "אוקטובר השחור" ב-1995. הסכם אוסלו ב' עצמו עבר בהצבעה דחוקה בכנסת (61:59), כאשר קולו של אלכס גולדפרב, שערק מצומת לקואליציה, התנדנד, ויום לפני ההצבעה הכריז כי יתמוך בהסכם. עם החתימה על הסכמי אוסלו ב', הפכה מועצת יש"ע למארגנת ההפגנות העיקרית, בהחליפה ארגונים שהתנגדו למסירת רמת הגולן שהיו בלב ההפגנות חצי שנה קודם לכן[324]. שתי התנועות הקיצוניות ביותר שפעלו בהפגנות נגד הממשלה היו "זו ארצנו" בהנהגת משה פייגלין ו"כך" בהנהגת בנימין זאב כהנא. על פעילותן הקיצונית וההסתה שלהן למרי אזרחי נגד הממשלה, הוקיעו אותן גם ראשי הליכוד, המפד"ל ויש"ע. רבין הרבה לתקוף בתגובה את מנהיג הליכוד, נתניהו, וטען כי הליכוד הפך ל"סייען של החמאס". רבין האשים את הליכוד גם בצביעות ובהענקת לגיטימציה לחמומי מוח המנסים לתקוף אותו אישית ואת חברי ממשלתו. נשיא המדינה ויצמן עצמו טען כי המהלכים להביא לשלום נעשים בחיפזון בידי ממשלת רבין, והתפרסמה אמרתו: "אם חבר כנסת אחד לא היה מקבל מיצובישי, ההסכם הזה (אוסלו ב') לא היה עובר[י"ב]." חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הפגנות סוערות רבות נערכו בכל רחבי הארץ. מפגינים קראו במקהלה "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין[325]. בוצעו מספר ניסיונות לפגוע פיזית ברמטכ"ל ליפקין-שחק, שר המשטרה משה שחל, שרת החינוך אלוני ורבין עצמו, אשר הותקף בידי רבה של האוניברסיטה העברית ב-10 בספטמבר, שניסה להתנפל עליו[326]. בתוך ועד רבני יש"ע נמנעו מלקבוע כי "דמו של רבין מותר", אף כי הנושא עלה לדיון, אך פרסמו פסק דין הלכתי כי אסור לפנות יישובים יהודים בשטחים, ודרך כך קראו לאי-ציות לפקודה חוקית[327]. ב-2 באוקטובר 1995 נערך טקס "פולסא דנורא" מול ביתו של רבין בירושלים. בין עורכי הטקס היו הרב יוסי דיין ואביגדור אסקין[328]. בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, שוסעה המדינה במחלוקת פנימית עזה. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין[329]. אנשי ימין טענו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם[330][331]. לאחר ההפגנה, פרצו רבבות מפגינים את שרשרת השוטרים, צעדו לעבר הכנסת ותקפו את מכוניותיהם של רבין והשר בנימין בן אליעזר (שלא היו בתוכן)[324]. תגובתו של רבין על המחאות הסוערות נגדו היו בהתבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי"[332] ו"פחדני השלום". באותה תקופה, התקרב רבין ליריבו הוותיק, שר החוץ שמעון פרס, קרבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר. אך בפועל, עם החתימה על הסכמי אוסלו הבעירה בשטח לא פסקה[333]. הג'יהאד האסלאמי והחמאס רק הגבירו את פעילות הטרור והתנגדו לפשרה של אש"ף עם ישראל. בצל הפיגועים הרבים, התוודה רבין בפני אלוף פיקוד הדרום שאול מופז כי הוא תומך בהתנתקות גוש קטיף מרצועת עזה, והוסיף "שלמהלך כזה צריך כוח פוליטי"[334]. כפי שהתברר מאוחר יותר, ערפאת לא עמד בהבטחותיו לעצור את הטרור בתוך הרשות הפלסטינית, ובמקום זאת העלים עין ולעיתים אף העניק תמיכה מוסווית למחבלים. לפי מיכאל בר-זוהר, זמן קצר לפני הרצח הגיעו לידי רבין הוכחות חד משמעיות לכך שערפאת שותף לפיגועים, ולא ניתן יהיה לממש את הסכמי אוסלו ולהביא לשלום אמת כאשר הוא השותף מן הצד הפלסטיני[335]. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, 5 באוקטובר 1995, הבהיר רבין כי הרשות הפלסטינית לא תהיה מדינה, וכי על ישראל להרחיב את מפעל ההתנחלויות.[336] מדיניות פניםרבין הנהיג בממשלתו מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד ובין היתר הועלה שכר המורים[337]. הממשלה בראשותו השקיעה בפיתוח התחבורה בישראל[338]. הוחלט לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. רבין הביא להגדלה של התקציבים והמאמצים שהופנו לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי[339]. הושוו קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי ונחקק חוק קליטת חיילים משוחררים לקליטתם בשוק העבודה. הצמיחה הכלכלית המהירה אפשרה את קליטת תוספת כוח האדם הגדולה, שהגיעה במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. שיעור האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5% בשנת 1995. צמיחת התוצר העסקי עלתה מ-3.6% בשנת 1993 ל-8.6% ב-1996[340]. ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות, כשחיים רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה, וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות, שהפכה להסתדרות העובדים הכללית החדשה. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. עוד ב-1994 גדלו ההשקעות במשק ב-17% והתוצר ב-7%. הישג כלכלי זה הושפע מהערבויות האמריקאיות, מדיניות הפחתת הוצאות הממשלה, השקעה נרחבת של תקציבים בתשתיות והסכמי אוסלו, שהובילו לפתיחתם של שווקים חדשים בפני ישראל. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. הפגיעה בשוק המניות בעקבות הטלת המס, כמו גם שביתות עובדים מרובות, הובילו לאי שביעות רצון כללית בקרב הציבור מן המדיניות הכלכלית של הממשלה[341]. בשנים 1993–1994 שגשג ענף התיירות בארץ, וכן האינפלציה בישראל ירדה משנת 1992 ואילך. החל מתחילת 1995, ניסה רבין לפעול להעביר תקציבים שנועדו במקור לפיתוח התנחלויות והשטחים לצרכים חברתיים-כלכליים, בראש ובראשונה קידום רווחה והפחתת האבטלה. ב-1994 בלבד הוקמו 120,000 משרות עבודה חדשות. בסך הכל, בשלוש שנות ממשלת רבין השנייה, צמח המשק ב-20% והתמ"ג לנפש עלה ל-17 אלף דולר. במהלך תקופת כהונתו של רבין בראשות הממשלה, המשיך גל העלייה ההמוני מברית המועצות, שהחל תחת שמיר, והודות למתן הערבויות האמריקאיות נפתר משבר הדיור עבור מאות אלפי עולים. המדיניות ספגה ביקורת מקרב האופוזיציה, בעיקר בשל העלאת הגירעון התקציבי ועליית השכר במגזר הציבורי, שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997 (שנעשה בידי ממשלת נתניהו הראשונה). עוד הממשלה אפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות[342]. בין החברות הציבוריות שהופרטו בתקופת ממשלת רבין השנייה הן: מספנות ישראל, בנק מזרחי טפחות, כימיקלים לישראל ועוד[343]. לקראת השנה האחרונה לכהונת ממשלת רבין, מדיניותה הכלכלית זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור[344]. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצר שוחט. רבין קידם את הבטחת הבחירות שלו "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בעיני רבים בשמאל, כוונתו הייתה מניעת תקציבים להתנחלויות. בעיני אנשים בימין, כוונתו הייתה פתיחת השוק לתחרות מוגברת. בתקופת רבין, גרמו שיחות השלום לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל. יפן השקיעה בישראל לראשונה, וישראל החלה לראשונה לייבא סחורות מסין[345], מקדונלד'ס נכנסה לשוק וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים. רצח רבין
  לנוכח ההפגנות הרבות של ארגוני ימין מהאופוזיציה המתנגדים להסכם השלום ולמשא ומתן שקיימה ממשלת רבין, הוחלט לקיים עצרת תמיכה בממשלה ובשלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. העצרת נערכה ב-4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו, בנוכחותם של מאות אלפי אנשים. בסופה, הצטרף רבין לפרס ולזמרת מירי אלוני בשירת "שיר לשלום" עם כל קהל הנוכחים. בתום עצרת התמיכה בהסכמי השלום, בעת שצעד מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, מלווה במאבטחיו, אנשי היחידה לאבטחת אישים, ירה יגאל עמיר מטווח קצר ברבין, בעת שעמד להיכנס לדלת מכוניתו הפתוחה. שני כדורים פגעו בו אנושות, במרכז הגוף, והוא התמוטט. הוא הובהל לבית החולים איכילוב, שם נפטר כעבור כ-40 דקות מפצעיו, לאחר שנכשלו מאמצי החייאה של צוות רופאים שניסו לנתחו ולהצילו. בשעה 23:13 הקריא איתן הבר בשם ממשלת ישראל את ההודעה על מותו: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך." הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן דתי בן 25 מהרצליה, בעל השקפה ימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר התכוון לרצוח את רבין ואת פרס יחדיו, אך דרכיהם נפרדו והוא החליט לרצוח רק את רבין ולא את פרס[346]. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין, יורם רובין. נוסף על כך, הורשע עמיר, יחד עם אחיו חגי ודרור עדני, בקשירת קשר. הוא נידון לחמש שנים נוספות ולאחר ערעור המדינה, הוחמר העונש ל-8 שנים. הלווייתו התקיימה בירושלים ביום שני, 6 בנובמבר 1995, בהשתתפות נציגים מטעם 78 מדינות, בהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון (בראשות משלחת של 39 אישים[י"ג]), חוסיין, מלך ירדן[י"ד], נשיא מצרים חוסני מובארכ, ראש ממשלת רוסיה ויקטור צ'רנומירדין, יורש העצר הבריטי הנסיך צ'ארלס וראש הממשלה ג'ון מייג'ור, נשיא צרפת ז'אק שיראק, נשיא גרמניה רומן הרצוג והקנצלר הלמוט קוהל, ביאטריקס, מלכת הולנד, ראש ממשלת ספרד פליפה גונסאלס ומזכ"ל האו"ם בוטרוס ראלי. מקרב משפחתו, רק נכדתו, נעה בן ארצי, ספדה לו בעת ההלווייה. נשיא ארצות הברית קלינטון ספד לו בהלוויה וסיים בעברית: "היה שלום, חבר"[ט"ו]. לאחר רצח רבין התמנה שמעון פרס לראש הממשלה, מתוקף היותו ממלא מקומו של רבין, והקים את ממשלת ישראל העשרים ושש[347]. ועדת שמגר, שהוקמה כדי לחקור את השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו ושלומו של ראש הממשלה, פרסמה את מסקנותיה במרץ 1996. בממצאיה כתבה על ראש השב"כ כרמי גילון מסקנה אישית: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת[348]". הוועדה הסתמכה ופרסמה את עדותו של הפרופסור גבי ברבש, מנהל בית החולים איכילוב בתל אביב, שציין כי רבין הגיע למיון ללא דופק וללא לחץ דם, ועבר החייאה מיידית[349]. לפי ברבש: "...כדור אחד פגע בו בשכמה מימין, קרוב לעמוד השדרה. למעשה, אזור החדירה היה בממשק שבין הצלעות לבין עמוד השדרה, עם פגיעה בחוליה, והבחנו גם פגיעה כלשהי, שאנחנו לא יכולים להעריך אותה, בעמוד השדרה עצמו, בחוט השדרה עצמו..." הנצחתו
 שנתיים לאחר רציחתו, קבעה הכנסת ב-1997 את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו – היישוב צור יצחק, המרכז הרפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין, דרך יצחק רבין ותחנת הכוח אורות רבין בחדרה. בסיס הקריה בתל אביב נקרא גם הוא על שמו – מחנה רבין. יש מספר בתי ספר על שמו - תיכון חדש בתל אביב, תיכון רבין בכפר סבא, תיכון אורט רבין בגן יבנה, ואחרים. כמו כן, הוקם על שמו בית כנסת ברחובות הנקרא "אוהל יצחק". כן הוקם להנצחת זכרו מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. עיריית תל אביב הציבה שלט זיכרון בכניסה לביתו של יצחק רבין ברחוב רב אשי 5 בעיר. ביישוב מיתר הוקמה "שכונת רבין" על שמו, ובה רחובות רבים אשר שמותיהם קשורים לרבין (דוגמת השלום, הראל, יפתח וכדומה) וכן פארק גדול - "פארק רבין". במותו, הפכו השירים "לאורך הים" בביצוע עפרה חזה ו"שיר לשלום" בביצוע מירי אלוני למזוהים סמלית ותרבותית עם הרצח. בעקבות הרצח נעמי שמר תרגמה לעברית את השיר "הו רב חובל", שנכתב במקור בעקבות רצח לינקולן. גם ברחבי העולם ישנם מוסדות שונים שהנציחו את זכרו של רבין. רחובות, כיכרות ופארקים על שמו של רבין נחנכו בערים רבות ברחבי העולם, לרבות בבון, בברלין, בשיקגו, במדריד, במיאמי, בניו יורק, באודסה, במונטריאול, בפריז, בטולוז, ברומא ובלימה. באוטווה, בירת קנדה, נקרא בית ספר של הקהילה היהודית על שמו של רבין. קטע מהשדרה השנייה במנהטן נקרא "שדרת יצחק רבין". באוניברסיטת קיימברידג' מתקיים כנס אקדמי שנתי לזכרו של רבין. בשנת 2005 הוענק לרבין "פרס ד"ר ריינר הילדברנדט" לזכויות האדם שהעניקה אלכסנדרה הילדברנדט. הפרס ניתן מדי שנה בהוקרה על מחויבות יוצאת דופן שאינה אלימה לזכויות אדם. ב-2023, בשל מלחמת חרבות ברזל, הוחלט לראשונה לבטל את טקס האזכרה הממלכתי ליצחק רבין.[350]
משפחתו_-_PM_YITZHAK_RABIN_and_his_family_at_his_apartment.jpg) יצחק רבין פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943, ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב. לאה, ילידת קניגסברג שבגרמניה, שעלתה לארץ ישראל עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15 ותלמידת כיתה י' בתיכון חדש. ב-23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נישאו השניים. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב-1955 נולד בנם, יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים רבין את תפקידו כשגריר, עברה המשפחה לדירתם בשכונת נווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם.
גלריה
ראו גם
לקריאה נוספת
כתביו
קישורים חיצוניים
מכּתביו
מדבריו
ביאורים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
.jpg)
_-_PRIME_MINISTER_YITZHAK_RABIN_LAYING_WREATH_AT_MONUMENT_TO_FALLEN_BEDUIN_IDF_SOLDIERS.jpg)
_-_P.M._Rabin_with_Russian_Immigrants.jpg)
_-_Foreign_Minister_Peres_and_P.M._Rabin_in_the_Knesset.jpg)
