אוטונומיה

אוֹטוֹנוֹמְיָה (מיוונית: αυτονομία "עצמיות בחוק"; מקור המושג בצירוף המילים αὐτο – עצמי, ו-νόμος – חוק, שמשמעו: "הקובע חוק לעצמו") היא מושג רחב שהוראתו הכללית מציינת מידת ריבונות או יכולת תפקוד בלתי תלויה, בתחום פעילות כלשהו או ביחס לפרמטרים כלשהם. המושג עשוי לשמש להתייחסות לאופן הפעולה של פרט או גוף חברתי, כמו גם של מערכות ביולוגיות ושל מכונות ועצמים מופשטים (כגון, פונקציות מתמטיות), ומהווה מושג בסיסי במגוון תחומים החל מפילוסופיה של המוסר ותאוריה פוליטית וביואתית, דרך סוציולוגיה ופסיכולוגיה ועד לביולוגיה, רפואה, הנדסה ומתמטיקה.

השימוש הראשון המוכר במונח הוא מאמצע המאה השבע עשרה (1623–1624) אך את שורשיו הרעיוניים ניתן למצוא כבר בפילוסופיה היוונית העתיקה.

לאוטונומיה הגדרות רבות ושונות, חלקן רואות בה מושג כללי המקיף תחתיו אלמנטים רבים, ואחרות רואות באוטונומיה מושג שאפשר לפרק אותו לחלקים, כך שגורם עשוי להיות אוטונומי במידה מסוימת אך לא באחרת. הפילוסוף ג'ואל פיינברג (אנ') טען שיש ארבע משמעויות מרכזיות לאוטונומיה: 1. היכולת של גורם לשלוט בעצמו. 2. שליטת הגורם בעצמו בפועל. 3. שאיפה של הגורף לשלוט בעצמו. 4. מערך זכויות המכירות בריבונות הגורם על עצמו^[1].

בשימוש העממי מבטא המונח בדרך כלל שאיפה לחירות בתחום מסוים של החיים. שימוש זה מטשטש את ההבחנה שתבעו פילוסופים בין "אוטונומיה אישית", ל"אוטונומיה מוסרית" ו"אוטונומיה פוליטית". "אוטונומיה מוסרית, ששורשי הדיון בה מיוחסים בדרך כלל לעמנואל קאנט, היא היכולת של הפרט להתלבט ולבחור לעצמו את חוקי המוסר המנחים אותו, במקום להיענות ללא שיקול דעת לתכתיבים חיצוניים; אוטונומיה אישית היא יכולתו של פרט לקבל החלטות לגבי עצמו ולנתב את פעילותו (הגדרה זו אינה מתייחסת בדרך כלל להיבטים או תכנים מוסריים); ואוטונומיה פוליטית היא מצב בו החלטותיו של הפרט מכובדות, מוערכות ונענות במסגרת הקשר פוליטי."^[2]
בהקשרים מדיניים משמש המושג אוטונומיה להגדרת מצב בו לאוכלוסייה מוגדרת (אם מבחינה טריטוריאלית או זהותית) מוענקת ריבונות עצמית מוגבלת. לרוב מדובר בממשל עצמי האחראי לניהול ענייני הפנים (כולל חקיקת חוקים), כאשר בכל הנוגע לענייני חוץ, ביטחון, מסחר וקשרי חוץ, הישות האוטונומית כפופה לחלוטין לשלטון המרכזי; לעיתים מדובר בריבונות רחבה או צרה יותר (למשל, אוטונומיה תרבותית).

בהקשרים שאינם חברתיים, כבהתייחסות למערכות ביולוגיות ומכניות או לעצמים מופשטים, משמש המושג לציון מידת החופש של המושא לפעול ללא תלות במערכות חיצוניות או פרמטרים מסוימים.

המושג אוטונומיה משמש בין היתר לתיאור מצב בו אזור מסוים במדינה, או לקבוצה מסוימת בתוך מדינה ישנה זכות לשלטון עצמי מוגבל, הכולל חקיקת חוקים הנוגעים לענייני פנים, כאשר בנושאי חוץ, ביטחון וסחר היא כפופה לשלטון המרכזי.

קיומה של טריטוריה אוטונומית בתוך שלטון מרכזי מעיד לעיתים על חולשת השלטון המרכזי כיוון שעצם הענקת זכויות והכרה בעצמאותה החלקית של אוכלוסייה מסוימת מהווה ויתור של הגורם השולט על שליטתו באותה אוכלוסייה.

אוטונומיה מלאה היא בדרך-כלל דרישת קדם לעצמאות מדינית, אולם אוטונומיה לא תמיד מובילה לעצמאות. באוטונומיה קשרי הפנים מנוהלים על ידי התושבים של המתחם האוטונומי אך אין להם רשות לנהל קשרי חוץ.

דוגמאות לאוטונומיות הן כורדיסטן, גרינלנד והונג קונג. בישראל הרשות הפלסטינית מתקיימת באוטונומיה חלקית בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה (שבפועל נמצאת תחת שליטת חמאס).

בדרך כלל באזורים המוגדרים כאוטונומיה מועלית דרישה לקבלת עצמאות מלאה, כמו במקרים של קטלוניה וחבל הבסקים בספרד, צ'צ'ניה הנמצאת תחת שלטון רוסיה.

אוטונומיה אינדיבידואלית היא רעיון שבאופן כללי מקובל לייחס ליכולתו של אדם לקבל שליטה על עצמו, לחיות את חייו על פי סיבות ומניעים הנתפסים כמגיעים משליטה אותנטית שלו, ולא כתוצר של כוחות חיצוניים מניפולטיביים או מעוותים^[1].

הגישה לפיה האוטונומיה של האינדיבידואל היא נושא חשוב – כזה ש"חברה מוסרית" צריכה לשאוף להגיע אליו – הלכה והתקבלה במערב בעת המודרנית כחלק מהתפתחות ההומניזם. על אף שגישה זו התקבלה במערב באופן נרחב^[1], ניסיון לקבוע את התנאים המדויקים הנדרשים לאוטונומיה מציף מחלוקות שונות, וכן ישנם קולות הגותיים שמפחיתים במעמדה של האוטונומיה^[1][3].

אוטונומיה ממלאת תפקיד בתפיסות של חובה ואחריות מוסרית, בהצדקה של מדיניויות חברתיות שונות, סוגיות הנוגעות לחירויות וזכויות שונות (כגון חופש הביטוי והזכות לפרטיות) ובהיבטים רבים של תאוריות פוליטיות (למשל, בהיבטים של גישה פטרנליסטית). נוסף על כך, נושאים הקשורים לאוטונומיה נמצאים בשיח בתחומים דוגמת גיבוש מדיניות חינוך, אתיקה ביו-רפואית, היבטים שונים של פמיניזם (לדוגמה, כאשר חברה יוצרת תנאים אשר מצמצמות את האוטונומיה של נשים בחברה) ועוד^[1].

האוטונומיה היא נדבך מרכזי בגישה הקאנטיאנית בפילוסופיה של המוסר, וגם בעלת מעמד חשוב בגרסתו של ג'ון סטיוארט מיל לליברליזם תועלתני. גישות אחרות מאתגרות את התפיסה שהאוטונומיה היא ערך מרכזי ובהן אתיקה של דאגה, סוגים מסוימים של תועלתנות ואתיקה של הסגולה הטובה^[1].

כדי להגיע לאוטונומיה, מקובל להכיר בשני תנאים שעליהם להתקיים – האחד עוסק בעצם היכולת של אדם לפעול ללא מגבלות אם יבחר בכך, והשני במסוגלותו של אדם להיות אותנטי. כדי להגיע למצב של אותנטיות, נדרשות יכולותיו של האדם להרהר באופן חופשי ורציונלי ברצונותיו וערכיו, וכן יכולותיו לפעול ללא הונאה עצמית שיטתית ובמידה של שליטה עצמית^[1].

ישנו קושי בקביעת גבולות האוטונומיה האנושית. אם אדם נמצא תחת דיכוי או עובר מניפולציה, ייתכן שגם פעולותיו האותנטיות ביותר לא יהיו אוטונומיות למעשה בעקבות המגבלות להן הוא כפוף. אולם גם ברובד עמוק יותר, גישות שונות טוענות כי במקרים רבים בהם נראה כי אדם פועל על דעת עצמו, הוא עושה זאת תוך רציונליזציה והונאה עצמית שגם המקור שלהם ברובד מורכב יותר של דיכוי או מניפולציה חיצוניים, כך שגם אז האוטונומיה שלו נפגעת. גישות אלו עלולות לייצר תמונה מעגלית לפיה אף פעולה של אדם אינה אוטונומית במובן המלא. כדי לפתור בעיה זו, היו חוקרים, דוגמת אלפרד מלה (אנ') וג'ון כריסטמן, שהציעו קריטריונים שונים לסווג מתי פעולה של אדם אכן כפופה לדיכוי או מניפולציה^[1]. גישה המכונה "הגישה הפרוצדורלית" או "הגישה הנייטרלית", למשל, רואה בפעולה כאוטונומית אם עברה תהליך של אינטרוספקציה ביקורתית^[3].

לעיתים נעשית הבחנה בין שני מובנים של אוטונומיה, "אוטונומיה מוסרית" – יכולתו של אדם להכיל על עצמו בחירה אישית בפעולה המוסרית – ו"אוטונומיה אישית" – יכולתו של אדם לנהל את בחירות חייו^[3][1]. מושג האוטונומיה האישית מתכתב עם נושא חירות האדם, אם כי מידת החפיפה תלויה בהגדרות המדויקות של המושגים, אשר מצויות במחלוקת. על פי הגדרה אפשרית, ההבדל בין מושג החירות לאוטונומיה האישית, היא שבעוד חירות עוסקת ביכולתו של אדם לפעול כדי להפוך את רצונותיו ליעילים, אוטונומיה עוסקת בעצמאות ובאותנטיות של הערכים והרגשות שמניעים מלכתחילה את הרצון של האדם לפעול^[1].

רובד נוסף שיש לגביו הבחנה, מתייחס להבדל בין "אוטונומיה בסיסית" – ההכרה המינימלית באחריותו של אדם למעשיו ויכולתו להתנהל באופן עצמאי ורציונלי – לבין "אוטונומיה אידיאלית" – שאיפה נשגבת אליה על האדם לשאוף, בניסיון להפוך לאותנטי באופן מקסימלי, ונטול השפעות מניפולטיביות מהסביבה. לא ברור האם ניתן להגיע למצב של אוטונומיה אידיאלית, או שמדובר רק במצב שיש לשאוף להגיע אליו^[1][3]. הגישה החולקת על כך שאפשר להגיע בפועל לאוטונומיה אידיאלית, גורסת כי חייו וזהותו של אדם שזורים באופן נרחב ביחסים חברתיים ודפוסים תרבותיים. גורמים אלו – למשל, זהויות שמאמץ אדם הקשורים למגדר, אתניות, תרבות או דת – יוצרים מחסומים פסיכולוגיים שמגבילים את האוטונומיה שלנו, כאשר אפילו השפה עצמה שאנו מדברים נשענת על הקשרים תרבותיים, ומשפיעה על תפיסות המסוגלות שלנו. הוגים אחרים טענו שהשאיפה ל"אוטונומיה אידיאלית" מגיעה מזווית ראייה ליברלית וקוסמופוליטית, שמתארת אדם שאינו קשור בשורשיו לאף קהילה ויכול לנדוד כרצונו ברחבי העולם, ושתיאור זה לא רלוונטי לאנשים רבים שמגיעים מרקע תרבותי פחות ליברלי^[1].

מושג האוטונומיה הבסיסית משפיע גם על תפיסה משפטית, ועומד מאחורי גישות לפיהן, למשל, קטינים מתחת לגיל מסוים אינם יכולים להיחשב אוטונומים באופן מלא, ולכן מקבלים מגורמי החוק יחס שונה מזה של בגירים^[1]. באופן דומה, ניתן לטעון שכדי שנוכל לראות באדם אוטונומי עליו להיות בעל יכולת "להבחין בין טוב ורע"^[3].

הבחנה אפשרית שלישית היא האם אוטונומיה מתארת את מצבו הכללי של האדם, או שעשויה להתייחס להקשר מסוים בחייו של האדם. למשל, אדם עשוי להיות אוטונומי במרבית המרחבים של חייו, אולם להיות בעל אוטונומיה מוגבלת רק בהקשר של התמכרות לסיגריות^[1].

גישה חדשה יחסית מערערת על עצם היותה של אוטונומיה מושג אינדיבידואלי, ועוסקת בהשפעת מערכות יחסים על האוטונומיה, ובמיוחד כאשר ישנן מערכות יחסים דכאניות. דוגמה מייצגת של גישה זו מתארת אישה אשר מדוכאת על ידי חברה פטריארכלית, בה בעת שהיא מזדהה ערכית עם ערכי החברה. על פי אחת הגישות לאוטונומיה, תנאי בסיסי לאוטונומיה אינדיבידואלית הוא יכולת לפעול באופן עמוק על פי הערכים האישיים, יכולת שנפגעת כאשר תנאים חברתיים מסירים את תחושת העצמי כפרט אינדיבידואלי נפרד מהחברה והקהילה. שיקולים אלו הביאו לגישה אלטרנטיבית המכונה "אוטונומיה יחסית" (מלשון מערכת יחסים)^[3][1], אשר בוחנת את הסוגיה משתי זוויות. זווית ראשונה היא זווית אנטי־אינדיבידואליסטית (אנ') לפיה העצמי מורכב באופן משמעותי מקשרינו הסביבתיים, כך שאין טעם לבחון את האוטונומיה של פרט כבודד, אלא לבחון את האוטונומיה של הדינמיקה החברתית. זווית שנייה טוענת כי לא משנה ממה מורכב העצמי, עצם האוטונומיה בפועל היא פועל יוצא של הדינמיקות החברתיות שלנו, ולא של תכונות אינדיבידואליות^[1].

בניסיון להתגבר על הגישות היריבות לגבי האוטונומיה, היו תאורטיקנים שהציעו הגדרות מינימליסטיות שעשויות להתאים גם להשקפות יריבות^[4].

מושג האוטונומיה משמעותי במסגרות מוסריות מסוימות, הן כתכונה שהופכת את האדם למי שנושא באחריות מוסרית, והן מבחינת הנסיבות בהן מוסרי או לא לצמצם אוטונומיה של אדם^[1].

בבסיס רעיון המוסר האוניברסלי של עמנואל קאנט נמצאת היכולת של בני האדם לבחור את הפעולות שלהם, וגישה זו יוצאת מנקודת מוצא שבני אדם הם אנשים חופשיים המסוגלים לבחון באופן ביקורתי שיקולים כמו מסורת או שררה ולקבל החלטה עצמאית. חופש זה נקשר על ידי פילוסופים מאוחרים יותר לרעיון האוטונומיה. בעוד העמדה הקנטיאנית ראתה בחירות האנושית השלכה בלתי נמנעת של הפעלת התבונה המעשית, הוגים אחרים, דוגמת פילוסוף המוסר פול בנסון, טענו כי אוטונומיה של אדם מעידה על מידה מינימלית של תחושת ערך עצמי, שנדרשת כדי לסמוך על יכולת קבלת ההחלטות שלנו. כך או אחרת, גישות שונות, שהקאנטיאניות במרכזן, סוברות כי אוטונומיה נמצאת בבסיס יכולתם של בני אדם לקבל על עצמם חובה מוסרית^[1][3].

ישנן גם גישות שקוראות תיגר על תפיסה זו. אחת מגישות אלו טוענת כי קאנט נותן משקל רב מדי לקוגניציה המנטלית של האדם, ומשקל נמוך מדי לתוכן הרגשי, דוגמת רגשות ורצונות, דברים שהאדם מרגיש מחויבות כלפיהם כמו משפחתו או קהילתו, תחושות משיכה, סלידה או נוחות, וכדומה^[1].

לעיתים תיתכן התנגשות בין אוטונומיות של סוגי חירויות שונות, ופילוסופים שונים ניסו להציע לכך פתרונות וגישות^[3]. דילמה מסוימת מתייחסת לחירות האוטונומית של הפרט לקבל גם החלטות מזיקות עבורו, או החלטות נמהרות או מוטות מבחינה מוסרית^[1][3]. גישה פטרנליסטית אפשרית יכולה לטעון שמשיקול זה קשה לטעון שבני האדם בעלי מעמד מוסרי דומה המקנה להם מעמד אוטונומי דומה, ולפיכך יכולים גורמים שונים להצדיק צמצום אוטונומיה של אחרים אם יחשבו שבכך הם מגנים עליהם. אוטונומיה עשויה להיות מצומצמת על ידי גורם פטרנליסטי הן מטעם מדינות, והן מטעם הנורמות החברתיות והסביבה האישית^[1]. גישה המכונה "היררכיית הרצונות", המזוהה עם עבודתם של הארי פרנקפורט וג'רלד דוורקין, מנסה להציע פתרון לסוגיה, ומציעה לעמוד על כך שנכבד את האוטונומיה של האדם במקרים בהם הבחירות שלו תואמות את הערכים והמחויבויות שלו, להבדיל ממקרים בהם אדם חלש רצון מקבל החלטה כנגד שיקול דעתו הטוב^[3]. גישה אחרת, הרואה באוטונומיה יכולת וזכות אנושית בסיסית, מצדיקה מעמד אוטונומי דומה לבני האדם גם במחיר שחלק מהאנשים ישתמשו באוטונומיה שלהם לרעה. בדרך כלל זכות בסיסית זו לאוטונומיה מצריכה עמידה בקריטריונים שונים, כמו הגעת לגיל בגירות, או היותו של אדם לא נתון ללחצים חיצוניים משמעותיים המגבילים את יכולתו לבצע בחירות עצמאיות. במקרים שונים תיתכן דרך ביניים שבה תהייה רק פגיעה חלקית וממוקדת באוטונומיה באספקט מסוים של החיים, שלא צפוי להשליך על אספקטים אחרים. לצד זאת, ייתכן גם מצב של ניצול לרעה של הצדקה פטרנליסטית לפגיעה באוטונומיה של אדם, באופן המיטיב למעשה עם הגורם שמגביל את האוטונומיה^[1].

• פגיעה באוטונומיה
• אוטונומיה לאומית פרסונלית
• מערכת העצבים האוטונומית

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אוטונומיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אוטונומיה

• אוטונומיה אוניברסיטת סטנפורד
• אוטונומיה, דף שער בספרייה הלאומית