|
רברב הוא שם תואר שבעיקרו תיאר דמות כתלמיד חכם או פוסק הלכה אולם בהמשך התואר מופנה גם לצדיק או לסמכות הרוחנית בבית כנסת או במוסדות דתיים. לעיתים גם עסקן בענייני קודש נקרא רב ויש המשתמשים בו כתואר כבוד לאיש בעל סמכות רוחנית ותורנית ביהדות. במסורות הדתיות תפקדו הרבנים כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת[דרוש מקור]. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר. שימוש בתואר
בתקופת חז"להמילה "רב" לקוחה מארמית ומשמעותה "גדול" כלומר גדול בתורה. התואר "רבי" ניתן בתחילה אך ורק לתנאים אשר נסמכו איש מפי איש החל ממשה רבנו (למשל רבי מאיר). תנא אשר לא קיבל סמיכה אבל היה בכל זאת תלמיד חכם קראו לו בשם אביו (למשל בן עזאי ובן זומא). לראש הסנהדרין, ובעצם לשושלת בית הלל, קראו "רבן" ("רבינו" בתרגום מילולי מארמית). ישנם תנאים שאינם מוזכרים עם תואר שכזה, כגון הלל ושמאי, ועליהם נאמר "גדול מרבן – שמו".[1] לאחר חתימת המשנה והעברת המרכז התורני מארץ ישראל לבבל, נקראו הסמוכים בבבל בתואר "רב" בלבד, כאשר אמוראי ארץ ישראל המשיכו להיקרא "רבי". בקהילה היהודית האירופאית, מסוף תקופת הראשונים ואילך, הרבנים היו שכירי הקהילה, מונו ומומנו על ידי הפרנסים ותפקידם לכוון את בני הקהילה לחיות על פי ההלכה. הספרדים ועדות המזרח כינו את מנהיגיהם בתואר "חכם" (בעיקר בשל כך ש"רב" בערבית פירושו 'אל'), אך כיום גם הספרדים מכנים בשם "רב". תואר כבודלמונח רב שימוש נוסף כשם תואר, והוא משמש כצירוף כבוד בחברה הדתית. על פי מאמר חז"ל – מלכתחילה הוא נועד לציין דרגה משנית בסולם דרגות הכבוד, אולם כיום משמעותו שונה והוא מציין מחד גיסא אדם שהוסמך לרבנות או שעוסק בתחום ההלכה היהודית, ומאידך גיסא הוא משמש ככינוי כבוד לאדם הפועל בתחומי היהדות, כהוראת תורה והפצת יהדות או אף עקב עשייה ציבורית גרידא. יש הנוהגים להוסיף את התחילית "רב" (ובכתב בקצרה ר' – קיצור זה נהגה בשפה העברית: רֶבִּי/רַבִּי, ובשפת היידיש: רֶבּ) ככינוי כבוד שגרתי ליהודי, גם כאשר אינו מוסמך כרב. בבתי כנסת בהם עדיין שומרים על מנהגי אשכנז, נהוג להעלות כל אדם לתורה עם כינוי זה, ובבתי הכנסת הספרדיים בעיקר מצפון אפריקה נהוג להעלות כל אדם לתורה עם הכינוי רִיבִּי. בכינוי זה כונו כל היהודים אשר היו תלמידיהם של הרבנים, (כבר לפני 700 שנה) בניגוד להולכים אחרי הקראים כפי שהסביר זאת הרשב"ץ בפירושו לפרקי אבות. במגזר החרדי מקובל לכנות בתואר "הרב" גם אישים מכובדים שאינם רבנים, כגון חברי הכנסת החרדים. רבנות בדורות האחרוניםהמונח רבי או רבי חסידי משמש כיום לזיהוי אדמו"ר או ראש חצר חסידית שאינו בהכרח רב פוסק הלכה. ביידיש השם נכתב רעבע ונהגה רֶבֶּה. לצורך פסיקת הלכה יש בחלק מן החסידויות ובקהילות אחרות רב שזה תפקידו, ולעיתים מכונה מו"ץ (מורה צדק). בקהילות החסידיות, אשת הרב, הרבנית (ה"רבעצען"), מהווה דמות מרכזית המעורבת בחיי הקהילה ומהווה מנהיגת הנשים. באנגלית, מכונים הרבנים האורתודכסים Rabbi. אולם כאשר מונח זה מתורגם לעברית בצורת "ראביי", הוא משמש בארצות הברית את האורתודכסים בהתייחסות לרבנים (והרבות או הרבניות) הרפורמיים והקונסרבטיביים.[2] לעיתים, לתוספת חיזוק, התואר ראביי מושם במירכאות.[3] התואר 'ראביי' הפך בעיני רפורמים לתואר גנאי שמייצג עמדה שפוסלת את היהדות הלא-אורתודוקסית. הרבנים והרבות מקבוצות אלו חותמים את תוארם כ'רב' או 'רבה' (בהתאם למגדר). מהות תפקידו של הרבכיום המונח "רב" לרוב מתייחס לתפקידים הבאים:
מקובל כי על פוסקי הלכה לקבל סמיכה לרבנות או לעשות שימוש חכמים. חלקם, בפרט בציבור הדתי לאומי והספרדי בישראל, מחזיקים בסמיכה לרב עיר או רב שכונה לאחר שעברו את מבחני הרבנות הראשית הנצרכים עבור תפקידים אלה. פוסק הלכה
רב המשמש כפוסק הלכה, עליו לעבור מסלול של לימוד ומבחנים כדי להיסמך לתפקיד זה. יהודים רבים שהוסמכו כרבנים אינם עוסקים ברבנות בפועל. במוסד הרבנות הראשית לישראל, התואר רב הראשון שניתן מעיד על לימוד וכבוד, ומעיד טכנית רק על הגעה לרמת לימוד גבוהה, ולא בהכרח על עבודה או התפקיד שאותו מבצע האדם. התואר מתייחס לרמת הידע, ואין אדם יכול לכהן בתפקיד אלא אם כן נבחן ונמצא מתאים לכך ("נסמך לרבנות"). בהסמכה לרבנות קיימות שתי דרגות: "יורה יורה" (מו"ץ – מורה צדק) – תעודה אותה מקבל מי שנבחן על הלכות שבת, נידה, אבלות, איסור והיתר, מקוואות ומעט הלכות נישואין. ו"ידין ידין" (דיין) – תעודה אותה מקבל מי שהשלים את הלימודים בהלכות הנוגעות לדיני ממונות (בעיקר חלק חושן משפט – חו"מ). קיימים הבדלים בין המוסדות המסמיכים לרבנות באשר לקביעת החומר המדויק הנדרש לשם ההסמכה לרבנות. בנוסף לשתי דרגות אלו קיימת דרגת הסמכה נוספת של רב עיר – תעודה אותה מקבל מי שהשלים את הלימודים בהלכות הנוגעות ל"אורח חיים" ו"יורה דעה". באופן רשמי סמיכה ברבנות הראשית לישראל תלויה בשלוש שנות לימוד בישיבה אחרי גיל שמונה עשרה, אם כי ייתכנו יוצאים מהכלל, המלצת רב מוכר (לרוב הרב המכין את התלמיד למבחני ההסמכה) ובחינות הסמכה. סמכויות רב פוסק הלכהפסיקת הלכהרב שהוסמך קיבל את הסמכתו על ידי לימוד חומר תאורטי רב, מורכב ומרובה פרטים בנושאים הלכתיים שונים. בהתאם לרמת הלימוד (בנושאי הלכה שונים דרוש גם ניסיון מעשי בהוראת הלכה ולא רק לימוד תאורטי) יכול הרב להודיע לשואלים אותו מה ההלכה במקרה מסוים. עם זאת רק רב פוסק מוסמך להכריע בהלכה שאינה כתובה כהלכה פסוקה אלא כהכרעה על פי כללי ההלכה. עריכת חופה וקידושין, וגירושיןעל אף שלפי ההלכה נוכחות רב בחופה אינה הכרחית, לפי תקנה קדומה נדרשת נוכחות של רב מסדר קידושין, על מנת למנוע בעיות הלכתיות (נישואין שאין להם תוקף או אסורים על פי ההלכה).[4] בדומה לכך, גם הליך הגירושין (באמצעות גט מהגבר לאישה, שאף הוא מעשה פרטי) מבוצע בפיקוחו של רב. בהתאם לפקודת הנישואין והגירושין (רישום), 1919, מסדירה מדינת ישראל את הליכי רישום הנישואין והגירושין במרשם האוכלוסין באמצעות פקיד מנהלי שנקרא רושם נישואין וגירושין. הפקודה קובעת כי לפי דיני ישראל הרשות הרושמת תהיה הרב. הסמכות למנות רבנים כרושמי נישואין וגירושין בהתאם לפקודה נתונה בידי ראש הממשלה. תיקון מספר 1 לחוק הרבנות הראשית לישראל, מסמיך גם את מועצת הרבנות הראשית למנות רושמי נישואין ליהודים,[5] בנוסף לסמכות המצויה בידי ראש הממשלה לגבי כל תושבי המדינה. רב עירפעולתם של רבני ערים בישראל מוסדרת בחוקים אחדים. בהתאם לחוק הרבנות הראשית לישראל, הסמכות למתן כשירות לכהן כרב עיר נתונה למועצת הרבנות הראשית לישראל. בחירת רב עיר מוסדרת בתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס״ז–2007.[6] בהתאם לחוק שירותי הדת היהודיים, שר המשפטים רשאי להעמיד רב עיר לדין משמעתי על יסוד אחד מאלה:
חוק זה קובע גם כי "רב עיר לא יקבל כל תמורה או טובת הנאה אחרת לבד ממשכורתו בעד טקסי נישואין שערך." נכון לספטמבר 2017 כיהנו בישראל 95 רבני ערים. יחד עם ראש המועצה הדתית, אחראי רב עיר על אספקת שירותי דת ביישוב ועל טיפול בענייני הלכה, ובפרט רישום נישואין ומתן תעודות כשרות.[7] ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||
