עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית

עסקת הנשק הצ'כית-מצרית או עסקת הנשק הצ'כוסלובקית היא עסקת נשק גדולה שנערכה ב-21 בספטמבר 1955 בין מצרים בראשות נאצר לבין צ'כוסלובקיה, שהייתה אז חלק מהגוש המזרחי.

עסקה זו נחשבת לאחד מניצני ההתקרבות של מצרים לגוש המזרחי, והיא החלה את מרוץ החימוש בין מצרים לישראל, בהיותה הראשונה מבין עסקות נשק רבות וגדולות שנעשו בין מצרים לברית המועצות. ההצטיידות באמל"ח סובייטי נפסקה רק בשנת 1975 ביוזמת נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

העסקה נערכה עם צ'כוסלובקיה ולא עם ברית המועצות, שהייתה למעשה ספקית הנשק בפועל, על מנת למנוע האשמת ברית המועצות בערעור היציבות במזרח התיכון. העסקה כללה:

• 150 מטוסי קרב סילוניים מיג-15
• 50 מפציצים ארוכי טווח מדגם איליושין 28
• 70 מטוסי תובלה איליושין 14
• 230 טנקי T-34
• 200 נגמ"שים BTR-152
• 100 משחיתי טנקים SU-100
• מאות תותחים ועוד.

אמצעי הלחימה היו מודרניים ועדיפים על מטוסי חיל האוויר הישראלי באותה תקופה. מטוס הסילון היחיד שהיה בשימוש חיל האוויר היה הגלוסטר מטאור.

בנאום בו הציג את העסקה יחס נאצר את המניע להחלטתו לחתום עליה לפעולת התגמול "חץ שחור", שנערכה ב-28 בפברואר 1955 נגד בסיסי הצבא המצרי, על ידי צנחנים בפיקודו של אריאל שרון. בפעולה נהרגו 38 חיילים מצרים ו-8 חיילי צה"ל. אולם, בפועל, יזם נאצר את הבקשה לרכוש נשק מברית המועצות הרבה לפני המבצע – בתגובה לסירוב מדינות המערב לספק לו נשק בכמות ובאיכות שביקש ובמסגרת מאמץ להתקרב לברית המועצות לאחר שהתאכזב מהיחס של ארצות הברית כלפיו – ובמיוחד התמהמהותה במתן תשובה לבקשת מצרים לסייע במימון ובנייה של סכר אסואן.

מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי העריך בפני ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי לאחר הגעת האמל"ח חיל האוויר לא יוכל להתמודד מול חיל האוויר המצרי. מאחר שישראל ראתה בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית איום קיומי החל במחלקת המבצעים של צה״ל תכנון של מבצע לתקיפת המטוסים החדשים והשמדתם זמן קצר לאחר הגעתם למצרים וזאת תוך שימוש בכל מטוסי חיל האוויר השמישים לרבות מטוסי אימון. במקביל ניסתה ישראל לרכוש מטוסי סילון שיהיו שקולים למטוסי המיג 15 בארצות הברית, צרפת, בריטניה, שוודיה ומדינות אחרות. התשובות ברוב המקרים היו שליליות. במקביל נערכה בישראל מגבית למימון רכישת נשק בחו"ל. במגבית נאספו מיליוני לירות ישראליות ל"קרן מגן".

בן-גוריון אישר את התוכנית הצבאית, אולם ביצועה נדחה עד סוף ינואר 1956, בעקבות החלטת נשיא ארצות הברית אייזנהאואר לדון מחדש בבקשת ישראל לרכוש מטוסי F-86 באמצעות חברת קנדאייר הקנדית שייצרה אותם ברישיון. לבסוף לא יצאה העסקה אל הפועל.

בסופו של דבר חתמה ישראל בשנת 1956 עם צרפת על עסקאות לרכישת נשק שכללו אספקת מטוסי מיסטר (שהיו שקולים למיג-15), טנקי סופר שרמן ו-AMX-13, כלי רק"מ נוספים ותחמושת. כלי הנשק נפרקו בחשאי במסגרת מבצע יונה והספיקו להיקלט בצה"ל לפני מבצע קדש.

בעקבות עסקת הנשק ישראל הגבירה ושיכללה את אמצעי המודיעין בצה"ל. במסגרת ההכנות לאפשרות מלחמה בחזית המצרית נערך מבצע ירקון שהיה סיור עמוק ראשון בסיני בשיתוף חילות האוויר והים.

כתוצאה מהעסקה ארצות הברית שינתה את יחסה למצרים. הממשל האמריקאי שאהד את הנהגת הקצינים שחוללו את מהפכת 1952 ראה בכעס את ההתקרבות המצרית לגוש הקומוניסטי וחזרה בה מהחלטתה לסייע למצרים בבניית הסכר הגבוה באסואן^[1].

העסקה נחשבת לאחת מהסיבות לפרוץ מבצע קדש.

לאחר מצרים רכשו גם סוריה ועיראק נשק מתוצרת סובייטית ואימצו את תורות הלחימה הסובייטיות.

• עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית

• אֹהד לסלוי, "עִסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית: ההיבט המודיעיני", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: שדה המערכה, כרך ט"ז, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2016, עמ' 59–85.

• קית' ווילר, ריאיון עם נאצר על עסקת הנשק, "לייף", 14 בנובמבר 1955
• עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, אפרים לפיד, 18 באוגוסט 2015
• גדעון מיטשניק, ‏לאחר 66 שנים: הכישלון המודיעיני באחת המלחמות הראשונות בישראל, באתר מעריב אונליין, 28 בספטמבר 2021
• היסטוריה של עסקאות נשק בין ברית המועצות למצרים וסוריה (רוסית)