he ז'אק שיראק

ז'אק שיראק
Jacques René Chirac
	שיראק, 1997
	שיראק, 1997
לידה	29 בנובמבר 1932; פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
פטירה	26 בספטמבר 2019 (בגיל 86); הרובע השישי של פריז, צרפת
שם לידה	Jacques René Chirac
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
השכלה	המכון למדע המדינה פריז (1953); בית הספר הלאומי למנהל (1959); תיכון לואי הגדול (1950); בית ספר קיץ של הרווארד; תיכון קארנו; Cours Hattemer ;
מפלגה	האיחוד למען תנועה עממית (לא חבר רשמית)
בת זוג	ברנדט שיראק
	17 במאי 1995 – 16 במאי 2007; (12 שנים)
	→ פרנסואה מיטראן ניקולא סרקוזי ←
	27 במאי 1974 – 25 באוגוסט 1976; (שנתיים)
	→ פייר מסמר (אנ') רמון באר ←
	20 במרץ 1986 – 10 במאי 1988; (שנתיים)
	→ לורן פביוס מישל רוקאר (אנ') ←
	20 במרץ 1977 – 16 במאי 1995; (18 שנים)
	ז'אן טיברי (אנ') ←
פרסים והוקרה
	מסדר הראג'אמיטראבהורן (2004); עיטור הרפובליקה (1 בספטמבר 1998); צווארון של מסדר קרלוס השלישי (2006); הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (6 במאי 1999); קולר של מסדר האריה הלבן (1997); אביר הצלב הגדול של מסדר אולב הקדוש (2000); קולר מסדר איזבלה הקתולית (1999); פרס איג נובל (1996); Honorary member of the Athens Academy (2004); מסדר היידר אלייב; ראש מסדר לגיון הכבוד; אביר במסדר ההצטיינות החקלאית; אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; אות הכוכב הגדול על שירות הרפובליקה האוסטרית; אביר במסדר הכוכב השחור; אזרחות כבוד של סרייבו; צווארון מסדר הנסיך אנריקה; קצין במסדר הלאומי של קוויבק; הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות המלכותי הנורווגי; מדליה להנצחת 300 שנים לייסוד סנקט פטרבורג; עיטור מסדר המולדת דרגה ראשונה; עיטור מסדר העיט הלבן של פולין; הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות הלאומי; אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט; צווארון של מסדר הכוכב של רומניה; מסדר שלושת הכוכבים, דרגה ראשונה; אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; הצלב הגדול של מסדר הדוכס גדימינאס הגדול; הצלב הגדול של מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין; הצלב הגדול של מסדר ויטאוטאס הגדול; אביר מסדר האמנויות והספרות; צלב גדול של לגיון הכבוד ;
חתימה

המונח "שיראק" מפנה לכאן. לערך העוסק בקבוצת כדורגל ארמנית, ראו שיראק (כדורגל).

ז'אק רנה שיראק (בצרפתית: Jacques René Chirac, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; ‏29 בנובמבר 1932 – 26 בספטמבר 2019) היה מדינאי צרפתי, שכיהן כנשיא צרפת, ראש עיריית פריז וראש ממשלת צרפת.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

שיראק נולד בפריז שבצרפת למשפחה נוצרית-קתולית. הוא למד בתיכון "לואי-לה-גראנד", שם סיים את לימודיו ב-1950. בין השנים 1951–1954 למד במכון ללימודים פוליטיים של פריז לימודי מנהל ציבורי ומדע המדינה. בצעירותו החל לגלות מעורבות פוליטית, בתחילה בשמאל הפוליטי, וחבר לגורמים המזוהים כקומוניסטיים (זיהוי שעמד לו לעיתים לרועץ בהמשך דרכו). לאחר הלימודים התגייס לצבא, סיים בהצטיינות קורס קצינים והוצב על פי בקשתו כקצין באלג'יריה. באותם ימים התנהלה מלחמת אלג'יריה לעצמאות מהשלטון הצרפתי, ושיראק נפצע במלחמה זו. בהשראת שארל דה גול החליט על ייעודו הציבורי והפוליטי, ובין השנים 1957–1959 למד ב"בית הספר הלאומי למנהל" (ENA), המכשיר את ראשי המנהל הציבורי והממשל בצרפת.

ב-1962 מונה לראש הצוות בלשכתו של ז'ורז' פומפידו, באותה עת ראש הממשלה תחת הנשיא דה גול. תפקיד זה היה קרש קפיצה לקריירה פוליטית מבטיחה. הוא זכה להערכתו של פומפידו והיה לבן חסותו; פומפידו כינה אותו "בולדוזר", כינוי שדבק בו בהמשך. בעידוד פומפידו, התמודד ב-1967 על מושב מטעם המפלגה הגוליסטית באספה הלאומית ונבחר. הוא מונה לשר המדינה לענייני כלכלה^[1], ומכאן ואילך החל לדרוך כוכבו הפוליטי ובשנת 1971 היה לשר לקשר של הממשלה עם הפרלמנט^[2]. בתחילת 1972 היה שיראק אחד השרים שספגו ביקורת רבה בענייני מיסים, לאחר שניצל פרצה בחוק לנכות ממס את הוצאות השיפוצים בטירה שלו^[3]. ב-1972 מונה לשר החקלאות בממשלתו של פטרונו פומפידו^[4], ובהמשך כיהן כשר הפנים.

כראש ממשלה וראש עיר

שיראק בוועידת ארגון המדינות המתועשות בשנת 2003

בעקבות מותו הפתאומי של נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו בתחילת אפריל 1974, התמודדו שני גוליסטים בבחירות לנשיאות. שיראק היה בין תומכי פייר מסמה והדורשים מז'אק שבאן-דלמאס לפרוש^[5]^[6], ומשלא נענתה קריאתו העביר את תמיכתו לולרי ז'יסקאר ד'אסטן שנבחר לנשיאות צרפת^[7]. ז'יסקאר ד'אסטן מינה את שיראק הצעיר (41) לראש ממשלת צרפת. כעבור שנתיים, ב-1976, התפטר שיראק מראשות הממשלה ופנה להקמתו של גוף פוליטי חדש שעתיד להיות ממשיך דרכה של המפלגה הגוליסטית ובסיס כוחו של שיראק עצמו. בגיבוי כוח זה, נבחר ב-1977 לתפקיד ראש עיריית פריז, תפקיד בו החזיק שנים ארוכות - עד 1995. במהלך כהונתו בתפקיד העצים את כוחו הפוליטי.

בשנת 1981 ניסה לראשונה את כוחו בהתמודדות על הנשיאות מול ז'יסקאר ד'אסטן. תוצאת הפיצול במחנה הימין הייתה ששניהם הפסידו, ולשלטון עלה הסוציאליסט פרנסואה מיטראן. שנים ארוכות לא מחל ז'יסקאר לשיראק על התמודדותו מולו, שהובילה לתבוסה ואובדן השלטון. מהפך פוליטי באספה הלאומית בבחירות 1986 הביא לכדי רוב שמרני באספה, דבר שאילץ את מיטראן לאחדות לאומית בגרסתה הצרפתית: ממשלת קוהביטסיון (cohabitation), בה הנשיא וראש הממשלה מייצגים גושים פוליטיים יריבים. שיראק השמרן מונה לראש ממשלה תחת מיטראן. על פי סידור זה, משל שיראק ביד רמה בענייני פנים, אך מיטראן לא נתן לו דריסת רגל רבה בענייני חוץ וביטחון.

בשנת 1988 ניסה שיראק שוב את כוחו בהתמודדות על הנשיאות מול מיטראן, ללא הצלחה. מיטראן ניצח בבחירות בסיבוב השני, ולתפקיד ראש הממשלה מינה את בן מפלגתו מישל רוקאר. שיראק המשיך בתפקידו כראש עיריית פריז, ובמקביל בפעילותו הפוליטית באספה הלאומית כחבר פרלמנט מן המניין.

שמו של שיראק נקשר במספר פרשיות שחיתות מוניציפליות בזמן כהונתו כראש העיר, וכנגד מעורבים אחרים באותן פרשיות הוגשו כתבי אישום. פסיקה שנויה במחלוקת משנת 1999 העניקה לשיראק חסינות בכל הקשור לאותן פרשיות, מתוקף מעמדו כנשיא, והוא נמנע אף מלמסור עדות בנושא (אך בשנת 2011 הורשע בפלילים, ראו להלן).

נשיא צרפת

הקדנציה הראשונה

ז'אק שיראק עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בפריז, יוני 1999

בבחירות 1995 הצליח שיראק בניסיונו השלישי במרוץ לנשיאות, כשהוא מביס בסיבוב השני את הסוציאליסט ליונל ז'וספן. זמן קצר לאחר תחילת כהונתו זכה לגינוי עולמי כאשר, תוך התעלמות ממחאה מבית ומחוץ, החליט על ביצוע ניסויים גרעיניים בפולינזיה הצרפתית. לביקורת הגורפת התייחס בביטול, כשהוא טוען ש"גם ערב מלחמת העולם השנייה היו מתנגדים רבים להתחמשותה של צרפת, והתוצאה ידועה". עם זאת, בפברואר 1996 הכריז כי צרפת סיימה לעד עם הניסויים הגרעיניים, ואף חתם על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים.

אף שנבחר לנשיאות על מצע שהבטיח הפחתת מסים ועידוד תעסוקה, מדיניותו הכלכלית עשתה מעט מאוד בכיוונים אלה. המדיניות, שכללה קיצוצים תקציביים, הביאה לגל של שביתות במשק ואופוזיציה הולכת וגוברת. כדי לחזק את בסיס ממשלתו החליט בשנת 1997 לפזר את הפרלמנט, בתקווה כי בחירות חדשות יעניקו לו בסיס תמיכה שמרני רחב יותר לתמיכה בתוכניתו הכלכלית. מהלך זה פעל כבומרנג נגדו, ובבחירות הביסו יריביו הסוציאליסטים את בני בריתו השמרנים וזכו לרוב בפרלמנט. צרפת שוב נקלעה לסיטואציה פוליטית המחייבת ממשלת "קוהביטסיון", והמנהיג הסוציאליסטי ליונל ז'וספן מונה לראש ממשלה. שיראק איבד לחלוטין את כוחו בענייני פנים וכלכלה, ועל פי החוקה הצרפתית הוגבלה פעילותו לנושאי חוץ וביטחון.

הקדנציה השנייה

שיראק מצא עצמו מתמודד בפעם הרביעית על הנשיאות בשנת 2002, במערכת בחירות שריתקה את תשומת לבו של העולם. הצפי היה שבתום הסיבוב הראשון של הבחירות יתמודד שיראק מול ליונל ז'וספן בסיבוב השני, במאבק צמוד למדי. אולם עקב ריבוי מועמדים במחנה השמאל ופיצול רב בהצבעה ביניהם, הגיע ז'וספן רק למקום השלישי. למקום הראשון הגיע שיראק (ברוב דחוק ורחוק ממוחלט של 20%), ובמקום השני ולא רחוק מאחוריו הגיע מועמד הימין הקיצוני, השנוי במחלוקת, ז'אן-מארי לה פן מהחזית הלאומית. בין לה פן לשיראק נערכה התמודדות הסיבוב השני. במצב עניינים זה, קיבל שיראק תמיכה גורפת של כל מחנה השמאל בצד תמיכת מחנהו הטבעי, והוא ניצח בבחירות ברוב מוחץ.

במהלך חגיגות יום הבסטיליה ב-14 ביולי 2002, נעשה ניסיון התנקשות בחייו של שיראק על ידי ימני קיצוני שפתח בירי לעבר השיירה הנשיאותית. הניסיון נכשל, והמתנקש נלכד ונשפט ל-10 שנות מאסר.

שיראק יצא בצורה נחרצת נגד מדיניותו של ג'ורג' בוש בנושא עיראק, והתייצב בראש המחנה העולמי של המתנגדים למלחמת עיראק. צעד זה הקנה לו פופולריות עצומה באירופה, אך שנאה ובוז בארצות הברית, בבריטניה ואף בישראל בקרב רבים מתומכי המלחמה.

בשנת 2004, עקב חשש מבדלנות איסלמית, אישר שיראק את "חוק הרעלות" – תקנה האוסרת לבישת סממנים דתיים בולטים בבתי הספר. החוק גרם למהומה בקרב המוסלמים (המהווים כעשירית מתושבי צרפת) ובקרב מדינות ערב. במאי 2005 נכשל באשרור חוקת האיחוד האירופאי במשאל עם, כאשר רוב תושבי צרפת – במחאה כנגד מדיניותו – הצביעו נגד. ב-31 במאי 2005, יומיים לאחר שצרפת דחתה את רעיון החוקה באיחוד האירופי, הודיע שיראק על מינויו של דומיניק דה וילפן לתפקיד ראש ממשלת צרפת. דה וילפן היה בן טיפוחיו של שיראק, ושיראק ראה בו את יורשו הפוטנציאלי, אך הוא לא הצליח לקדמו במפלגתו לעבר מועמדות לנשיאות בבחירות 2007, והמפלגה בחרה דווקא ביריבו שר הפנים ניקולא סרקוזי כמועמדה.

ב-11 במרץ 2007, כחודש וחצי לפני הבחירות לנשיאות, הודיע שיראק כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים וכי לא יתמודד פעם נוספת על תפקיד נשיא צרפת^[8]. ימים אחדים לאחר מכן הודיע שיראק על התייצבותו מאחורי מועמדותו של ניקולא סרקוזי כיורשו בתפקיד.

שיראק נפטר ב-26 בספטמבר 2019^[9].

הרשעתו בפלילים

ב-15 בדצמבר 2011 הורשע שיראק בעבירות של שחיתות, מעילה בכספי ציבור וניגוד עניינים, משום שבעת כהונתו כראש עיריית פריז העביר כספים שלא כדין ופעל למינוי מקורביו למשרות ציבוריות. בפרשה הורשעו גם שבעה ממקורביו. שיראק נדון לשנתיים מאסר על תנאי^[10].

יחסו לישראל וליהדות צרפת

בזמן היותו ראש ממשלה נקט שיראק מדיניות פרו-ערבית מובהקת בעיקר מול עיראק. הוא עשה ככל יכולתו לחיזוק קשרי צרפת-עיראק, תוך הצהרה על הסכסוך הישראלי-ערבי כעל "הסכסוך הציוני-ערבי" על מנת לקדם זאת. שיראק היה האחראי הראשי גם לאספקת הכור הגרעיני לעיראק שהופצץ על ידי ישראל במבצע אופרה.

בראשית כהונתו כנשיא נקט שיראק צעד יוצא דופן, ובנאום היסטורי בשנת 1995 הכיר לראשונה באחריותו של משטר וישי לגירוש יהודי צרפת להשמדה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהתייחסו למצוד ולודרום ד'איבר, והתנצל על כך. בכך ניפץ את המיתוס שניסו כל קודמיו לטפח, שכביכול מרבית הצרפתים היו פעילי ותומכי רזיסטאנס שהתנגדו לנאצים, ועל הנאצים לבדם חלה האחריות לגורל יהודי צרפת. בתקופת ממשלו, ובעיקר בשנים האחרונות, התרבו התנכלויות ליהודים בצרפת על רקע אנטישמי ואנטי-ישראלי, שלא תמיד ניתן להפריד ביניהם. שיראק התחייב לא אחת לפעול בנחישות כנגד תופעת האנטישמיות, אותה גינה בחריפות, ובחודש יולי 2005 דיווחה ממשלת צרפת על ירידה חדה במספר התקריות על רקע אנטישמי.

ממשלו של שיראק התאפיין במרבית שנותיו בעמדות פרו-ערביות בזירה המדינית (גם אם הצטייר לפעמים כאנטי-איסלאמי בזירה הדתית-פנימית), ובביקורת קשה על התנהלותה של ישראל. התייחסותו לישראל באה לידי ביטוי ביחס צונן עד עוין לראש ממשלתה אריאל שרון, שהוקצן בעקבות התבטאותו של שרון בתחילת 2004 כאשר יצא בקריאה נרגשת ליהדות צרפת לעלות לישראל עקב התפשטות האנטישמיות בצרפת.

לרשות הפלסטינית וליאסר ערפאת בראשה גילה שיראק יחס חם, אוהד ופטרוני. הוא העניק לערפאת חיבוק חמים במיוחד בימיו האחרונים, עת אירח אותו לטיפול רפואי בפריז כשהוא על ערש דווי. עם מותו של ערפאת בפריז, יצא שיראק מגדרו להעניק לו טקס אשכבה ממלכתי במיטב המסורת הצרפתית של כבוד הניתן לגיבורי האומה.

נחישותו של שרון לקדם את תוכנית ההתנתקות הביאה לתפנית חיובית ביחסו של שיראק כלפיו וכלפי ישראל. ביולי 2005 קיבל שיראק את שרון לביקור ממלכתי בפריז במלוא הכבוד והידידות, לאחר שנה וחצי של נתק מוחלט וסירוב להיפגש עמו. באותו מעמד הצהיר שיראק על מחויבותו להילחם בטרור, בגזענות ובאנטישמיות, ועל תקוותו להתפתחות הידידות בין צרפת לישראל במישור המדיני, הכלכלי והתרבותי.

בנובמבר 1995 השתתף שיראק בהלוויית יצחק רבין בירושלים. באוקטובר 1996 הגיע לביקור בישראל. בביקורו בעיר העתיקה צעק על השוטרים שליוו אותו, ואיים לקטוע את הביקור לאחר שלטענתו לא נתנו לו לדבר עם התושבים הערבים. כתנאי להמשך ביקורו בארץ, דרש התנצלות מראש הממשלה נתניהו שהגיב, “אם הוא רוצה להסתלק, שילך".