|
יאסר ערפאת
מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (בערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכוניה הערבית אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 1929 (מצרים) – 11 בנובמבר 2004 (צרפת)) היה יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), נשיא הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור פלסטיני ולוחמת גרילה שבהם נהרגו ונרצחו מאות ישראלים. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שזיכה אותו בפרס נובל לשלום. ביוגרפיהנעוריו ותחילת דרכוערפאת נולד בקהיר שבמצרים[1] ב־24 באוגוסט 1929, בשם מוחמד עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני[דרוש מקור]. הוא היה השישי למשפחה מוסלמית פלסטינית בת שבעה ילדים. הוא ואחיו הצעיר פתחי נולדו בקהיר ושם העביר את ילדותו ונעוריו. ערפאת טען כי נולד בירושלים ב־4 באוגוסט 1929[2], אך לטענה זו אין סימוכין. ערפאת הציג את עצמו כקרוב מצד אימו לענף צדדי של משפחת חוסייני, ממנהיגי ערביי ארץ ישראל, אולם היסטוריונים מפקפקים גם בכך[3]. מרבית ילדותו של ערפאת עברה עליו בקהיר, לשם הגיע אביו כדי לקבל ירושה ולעסוק במסחר. כשהיה בן 4, אמו זהווה נפטרה ממחלת כליות, והוא נשלח, יחד עם אחיו הצעיר פתחי, לדודו בשכונת המוגרבים שבעיר העתיקה של ירושלים. משם נשלח ערפאת למשפחת אביו אל-קידווה בעזה. אביו, שנשא אישה שנייה, החזירו לקהיר כשהיה בן 6. גידלה אותו שם אחותו אנעאם. ערפאת דיבר ערבית במבטא מצרי, שממנו לא הצליח להיפטר. בנערותו ובבחרותו הסתופף בקרב גולים פלסטינים ואף היה מקורב לחוגי המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, שגלה אז בקהיר. הוא הכיר שם גם את עבד אל-קאדר אל-חוסייני והתיידד עם בנו פייסל אל-חוסייני. בגיל 17 החל ערפאת ללמוד הנדסה אזרחית באוניברסיטת פואד (לימים אוניברסיטת קהיר). באוניברסיטה התגבשו ארגונים אסלאמיים ופלסטיניים רבים, בראשם האחים המוסלמים. עם מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני באפריל 1948 עזב ערפאת את לימודיו, התנדב ליחידה של האחים המוסלמים שפעלה באזור עזה, והשתתף בקרב על כפר דרום[דרוש מקור]. עם פלישת הצבא המצרי לאחר הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, פורקה יחידתו מנשקה ונדרשה לחזור למצרים, כדי שלא תפריע לפעולתו של הצבא המצרי. בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 אימץ ערפאת לעצמו את שמו הפרטי "יאסר" ואת הכוניה "אבו עמאר", על שם עמאר אבן יאסר, אחד מבני לווייתו של מוחמד מייסד האסלאם. עם חזרתו למצרים חזר ערפאת ללימודי ההנדסה ובד בבד עסק גם בפעילות פוליטית ונבחר ב-1951, יחד עם צלאח ח'לף (אבו איאד), לראשות התאחדות הסטודנטים הפלסטינים בקהיר. בשנת 1956, ערב מבצע קדש, התגייס לזמן קצר לחטיבה הפלסטינית במסגרת הצבא המצרי בדרגת סגן. לאחר שהשתחרר היגר לכווית, שם עבד כמהנדס בניין. הוא עבד במשך שנה בשירות הממשלה ולאחר מכן פתח עסק קבלני משלו[4]. ראש הפת"חב-10 באוקטובר 1959 ייסד ערפאת, יחד עם ח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח ח'לף (אבו איאד), ח'אלד אל-חסן ופארוק קדומי, את ארגון הפת"ח (התנועה לשחרור פלסטין). בעוד ראשי מדינות ערב הקימו ב-1964 את הארגון לשחרור פלסטין בראשות אחמד שוקיירי כארגון בובה שיעמוד לרשותם, ערפאת, שניסיונו מ-1948 עורר בו חשד כלפי מדינות ערב, הקפיד על "עצמאות ההחלטה הפלסטינית". כך ב-1966 הוא הסתכסך עם משטר הבעת' בסוריה ונכלא יחד עם ראשי הנהגת הפת"ח בכלא הסורי. לשיטתם של ערפאת ומנהיגי הפת"ח, הדרך להשגת מטרותיהם הפוליטיות של הפלסטינים הייתה פתיחה במאבק מזוין נגד ישראל. נוכח פערי הכוחות הברורים בין ישראל לארגונים הפלסטיניים, תכלית המאבק המזוין הייתה כפולה: ראשית, ניסיון לגרור את מדינות ערב לעימות עם ישראל, בין היתר על ידי יצירת דעת קהל אוהדת בציבור הערבי. שנית, יצירת שינוי בתודעה של הציבור הפלסטיני מתבוסתנות ומפסיביות לתחושה של עם הלוקח את גורלו בידיו, וכך לטפח זהות לאומית פלסטינית. הפעילות המזוינת של הפת"ח נגד ישראל החלה ב-1 בינואר 1965 בניסיון הפיצוץ במוביל הארצי, והמשיכה בפברואר בפיגוע במושב כפר הס בבית משפחת צפוני, ללא פגיעה בנפש אך עם נזק כבד לרכוש. נקודת המפנה הייתה מלחמת ששת הימים. חרף התבוסה הקשה, אשר לכאורה שמה קץ לתקוות הפלסטינים להשמדת ישראל, ראה ערפאת את כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה כהזדמנות להתעוררותו של העם הפלסטיני. שבוע לאחר המלחמה הסתנן ערפאת מירדן כשהוא בתחפושת, וחדר לגדה המערבית. הוא יסד מרכזי גיוס בחברון, אזור ירושלים ושכם, והחל מגייס מחבלים ואנשי כספים בניסיון לארגן התנגדות, אולם נכשל בכך. המעבר לממלכה ההאשמיתהפת"ח לא מצא בגדה המערבית שטח מתאים להקמת מחנה אימונים ואף לא מקום הולם להקמת משרדי מערך פיקוד. לכן חזר ערפאת לירדן, שבה ביסס את מרכז פעילות הפת"ח. את מפקדתו קבע בכפר כראמה שבצד הירדני של בקעת הירדן. ב-21 במרץ 1968 פשט צה"ל על הכפר במה שנקרא לימים "פעולת כראמה". 128 מחבלים פלסטינים נהרגו, ורבים אחרים, בהם ערפאת עצמו, נמלטו. אולם גם צה"ל ספג אבדות רבות (28 הרוגים ושלושה נעדרים) והשאיר מאחוריו ארבעה טנקים. ערפאת ניצל זאת כדי להכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמוחה את חרפת תבוסת 67'. הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני הטרור והוביל לזרימת מתנדבים לשורותיהם. ביולי הם החלו להשתלט על המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף, והשתלטות זו הושלמה בפברואר 1969. ראש אש"ףתקופת ירדן ב־3 בפברואר 1969 נבחר ערפאת ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף[5], ובכך הפך למעשה לראש אש"ף, תפקיד שבו החזיק עד למותו. בחירתו, והשתלטות ארגוני ההתנגדות המזוינת בראשות ערפאת, השליטה באש"ף את אידאולוגית "המאבק המזוין בישראל", במסגרתה קיים הארגון פעולות טרור כנגד מטרות ישראליות במטרה לשחרר את "פלסטין הכבושה", לבטל את קיום מדינת ישראל ולהחליפה ב"מדינה חילונית דמוקרטית" בה "יחיו ביחד בשוויון מלא מוסלמים נוצרים ויהודים". בספטמבר 1970 הגיע לשיאו העימות שהחל כבר במהלך 1969 בין ירדן לבין הארגונים הפלסטינים שבתוכה. המלך חוסיין חשש מ"המדינה בתוך מדינה" שהקים אש"ף בירדן ומהפגיעה בריבונות וסמכות המשטר ההאשמי. במשך תקופה ארוכה של התנגשויות אלימות הולכות ומסלימות, נעשה מאמץ להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על הירדנים ועל הפלסטינים. ערפאת התחייב כמה פעמים לכבד הפסקת אש, אך בפועל נתן הסכמה שבשתיקה להמשך מעשי החבלה. בחודש ספטמבר 1970 הוסלם העימות, בניסיון התנקשות כושל בחיי המלך חוסיין ב-1 בספטמבר ובחטיפת מטוסי נוסעים ב-6 וב-9 בספטמבר והנחתתם בירדן. עבור המלך חוסיין היוו האירועים אות לצורך לשים קץ לאובדן השליטה בממלכה. על כן, ב-16 בספטמבר 1970 החל הצבא הירדני בהפצצה מסיבית של בסיסי הפלסטינים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה פתחה מלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה. בסופו של דבר, במהלך שנודע מאוחר יותר בשם אירועי ספטמבר השחור, הרג צבא ירדן אלפי מחבלים פלסטינים ופצע עשרות אלפים. מלחמת האזרחים בירדן נמשכה מספר חודשים, וביולי 1971 גורשה שארית המחבלים הפלסטינים מירדן. תקופת לבנוןמירדן נמלט ערפאת בעור שיניו, ומצא מקלט בלבנון, שהפכה בעקבות כך למרכז לפעילות אש"ף ולבסיס ליציאה לפעולות טרור כנגד ישראל. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום לבנון, במה שכונה "פתח-לנד". לערפאת ולאנשיו היו עימותים רבים עם תושבי המדינה הנוצריים, שהגיעו לשיא כאשר אנשיו טבחו ב-1976 כ־600 נוצרים, רבים מהם לא חמושים, בעיירה דאמור. בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, החל ערפאת לפעול לשילוב אש"ף בתהליכים מדיניים. כדי לגשר בין הרצון להשתלבות במהלך מדיני לבין גישות מקסימליסטיות שרווחו באש"ף, התקבלה ביוני 1974 "תוכנית השלבים", שאמנם לא כללה נסיגה מהמחויבות לחיסול מדינת ישראל, אך הבהירה שאש"ף יהיה מוכן להסתפק בהקמת "רשות עממית עצמאית ולוחמת על כל חלק מהאדמה הפלסטינית שישוחרר". ב-13 בנובמבר 1974 נאם ערפאת לפני העצרת הכללית של האו"ם כשהוא חגור באקדח למותניו[6]. הוא תיאר באריכות את השתלשלות הסכסוך מנקודת מבטו. את סירוב הפלסטינים לקבל את הצעת החלוקה ב-1947 המשיל להתנהגותה של האם במשפט שלמה שסירבה לחלק את בנה ובכך הוכיחה את אימהותה עליו. הוא הבדיל בין יחסו ליהודים לבין יחסו לציונות, הזכיר את היותם של יהודי המזרח בישראל "אזרחים מדרגה שנייה" ואף האשים את המנהיגות הציונית באדישות לשואה. הוא טען כי הציונות היא "גילומה העיקרי" של גזענות בעולם, ש"כמו האנטישמיות, עבר זמנם של עקרונותיה"[6]. כהצעה אופרטיבית קרא ליהודים לצאת מ"תסביך מצדה" שלהם ולחיות במסגרת "שלום צודק" ב"פלסטין הדמוקרטית שלנו". בחזונו זה יחיו בני שלוש הדתות "במדינה דמוקרטית אחת". בסוף נאומו, הזהיר: "באתי נושא ענף של זית ואקדח של לוחם חרות. אל תניחו לענף הזית לנשור מידי"[6]. ערפאת הביע התנגדות חריפה להסכמי קמפ דייוויד (1978) וראה את התנהגותו של אנואר סאדאת כבגידה, אף שהאחרון ביצר לראשונה את מעמד הפלסטינים בשטחים והבטיח להם אוטונומיה. כשנרצח סאדאת, סימן ערפאת באצבעותיו בשמחה את ה"וי" המפורסם שלו. מבצע ליטניהשתלטות הפת"ח על דרום לבנון והפיכת המקום לבסיס פעילות כנגד ישראל היו הגורם המרכזי בהחלטתה של ממשלת ישראל ב-1978 על יציאה למבצע ליטני מיד אחרי פיגוע כביש החוף. בדצמבר 1980 הבהיר ערפאת בביירות: "בדברנו על שיבת הפלסטינים, כוונתנו היא עכו לפני עזה, באר שבע לפני חברון. אנו עומדים על דבר אחד, והוא כי דגל פלסטין יתנוסס מעל יפו"[7]. מלחמת לבנוןלמרות ההבנות בדבר הקמת יוניפי"ל והקמת צד"ל כחיץ בין ישראל לכוחות הפת"ח, נמשכה התחזקותו של אש"ף וממשלת ישראל החליטה על יציאה למבצע צבאי מוגבל. מאמצע יוני 1982 היו ערפאת ואנשיו נתונים במצור של כוחות צה"ל במערב ביירות. מנחם בגין קרא לו "האיש עם השערות על הפנים", ואמר שבתחושתו הפעולה נגד ערפאת שקולה למשלוח חיילים לבונקר של היטלר. במהלך המלחמה נעשו ניסיונות להרוג את ערפאת בהפצצות מהאוויר[8]. במהלך המצור נפגש ערפאת לראשונה עם עיתונאים ישראלים – אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי מ"העולם הזה"[9]. לאחר כחודש וחצי של קרבות באזור ביירות, הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים וכוחות הארגונים הפלסטינים מביירות, בחסות כוח בין-לאומי. פינוי הכוחות הושלם ב-31 באוגוסט 1982, כאשר שר הביטחון אריאל שרון מפקח על גירושם מהעיר. ערפאת עצמו יצא מביירות ב-30 באוגוסט ונסע לתוניס כדי להקים את המטה החדש שלו[10]. במאי 1983 פרצה מרידה, בתמיכת סוריה ובראשות אלוף-משנה סעיד אל-מורגה (אבו מוסא), כנגד ערפאת בקרב אנשי ארגון הפת"ח שבצפון לבנון. תומכי ערפאת נדחקו לאזור טריפולי, שם צרו עליהם המורדים וצבא סוריה. ב-16 בספטמבר 1983 חזר ערפאת ללבנון, כדי לפקד על כוחותיו. לבסוף, לאחר שבנובמבר הושגה הפסקת אש, התפנו ב-20 בדצמבר ערפאת וכ-4,000 אנשיו מטריפולי דרך הים[10]. אולם למרות הניצחון הצבאי, המורדים לא זכו לתמיכה בציבור הפלסטיני, והמרד למעשה נכשל. מטריפולי הגיע ערפאת למצרים וב-22 בדצמבר נפגש באלכסנדריה עם הנשיא חוסני מובארכ. פגישה זו העניקה לגיטימציה מצד הממסד הפלסטיני למשטר שחתם על הסכם שלום עם ישראל, ובכך היוותה מפנה חשוב ביחסי מצרים–אש"ף ובמעמדה של מצרים בעולם הערבי[10]. אלא שביקורו זה זכה לביקורות חריפות מצד הארגונים הפרו-סוריים, שטענו כי מדובר בבגידה המחייבת התפטרות מהנהגת אש"ף, בשל הסטייה מהחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית בנוגע לחרם על מצרים[11]. תקופת תוניס מלבנון עבר מרכז אש"ף לתוניס, בה הקים ערפאת את המטה שלו במלון הפאר "סלווה ביץ'"[12]. ביום הכיפורים בשנת 1985 היה אחראי פלג של אש"ף לרצח שלושה ישראלים ביאכטה באזור קפריסין. ממשלת ישראל הגיבה בחריפות ושלחה את חיל האוויר להפציץ את מפקדת אש"ף בתוניס, במבצע שקיבל את השם רגל עץ, בו נהרגו יותר כ-60 מפעילי הארגון, בהם מכוח 17 ומשומרי הראש של ערפאת, שלא שהה באותה עת במתחם וניצל. ב-15 בנובמבר 1988, הכריז ערפאת במושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על אדמת פלסטין שבירתה ירושלים, על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947. ההכרזה הייתה למעשה ריקה מתוכן, אך היוותה צעד שסימן את נכונותו של אש"ף להסתפק, לפחות פומבית, במדינה בגדה המערבית ורצועת עזה. באותה ישיבה הזכירה המועצה לראשונה בחיוב את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338. ב-13 בדצמבר נאם ערפאת בפני עצרת האו"ם שהתכנסה במיוחד לכבודו בז'נבה (שכן ארצות הברית מנעה את כניסתו לתחומה). בנאומו קרא ערפאת לפתרון הסכסוך על בסיס החלטות 242 ו-338. נאומו של ערפאת לא עמד בקריטריונים האמריקאיים להכרה באש"ף, ולכן ביום שלמחרת כינס ערפאת מסיבת עיתונאים שבה הוסיף שזכות כל הצדדים בסכסוך, כולל מדינת פלסטין וישראל, להתקיים בשלום ובביטחון והכריז על הפסקת פעולות הטרור. באותה מסיבת עיתונאים ערפאת טען גם שהציור של המטבע הישראלי של 10 אגורות מראה את מפת ההתפשטות הישראלית ברחבי המזרח התיכון. הכרזה זו סיפקה את האמריקאים, שפתחו עם אש"ף במשא ומתן שהופסק בעקבות הפיגוע בחוף ניצנים ב-1990. ערפאת לא יכול היה או שלא רצה לבטל את האמנה הלאומית הפלסטינית. במאי 1989 אמר עליה שהיא "קאדוק", כלומר עבר זמנה, אולם גם בהמשך לא ביטל אותה. ב-8 באפריל 1992 התרסק מטוסו של ערפאת במדבר הלובי. שלושה מנוסעי המטוס נהרגו, אך ערפאת יצא בפציעות קלות. פגיעה מוחית שנגרמה לו, גרמה לרעד בשפתיו בעת הדיבור (שאף על פי שהוקל במהלך השנים לא פסק עד יום מותו). כשנראה היה שהמטוס עומד להתרסק התקרבו מקורביו של ערפאת אליו, העבירו אותו לחלק האחורי והבטוח יותר, עטפו אותו בשמיכות והגנו עליו בגופם, וכך הבטיחו את הישארותו בחיים. בעת מלחמת המפרץ, ערפאת תמך בסדאם חוסיין. תבוסת עיראק שמטה את הקרקע מתחת לרגליו, ובכך איבד אש"ף את תמיכת מדינות המפרץ. היעדר התמיכה, וקריסת ברית המועצות, היו ככל הנראה הנסיבות שהביאו את ערפאת להצטרף לתהליך המדיני. בסוף 1991 אישר השתתפות של משלחת פלסטינית, כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית, בוועידת מדריד ובמשא ומתן שבעקבותיה. כשהתהליך נקלע למבוי סתום, אישר לאנשיו לפתוח במשא ומתן חשאי וישיר, אשר הוביל לחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993. מבקרי ההסכם טוענים כי הוא עזר לערפאת לייצב את מנהיגותו באש"ף, בעת שנקלע לשעת משבר. ראש הרשות הפלסטינית _-_P.M._BENJAMIN_NETANYAHU_SHAKING_HANDS_WITH_PALESTINIAN_AUTHORITY_CHAIRMAN_YASSER_ARAFAT.jpg) במסגרת הסכמי אוסלו עברו ערפאת ותומכיו מתוניסיה לשטחי יהודה, שומרון ועזה, והקימו בה את הרשות הפלסטינית כשלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. בתמורה התחייב ערפאת להפסיק את המאבק המזוין. הסכם זה זיכה את ערפאת יחד עם יצחק רבין ושמעון פרס בפרס נובל לשלום. הענקת הפרס לערפאת עוררה מחלוקת עזה אף בתוך ועדת הפרס עצמה. קורה כריסטיאנסן, אחד מחמשת חברי הוועדה, התפטר במחאה על ההחלטה מיד אחרי אישור הפרס ומחה ברחובות אוסלו במהלך הטקס. זהו המקרה היחיד שחבר וועדה התפטר עוד לפני הענקת הפרס. ב-1996 נבחר ערפאת רשמית ליושב ראש הרשות הפלסטינית בבחירות שפוקחו על ידי נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, ברוב של 88 אחוזים (מולו התמודדה סמיחה ח'ליל). לאחר הירצחו של יצחק רבין בא ערפאת לנחם את משפחת רבין בביתה. הוא הרבה לציין אחר כך את יצחק רבין כפרטנר שלו ל"שלום האמיצים". ביום חתימת הסכם אוסלו א', בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף[13]. בנאומים פומביים השווה ערפאת את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה מספר פעמים (ביוהנסבורג ב-1994 ובקהיר ב-1995[14]), כמו כן בנאום סטוקהולם ב-1996, אמר לשגרירי מדינות ערב: "[אנחנו מתכננים] לסלק את מדינת ישראל ולייסד מדינה פלסטינית טהורה. אנחנו נמאיס את החיים על היהודים בלוחמה פסיכולוגית ובהתפוצצות אוכלוסין. יהודים לא ירצו לחיות בקרבנו, הערבים"[15][16][17]. הרצון למנוע את נפילת ממשלת שמעון פרס בבחירות הניע את ערפאת לערוך מבצע מקיף נגד חמאס לאחר פיגועי ההתאבדות במרץ 1996, כולל עריכת ועידה בין-לאומית ללוחמה בטרור בשארם א-שייח'. ערפאת חתם על הסכם נסיגת ישראל מרוב חלקי חברון עם בנימין נתניהו. אחר כך, לאחר שיחות ממושכות בארצות הברית, חתם עמו על הסכם ואי.  ביולי 2000 נפגש עם ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. השיחות עם ברק, שמטרתו השאפתנית הייתה השגת הסדר סופי שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלו על שרטון. בישראל ובארצות הברית התגבשה ההנחה לפיה ערפאת הוא האשם בכישלון, לאור סירובו לוותר על זכות השיבה. אמנם היו כאלה שהטילו את האשמה גם על כתפי ברק, אף שהרחיק לכת בוויתורים שלא הציע שום ראש ממשלה ישראלי לפניו, בהם חלוקת ירושלים. ערפאת השיב תשובה מתחמקת למתווה קלינטון, שכלל ויתורים נוספים מצד ישראל, וגם שיחות שהתקיימו בטאבה בשלהי ממשלת ברק לא הולידו פרי, והאינתיפאדה השנייה הלכה והתגברה. גם במשך השנים שעברו מהסכמי אוסלו ועד לאינתיפאדה השנייה, שבהן התקיימה בשטחים שלווה יחסית (הופרה בעיקר באירועי מנהרת הכותל ואירועי יום הנכבה 2000), התבטא ערפאת בצורה מתסיסה בפורומים סגורים שונים, ולעיתים אף בתקשורת הערבית, והמשיך לנאום על "ג'יהאד" בדרך לירושלים. אישים ישראלים שפגשו את ערפאת סיפרו כי קשה היה לנהל איתו שיחה של ממש בנושאי מדינה. הוא הרבה במחוות לבביות שהביעו קרבה, אך השתמט מניהול שיחה ממוקדת, הרבה לגלוש לאנקדוטות ולזיכרונות ולעיתים שב וחזר על טענות תמוהות. למשל, דבריו כאילו ישראלים עומדים מאחורי חלק מהפיגועים, או גזיר העיתון שנופף בו כדי להראות שישראל מסרבת לקבל פליטים פלסטינים – אך קולטת המוני לא-יהודים מרוסיה. כראש הרשות הפלסטינית, ערפאת נהנה משליטה על רוב התחומים הפלסטיניים ומסמכויות רבות שנבעו ממעמדו המשולש – יו"ר פת"ח, יו"ר אש"ף וראש הרשות הפלסטינית, כאשר סגנו בכל אחד מהגופים היה אדם אחר. האינתיפאדה השנייה מעמדו של ערפאת התערער במהלך האינתיפאדה השנייה. מנהיגי ישראל האשימו את ערפאת בכך שארגן וליבה את האינתיפאדה, ובכך הפר את הסכם אוסלו (אם כי ראש השב"כ, יובל דיסקין, אמר ב-2009 כי מרואן ברגותי היה ”הרוח החיה שחוללה את האינתיפאדה השנייה, ולא ערפאת כפי שנוטים לחשוב”)[18]. הם גם האשימו אותו בהסתה של הפלסטינים באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. בעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר 2002, פתחה ישראל במבצע חומת מגן במהלכו בודד ערפאת במשכנו במוקטעה ברמאללה. מידת מעורבותו של ערפאת באינתיפאדה אינה ברורה. מוסכם כי לא פעל להרגעת הרוחות, למרות שהתחייב לעשות כן, ואף חתר תחת מאמצי דמויות שלטוניות פלסטיניות אחרות להשליט סדר ושלום. עם זאת, קשה לדעת האם התפרצות האינתיפאדה באה בהשראתו או שהייתה ספונטנית, ולא ברור האם נתן הנחיות ישירות לפיגועים[19]. על פי מקורות מודיעין ישראלים, בתחילת האינתיפאדה תהה באוזני מקורביו "מדוע מתים כל כך מעט ישראלים לעומת פלסטינים רבים?". תהייה זו התפרשה כקריאה לפיגועי התאבדות בישראל. כך גם התפרשו התבטאויות נוספות שלו בשבח השהידיות. המודיעין הישראלי הציג מסמכים רבים (שרובם נתפסו במהלך חומת מגן) בפני ארצות הברית, שמהם עולה שערפאת תמך כספית באנשי טרור ובמשפחותיהם. תקרית ספינת הנשק האיראנית קארין איי שלהגעתה לחופי עזה היו אחראים מקורבי ערפאת, שכנעה סופית את הממשל האמריקני כי אין תועלת במגעים איתו. במהלך האינתיפאדה נעשה ניסיון לקצץ בסמכויותיו, ובעקבות לחץ ישראל וארצות הברית מונה אבו מאזן לראשות ממשלה. כעבור 100 יום התפטר אבו מאזן, משערפאת סירב לסייע לו, והחליפו אחמד קריע, אך גם הוא התקשה לתפקד בשל רצונו של ערפאת להותיר את השליטה בכל עניין בידיו. מותו   לקראת סוף אוקטובר 2004 התדרדר מצבו הבריאותי של ערפאת. ב־29 באוקטובר 2004 הותר לו לצאת לפריז לשם קבלת טיפול רפואי, ומאז הוטל ערפול על מצבו הבריאותי. רעייתו סוהא, שלאורך כל שנות האינתיפאדה שהתה בפריז, שלטה על זרימת האינפורמציה מבית החולים (בסיוע החוק הצרפתי שמקנה את השליטה במידע המופץ לציבור לבני המשפחה הקרובה), ובציבור הפלסטיני והעולמי רווחו שמועות בלבד. הדוברים הפלסטינים ניסו ליצור רושם כאילו מצבו יציב והוא מתלוצץ עם רופאיו. בקרב הפלסטינים שרר תסכול מאי־הוודאות בנוגע למצבו הבריאותי של ערפאת, אשר אף הועצם בעקבות התפרצות טלוויזיונית פומבית של סוהא ערפאת שהאשימה את בכירי הרשות בניסיון "לקבור את בעלה בעודו בחיים". יש שהעריכו שמקורה היה בחששה של סוהא שחלוקת הרכוש אחרי מות ערפאת לא תתבצע לשביעות רצונה (לפי אחד הדיווחים, אחר מותו של ערפאת חתמה סוהא הסכם עם הרשות הפלסטינית שלפיו תקבל הקצבה של 22 מיליון דולר בשנה[20]). ההודעה הרשמית על מותו של ערפאת נמסרה ב־11 בנובמבר 2004 לפנות בוקר. למחרת נערך לערפאת טקס אשכבה בהשתתפות רבים ממנהיגי העולם בקהיר ולאחריו נטמן ברמאללה. הלווייתו של ערפאת אופיינה בחוסר סדר ואפילו דגל אש"ף שהונח על ארונו נקרע על ידי ההמון והוחלף בכאפייה (סמל היכר ידוע של ערפאת). במהלך ההלוויה נפצעו מספר פלסטינים שהשתתפו בטקס. ערפאת נקבר במתחם קבר מפואר, מעין מאוזוליאום שנבנה ליד המוקטעה, ואת בניית הקבר מימנה הרשות הפלסטינית. סיבות המוותסיבות מותו של ערפאת לא הובררו. דו"ח הרופאים הצרפתים הודלף בספטמבר 2005, אך עדיין לא היה בו לפתור את התעלומה. הועלו השערות לפיהן ערפאת מת מזיהום, מהרעלה או מאיידס[21]. הועלו טענות שונות כי ישראל התנקשה בחייו של ערפאת. בשנת 2007 טען אורי אבנרי שאורי דן שאל את אריאל שרון אם ערפאת מת באופן טבעי. שרון השיב: "עדיף לא לדבר על זה". לדבריו, אורי דן הבין זאת כאישור. בהארץ פורסם כשבועיים לאחר מכן כי ישראל לא חיסלה את ערפאת עקב הבטחה לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש[22]. ראש המוסד דני יתום אמר שאין שום בסיס, ולו הקלוש ביותר, להאשמה שישראל אשמה במות ערפאת[23]. בנובמבר 2012 הוצאו עצמותיו של ערפאת מקברו על מנת לבדוק את סיבת מותו, ובפרט את הטענה שערפאת הורעל על ידי ישראל[24]. בנובמבר 2013 פורסם הדו"ח ועל פיו נמצאה כמות גבוהה של פולוניום 210 בשרידיו. לעומת זאת, דו"ח שפרסם צוות חוקרים צרפתיים מצא שערפאת מת בנסיבות טבעיות[25], וכך קבע גם צוות של מומחים רוסיים[26]. בדצמבר 2012 טען ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) כי מוחמד דחלאן הרעיל את ערפאת[27]. במאי 2024 טען מסעב חסן יוסף בריאיון כי רעייתו של ערפאת סוהא הרגה אותו בכך שניתקה אותו ממכונת ההנשמה שלו לכאורה בכדי לקבל את ההון שהיה ברשותו בסך 9 מיליארד דולר[28]. חייו האישייםמעט ידוע על חייו האישיים של ערפאת. במשך עשרות שנים סירב ערפאת להתחתן בטענה שהוא "נשוי למהפכה הפלסטינית". יון מיכאי פצ'פה, אוריאנה פלאצ'י ואחרים טענו שהיה הומוסקסואל[29][30]. ב-17 ביולי 1990 נישא לסוהא טוויל, בת למשפחה פלסטינית נוצרית ידועה, וזו התאסלמה למענו. בחתונתם היה ערפאת בן 61 ואילו סוהא הייתה בת 27. לשניים נולדה ב-24 ביולי 1995 בת שנקראה בשם זהווה, על שם אמו של ערפאת. זהווה נולדה בפריז, העיר החביבה על סוהא. סוהא ובתה התגוררו בעזה למשך תקופה מסוימת, אך בתחילת 2001 חזרו לפריז. ערפאת נחשב לאדם עשיר מאוד. הונו האישי נאמד על ידי גורמים שונים במיליארדי דולרים. אך קשה מאוד להעריך אותו, משום שנוהל בחשבונות סודיים, בעיקר בידי מוחמד רשיד. על פי קרן המטבע הבין-לאומית, ערפאת הסיט לחשבונותיו מכספי הרשות הפלסטינית בין השנים 1995–2000 897.6 מיליון דולר. עם זאת חלק ניכר מכספים אלו שימשו כנראה "קופה ב" של הרשות הפלסטינית על מנת לעקוף את הפיקוח של המדינות התורמות על הכסף[דרוש מקור]. הנצחהבשנת 2016 נחנך ברמאללה "מוזיאון יאסר ערפאת", ובו תיעוד ופריטים שהיו שייכים לערפאת, מילדותו ועד לשנות חייו האחרונות[31]. על שמו של ערפאת נקרא נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת ברצועת עזה, שפעל כשנתיים ונסגר בשנת 2000, ובית חולים בעיר סלפית. ביישובים הישראליים ג'ת וסח'נין נקראו רחובות על שמו של ערפאת, אך לאחר סערה ציבורית שונו השמות[32]. באבו גוש תוכננה הקמת מרכז תרבות לזכרו של ערפאת, במימונו של איש העסקים מוניב אל-מסרי, אך לאחר סערה ציבורית בוטל המיזם[33]. בנובמבר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, צה"ל הרס אנדרטה לזכרו של ערפאת בטול כרם[34]. בהמשך המלחמה, בפברואר 2024, הרס צה"ל את הבית ששימש את ערפאת[35]. ביקורת על מידת אמינותואמינותו של ערפאת הוטלה בספק פעמים רבות. כך, למשל, לאחר הפיגוע בצומת בית ליד ב-1995 בו נרצחו 22 ישראלים, חזר ערפאת בתוקף עשרות פעמים על הטענה שהפיגוע יצא אל הפועל בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים, וטענה זו אף הביאה לקטיעת פגישתו עם ראש הממשלה יצחק רבין. לאחר פיגוע בנתניה ב-1999 טען ערפאת כי מדובר בחיסול חשבונות בין עבריינים. טענה אחרת שלו הייתה שבפרלמנט הישראלי תלויה מפה של הלבנט ותחתיה נכתב כי גבולות ישראל נמתחים מהנילוס ועד הפרת. כן טען בנאומיו כי הפסים הכחולים בדגל ישראל מסמלים את גבולות ישראל מהפרת עד הנילוס[36]. גם באיור על גב מטבע 10 האגורות דימה ערפאת לראות את גבולות הפרת והנילוס. לאחר שתמך בפרהסיה בסדאם חוסיין בעת מלחמת המפרץ טען לימים כי לא היו דברים מעולם[37]. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
