רצ

המונח "ר"ץ" מפנה לכאן. לערך העוסק בשנה העברית ה'ר"ץ (1529–1530), ראו ה'ר"ץ.

התנועה לזכויות האזרח ולשלום

מדינה	ישראל ישראל
שם רשמי	התנועה לזכויות האזרח ולשלום
מייסד	שולמית אלוני
מנהיגים	שולמית אלוני, יוסי שריד
תקופת הפעילות	1973–1997 (כ־24 שנים)
אפיון	מפלגה למען זכויות אדם ואזרח, מפלגת שמאל
אידאולוגיות	ציונות סוציאליסטית, זכויות אדם ואזרח, קידמה, שתי מדינות לשני עמים, צדק חברתי, חופש המידע, דמוקרטיה, הפרדת הדת מהמדינה, פמיניזם
כנסות	שמינית - ארבע עשרה
ממשלות	17, 25, 26
אותיות	רצ
שיא כוחה	6 מנדטים (הכנסת ה-13)
שפל כוחה	1 מנדט (הכנסת התשיעית, הכנסת העשירית)
נוצרה מתוך	מפלגת העבודה הישראלית
התמזגה לתוך	מרצ
מיקום במפה הפוליטית	שמאל

רצ (בשמה הרשמי המלא התנועה לזכויות האזרח ובהמשך התנועה לזכויות האזרח ולשלום) הייתה מפלגת שמאל ישראלית שפעלה משנות ה-70 עד שנות ה-90 של המאה ה-20.

מפלגת רצ הוקמה לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973 על ידי הפעילה החברתית שולמית אלוני לאחר שפרשה ממפלגת העבודה (אשר מטעמה ולפני כן מטעם מפא"י, כיהנה כח"כית בכנסת השישית)^[1]. בבחירות אלו זכתה רצ בשלושה מנדטים ובנוסף לאלוני נכנסו לכנסת בועז מואב, ומרשה פרידמן.

ב-3 ביוני 1974, לאחר התפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר וסיום כהונת ממשלתה, הצטרפה המפלגה לממשלתו של יצחק רבין, בה כיהנה אלוני כשרה בלי תיק (האישה השנייה שכיהנה בתפקיד שר בישראל לאחר גולדה מאיר)^[2].

ב-6 בנובמבר 1974, פרשה רצ מהממשלה בעקבות הצטרפות המפד"ל כשבוע לפני כן, ומרגע זה עד שנת 1992 נשארה המפלגה באופוזיציה.

במהלך הכנסת השמינית הצטרפה רצ לחבר הכנסת לובה אליאב בהקמת סיעת יעד, שפורקה כעבור חודשים ספורים^[3].

בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 ולכנסת העשירית ב-1981 זכתה רצ במנדט אחד בלבד^[4]. במהלך הכנסת העשירית הצטרפה רצ לסיעת המערך שבראשות שמעון פרס ולקראת סוף כהונתה פרשה ממנה^[5]. בבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 הגדילה הסיעה את כוחה כאשר זכתה ב-3 מנדטים^[6]. במהלך כנסת זו נוספו אליה חברי הכנסת יוסי שריד, שפרש מהמערך על רקע מלחמת לבנון הראשונה ומרדכי וירשובסקי, שפרש מ"שינוי"^[7].

בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 קיבלה רצ 97,513 קולות וזכתה ב-5 מנדטים^[8], ובשלהי הכנסת ה-12 התאחדה הסיעה עם סיעות מפ"ם ושינוי לסיעת מרצ המאוחדת^[9].

בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 זכתה הסיעה המאוחדת להישג של 12 מנדטים (מתוכם 6 מושבים עבור רצ) והיוותה מרכיב חשוב בממשלת רבין השנייה^[10], ולאחר רצח רבין, בממשלתו של שמעון פרס^[11].

לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996 סיימה שולמית אלוני כהונה של כ-22 שנה כיו"ר מפלגת רצ וכמעט 4 שנים כיו"ר סיעת מרצ, לאחר שהחליטה שלא להשתתף בבחירות פנימיות על תפקידים אלו (ובכך פרשה מפעילות מפלגתית) והיא הוחלפה על ידי יוסי שריד.

בבחירות אלו ירד כוחה של סיעת מרצ ל-9 מנדטים (מתוכם 4 מושבים עבור רצ) ובמהלך הכנסת היא נשארה באופוזיציה.

ב-1997 התאחדו סופית מפלגות הסיעה המשותפת להקמת מפלגה אחת, מרצ וכך בא הקץ לקיומה של רצ כישות עצמאית.

בראשית דרכה התמקדה המפלגה בנושאים אזרחיים, ובעיקר בנושאים של הגנה על זכויות האדם והאזרח, הפרדת דת ומדינה ושינוי שיטת הבחירות^[12]. התנועה הייתה מחלוצות הפמיניזם בישראל, וקידמה רבות את המודעות לאלימות בתוך המשפחה ולזכויות נשים^[13][14]. התנועה הייתה גם מחלוצות זכויות להט"ב בישראל. ומרשה פרידמן הייתה חברת הכנסת הלסבית הגלויה הראשונה (אם כי, כשהייתה חברת כנסת טרם הזדהתה ברבים כלסבית)^[15].

עם זמן התווספה לסדר יומה האזרחי גם עמדה נחרצת בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המפלגה נהפכה יונית מובהקת, וממיקומה משמאל למפלגת העבודה קראה לנסיגה מיהודה, שומרון ועזה במסגרת "שטחים תמורת שלום", צידדה בשיחות עם אש"ף ובהמשך גם תמכה בהקמת מדינה פלסטינית^[16]. עם זאת התנגדה לסרבנות לשרת בשטחים, שבמהלך שנות האינתיפדה הראשונה החלה לצבור תאוצה^[17].

בין השנים 1985 ל-1994 הוציא לאור תנועת רצ את כתב העת "פוליטיקה", שתחילה ערך יוסי שריד ומ-1987 העיתונאי גדעון סאמט^[18].

ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה

מדיה וקבצים בנושא רצ בוויקישיתוף

• סיעת ר"ץ בכנסת השתיים־עשרה, באתר הכנסת