חוסני מובארכ

המונח "מובארכ" מפנה לכאן. לערך העוסק באישים אחרים ששם משפחתם מובארכ, ראו מובארכ (פירושונים).

מוחמד חוסני מובארכ
محمد حسني سيد إبراهيم مبارك

מובארכ, 2009
לידה	4 במאי 1928 מצרים (1922-1952) אל-מצילחה (ער'), ממלכת מצרים
פטירה	25 בפברואר 2020 (בגיל 91) מצרים קהיר, מצרים
מדינה	ממלכת מצרים, הרפובליקה הערבית המאוחדת, רפובליקת מצרים, מצרים
מקום קבורה	הליופוליס
השכלה	האקדמיה הצבאית המצרית (1949) המכון הצבאי העליון של צבא הרפובליקה הקירגיזית האקדמיה הצבאית של המטכ"ל של צבא רוסיה אקדמיית פרונזה
מפלגה	המפלגה הלאומית דמוקרטית
בן או בת זוג	סוזאן מובארכ (1959–25 בפברואר 2020)
נשיא מצרים ה־4 14 באוקטובר 1981 – 11 בפברואר 2011 (29 שנים) → אנואר סאדאת מוחמד חוסיין טנטאווי (בפועל) ←
פרסים והוקרה
פרס ג'ווהרלל נהרו להבנה בינלאומית (1995) מסדר הפיל (1986) קולר מסדר איזבלה הקתולית (1985) מסדר איזבלה הקתולית (1985) אביר הצלב הגדול של המסדר הלאומי של מלי מסדר עומאן כוכב הרפובליקה של אינדונזיה מסדר אומיה מסדר סטרה פלנינה מסדר ברוניי מסדר החרצית המסדר הלאומי של ניז'ר עיטור ד'ולפקאר עיטור ההכרה המסדר הלאומי של הנמר מסדר אבן סעוד מסדר ה-7 בנובמבר 1987 צווארון מסדר הנסיך אנריקה מסדר העיט הזהוב מסדר ההצטיינות מסדר רפובליקת מצרים אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש Knight of the Seraphim צווארון מסדר התקווה הטובה מסדר הרפובליקה של טורקיה מסדר הדגל הלאומי אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית הצלב הגדול של מסדר ההערכה של הרפובליקה של פולין מסדר הנילוס
חתימה

מוחמד חוסני סייד אבראהים מובארכ (כתיב נפוץ: מובארק, בערבית: محمد حسني سيد إبراهيم مبارك, תעתיק מדויק: מחמד חסני סיד אבראהים מֻבּארכּ; 4 במאי 1928, ממלכת מצרים – 25 בפברואר 2020, קהיר, מצרים) היה מנהיג צבאי ופוליטי מצרי, שכיהן כנשיא מצרים מ-14 באוקטובר 1981 עד 11 בפברואר 2011. הוא ירש את מקומו של הנשיא הקודם, אנואר סאדאת, שבוע לאחר רציחתו של סאדאת על ידי הג'יהאד האסלאמי המצרי. בתקופת כהונתו בנשיאות נחשב מובארכ לאחד המנהיגים החזקים והמשפיעים ביותר במזרח התיכון ובעולם הערבי.

לאחר מהפכת 2011, התפטר חוסני מובארכ מתפקידו כנשיא מצרים. בעקבות ההתפטרות נעצר, הועמד לדין באשמת הרג מפגינים, הורשע ונגזר עליו מאסר עולם. עם זאת, בינואר 2013 התקבלה בקשתו למשפט חוזר^[1]. באוגוסט 2013 שוחרר למעצר בית, ובנובמבר 2014 זוכה במשפטו החוזר מאשמת הרג מפגינים וכן מאשמת שחיתות הקשורה לעסקת גז עם ישראל^[2]. עם זאת, בפרשת השחיתות נקבע על עריכת משפט חוזר נוסף, ובמאי 2015 הורשעו מובארכ ובניו בעבירות שחיתות. מובארכ נידון לשלוש שנות מאסר, ובניו לארבע שנים. הוא הוחזק בבית חולים צבאי, בעוד בניו שוחררו באוקטובר 2015 בהחלטת בית המשפט. במרץ 2017 זוכה מובארכ סופית מהאשמות בהרג מפגינים ושוחרר ממאסרו^[3]. מובארכ נפטר ב-25 בפברואר 2020 כתוצאה מסיבוכים בעקבות ניתוח שעבר בינואר אותה שנה^[4].

חוסני מובארכ נולד ב-4 במאי 1928 בכפר אל-מוסולוחה שבמחוז אל-מונופייה, צפונית לקהיר. הוא נולד למשפחת איכרים. אביו, שעבד במחלקה המשפטית של משרדי הפרובינציה, חלם שבנו ילמד באוניברסיטת קהיר ויהיה מורה, אולם מובארכ הצעיר נמשך לקריירה צבאית. בגיל 19, עם סיום לימודיו בתיכון, החל את לימודיו באקדמיה הצבאית הלאומית של מצרים, שם רכש תואר ראשון במדעי הצבא.

עם סיום לימודיו ב-1949, הצטרף לשורות חיל האוויר המצרי. במסגרת הכשרתו כטייס סיים תואר נוסף באווירונאוטיקה ועבר השתלמות ארוכה בבית הספר הסובייטי לטיסה בעיר פרונזה (כיום בישקק, קירגיזסטן). במהלך השנים התקדם בסולם הדרגות, ושימש בין היתר טייס, מדריך טיסה, מפקד טייסת ובגיל 31 מונה להיות מפקד בסיס. ב-1964 מונה לנספח הצבאי המצרי בברית המועצות.

עם פרוץ מלחמת ההתשה נגד ישראל, מונה מובארכ למפקד האקדמיה של חיל האוויר המצרי, שם למד בצעירותו. בעקבות ההפסד הצורב במלחמת ששת הימים ב-1967, שגרם לאובדן רוב מטוסי חיל האוויר המצרי, הכין מובארכ תוכניות מרחיקות לכת בעניין הכשרת טייסי העתיד של החיל. הוא קיצר את משך ההכשרה של הטייסים הצעירים והפך את ההכשרה לקשה, אינטנסיבית ומקיפה הרבה יותר. ב-1969 מינה אותו נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לראש מטה חיל האוויר המצרי.

ב-1972 מונה מובארכ למפקד חיל האוויר המצרי, ועמד בראשו במלחמת יום הכיפורים נגד ישראל. ב-1975, שנתיים לאחר המלחמה^[5], קודם לדרגת מרשל אוויר ראשי^[6].

עם סיום שירותו הצבאי ב-1975, מונה חוסני מובארכ לסגנו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת. בהכונתו, השתתף בחתימת הסכם השלום עם ישראל ב-1979. לאחר רצח סאדאת באוקטובר 1981, מונה מובארכ ליו"ר המפלגה הלאומית הדמוקרטית, ושבוע לאחר מכן לנשיא מצרים^[7]. לצד זאת כיהן גם כראש ממשלה במשך חמישה חודשים^[8]. במהלך כהונתו שמר על הסכם השלום עם ישראל, אך הקפיא את היחסים בעקבות מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ורק כעבור ארבע שנים השיב את שגריר מצרים לישראל. הוא נמנע מביקורים רשמיים בישראל, פרט להשתתפותו בהלוויית יצחק רבין, שאותה הגדיר כ"מחווה חברית". מובארכ שיחק תפקיד בתהליך השלום במזרח התיכון, כולל בשיחות השלום החשאיות בין ישראל לאש"ף ב-1993 שהובילו להסכם אוסלו א', ואף אירח את הסכם קהיר. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000, הוביל שורה של צעדים לצינון היחסים עם ישראל, כולל החזרת השגריר המצרי.

מובארכ שימש כנשיא מצרים במשך 29 שנים, בהן נבחר בארבע מערכות בחירות נוספות, תחילה כמועמד יחיד, וב-2005 בבחירות רב-מועמדות בהן זכה ב-88% מהקולות.

ב-7 ביולי 1995 הגיע מובארכ לבירת אתיופיה, אדיס אבבה, על מנת להשתתף בכנס של ארגון אחדות אפריקה. בדרכו למרכז העיר, חדרה חוליית טרוריסטים, ככל הנראה מארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי (אימן א-זוואהירי סגנו של בן לאדן נמנה בעבר עם ראשי הארגון), לכביש בו נסעה שיירת המכוניות של הנשיא. הטרוריסטים החלו לירות ברובי סער לכיוון אחת מלימוזינות המרצדס של השיירה. מאבטחיו של הנשיא פגעו בחלק מחברי החוליה והניסו את היתר. ההתנקשות בנשיא המצרי נכשלה, ככל הנראה מפני שהטרוריסטים לא הספיקו להפעיל את מטולי האר.פי.ג'י שהביאו עמם, או שהם ירו על כלי הרכב הלא נכון. בעיצומם של חילופי האש הצליחה השיירה לשוב על עקבותיה לכיוון שדה התעופה הבינלאומי של הבירה האתיופית. מובארכ שב למצרים ולא השתתף בכינוס לשמו הגיע לאתיופיה.

ההתנקשות עוררה הד גדול בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט. ההתנקשות הייתה למעשה פיגוע אסטרטגי, אחת מהתקפות הטרור הראשונות שבוצעה על ידי מה שכונה לימים "הג'יהאד העולמי"^[9].

ערך מורחב – המהפכה במצרים (2011)

בחודש ינואר 2011 החלו, בהשראת המהפכה בתוניסיה, הפגנות ברחבי מצרים נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי. בהפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר מובארכ את ממשלתו והרכיב ממשלה חדשה, ומינה את עומר סולימאן לסגן הנשיא. ב-1 בפברואר הודיע כי יסיים כהונתו בספטמבר 2011 ולא יתמודד בבחירות. ב-10 בפברואר הודיע מובארכ בנאומו כי יעביר את סמכויותיו לסגנו סולימאן. יום לאחר מכן, הודיע סגן הנשיא סולימאן כי מובארכ העביר את כל סמכויותיו לידי הצבא, ולאחר 30 שנה התפטר מתפקידו כנשיא מצרים. מובארכ עזב את קהיר ועבר לגור בבית הנופש שלו בשארם א-שייח'.

בפברואר 2011 נעצר והואשם בארבע עבירות של שחיתות שלטונית וירי על מפגינים בימי המהומות. ב-3 באוגוסט 2011 החל משפטו, יחד עמו נשפטו שני בניו, שר הפנים לשעבר, חביב אל-עאדלי וקצינים נוספים. בשל מצבו הבריאותי הרעוע, מובארכ עצמו הובל באמבולנס לאולם בית המשפט, שם הושכב על מיטה בתוך כלוב הנאשמים^[10]. ב-2 ביוני 2012 נגזר דינו למאסר עולם בתיק הרג המפגינים^[11]. באוגוסט 2013 שוחרר למעצר בית, אותו ריצה בבית חולים צבאי. בנובמבר 2014 ביטל בית המשפט לערעורים פליליים את הרשעתו של מובארכ בהרג מפגינים ובשתי עבירות שחיתות שלטונית, שכללו האשמה כי מכר גז לישראל במחירים מוזלים^[12]. בינואר 2015 בוטלה גם הרשעה נוספת של מובארק ובניו בתיק שחיתות שלטונית שכונה "ארמונות הנשיאות"^[13]. עם זאת, משפט חוזר על האשמות בשחיתות הוביל להרשעה בת 3 שנים של מובארק במאי 2015, כשבניו קיבלו עונש מאסר של 4 שנים, לצד קנס כספי. בניו של מובארכ שוחררו באוקטובר 2015 בהוראת בית משפט בקהיר^[14]. מובארכ הוחזק בבית חולים צבאי, ממנו שוחרר במרץ 2017.

ב-25 בפברואר 2020 הלך מובארכ לעולמו^[15][16][17]. נערכה לכבודו הלוויה צבאית^[18]. הוא הוצג בעיתונות ובאתרי החדשות הישראלים כפטריוט מצרי, כטייס מוכשר וכמצביא אימתני, אך גם כמנהיג חסר חזון ובלתי-אהוד על עמו אשר לקה בתפיסותיו החברתיות והכלכליות^[19].

חוסני מובארכ היה נשוי לסוזאן (נולדה ב-28 בפברואר 1941) בת לאם ולשית ואב מצרי. היא למדה לתואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, ולאחר מכן השלימה תואר שני בסוציולוגיה. את רוב זמנה הקדישה לפעילות בעמותות צדקה ופיתוח של החברה המצרית. לזוג שני בנים, גמאל ועלאא. גמאל מובארכ, בנו הצעיר, קרוי על שמו של גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים לשעבר, שהיה מושא הערצתו של אביו. לפי ידיעות שונות גמאל אמור היה לרשת את השלטון אחרי אביו, למרות שטענה זו הוכחשה על ידי משפחת מובארכ. הדבר זכה למחאה נרחבת במצרים מתוך חשש שהיא תהפוך לגומלוכיה. לבסוף גמאל ואחיו עלאא' הועמדו לדין על עבירות שחיתות שלטונית, וביוני 2012 הסתיים משפטם בזיכוי מחמת התיישנות.

מדיה וקבצים בנושא חוסני מובארכ בוויקישיתוף

• חוסני מובארכ, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• חוסני מובארכ, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• אהוד יערי, ‏הווידאופדיה: חוסני מובארק, באתר ‏מאקו‏, 25 בנובמבר 2009
• פרופיל של מובארכ במברק סודי של שגרירות ארצות הברית בקהיר, אתר ויקיליקס (באנגלית)
• nrg מעריב, שקיעתו של הפרעה האחרון חוסני מובארק, באתר nrg‏, 11 ביוני 2012
• נינה פוקס, שגרירים לשעבר בקהיר על מובארק: "פטריוט מצרי, רצה בשלום", באתר ynet, 25 בפברואר 2020
• יוסי אמיתי, חוסני מובארק בעת נעילת שער, באתר "העוקץ", 6 במרץ 2020
• סמדר פרי, "הנכד שלי התמוטט ומת כששיחק עם חבר ישראלי. אם זה היה מתפרסם האופוזיציה הייתה מאשימה אתכם ברצח", באתר "ידיעות אחרונות", 5 במאי 2020
• חוסני מובארכ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מוחמד חוסני מובארכ (1928-2020), דף שער בספרייה הלאומית

שליטי מצרים המודרנית
שושלת מוחמד עלי	מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953)
נשיאי מצרים המודרנית	מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך)

ראשי ממשלת מצרים
ח'דיוות מצרים	נובהר פאשא (1878–1879) • אסמאעיל פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוחמד שריף פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוסטפא ריאד פאשה (1879–1881) • מוחמד שריף פאשא (1881–1882) • מחמוד סאמי אל-בארודי (1882) • ראע'ב פאשא (1882) • אחמד עוראבי (1882) • מוחמד שריף פאשא (1882–1884) • נובהר פאשא (1884–1888) • מוסטפא ריאד פאשה (1888–1891) • מוסטפא פהמי פאשא (1891–1893) • חוסין פאחרי פאשא (1893) • מוסטפא ריאד פאשה (1893–1894) • נובהר פאשא (1894–1895) • מוסטפא פהמי פאשא (1895–1908) • בוטרוס ראלי (1908–1910) • מוחמד סעיד פאשא (ראש ממשלה) (1910–1914) • חוסיין רושדי פאשא (1914)
סולטנות מצרים	חוסיין רושדי פאשא (1914–1919) • מוחמד סעיד פאשא (1919) • יוסף ווהבה (1919–1920) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1920–1921) • עדלי יאקון פאשא (1921–1922)
ממלכת מצרים	עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1922) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1922–1923) • יחיא איברהים פאשא (1923–1924) • סעד זע'לול (1924) • אחמד זוהיר פאשא (1924–1926) • עדלי יאקון פאשא (1926–1927) • עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1927–1928) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1928) • מוחמד מחמוד פאשא (1928–1929) • עדלי יאקון פאשא (1929–1930) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1930) • איסמעיל סידקי (1930–1933) • עבד-אל פתח יחיא פאשא (1933–1934) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1934–1936) • עלי מאהר (1936) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1936–1937) • מוחמד מחמוד פאשא (1937–1939) • עלי מאהר (1939–1940) • חסן סברי פאשה (1940) • חוסיין סירי (1940–1942) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1942–1944) • אחמד מאהר (1944–1945) • מחמוד פהמי נוקראשי (1945–1946) • איסמעיל סידקי (1946) • מחמוד פהמי נוקראשי (1946–1948) • אבראהים עבד אל-האדי (1948–1949) • חוסיין סירי (1949–1950) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1950–1952) • עלי מאהר (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • חוסיין סירי (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • עלי מאהר (1952) • מוחמד נגיב (1952–1953)
הרפוליקה של מצרים	מוחמד נגיב (1953–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954) • מוחמד נגיב (1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1958)
הרפובליקה הערבית המאוחדת	גמאל עבד אל נאצר (1958–1962) • עלי סברי (1962–1965) • זכריא מוחי א-דין (1965–1966) • מוחמד סדקי סוליימן (1966–1967) • גמאל עבד אל נאצר (1967–1970) • מחמוד פאוזי (1970–1971)
הרפובליקה הערבית של מצרים	מחמוד פאוזי (1971–1972) • עזיז צדקי (1972–1973) • אנואר סאדאת (1973–1974) • עבדל עזיז מוחמד חיג'אזי (1974–1975) • ממדוח סאלם (1975–1978) • מוסטפא ח'ליל (1978–1980) • אנואר סאדאת (1980–1981) • חוסני מובארכ (1981–1982) • אחמד פואד מוחי א־דין (1982–1984) • כמאל חסן עלי (1984–1985) • עלי לוטפי מחמוד (1985–1986) • עאטף צדקי (1986–1996) • כמאל גנזורי (1996–1999) • עטאף עביד (1999–2004) • אחמד נזיף (2004–2011) • אחמד שפיק (2011) • עיסאם שרף (2011) • כמאל גנזורי (2011–2012) • הישאם קנדיל (2012–2013) • חאזם אל-בבלאווי (2013–2014) • אבראהים מחלב (2014–2015) • שריף אסמאעיל (2015–2018) • מוסטפא מדבולי (2018–מכהן)