|
חוסיין, מלך ירדן
חוסיין בִּן טלאל (בערבית: حسين بن طلال, בתעתיק מדויק: חסין בן טלאל; 14 בנובמבר 1935 – 7 בפברואר 1999) היה מלך ירדן בשנים 1952–1999. אל מול מאורעות סוערים ב-47 שנות כהונתו, הצליח חוסיין לשמור על כתרו ולהעבירו לבנו. חוסיין שימש בתפקיד חשוב בהיסטוריה של ארצו והשפיע רבות גם על תולדותיה של מדינת ישראל. חוסיין היה בין המנהיגים הערבים הראשונים שנפגשו עם מנהיגים פוליטיים ישראלים והיה ראש המדינה הערבי השני אשר חתם עם ישראל על הסכם שלום. ביוגרפיהנעוריו.jpg) חוסיין נולד למשפחת המלוכה ההאשמית הערבית-מוסלמית. אביו טלאל הוא בנו של המלך עבדאללה הראשון. אמו היא זיין א-שריף בנת ג'מיל. הוא נשלח ללימודים בוויקטוריה קולג' שבאלכסנדריה, ולאחר מכן לבריטניה: ב"הארו" וב"סאנדהרסט", וזאת כחלק מנטייתו הפרו-בריטית של סבו, אשר היה אחראי לגידולו. אביו, טלאל, היה סכיזופרן שבילה את רוב זמנו בסנטוריום בשווייץ, ודודו, נאיף, היה בעל שאיפות משלו לשלטון. ב־20 ביולי 1951, הגיע עבדאללה לירושלים במטרה להתפלל את תפילת יום שישי עם נכדו הצעיר, הנסיך חוסיין. מתנקש בודד ירה לעברם ורצח את המלך. שולחי המתנקש היו בני משפחת חוסייני, מהמשפחות המובילות והמכובדות באוכלוסייה הפלסטינית. חוסיין אמר שהוא ניצל מיריית הרובה בזכות סיכת מדליה שסבו נתן לו והתעקש שיענוד אותה. אירוע זה היה מעצב בחייו של הנסיך הצעיר, וזכרו ליווה אותו כל חייו. הבן הבכור של עבדאללה, המלך טלאל, הוכתר, אך לאחר כשנה נאלץ להתפטר בגלל מחלת הנפש ממנה סבל. בנו הנסיך חוסיין הוכרז כמלך ירדן ב־11 באוגוסט 1952,[1] אך בחודשים הראשונים מונתה מועצת עוצרים עד שהוא הוכתר ב־2 במאי 1953.[2] שנות המלוכה הראשונותחוסיין עלה לשלטון בעת של תמורות בעולם, ובמיוחד בעולם הערבי. האימפריה הבריטית, אליה היה סבו קשור, התפרקה מנכסיה הטריטוריאליים ברחבי העולם, ואילו הלאומנות הערבית החילונית הייתה בשיאה, עם עלייתו של גמאל עבד אל נאצר לשלטון במצרים, כשבפיו רטוריקה פאן-ערבית, רפובליקנית, ואנטי-אימפריאליסטית. מגמות אלו לא הבטיחו למלך הצעיר שלטון ארוך ימים. האופוזיציה הפלסטינית הפכה עד מהרה לתומכת נלהבת בברית עם מצרים ובניתוק הקשרים עם בריטניה. על הפרק עמדה באותה העת ברית פרו-מערבית שיזמה בריטניה בפברואר 1955 עם מדינות האזור – איראן, טורקיה, עיראק ופקיסטן. הברית, המכונה "ברית בגדאד" הייתה ניסיון ליצור חזית אל מול ניסיונות החדירה של ברית המועצות לאזור, והיה מקום לראותה בהקשר הרחב של המלחמה הקרה. ברור היה כי הצטרפות הממלכה הירדנית לברית תתקבל על ידי השותפים לברית בברכה. חוסיין עמד תחת לחצים כבדים, אך החליט שלא להצטרף. בחודש מרץ 1956 חיזק את תדמיתו האנטי-בריטית, כאשר פיטר את גלאב פאשה, המפקד הבריטי של צבא ירדן. האזור היה ערוך להכרזת נאצר על הלאמתה של תעלת סואץ, אשר הביאה למלחמת סיני שבה נלחמו ישראל, בריטניה וצרפת כנגד מצרים הנאצריסטית. ירדן לא נטלה חלק במלחמה, אף כי הביעה אהדה לצד המצרי. ב-13 במרץ 1957 ביטל חוסיין את החוזה האנגלו-ירדני, והורה על פינוי כל הכוחות הבריטיים משטח הממלכה. באפריל 1957 חידשה הממלכה את היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות. יחסיו האישיים של חוסיין עם גלאב פאשה היו מעולים, ונטיית לבו הייתה פרו-בריטית הרבה יותר משהייתה פרו-רוסית. הפרלמנט הירדני נטה עתה שמאלה, ראש הממשלה, סולימאן א-נאבולסי היה מהמפלגה הסוציאליסטית ויציבותו של הכתר נראתה כמעורערת. לאחר פיטורי גלאב פחה הגדיל המלך חוסיין את מספר החיילים בלגיון ושלח צעירים ירדנים ללמוד באקדמיות צבאיות בבריטניה. קשר זרקא ואחריוב-13 באפריל 1957, במה שנודע לימים בתור "קשר זרקא", הציג הרמטכ"ל הירדני, עלי אבו נוואר בפני המלך חוסיין אולטימטום לפיו עליו להקים ממשלה שתהיה מוסכמת על כלל הפלגים בממלכה והורה לאחת החטיבות (בראשות בן דודו מען אבו נוואר) לכתר את ארמון המלוכה. אולם רוב הצבא נשאר נאמן למלך וניסיון ההפיכה נכשל. בעקבות הקשר והחשש של חוסיין, הוא הפסיק את המדיניות הליברלית שניסה להנהיג במדינה למן עלותו לשלטון. בסוף אפריל הוכרז מצב עוצר, וכל המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק.[3] חוסיין החל לנקוט בצעדים לאיזון המצב, ביצע טיהורים בצבאו, הפנה עורף לגוש הקומוניסטי ורקם קשרים צבאיים עם ארצות הברית במסגרת דוקטרינת אייזנהאואר. פעולות אלו הביאו לערעור היחסים עם מצרים וסוריה, אשר הכריזו על איחוד מדיני ביניהן בינואר 1958 ויצרו את "הקהיליה הערבית המאוחדת" (קע"מ). כתגובת נגד לכך הכריזו ירדן ועיראק על הקמת "הממלכה ההאשמית המאוחדת", בראשה עמד המלך פייסל השני, אשר היה בן דודו השני של חוסיין (שניהם היו ניניו של האמיר חוסיין), בן גילו של חוסיין, וכמו חוסיין בוגר בית הספר הבריטי "הארו". ביולי 1958 חש חוסיין כי מרידה צבאית ממשמשת ובאה כנגדו. הוא הזעיק לעזרתו את המלך פייסל, אשר שלח חטיבה מצבאו, בפיקודו של הגנרל קאסם. חטיבה זו לא הגיעה מעולם ליעדה. קאסם החליט להגיע לבגדאד ולהפיל שם את משטרו של פייסל. פייסל נתפס ונתלה בכיכר העיר. חוסיין נחרד למראה בן דודו התלוי. משטרו של פייסל היה אף הוא פרו מערבי, האשמי, ואף הוא לא נשען על רוב דמוגרפי ברור בממלכה העיראקית. הדמיון בין חוסיין ופייסל היה ברור, ולחוסיין היה סופו של פייסל אות וסימן באשר לצפוי לו אם לא ישכיל לאזן בין הכוחות בממלכתו, באזור, ובין המעצמות שביניהן הוא נדרש לתמרן. הדרך אל מלחמת ששת הימים
 לאחר מותו של פייסל מצא עצמו חוסיין במצור. הרפובליקה הערבית המאוחדת ראתה בו עתה את היחיד המקלקל את השורה, והכריזה על סגר אווירי, ועל סגירת הכבישים ומעברי הגבול. חוסיין ציפה לפלישה מבחוץ, שתהיה משולבת עם מהומות פרו נאצריסטיות מבפנים. בצר לו פנה חוסיין שוב לבריטניה, וביקש משלוח כוח צבאי. כוח זה נשלח, תוך תיאום עם ישראל, שכן היה עליו לעבור בתחומה האווירי. לפי יובל נאמן, בריטניה הסכימה למכור לישראל 2 צוללות ו-50 טנקי צנטוריון תמורת ההרשאה הישראלית להטיס כוח זה מעל ישראל.[4] זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה התרחש שיתוף פעולה עם ישראל להצלת המשטר ההאשמי, אך לא הפעם האחרונה. בתקופת המלחמה הקרה הייתה משמעות מיוחדת לשהיית חטיבה בריטית בתחום ירדן. העניין הובא לעצרת האו"ם, ולבסוף התחייבה קע"מ לכבד את ריבונות ירדן, במסגרת התחייבות כללית של מדינות הליגה הערבית לכבד זו את עצמאותה של זו. הכוחות הבריטיים פונו באוקטובר 1958. בנובמבר 1958 הוסר המצור האווירי על מנת לאפשר לחוסיין נופש מחוץ לירדן. בהיות מטוסו של חוסיין מעל לתחומה האווירי של סוריה נעשה ניסיון להכריחו לנחות בתחומי המדינה, והוא שב לירדן. היחסים בין הצדדים המשיכו להיות בלתי יציבים. באוגוסט 1959 חידשה ירדן את יחסיה עם קע"מ, ובספטמבר 1961 הם נותקו שוב. באותה תקופה קיים חוסיין תקשורת אלחוטית מוצפנת ישירה עם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. אפרים הלוי סיפר על כך:
בשנת 1963 נפגש חוסיין לראשונה עם ישראלי. היה זה יעקב הרצוג, יועץ לראש הממשלה החדש של ישראל, לוי אשכול. פגישה זו הייתה ראשונה מבין פגישות רבות, ונערכה בלונדון. בין היתר נפגש חוסיין בשנת 1965 עם גולדה מאיר. בפגישות אלו תואמו היחסים בין שתי המדינות, סוכם על שיתוף פעולה מודיעיני, ושיתוף פעולה בתחום המים כולל הסכם על חלוקת מי הירדן במאי 1964, כמו גם על מגבלות על העברת משוריינים ליהודה ושומרון, שהיו עדיין בשליטת חוסיין. למרות כל אלה היה על חוסיין לאזן בין כל הגורמים, ולשתף פעולה עם הלכי הרוח בעולם הערבי. בינואר 1964 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים הנאצריסטית. בספטמבר 1964 השתתפה ירדן בוועידת הפסגה הערבית שנערכה באלכסנדריה, שם נאלצה להכיר בישות חדשה, "הארגון לשחרור פלסטין", על אף שמכך השתמעה קריאת תיגר על שליטתה בשטחי יהודה ושומרון. בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה. פעילותם של אנשי הארגון לשחרור פלסטין הביאה את צה"ל להבנה כי אין לסמוך על חוסיין בבלימת המחבלים. ב-13 בנובמבר 1966 ביצע צה"ל את פעולת סמוע, אחת הגדולות שבפעולות תקופה זו, כשפשט על הכפר סמוע הסמוך לחברון. בפעולה נהרגו עשרות חיילים ירדנים. הפעולה הביאה לגל של מחאות כנגד חוסיין ולערעור נוסף של משטרו, כאשר תחנות הרדיו במצרים שידרו תעמולה המציגה אותו ככלי שרת של הישראלים ושל המעצמות המערביות. המתיחות באזור, כמו גם התחושה שפעולת סמוע נועדה לפגוע במשטרו, הביאה את חוסיין לכלל החלטה אסטרטגית, לשתף פעולה עם מצרים ועם סוריה במה שהסתמן כסיבוב נוסף במלחמות המזרח התיכון. ב-30 במאי 1967 טס חוסיין לקהיר ושם חתם עם נאצר על "הסכם הגנה". צבאו של חוסיין הועמד תחת פיקוד מצרי, וניתנה ערובה מצרית להגנה על ירדן במקרה של תקיפה ישראלית. בכך הפך עצמו חוסיין מטרה לתקיפה ישראלית, כאשר המלחמה הייתה בשלב זה כמעט בלתי נמנעת. הצבא הירדני נתפס כאיום גדול אף מן הצבא הסורי, והצטרפותו לברית כנגד ישראל הידקה את תחושת המצור והדחיפות שקדמה למלחמת ששת הימים.  כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, ב־5 ביוני 1967, שלחה ישראל לחוסיין באמצעות האו"ם אזהרה כי אם לא יפעל כנגדה, לא ישמש כמטרה לתקיפה. חוסיין, שהושפע כפי הנראה מן התעמולה המצרית ומשיחת הטלפון עם נאצר לפיה היום הראשון של המלחמה היה ניצחון מצרי גדול (וזאת כאשר חיל האוויר המצרי הושמד, וטורי הטנקים הישראלים שועטים בתוך סיני), התעלם מן האזהרה הישראלית והצטרף למלחמה. בשעות הצהריים של 5 ביוני החל צבאו להפגיז את מערב ירושלים. פגזים פגעו בכל רחבי העיר וחללים ראשונים נפלו במלחמה. מתחם ארמון הנציב שהיה שייך לאו"ם נכבש בידי הלגיון. כאשר תקף צה"ל את צבאו של חוסיין הובס צבא זה בתוך זמן קצר, ועוד בערבו של ה־7 ביוני היה צה"ל פרוש לאורכם ולרוחבם של יהודה ושומרון, ואף ירושלים נכבשה. ספטמבר השחור
לאחר מלחמת ששת הימים מצא עצמו חוסיין במצב חמור. הוא איבד חלקים ניכרים מממלכתו ומצבאו, וזרם חדש של פליטים שטף את הממלכה. חוסיין עמד במצור. המלחמה וכיבוש יהודה ושומרון הביאו תנופה לארגוני הטרור הפלסטינים, ואלה מצאו שדה פעולה נוח בירדן. חוסיין המשיך, אמנם, בפגישותיו עם ישראלים כאבא אבן ויגאל אלון, אך נאלץ לשתף פעולה עם התבססות ארגוני הטרור בממלכתו. ארגוני הטרור הפגיזו יישובי ספר ישראלים, ככפר רופין ומעוז חיים, והציתו מלחמה לאורך נהר הירדן. תגובת צה"ל בפעולת כראמה במרץ 1968 לא הביאה לסילוק המחבלים, ואלה הציגו אותה כניצחון פלסטיני גדול. ב־4 בנובמבר 1968 פרצו קרבות בעמאן. לבסוף הגיע חוסיין להסכם עם ארגוני הטרור שנתן להם יד חופשית לפעולה, במגבלות מסוימות. כך נוצרה מדינה בתוך מדינה בירדן. היה ברור כי ההסכם רק זמני. מטרתם של ארגוני הטרור הייתה ליצור בירדן בסיס של קבע בו יעשו כאוות נפשם, ולמעשה ליצור מדינת טרור המתבססת על הרוב הפלסטיני. חוסיין ידע כי המשך המצב הקיים בו גורם זר שולט בחלקים ניכרים בארצו יביא בסוף לנפילתו. לאחר עליות וירידות, הסכמים שנוסחו והופרו, וניסיונות תיווך של גורמים ערבים, החליט המלך כי הגיע הזמן לפעול.  ואכן, בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי ולמזוין. עימות זה זכה לכינוי אירועי ספטמבר השחור. תחילת העימות הגלוי בהתנקשות כושלת בחיי חוסיין, שנערכה ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והובילה לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו בני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה על בסיסי הפלסטינים, בפרט באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה. התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד לא תוגברו (בין השאר בשל ריכוז כוחות ישראלים ברמת הגולן) ולבסוף נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטיניים הוכו מכה ניצחת. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו סופית. מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב־2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב־3,400 הרוגים ו־10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר הרבה יותר גבוה, כ־20,000. מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה
לאחר עקירת ארגוני הטרור מממלכתו, ראה חוסיין כיעד את השבת שטחי יהודה ושומרון לריבונות ירדן. הוא החל בסדרת פגישות חשאיות עם מנהיגים ישראלים בכירים, ובהם גולדה מאיר ומשה דיין. בין שתי המדינות שרר מצב של דו קיום. מעברי הגבול פעלו, והמטבע הירדני המשיך להיות הילך חוקי ביהודה ושומרון. בין היתר המשיכה ירדן בתשלום משכורות עובדי מדינה בשטחי יהודה ושומרון. במרץ 1972 הציע חוסיין בשידור רדיו תוכנית מדינית המבוססת על פדרציה בין ממלכתו ובין מדינה פלסטינית אוטונומית ביהודה ושומרון. הצעה זו נדחתה על ידי הפלסטינים ומדינות ערב, כאשר מצרים אף ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם ירדן עקב שידור רדיו זה. גם ישראל דחתה את התוכנית שהתעלמה מתוכניות ישראליות לפשרה טריטוריאלית. המתיחות הגוברת בין ישראל, מצרים וסוריה, הביאה שוב את רוחות המלחמה לאזור בשנת 1973. מפקד אוגדה סורית שהיה סוכן ירדני, העביר לירדן את תוכנית המתקפה הסורית ואת זמנה המדויק. כדי למנוע מלחמה שתערער את יציבות ממלכתו וכדי להצליב את המידע עם מידע ישראלי,[6] חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה, כולל ב-25 בספטמבר 1973, כשבועיים לפני המועד להתקפה, ובכל הפעמים הזהיר אותה אזהרה כללית מפני התקפה קרובה. גולדה מאיר התייעצה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.[7] חוסיין העביר ל-CIA את תוכנית המלחמה הסורית המפורטת, אך הדיווח שה-CIA העביר להנרי קיסינג'ר היה עמום כך שארצות הברית לא פעלה בהתאם.[8] צבא ירדן השתתף חלקית במלחמת יום הכיפורים. חוסיין שלח שתי חטיבות שריון לעזרת סוריה, ובמקביל ביקש שישראל לא תתקוף את ממלכתו.[9] חטיבות אלו נקלעו למאמץ ההבקעה הישראלי בגולן, ואיבדו כעשרים טנקים בקרבות מגננה. במהלך המגעים הדיפלומטיים שלאחר המלחמה, באפריל 1974, העלה חוסיין הצעה ל"הסכם הפרדת כוחות", במסגרתו ייסוגו כוחות שני הצדדים וישאירו אזור מפורז בבקעת הירדן, וזאת כצעד ראשון לפתרון של קבע. גם הצעה זו נדחתה על ידי גולדה מאיר, בימים האחרונים לכהונתה. הפגישות עם גורמים ישראלים המשיכו, ובהן השתתף אף ראש הממשלה החדש יצחק רבין. הפגישות נערכו אף בשטח ישראל, בתל אביב ונמסר כי במהלכן טייל חוסיין, כשהוא מחופש, ברחוב דיזנגוף. חילוקי דעות בממשלתו של רבין שהייתה קרועה בין גורמים שונים, ועמדה בפני משימת שיקום המדינה לאחר המלחמה, ובמיוחד הקרע בין רבין ובין שר הביטחון שלו שמעון פרס, אשר בתקופה זו הביע עמדות נציות, גרמו לכך שהמגעים לא הביאו לחתימת הסכם. באוקטובר 1974 החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט כי זכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה ביהודה ושומרון, וכי "הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני" הוא אש"ף. החלטה זו סתמה את הגולל על המגעים, שכן חוסיין הבין כי לא יוכל לפעול נגד ההחלטה, ולקבל בחזרה את הריבונות בשטחים שאבדו. הדרך אל השלום עם ישראל
_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_KING_HUSSEIN_SHAKING_HANDS.jpg) _-_PM_Yitzhak_Rabin_and_King_Hussein_of_Jordan.jpg) הזדמנות נוספת לקידום השלום עם ישראל הגיעה אך בשנת 1987. ממשלת האחדות הלאומית בישראל שלחה את שר החוץ שמעון פרס לשורת מגעים, שהסתיימו זו הפעם הראשונה בהסכם כתוב, הסכם לונדון. ב-11 באפריל 1987 הסכימו הצדדים על ועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. הסכם לונדון לא מומש, שכן במערך הפוליטי הפנימי בתוך ישראל, ולאור עמדתו הניצית התקיפה של ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה לפרס הכוח להוציא את ההסכמה אל הפועל. בסוף שנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והמצב השתנה באופן קיצוני. "האופציה הירדנית" – הרעיון כי ניתן יהיה להשתמש בחוסיין ככלי לשמירת השליטה בשטחים במידה זו או אחרת, תוך הגעה להסכמות עם ירדן בדבר השליטה בשטח, והתעלמות מדרישות הפלסטינים לעצמאות, הייתה לנחלת העבר. במצב שנוצר הודיע חוסיין באופן רשמי ב־31 ביולי 1988 כי הוא מוותר על כל תביעה לריבונות בשטחים. בשנת 1990 פנה חוסיין למהלך פנימי לדמוקרטיזציה בירדן, והורה לוועדה לנסח "אמנה לאומית". האמנה הלאומית, ביחד עם החוקה הירדנית הקיימת, ניסחה מחדש את היחסים בין זרועות הממשל השונות, והתייחסה לזכויות פוליטיות ולתנאי פעולתן של מפלגות. ביוני 1991 התקבלה האמנה בכינוס מיוחד של 2,000 נציגים מכל שכבות העם הירדני. 1990 הביאה למשבר נוסף, עם כיבוש כווית על ידי כוחותיו של סדאם חוסיין. שוב מצא עצמו חוסיין לכוד בין השכן האלים ממזרח, הנתמך על ידי ההנהגה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, ובין דרישות המערב. חוסיין שב ושגה כאשר תמך בסדאם חוסיין, נמנע מלהצטרף לקואליציה המלחמתית כנגדו, ואיבד את אהדת ארצות הברית, דבר שלווה בסנקציות כלכליות. בשנת 1991 הביא "חלון ההזדמנויות" שיצרה מלחמת המפרץ להשתתפות ירדן בוועידת מדריד. על אף שהוועידה עצמה לא השיגה את מטרותיה, היא נתנה תנופה לשיחות בין ישראלים וירדנים. בשנת 1992 עלה לשלטון בישראל יצחק רבין. הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993 בין ישראל ובין הפלסטינים, אף נתנו תנופה למשא ומתן עם ירדן. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש רבין עם חוסיין ב־25 ביולי 1994 בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן. ההכרזה לוותה בצעדים סמליים כגון מטס של מטוסו המלכותי של חוסיין בשמי ישראל ב־3 באוגוסט 1994 (המלך היה טייס מוכשר ומנוסה), כשהוא מלווה בשלושה מטוסי קרב ישראלים, ומשט של רבין ביאכטה המלכותית של חוסיין. ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בטקס במעבר ערבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית. ההסכם כלל תיקוני גבול קלים, הסכמים בדבר השימוש במים, והסכמה על נורמליזציה מלאה בין הצדדים. במהלך השנתיים שלאחריו נחתמו עוד שישה-עשר הסכמים מפורטים בין הצדדים בנושאים שונים. משברים מול ממשלת נתניהוב־4 בנובמבר 1995 נרצח שותפו של חוסיין להסכם השלום, יצחק רבין. חוסיין חלק לו כבוד והשתתף בהלווייתו ונשא דברי הספד. עלייתו לשלטון של יריבו של רבין, בנימין נתניהו, ואירועים בסכסוך הישראלי פלסטיני, כמו מאורעות מנהרת הכותל ובניית השכונה בהר חומה, העכירו את היחסים בין המדינות. ב־13 במרץ 1997 חייל ירדני פתח באש לעבר קבוצת ילדות שביקרו במובלעת הירדנית ב"אי השלום" בנהריים ורצח שבע ילדות ישראליות. המלך חוסיין ביקר את משפחותיהן וניחם אותן באופן אישי. בשנת 1997 אירע אירוע נוסף אשר העכיר את היחסים עם ישראל. היה זה ההתנקשות הכושלת בח'אלד משעל בידי המוסד על אדמת ירדן. שני סוכני המוסד נמלטו לשגרירות ישראל בעמאן, והשגרירות הוקפה בכוחות מיוחדים ירדניים. חוסיין כעס מאוד על ניסיון ההתנקשות וראה במעשה מעילה באמונו ואף איים לפרוץ לשגרירות אם לא יוסגרו הסוכנים לידיו. בתיווכם של שר החוץ אריאל שרון ושל איש המוסד אפרים הלוי, שהיה בעל קשרי אמון עם המלך חוסיין, הוסגרו הסוכנים לידי הירדנים. לאחר משא ומתן הם שוחררו בתמורה למתן סם הנגד לרעל שהוזרק למשעל, ושחרור שייח' אחמד יאסין מכלאו. בין חוסיין ונתניהו לא היו יחסים חמים כמו שהיו עם רבין, וחוסיין עצמו חש שלנתניהו היה אגו מנופח, שהוא מתנשא ואף הרגיש שנתניהו היה משקר לו ביחס לכוונותיו.[10] אחרית ימיוחוסיין היה מעשן כבד. בשנת 1992, אובחן כחולה בסרטן הכליה אך הצליח להתגבר על מחלתו לאחר שהוסרה אחת מכליותיו.[11] בריאותו לא האריכה ימים, ובסוף יולי 1998 פורסם כי חוסיין נאבק במחלת הלימפומה (סרטן הלימפה) ומטופל במרפאת מאיו. חוסיין אובחן כבר 6 שנים קודם לכן, באותם ימים הקדיש חוסיין חלק ניכר מזמנו לטיפולים רפואיים. כאשר ראה כי המחלה עומדת להכריעו, החליט כי עליו להסדיר את ענייני הממלכה, וב־19 בינואר 1999 שב לירדן. ראשית, הכריז כי יורשו לא יהיה יורש העצר עליו הכריז מאז שנת 1965, אחיו, הנסיך חסן, כי אם בנו עבדאללה. בנאום לאומה האשים את חסן בהתערבות בענייני הצבא ובהפצת שמועות אודות המלכה נור, והכריז על עבדאללה כיורש. לאחר מכן שב לארצות הברית על מנת להשלים את הטיפולים הרפואיים. לאחר שטיפולים אלו נכשלו, הושב חוסיין, כשהוא חולה אנוש וללא הכרה לממלכת ירדן. ב־7 בפברואר 1999 נפטר המלך. לזכרו הפיקה מדינת ישראל מדליות מזהב, כסף וארד עם דיוקנו לצד הכיתוב: "חוסיין מלך ירדן", ומצדה השני חרות: "שלום לילדי אברהם".[12] חייו הפרטייםחוסיין היה איש העולם הגדול. השכלתו הבריטית וגינוניו הבריטיים השתלבו עם אהבתו לחיים הטובים. הוא היה איש הספורט המוטורי – טייס מנוסה ומוכשר, אופנוען ונהג מרוצים. כן נהנה מספורט המים, מסקי ומטניס. חוסיין היה חובב רדיו, והיה מוכר בקרב קהילת חובבי הרדיו בעולם בכינוי "JY1". בנוסף, השתייך למסדר הבונים החופשיים.[13][14][15][16] משפחתוחוסיין היה נשוי ארבע פעמים:
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
