|
עמיר פרץעמיר ארמונד פרץ (נולד ב-9 במרץ 1952, י"ב באדר ה'תשי"ב) הוא פוליטיקאי ישראלי. כיהן כיושב ראש דירקטוריון התעשייה האווירית לישראל, יו"ר מפלגת העבודה, סגן ראש הממשלה, שר הביטחון, השר להגנת הסביבה, שר הכלכלה והתעשייה, חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, "עם אחד" ו"התנועה", יושב ראש ההסתדרות החדשה וראש המועצה המקומית שדרות. ראשית חייונולד בשם ארמונד פרץ, בבוז'עד שבמרוקו, לדוד ורוחמה פרץ. הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן ארבע, בשנת 1956. אביו היה בעל תחנת דלק וראש קהילה.[דרושה הבהרה] בהגיעה, שוכנה משפחתו במעברת הקסטל, אך במהרה עברה למעברת דורות-רוחמה, לימים שדרות. פרץ למד בבית חינוך שער הנגב ובתיכון שדרות. בשנת 1970 התגייס לחיל החימוש ועבר קורס קצינים. שירת כקצין חימוש בחטיבת הצנחנים והגיע לדרגת סרן. ב-22 באפריל 1974 הגיע למעבר המיתלה לסייע לטירונים שהסתבכו באימון ונדרס על ידי נגמ"ש[1]. הוא עבר תקופת אשפוז ושיקום שנמשכה כשנתיים, ולאחריה הקים משק במושב ניר עקיבא וגידל פרחים ושום. פעילות פוליטית מקומיתבשנת 1983 נבחר כמועמד המערך לראשות המועצה המקומית שדרות. בחירתו לתפקיד החזירה את המערך לשלטון בעיר, לאחר שנות שלטון המפד"ל והליכוד. בעת כהונתו כראש המועצה הדגיש את החינוך בעיר ואת שיפור הקשרים עם תושבי הקיבוצים באזור. חבר הכנסתהעבודהבשנת 1988 נבחר לכנסת ה-12 מטעם מפלגת העבודה וכיהן בין היתר כחבר בוועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון[2]. נודע כחבר באגף היוני של המפלגה והיה חבר ב"מחנה רבין"[3], בחוג הכפר הירוק ובשמינייה. נמנה עם חברי הכנסת שהצטרפו ליוזמה להקמת "בצלם".[4] בכנסת ה-13 היה יו"ר ועדת העבודה והרווחה ויו"ר הוועדה המשותפת לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. פרץ יזם את החוק לפיצוי נפגעי פרשת הגזזת[5]. בחירות להסתדרותבשנת 1993 התמודד פרץ במקביל לכהונתו בכנסת על תפקיד מזכיר הסתדרות העובדים הכללית, אך הפסיד לחיים הברפלד. בשנת 1994 הקים עם חיים רמון את "סיעת רם" בהסתדרות וניצחו בבחירות. רמון נבחר למזכיר ההסתדרות ופרץ ליושב ראש האגף לאיגוד מקצועי. בנובמבר 1995 פרש רמון, ובמקומו נכנס פרץ לתפקיד היו"ר. בתפקידו התמודד פרץ עם משבר כספי חריף שהוביל לעיכוב משכורות לעובדי ההסתדרות וסכנת התפרקות כללית. בעקבות זאת נאלץ פרץ לפטר רבים מעובדי הארגון ולמכור נכסים. בשנת 1997 זכה בבחירות הישירות לראשות ההסתדרות. בכהונתו בתפקיד ויתר על קבלת משכורת[6]. פרץ נקלע לעימותים תכופים עם ממשלות ישראל בעקבות מדיניותן הנאו ליברלית, במיוחד בתקופת שר האוצר בנימין נתניהו. צעד בולט היה השתלטות הממשלה בשנת 2003 על כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שריחפה עליהן סכנה של פשיטת רגל, תוך ביטול אחיזתה של ההסתדרות בהן. צעד זה היה אחרון בסדרה של צעדים שהחלו קודם לכהונתו של פרץ, אשר הביאו להתפרקות ההסתדרות מנכסיה. במקביל פרץ מילא בתפקידים ציבוריים נוספים, בהם יו"ר השדולה למען הנגב, חבר המועצה להשכלה גבוהה ויו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל[2]. ב-2 בינואר 2006, חודשיים לאחר שזכה בראשות מפלגת העבודה, פרש פרץ מתפקיד יושב ראש ההסתדרות והעביר את התפקיד לעופר עיני. מפלגת עם אחדבמקביל לכהונתו כיו"ר ההסתדרות, פרש פרץ מהעבודה ב-25 במרץ 1999 עם חברי הכנסת אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, וייסד את מפלגת עם אחד. בבחירות לכנסת ה-15, שנערכו באותה השנה, זכתה המפלגה בשני מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-16 בשלושה. בשנת 2005 התמזגה מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה, כאשר הדוחף העיקרי לאיחוד מצד מפלגת העבודה היה שמעון פרס. יו"ר מפלגת העבודהלאחר איחוד "מפלגת עם אחד" עם העבודה, התמודד פרץ על ראשות המפלגה בבחירות שהתקיימו ב-9 בנובמבר 2005, וניצח את שמעון פרס ובנימין בן אליעזר[7]. פרץ זכה גם הודות לשיתוף פעולה עם פעילי ההסתדרות. יריביו במפלגה טענו שניצח בזכות "מפקד הארגזים"[8][9]. פרץ הוביל את המפלגה בבחירות לכנסת ה-17. הוא הדגיש את המצע החברתי של המפלגה, ובפרט את העלאת שכר המינימום[10]. מפלגת העבודה זכתה ב-19 מנדטים ושמרה על כוחה. לאחר משא ומתן קואליציוני, נכנסה מפלגת העבודה לממשלת אולמרט, ופרץ מונה לסגן ראש הממשלה ולשר הביטחון. בעקבות דרישותיו של פרץ במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות, החל מ-1 ביוני 2006 נקבע שכר המינימום בישראל ל-3,585.18 ש"ח, שהם 19.28 ש"ח לשעה, לאדם מבוגר. באפריל 2007 הועלה שכר המינימום ל-19.95 ש"ח לשעה, הורחב סל התרופות, צומצם כוחן של חברות כוח האדם ונחתם צו המחייב כל מעסיק וכל עובד בישראל לשלם בעבור ביטוח פנסיוני לכל עובד[11][12]. עמי אילון ואבישי ברוורמן, שלא מונו על ידי פרץ לשרים, הקימו קבוצה של מורדים בפרץ, שכונתה "הבונים", ובה היו גם דני יתום, מתן וילנאי וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שלא היה אז חבר הכנסת. שר הביטחוןמצע הבחירות של מפלגת העבודה בראשות פרץ היה בעיקרו חברתי, אבל פרץ קיבל בסופו של דבר את משרד הביטחון, ועל כך נמתחה עליו ביקורת. מתנגדיו טענו שפרץ חסר את הכישורים הדרושים לתפקיד[13]. פרץ דרש וקיבל את משרד החינוך למפלגתו, ואמר כי זהו אחד התיקים החברתיים החשובים ביותר. בתפקידו כשר הביטחון פרץ גיבה את הצמרת הביטחונית והמשיך במדיניות הסיכולים הממוקדים, אך לעיתים חלק על המלצותיה ונקט גישה פחות תוקפנית[14]. לאחר התגברות שיגורי הרקטות הפלסטיניות לעבר ישראל, ובפרט על יישובי עוטף עזה ושדרות, אישר פרץ פשיטות ליישובים פלסטיניים ברצועת עזה והגביר את ההפגזות לעברה. מנגד, הוא הגדיל את מכסת הכניסה לפועלים פלסטינים ותמך בהגברת הסיוע ההומניטרי המוענק לפלסטינים.  בין אבני הדרך בתפקידו כשר הביטחון היו מלחמת לבנון השנייה, מבצע גשמי קיץ ברצועת עזה, קידום ההחלטה לבנות גדר בגבול הישראלי-המצרי[15], ההחלטה על המכינה הקדם-צבאית החילונית הראשונה, וכן פיתוח של דוקטרינת ההגנה על העורף במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי באמצעות קידום פרויקטים, בהם פיתוח מערכות כיפת ברזל וקלע דוד, הקמת רשות החירום הלאומית (רח"ל) וההחלטה לתקצוב מרחבים מוגנים בכל המבנים בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה. בסוף יוני 2006 נחטף החייל הישראלי גלעד שליט על ידי חמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. ב-12 ביולי 2006 נחטפו 2 חיילים על ידי חזבאללה ובתגובה פתחה ישראל במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה הפגיז חזבאללה את ישראל בכ-4,000 רקטות קרקע-קרקע. בשני המקרים נקט פרץ, עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ובשיתוף עם הרמטכ"ל דני חלוץ, בקו מלחמתי ברור נגד חמאס וחזבאללה, במטרה לפגוע בטרור ולהשיב את החטופים. פרץ שלל תוכניות להפצצת תחנות כוח ומטרות תשתית אזרחית בלבנון והורה להתמקד בהפצצת יעדי חזבאללה[16]. באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקים פרץ ועדת בדיקה למלחמה בראשות אמנון ליפקין-שחק ובהשתתפות אלי הורוביץ, הרצל בודינגר ואילן בירן. הוועדה פורקה בטרם התכנסה, ובמקומה הוקמה ועדת וינוגרד. בעדותו בפני ועדת וינוגרד, ציין חלוץ כי פרץ הוא שהורה על הפצצת מאגרי רקטות פג'ר של חזבאללה בלילה הראשון ללחימה. זאת בניגוד להמלצת צה"ל לבצע פעולה זו בשלב מאוחר יותר של הלחימה, לאור שיעור הנפגעים האזרחיים הצפוי בה. שיעור הנפגעים בפועל היה נמוך מכפי שחזה צה"ל ולא הביא לעצירת המהלכים הצבאיים הישראליים[17]. ראש הממשלה אולמרט אמר בעדותו כי אף אחד מהכשלים המהותיים שהתגלו לא נבע מתפקודו של פרץ[18].  ועדת וינוגרד קבעה לגבי פרץ: "פרץ כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש, לפני היציאה למלחמה. כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך." הוועדה קבעה כי "כשל כזה של ציר כה מרכזי, ללא ספק החליש את יכולתה של המערכת בכללותה, לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית." עם זאת, ציינה הוועדה, כי פרץ "גילה לעיתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והייתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה, אלא שתובנותיו לא תורגמו בדרך כלל לסימני שאלה מהותיים באשר לאופן הפעולה וליעדיה." (עמ' 140 - 141)[19] בנושא היערכות העורף קבע דו"ח מבקר המדינה כי: "נמצא כי הטיפול בעורף במהלך המלחמה היה לקוי ביותר. דרגי הביצוע ובכלל זה ראש הממשלה, שר הביטחון, שרי הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד פיקוד העורף, כל אחד על פי חלקו, כשלו באורח חמור בתהליכי קבלת ההחלטות, בהערכה ובביצוע הנוגעים לטיפול באוכלוסייה האזרחית שבעורף ולהבטחת שגרת חיים, ולמצער - מתן שירותים חיוניים לתושבי הצפון בעת המלחמה."[20] פרץ אישר את פיתוח מערכת ההגנה "כיפת ברזל", למרות התנגדות לביצוע הפרויקט. הוא אמר כי זהו "הפרויקט החשוב ביותר כרגע ועל כן יש לשקול להגדיר את תוכנית הפיתוח כ'תוכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר"[21]. לאחר מלחמת לבנון השנייה, גברה הביקורת מימין ומשמאל על תפקוד הממשלה והצבא, ובהם על פרץ. חלק מהביקורת נסובה על כך שקיבל על עצמו את תיק הביטחון, ולא התעקש על תיק האוצר או על תיק חברתי אחר. פרץ התייחס לקריאות אלה בעדותו בפני ועדת וינוגרד[22]. ב-28 במרץ 2007, בכנס פתיחת הקמפיין שלו לראשות מפלגת העבודה, הודיע פרץ כי אם ינצח בפריימריז ידרוש את תיק האוצר, אשר התפנה בעקבות פרשות השחיתות של אברהם הירשזון, בתמורה לוויתורו על תיק הביטחון. בפריימריז לראשות מפלגת העבודה הגיע פרץ למקום השלישי. במקומו נבחר אהוד ברק לאחר שגבר על עמי אילון בסיבוב השני. ב-15 ביוני 2007, לאחר בחירתו של ברק, הודיע פרץ על התפטרותו מתפקיד סגן ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא דחה את הצעתו של אולמרט לשמש שר בלי תיק בממשלתו וב-18 ביוני 2007 פינה את מקומו לברק[23]. הכנסת ה־18בבחירות לכנסת ה-18 נבחר פרץ למקום העשירי ברשימת העבודה. הוא היה חבר בין היתר בוועדת החוץ והביטחון וכן יו"ר שותף בשדולה לקידום פתרון של שתי מדינות והפרדה בין ישראל לפלסטינים. הוא התנגד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה בראשות הליכוד, והודיע שלא יצטרף כשר לממשלת בנימין נתניהו. הוא הקים עם איתן כבל, וכן יולי תמיר ואופיר פינס (שפרשו מהכנסת) סיעת "מורדים", בתוך מפלגת העבודה, המתנגדים למהלכיה של הממשלה. בספטמבר 2011 התמודד על ראשות מפלגת העבודה אך בסיבוב השני הפסיד לשלי יחימוביץ'. לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה נבחר פרץ במקום השני בפריימריז של מפלגת העבודה והוצב במקום השלישי ברשימתה לכנסת, כשעיקר הדגש התקשורתי בבחירות המקדימות הושם על היריבות בינו לבין יושבת ראש המפלגה יחימוביץ' ביחס למועמדי המפלגה לכנסת ועל דרישתו שקמפיין המפלגה יכלול קו מדיני ברור, בנוסף לקו החברתי-כלכלי. כמו כן דרש הכרזה שמפלגת העבודה לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו[24]. כשבוע לאחר מכן, ב-6 בדצמבר 2012, היום האחרון להגשת הרשימות בבחירות לכנסת התשע עשרה, הודיע פרץ כי יחבור למפלגתה של ציפי לבני, "התנועה", והתפטר מהכנסת[25][26]. בראשית מרץ 2013 טענה יחימוביץ' כי פרץ חשוד בקניית קולות בפריימריז, אולם חקירה משטרתית בנושא העלתה שאין ראיות לכך[27]. השר להגנת הסביבהבבחירות לכנסת התשע עשרה נבחר מטעם מפלגת התנועה בראשות ציפי לבני. המפלגה הצטרפה לממשלת נתניהו ופרץ מונה לשר להגנת הסביבה. בתקופת כהונתו ניסה לקדם את הצעת החוק להפחתת השימוש בשקיות פלסטיק, והיא עברה בקריאה ראשונה בכנסת. פרץ העביר את החלטת הממשלה לסגירת מיכל האמוניה במפרץ חיפה והעתקת המפעל לנגב[28], פרויקט "סביבה שווה" במגזר הערבי וטיפול בקופי חוות מזור. בנובמבר 2014 התפטר מהממשלה עקב אי התקדמות בתהליך המדיני[29]. מאידך, הבהיר כי הוא נשאר חבר בסיעת התנועה בכנסת[30]. הכנסת ה־20 וה-21לקראת הבחירות לכנסת העשרים שוריין ברשימת "המחנה הציוני" מטעם "התנועה". ב-31 במרץ 2015, לאחר פתיחת הכנסת וכוותיק מבין חבריה, כיהן שעות אחדות כיו"ר הכנסת הזמני, עד בחירתו של יולי אדלשטיין. בספטמבר 2015 הודיע פרץ על חזרתו למפלגת העבודה וערך בהמשך מסע חוצה ישראל שנקרא "אפיקים-אפקה-אופקים", אשר ביקש לחבר אזרחים מכל המגזרים. ביולי 2017 התמודד בבחירות המקדימות לראשות העבודה. הוא הוביל בסיבוב הראשון אך הפסיד בשני לאבי גבאי. פרץ היה יו"ר ועדת המשנה להגנה על העורף של ועדת החוץ והביטחון וחבר בוועדה לקידום מעמד האישה. הוא יו"ר השדולה למעמד האדם העובד בישראל[31][32] וכן ראש קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-אוסטריה. בפברואר 2017 נבחר לסגן נשיא ארגון הפרלמנטים של מדינות הים התיכון (אנ')[33] וב-2019 נבחר שוב לתפקיד[34]. שובץ במקום השישי ונבחר לכנסת ה-21, כשגם בה היה הוותיק שבחברים. חזרה לראשות העבודהלקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, התמודד פרץ בבחירות על ראשות מפלגת העבודה[35][36][37]. הוא ניצח את סתיו שפיר ואיציק שמולי עם 47% מהקולות[38]. פרץ חבר לראש מפלגת גשר, אורלי לוי-אבקסיס, תחת רשימה משותפת בשם העבודה-גשר, כשפרץ בראשה[39]. בבחירות קיבלה הרשימה שישה מנדטים. באוגוסט 2019, גילח פרץ את שפמו, לראשונה לאחר עשרות שנים[40]. בבחירות לכנסת ה-23 העבודה-גשר חברה למרצ בראשות ניצן הורוביץ ורצו ברשימה משותפת בשם העבודה-גשר-מרצ. פרץ ואורלי לוי קיבלו את המקומות הראשונים ברשימה, אשר זכתה בכ-7 מנדטים, מתוכם 3 למפלגת העבודה. לאחר השבעת הכנסת ה-23 התפצלה הרשימה לשלושת חלקיה. לקראת הקמת ממשלת ישראל ה-35 חתם על הסכם קואליציוני עם מפלגת כחול לבן על כניסה לממשלת אחדות[41]. שר הכלכלה והתעשייהב-17 במאי 2020 מונה במסגרת ממשלת ישראל השלושים וחמש לשר הכלכלה והתעשייה. ביוני 2020 המליץ על הטלת היטל עד 17.25% על יבוא מלט, לשם הגנה על הייצור בארץ[42], אך שר האוצר ישראל כ"ץ סרב, כדי למנוע לטענתו עלייה במחירי הדירות[43]. בדצמבר 2020 פורסם כי פרץ החליט לתת לחברת "כתר פלסטיק" מענק בסכום של כ-38 מיליון שקלים מהרשות להשקעות ולפיתוח התעשייה והכלכלה. מהלך זה ספג ביקורת כי 80% מהחברה בבעלות זרה[44]. בינואר 2021 נבחרה מרב מיכאלי לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, לאחר שפרץ לא התמודד על התפקיד. לאחר בחירתה דרשה כי פרץ ואיציק שמולי יתפטרו מתפקידיהם בממשלה. פרץ הודיע כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים ומתפטר מהכנסת[45], אולם ימשיך להחזיק בתפקידו כשר עד להקמת ממשלה חדשה. בפברואר 2021 חתם פרץ על רפורמה המקלה את מתכונת הבדיקות של המוצרים המיובאים לישראל, החוסכת למשק כ-300 מיליון שקלים[46]. פרישה מהפוליטיקהלאחר פרישתו התמודד פרץ על תפקיד יושב ראש דירקטוריון התעשייה האווירית לישראל. באוקטובר 2021 פסלה ועדת גילאור את מועמדותו, עקב היותו חסר ניסיון עסקי בחברות ציבוריות והזיקה הפוליטית המשמעותית שבין פרץ לגנץ[47]. עם זאת, אישר היועץ המשפטי לממשלה להצביע על המינוי, והוא אושר על ידי הממשלה[48]. בסוף נובמבר 2024 סיים את תפקידו כיושב ראש דירקטוריון התעשייה האווירית לישראל[49]. תדמית ציבוריתכאשר התמודד פרץ על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה בשנת 2005, נחשב על ידי הפרשנים לאנדרדוג, אך לאחר בחירתו לתפקיד זכה לסיקור תקשורתי חיובי ואוהד בעיקרו. בהמשך השתנתה הנימה התקשורתית והתרבו הביקורות השליליות כלפיו[50]. אחד הנושאים שהופנו כביקורת כלפיו היה הקושי שלו לדבר באנגלית באופן שוטף, שאותו הפגין בנאום שהיה מושא ללעג[51]. לאחר בחירתו לתפקיד שר הביטחון נמתחה ביקורת על מידת ההתאמה שלו לתפקיד. הביקורת גברה במלחמת לבנון השנייה ולאחר פרסום מסקנות ועדת וינוגרד. פרץ זכה ליחס תקשורתי עוין וללעג עם פרסום תמונה בה הוא צופה דרך משקפת סגורה בפברואר 2007. עם זאת, עמיר פרץ הוביל את כניסת מערכת כיפת ברזל לשימוש מבצעי. למערכת זו היו הישגים משמעותיים בהגנה על העורף הישראלי בזמן הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענן וגם במבצעים הצבאיים מול ארגוני הטרור לאחר מכן. בעקבות זאת פרץ זכה לאזכורים חיוביים בתקשורת כמי שנלחם על אישורה של המערכת כמערכת מבצעית[52][53]. לאחר הישגיה של המערכת במבצע צוק איתן (2014) נשמעו שוב בתקשורת תשבחות דומות כלפי פרץ[54][55]. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים גילח פרץ את שפמו, אותו גידל במשך כמה עשורים, והיה לסימן ההיכר שלו. לדבריו הוא עשה זאת מתוך התחשבות בציבור כבדי השמיעה והחירשים אשר מתקשים לקרוא את שפתיו. הוא הסביר שכעת "כל אזרחי ישראל יוכלו לקרוא את השפתיים שלי ולהבין - לא אשב עם נתניהו". בבחירות שלאחר מכן, בחירות לכנסת העשרים ושלוש, הצטרף פרץ לממשלת ישראל השלושים וחמש, ממשלת החילופים הראשונה בה הושבעו שני ראשי ממשלה: בנימין נתניהו ובנימין גנץ. כניסתו של פרץ לממשלה עוררה עליו ביקורת בקרב חלק מאנשי התקשורת[56]. חיים אישייםפרץ מתגורר בשדרות. הוא נשוי לאַחְלָמָה ואב לארבעה. ב-2018 חשף שלקה בסרטן במהלך שנת 2017 והחלים ממנו[57]. לפרץ שני אחים, המבוגרים ממנו, ושלוש אחיות, הצעירות ממנו. אחותו, פלורה שושן, כיהנה כראש מועצת מצפה רמון בשנים 2006–2013. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
