|
אניטה שפירא
אניטה שפירא (נולדה ב-25 במרץ 1940)[1] היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב; כלת פרס ישראל לשנת תשס"ח (2008) בחקר ההיסטוריה של עם ישראל. עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל. ביוגרפיה אניטה שפירא נולדה בוורשה שבפולין ב-1940. בגיל שנתיים וחצי הוברחה מהגטו על ידי אמה פליציה למנזר. לאחר סיום המלחמה אומצה על ידי רוזה ובעלה, לאחר שהוריה הביולוגיים נספו בשואה. להוריה המאמצים לא היו ילדים אחרים והם היו חסרי השכלה[2]. לאחר פוגרום קיילצה ב-1946 עזבה המשפחה את פולין, עלתה לישראל דרך צרפת באניית מעפילים ב-1947 והתיישבה בתל אביב[3]. שפירא היא בוגרת בתי הספר "בלפור" ותיכון עירוני ה' בתל אביב. ב-1964 סיימה את התואר הראשון בהיסטוריה כללית ויהודית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן, למדה באותה אוניברסיטה לתואר שני בהיסטוריה כללית, אותו השלימה ב-1968. נושא התזה שלה היה "ההתפתחות הפוליטית של גדוד העבודה" והיא נכתבה בהנחייתו של פרופסור שלמה נאמן. לימדה בתיכון קלעי ובבית ברל. עשתה דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל, אותו קיבלה ב-1974. נושא הדיסרטציה היה "המאבקים למען עבודה עברית 1939-1929", והיא נעשתה תחת הנחייתו של פרופסור דניאל קארפי. מונתה לפרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב בשנת 1981 ומונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1985. בשנות התשעים השתתפה בוויכוח כנגד הפוסט-ציונים. עסקה בנושאים כמו שלילת הגלות והיחס לשואה ולניצוליה. היא מרבה לבדוק את היכולת המוגבלת של ההיסטוריון לעצב את הזיכרון הקולקטיבי וחולשתו אל מול מיתוסים, אמצעי התקשורת וספרות. עמדה בראש פרויקט לחקר תולדות ההעפלה, שהניב למעלה מעשרה ספרים. היא מטפחת פורום של חוקרים צעירים במסגרת המכון לחקר הציונות. במסגרת פעילותה בקרן הזיכרון לתרבות יהודית יזמה כניסה של הקרן לטיפוח העברית בארצות הברית, על מנת לנסות להכניס בחזרה את השפה העברית לתודעה הציבורית היהודית באמריקה. אניטה שפירא יזמה את הקמתו של "מרכז יצחק רבין לחקר ישראל" ועמדה בראשו בשנים 1996–1999. בשנים 1985–1989 כיהנה כחברת ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) של המועצה להשכלה גבוהה. בשנים 1987–1990 הייתה יושבת ראש הוועד המנהל של הוצאת עם עובד. בשנים 1990–1995 הייתה דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1988 עד 2010 שימשה בחבר המנהלים של מרכז זלמן שזר. מ-1995 עד 2009 היא הופקדה על הקתדרה ע"ש רובן מרנפלד לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב. משנת 2000 עד 2012 היא כיהנה כראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב. משנת 2008 עד 2013 היא כיהנה כעמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. בין השנים 2002–2008 שימשה כנשיאת קרן הזיכרון לתרבות היהודית. אניטה שפירא עורכת את כתב העת "Journal of Israeli History" יחד עם פרופ' דרק פנסלר מאוניברסיטת טורונטו. כמו כן, היא עורכת יחד עם פרופ' סטיבן זיפרשטיין מאוניברסיטת סטנפורד את סדרת הביוגרפיות "Jewish Lives", היוצאת לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל. בשנת 2013 הפקידה שפירא לצמיתות את ארכיונה האישי בספרייה הלאומית[4]. משנת 2020 חברה שפירא באקדמיה הישראלית למדעים. פרסים בהם זכתהבשנת 1977 זכתה בפרס מטעם יד בן צבי על ספרה "המאבק הנכזב". בשנת 1992 זכתה בפרס לרגל 50 שנות עם עובד לספר העיון המצטיין, "חרב היונה". בשנת 1993 זכתה בפרס הספר היהודי הלאומי בקטגוריה "ישראל" על הגרסה האנגלית של ספרה Land and Power. בשנת 2004 זכתה בפרס זלמן שזר בהיסטוריה יהודית על ספרה "יגאל אלון - אביב חלדו". בשנת 2005 זכתה בפרס הרצל מאת עיריית הרצליה, על מצוינותה במחקר הציונות. אניטה שפירא היא כלת פרס ישראל בהיסטוריה לשנת תשס"ח. בשנת 2012 זכה ספרה Israel: A History בפרס National Jewish Book. בשנת 2014 זכה ספר זה גם ב-Azrieli Award for Best Book in Israel Studies in English or French. מחקרהתחומי מחקרה של שפירא הם היסטוריה פוליטית, תרבותית, חברתית, אינטלקטואלית וצבאית. היא עוסקת בהיסטוריה יהודית וישראלית בתקופה משנת 1881 ועד ימינו. ספרה הראשון של שפירא, שהיה מושתת על הדוקטורט שלה, הוא המאבק הנכזב: עבודה עברית 1939-1929. הוא עוסק בהיסטוריה חברתית ופוליטית של שנות העשרים והשלושים. מלבד המאבקים סביב נושא העבודה העברית עוסק הספר גם באידאולוגיות השונות שרווחו ביישוב ביחס לבעיה הערבית, וכן הוא מציג את המאבקים בין שמאל וימין בתוך היישוב היהודי על ההגמוניה ועל דרכי הפעולה של הגשמת הציונות. ספרה השני הוא ברל: ביוגרפיה, והוא עוסק בברל כצנלסון. בספר זה פרצה שפירא לתודעה הציבורית. ביוגרפיה זו זכתה להצלחה גם בציבור הרחב וזכתה לשמונה מהדורות. זוהי היסטוריה של היישוב עם דגש על תנועת העבודה מימי העלייה השנייה ועד תום מלחמת העולם השנייה, כשדמותו של ברל כצנלסון מהווה את הציר שמוליך את הסיפור גם מהצד החברתי והתרבותי, מכיוון שהוא היה אישיות שטיפוח הצד התרבותי היה חשוב בעיניו לא פחות מהפוליטיקה. לאחר מכן הוצע לשפירא לכתוב ביוגרפיה של יגאל אלון, היא החלה לעבוד על הנושא והחלה לכתוב גם על נושאים אחרים, בעיקר על ציונות וכוח. היא בחנה את השאלה – מתי השלימה התנועה הציונית עם המחשבה שעל מנת להגשים את הציונות לא יהיה מנוס משימוש בכוח. הרעיון החל ממאמר שנהפך ברבות הימים לספר בשם חרב היונה: הציונות והכוח, 1948-1881, והוא עלה במוחה ממאמרו המפורסם של מנחם בגין בעת מלחמת לבנון "בזכות מלחמת ברירה". שפירא התחקתה אחר ראשית הציונות, ובחנה את השימוש בכוח לאורך השנים. הספר כלל שני חלקים: החלק הראשון עוסק בתקופה שעד המרד הערבי ודן באתוס הדפנסיבי שאפיין עד אז את התנועה. החלק השני עוסק בתקופה שלאחר המרד הערבי, ודן באתוס האופנסיבי, שמכיר בצורך השימוש בכוח, ואינו דוחה אותו. זהו תוצר הלוואי של עבודתה על יגאל אלון ולמעשה כלל לא עוסק בו, אלא בהיסטוריה של המנטליות או בהיסטוריה של התפתחות רעיונית, עם דגש על היחס הנפשי אל רעיונות מאת בני התקופה. פועל יוצא נוסף מן העבודה על הביוגרפיה של יגאל אלון היה ספרה מפטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, שמציג את המאבק בין בן-גוריון לבין יוצאי ההגנה והפלמ"ח, אותם רצה בן-גוריון להחליף בנאמניו יוצאי הצבא הבריטי, תוך כדי מלחמת העצמאות. ספרה ההליכה על קו האופק עוסק ביחסה של תנועת העבודה לשימוש בכוח[5]. בתקופה זו התחילה לעסוק רבות בנושאים הקשורים לתרבות ולזיכרון קולקטיבי, כפי שבא לידי ביטוי בכמה ממאמריה, כמו המאמרים על לטרון ועל חרבת חיזעה. בשורה של מחקרים היא עסקה ביחסה של החברה הישראלית לשואה ולניצולי השואה. בינתיים השלימה את הביוגרפיה של יגאל אלון, בשם אביב חלדו. הספר עוסק בעיקר בתקופה שעד 1950 ואף שהוא כולל היסטוריה של המערכות של מלחמת העצמאות, שאלון השתתף בהן כמצביא החשוב ביותר באותה מלחמה, זהו אינו ספר על היסטוריה צבאית. שפירא משתמשת בהיסטוריה צבאית כדי לבחון את התפתחות הביוגרפיה של יגאל אלון וההתפתחות של דורו בארץ, דור הפלמ"ח - דור הצברים הראשון, וחושפת בספר את תהליך ההתבגרות של הדור דרך תחנות שאלון עבר. למשל – כפר תבור, בית הספר החקלאי כדורי, גינוסר ואחר כך פעילותו הצבאית. זו ביוגרפיה של איש אחד, אך גם הביוגרפיה של דור הפלמ"ח. ספרה התנ"ך והזהות הישראלית הוא מסה ארוכה בצירוף מסמכים שעליהם מבוססת המסה. הספר מנסה להסביר מדוע ירד מעמדו של המקרא בזהות הישראלית. ספרה יהודים, ציונים ומה שביניהם הוא אסופת מאמרים שכתבה בשנים 1999–2007. הקובץ עוסק בנושאי זהות, תרבות וזיכרון, בהמשך לקובץ המאמרים הקודם שלה יהודים חדשים, יהודים ישנים. ספרה ברנר: סיפור חיים, מתאר את חייו, כתיבתו הספרותית והשקפת עולמו של יוסף חיים ברנר. לסופר העברי ברנר נודעה חשיבות הרבה מעבר להשפעת הספרים שכתב. מכלול מאמריו והרצאותיו יחד עם קורפוס כתביו הספרותיים ביטאו את מצפונה של החברה היהודית החדשה המתגבשת בארץ ישראל, וברנר היה לחבריו מורה דרך רוחני בתהפוכות ההיסטוריה היהודית במאה העשרים. המסע בעקבות חיי ברנר שעורכת אניטה שפירא בספרה, הוא בה בעת מסע אל תהומות נפשו של האדם, הסופר, ואולי גם הדור. ספרה ככל עם ועם, ישראל 2000-1881, עוסק בתנועה הציונית ושל שני ילידי רוחה: היישוב החדש ומדינת ישראל. הספר עוסק בניסיון המדיני, החברתי, הכלכלי והתרבותי של היהודים להקים ישות עצמאית. הציר המרכזי של הספר הוא תיאור תהליך בנייתן של אומה ושל חברה יהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל על מעלותיה ועל חסרונותיה. ספרה Ben-Gurion: Father of Modern Israel, עוסק בדמותו של דוד בן-גוריון כאדם פרטי וכן בתהליך הארוך שהוביל להתפתחותו למעמד של מנהיג לאומי ואחד מן האישים המשמעותיים בקורות המאה העשרים. אניטה שפירא משתמשת בספרות להדגמה ולשימוש בהלכי רוח ולא כנושא לניתוח ספרותי. חלק מספריה תורגמו לאנגלית, לגרמנית, לרוסית ולצרפתית. בפודקאסט שנערך עמה באוקטובר 2019, התייחסה שפירא לאופן כתיבתה: "אני אף פעם לא חושבת על הקהל. הקהל לא קיים כשאני כותבת. אני כותבת מה שאני חושבת שזה הכי קרוב לאמת שאני יכולה להגיע אליה [...] החוקר, צריך שתהיה לו היכולת להסתכל מבחוץ על הגיבורים ועל הגיבורות שהוא כותב עליהם... זה צריך להיות המבט שלו. ואולי זה מה שעושה את ההבדל בין כתיבה משמימה לכתיבה שהקורא יכול להזדהות עם הכותב, לאו דווקא עם הכתוב [...] אני כותבת על נושאים שהדרמה האנושית בהם מרגשת אותי."[6] חיים אישייםשפירא הייתה נשואה לשמריהו (בובי) שפירא, ששימש כסמנכ"ל תדיראן[7], ונפטר בשנת 2012[8]. היא אם לשני בנים ובת. מתגוררת בתל אביב. ספרים שכתבה
ספרים ואוספים שערכה
מאמרים נבחרים פרי עטה
ספר יובל לכבודה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
על כתביה
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
