דולר אמריקאי

דולר אמריקאי
Dollar

משתמשים	ארצות הברית ארצות הברית משתמשים משניים: אקוודור אקוודור איי מרשל איי מרשל קמבודיה קמבודיה אל סלוודור אל סלוודור מזרח טימור מזרח טימור פנמה פנמה מיקרונזיה מיקרונזיה זימבבואה זימבבואה סומליה סומליה
סמל	$
ISO 4217	USD
כינוי	דולר, בָּאק
לשון רבים	דולרים
סֵנְט	סֵנְטִים
יחידות משנה
1/100	סֵנְט ¢
מטבעות ושטרות
שטרות בשימוש	$1, $2, $5, $10, $20, $50, $100
מטבעות בשימוש	סנט, 5 סנט, דיים (10 סנט), קוורטר (רבע דולר), חצי דולר, $1
בנק מרכזי
בנק מרכזי	הבנק הפדרלי (פדרל ריזרב)
http://www.federalreserve.gov/
→ Ecuadorian sucre, Delaware pound, New Hampshire pound, New Jersey pound, פאונד דרום קרוליינה, Rhode Island pound, North Carolina pound

דולר אמריקאי, דולר ארצות הברית או פשוט דולר, הוא המטבע הרשמי של ארצות הברית. זהו המטבע הנסחר ביותר בעולם כיום. הוא משמש במדינות רבות כעתודת מטבע חוץ. הבנק הפדרלי של ארצות הברית אחראי על הדפסתו והפצתו של הדולר. בשנת 2013 תפוצת הדולר בכסף מזומן (בעיקר שטרות) עמדה על כ-1.2 טריליון, רובם מוחזקים מחוץ לגבולות ארצות הברית^[1].

פרט לארצות הברית יש מדינות נוספות שהמטבע שלהן קרוי "דולר" (לדוגמה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור) אך ברוב העולם השם "דולר" ללא תיאור נוסף מובן כמתייחס לדולר של ארצות הברית. לעיתים משתמשים בשם המורחב "דולר ארצות הברית" כדי להבדילו ממטבעות אחרים.

הסימן הנפוץ ביותר לדולר הוא סימן הדולר ($) הנכתב תמיד משמאל למספר, לדוגמה $1. בתקן ISO 4217 סימנו הוא USD הנכתב מימין למספר. קרן המטבע הבינלאומית משתמשת גם בסימון $US הנכתב משמאל למספר, וסימון זה נפוץ בעיתונות גם בארצות הברית.

מספר מדינות נוספות משתמשות בדולר האמריקני כהילך חוקי, ובמדינות אחרות הוא משמש כמטבע בפועל.

ערך מורחב – דולר

מקור השם "דולר" הוא במכרה כסף בן המאה ה-16 בעמק יואכים, יואכימסטאל (Jáchymov), בבוהמיה. מטבעות הכסף שהופקו מהמכרה נקראו "יואכימסטאלרים", או "טאלרים" בקיצור. השיבוש "דולר" נהיה שם גנרי למטבע ממוצא זר ולכן, כנראה, הגיע לשמש ככינוי לדולר הספרדי או ה"פסו בן שמונה ריאלים (Spanish real)" (real de a ocho) שהופק בקולוניות הספרדיות בצפון אמריקה. המטבע הזה שימש גם את ארצות הברית בצעירותה, וכך נקרא גם המטבע העצמאי שהוטבע בה לאחר מכן.

ערך מורחב – סימן הדולר

מקורו של סימון הדולר, על-פי הסברה המקובלת, הוא במטבע פסו. לפי גרסה זו, הסימן $ התפתח מקיצור השם על ידי כתיבת שתי האותיות P ו-S, המייצגות "פסו", ביחד. ראיות לתאוריה מראות כי הדולר הספרדי סומן בצירוף _ps, וכן ישנן ראיות לכך שאף הדולר האמריקני סומן בצורה זו, אך כשה-p נכתבת "בתוך" ה-s. גרסה זו בעייתית משום שהמילה פסו ("משקל" בספרדית) הוטבעה על המטבעות רק מ-1864. אולם הכינוי "פסו" קיים כבר מ-1537.

הדולר מחולק למאה סנט. חלוקות נוספות הן לעשרה דיים או לאלף מיל. השם "דיים" מתייחס היום למטבע של עשרה סנט. החלוקה למיל אינה מקובלת מחוץ לחישובים מסוימים בתחום המס. בימינו נמצאים בתפוצה שטרות של ערכים נקובים הגדולים מדולר אחד ומטבעות בעלי ערך נקוב הנמוך מדולר אחד. ישנם בנמצא גם מטבע של דולר אחד וגם שטר באותו הערך, אך השטר נפוץ בהרבה. בעבר הודפסו גם שטרות בעלי ערך נקוב נמוך מדולר. מטבעות זהב הוטבעו בשווי של עד עשרים דולר.

מטבעות אמריקניים מוטבעים במטבעה הלאומית האמריקנית. שטרות דולריים מודפסים בידי מדפיס ממשלתי מיוחד (Bureau of Engraving and Printing) עבור הבנק הפדרלי משנת 1914. תחילה הודפסו שטרות בפורמט גדול. בשנת 1928 הוחל בהדפסת שטרות בפורמט קטן.

הדפסת שטרות בערך של מעל מאה דולר הופסקה בשנת 1946 והשימוש בהם כהילך חוקי הופסק בשנת 1969. שטרות אלו שימשו בעיקר בעסקאות בין בנקים וכן בקרב הפשע המאורגן. מסיבה אחרונה זו הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על הפסקת השימוש בשטרות אלו. עם התקדמות הבנקאות הממוחשבת, התייתר הצורך בשטרות אלו ממילא. בין השאר הודפסו בעבר שטרות בעלי ערך נקוב של $500, $1000, $5000, $10,000 ו-$100,000.

נכון להיום מדיניות הבנק הפדרלי היא ביצוע החלפה יזומה של עיצובי השטרות מידי שבע שנים. מדיניות זו נקבעה לצורך מאבק בזייפני הכספים.

אחת מתכונות המדיניות של הבנק היא שינוי צבעי השטר מן הירוק והוצאתן של הדמויות מן עיגוליהם. השלב הראשון היה להגדיל את עיגולי הראשים, וכיום בוטלו לגמרי. כמו כן, החל משנת 2004 החלה מדיניות שינוי צבעי הדולר, שנראתה לראשונה בשטר ה-10$, שצבעו הוחלף לכתום. כיום, הוחלף צבע שטר ה-$20 לירוק ים, שטר ה-$50 הוחלף לאדום, שטר ה-$100 הוחלף לירוק מעורב עם סגול ושטר ה-$5 הוחלף לסגול. כיום, השטרות היחידים אשר מודפסים בצורתם המקורית מתקופת שנות השלושים הם שטרות ה-$1 וה-$2.

• 
  שטר $500 משנת 1869 בהוצאת לגאל טנדר.
• 
  שטר $1000 משנת 1928. עליו מוטבע דיוקנו של גרובר קליבלנד, נשיא ארצות הברית ה-22 וה-24
• 
  צידו השני של שטר $1000 משנת 1928.
• 
  שטר $5000 משנת 1934. על השטר דיוקנו של ג'יימס מדיסון, נשיא ארצות הברית ה-4.
• 
  צידו השני של שטר $5000 משנת 1934.
• 
  שטר $10,000 משנת 1934. על השטר דיוקנו של סלמון צ'ייס, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית השישי.
• 
  צידו השני של שטר $10,000 משנת 1934.
• 
  שטר $100,000 משנת 1934, מהדורת הזהב. על השטר דיוקנו של וודרו וילסון, הנשיא ה-28 של ארצות הברית.
• 
  צידו השני של שטר $100,000 משנת 1934.

בתפוצה סדירה נמצאים מטבעות בערך של 1 סנט ("פני"), 5 סנט ("ניקל"), 10 סנט ("דיים"), 25 סנט ("קוורטר"), 50 סנט (האלף) ו-1 דולר. השטרות שבתפוצה סדירה הם בשווי של $1, $2 (לא שכיח), $5, $10, $20, $50 ו-$100.

מטבעות בעלי ערך של 1 דולר לא זכו מעולם לפופולריות. מטבעות דולר עשויי כסף הוטבעו בשנים 1794 עד 1935 עם מספר הפוגות קצרות. מטבע נחושת-ניקל בעל גודל דומה הוטבע בשנים 1971 עד 1978. בשנת 1979 הוכנס לשימוש מטבע דולר על שם סוזן ב. אנתוני, שלא התקבל יפה בציבור בשל דמיונו הרב למטבע הנפוץ של רבע דולר. משום כך הופסק ייצורו במהרה, אבל ככל מטבע אמריקני אחר הוא עדיין הילך חוקי. בשנת 2000 הוכנס לשימוש מטבע דולר חדש על שם סקגווי, שהפעם הקפידו לשוות לו מראה ייחודי משלו. גם מטבע זה לא זכה להיקלט בציבור, והשימוש בשטר הדולר האחד רווח בהרבה מהשימוש במטבע בעל אותו הערך.

במהלך ההיסטוריה האמריקנית הוטבעו גם מטבעות בשווי של חצי סנט, 2 סנט, 3 סנט, 20 סנט, $2.5 ו-$3. כולם עדיין שווים להלכה את הערך הנקוב שלהם, אבל במציאות הם בעלי שווי גבוה בהרבה בקרב אספני מטבעות.

הדולר נבחר לשמש כמטבע הלאומי של ארצות הברית ב־6 ביולי 1785, והיה בכך למטבע הלאומי הראשון המבוסס על שיטה עשרונית.

עד שנת 1974 היה ערכו של הדולר צמוד לכסף, זהב או לצירופים שונים של השניים. בשנים 1792–1873 היה הדולר מגובה בידי כסף וזהב ביחס של 15:1 בשיטה שכונתה "דו-מתכתית". בעקבות סדרת תיקונים בחקיקה בשנים 1873–1900 הופחת חלקו של הכסף לעומת חלקו של הזהב עד שבשנת 1900 הוצמד הדולר לזהב בלבד, והסדר זה המשיך בתיקונים קלים בלבד עד שנת 1971.

בתקופת ההצמדה הדו-מתכתית, הדולר הוגדר שווה ערך ל-371.25 גריין כסף (24.06 גרם) או 24.75 גריין זהב (1.60 גרם) וניתן היה להמירו במטבעה בכסף או בזהב ביחס 15:1. בעקבות ירידת ערכה של מתכת הכסף, הומר בשנת 1834 יחס המתכות ל-16:1, על ידי הפחתת ערך הזהב של הדולר ב-6% ל-23.2 גריין (1.50 גרם).

גילויים של מרבצי כסף גדולים במערב ארצות הברית בשלהי המאה ה-19 הביא לעימות פוליטי. מצדו האחד ניצבו גורמים קרובים למגזר החקלאי כמו מפלגת גרינבק האמריקנית (Greenback Party) שביקשו לשמר את השיטה הדו-מתכתית כדי להביא לאינפלציה בערך הדולר שתקל על החקלאים לשלם את חובותיהם. מולם ניצבו גורמי בנקאות ומסחר מן החוף המזרחי שביקשו ליצור מטבע יציב ולעבור להצמדה לזהב בלבד. עימות זה הביא לפילוג במפלגה הדמוקרטית בשנת 1896 ולנאום "צלב הזהב" המפורסם של הפוליטיקאי האמריקני והמועמד לנשיאות, ויליאם ג'נינגס ברייאן. ייתכן כי עלילת הקוסם מארץ עוץ הושפעה רבות ממשבר זה.

השיטה הדו-מתכתית נשארה בתוקף עד ל-14 במרץ 1900, עת חוקק חוק תקן הזהב (Gold Standard Act) אשר הצמיד את ערכו של הדולר ל-25.8 גריין (1.67 גרם) זהב 0.9 טהור (תואם לתקן הקודם של 23.2 גריין זהב). בכך עברה ארצות הברית להצמדה מלאה של המטבע לזהב, שערכו הועמד עתה על $20.67 לאונקיית זהב.

במהלך השפל הגדול קבע הנשיא פרנקלין רוזוולט את ערכו של הדולר על $35 לאונקיה, ובכך פוחת הדולר בצו ממשלתי בשיעור של 41%.

לפי הסכם ברטון וודס (Bretton Woods) שנחתם לאחר מלחמת העולם השנייה, הוערכו כל המטבעות בעולם במושגים של דולר ארצות הברית, ובכך נקשרו באופן עקיף לערכו של הזהב. הצורך של ממשלת ארצות הברית לשמור גם על יחס ה-$35 דולר לאונקיית זהב וגם על אפשרות ההמרה למטבע חוץ יצר לחצים כלכליים ומסחריים.

בחודש מרץ 1968 הופסק הניסיון להשפיע על מחיר הזהב בשוק העולמי, ותחת זאת הוקמה שיטה "דו-שכבתית". לפי שיטה זו, בוצעו כל עסקאות הזהב בין בנקים מרכזיים במחיר בלתי-תלוי במחיר שוק הזהב החופשי. הבנקים המרכזיים סחרו בזהב ביניהם במחיר $35 דולר לאונקייה ולא סחרו עם השוק הפרטי, בעוד השוק הפרטי סוחר במחיר משתנה לפי היצע וביקוש. מחיר הזהב בשוק החופשי נקלע לתנודות הולכות וגדלות, ובשנת 1972 האמיר עד לרמה של מעל $70 לאונקייה. הסכם ברטון וודס החל לאבד בפועל מתוקפו. שיטת המסחר ה-"דו שכבתי" הופסקה בנובמבר 1973, בשעה שמחיר הזהב הגיע עד ל-$100 לאונקייה.

בשנות ה-70, האינפלציה שיצרה עליית המחירים של סחורות מיובאות, במיוחד נפט, יחד עם ההוצאות על מלחמת וייטנאם שלא לוו בקיצוץ בהוצאות הממשלתיות ועם גירעון מסחרי, יצרו מצב בו ערכו של הדולר היה נמוך מערך הזהב שגיבה אותו.

בשנת 1972 קבעה ארצות הברית את ערך הדולר על $38 לאונקייה. מכיוון שהמטבעות האחרים הוערכו יחסית לדולר, הדבר לא פתר את חוסר היציבות שבין הדולר למטבעות האחרים. בשנת 1975 החלה ארצות הברית בקביעת שער חליפין צף בין הדולר לערך הזהב ולערכם של מטבעות אחרים, ובכך היה הדולר לראשונה למטבע פיאט, שערכו אינו בא מערכה של סחורה אחרת אלא רק מצו השלטון.

מרגע שהבנקים המרכזיים הפסיקו להכתיב את ערך הדולר בזהב, עלה מחיר הזהב בצורה חדה. מחירו של הזהב הרקיע מ-$35 דולר לאונקיה בשנת 1969 ל-$900 דולר לאונקיה בשנת 1980. ול- $1901 לאונקיית זהב בשנת 2011, לאחר שיא זה החלה ירידה במחירי הזהב, ובתחילת יולי 2012 הוא עומד על $1571 לאונקייה.

בשנת 2023 פורסם ב-וול סטריט ג'ורנל כי 20% מעסקאות הנפט בעולם עברו לתשלום במטבעות לאומיים במקום בדולר.^[2] מדינות ה-BRICS החליטו לסחור ביניהן במטבעות הלאומיים במקום בדולר. הנתון מעיד על התחלת היחלשותו של הדולר כמטבע הסחר הבינלאומי.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: USD
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דולר אמריקאי

• דולר, באתר TheMarker
• שטרות היסטוריים ושוטפים של ארצות הברית