העלייה השלישית

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל העליות בשנים 1700–1881 עליית החסידים עליית תלמידי הגר"א עליות החל מהציונות ועד קום המדינה עליית אעלה בתמר העלייה הראשונה העלייה השנייה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית ההעפלה עליות לאחר קום המדינה: העלייה ההמונית מבצע על כנפי נשרים מבצע עזרא ונחמיה עליות חיסול גלויות עליית גומולקה העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 עליית ביתא ישראל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 העלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים מבצע עולים הביתה עליות על פי ארץ מוצא: העלייה מרומניה העלייה מגרמניה העלייה ממרוקו העלייה מצרפת ראו גם: פורטל היישוב

העלייה השלישית היא גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה. החל משנת תרע"ח 1918 ועד שנת תרפ"ג 1923 בסיום המשבר הכלכלי. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.

• המשך לעלייה השנייה – הצלחתה היחסית של קליטת אנשי העלייה השנייה בארץ והתפתחות היישוב היהודי בערים ובמושבות. ההתפתחות הרבה כללה הקמת ארגוני התיישבות, למשל "אחוזת בית" שהפכה לשכונה ואחר העיר תל אביב, וארגוני שמירה והגנה עבריים, למשל ארגון "השומר" שחבריו הקימו את גדוד העבודה וההגנה, וכן צמיחת תנועת הפועלים הארצישראלית: המפלגות "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון", שהפכה בשנת 1919 ל"אחדות העבודה", וחבריהן אחזו בתפיסת עולם ציונית-הסוציאליסטית.
• ניצחון בריטניה – כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה מידי האימפריה העות'מאנית והצהרת בלפור עוררו תקווה, ופתחו פתח להרחבת ההתיישבות בארץ ישראל.
• המשבר הכלכלי באירופה ותנועת ההגירה אל ארצות העולם החדש – המשבר הכלכלי במדינות אירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה ואחריה, הרעב והתחלואה פגעו גם ביהודים, וחלקם עזב מתוך תקווה להתחיל חיים חדשים בארץ ישראל.
• הזעזועים החברתיים והפוליטיים באירופה – בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוקמו מדינות לאום חדשות. במדינות אלו הייתה "בעיית מיעוטים". פרצו קרבות בין קבוצות אתניות קטנות בעלות שאיפות בדלניות. פולין למשל, לא מלאה היטב את חוזי המיעוטים (לאחר שקמה) והתחוללו בה פרעות.
• הרוח המהפכנית של התקופה – הצלחת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה עוררה צעירים רבים להחזיק ברוח מהפכנית הרואה בשינויים דבר רצוי. ביניהם היו גם צעירים ששילבו רעיונות סוציאליסטים עם רעיונות לאומיים-ציוניים וביקשו להגשימם באמצעות עלייה לארץ.
• מלחמת האזרחים (1919–1921) – מלחמת האזרחים ברוסיה בין מתנגדי המהפכה הקומוניסטית לבין תומכי המהפכה יצרה מצב של תוהו ובוהו והביאה גם לגל של פרעות ביהודים ברוסיה ובאוקראינה (פרעות פטליורה).
• השפעת תנועות ציוניות – "החלוץ", "צעירי ציון", "השומר הצעיר" ו"המזרחי"

הפרעות הקשות ביהודי מזרח אירופה ומצבם הכלכלי הקשה, הביאו רבים מהם להגר לארצות שפתחו את שעריהן כמו ארצות הברית ומערב אירופה, וחלקם שהיו בעלי דחף חלוצי והכרה ציונית בחרו לעלות לארץ ישראל. בתחילת התקופה התנגדו ראשי ההסתדרות הציונית לעליית המונים רחבת היקף. הם חששו שאין ביכולתה של הארץ לקלוט מספר רב של מהגרים, וביקשו שהעלייה תהיה מאורגנת ובהתאם למצב הכלכלה בארץ. ההגבלות שהטיל הממשל הצבאי הבריטי, השפיעה על עמדה זו ותמכה בה.

יש הסוברים, כי תחילת העלייה השלישית הייתה כאשר עגנה האונייה "רוסלאן" בנמל יפו ב-19 בדצמבר 1919, ועל סיפונה כ-671 עולים חדשים ותושבים חוזרים. הייתה זו אחת האוניות הגדולות שהגיעו אותה שנה לנמלי ארץ ישראל. אולם, מקובל היום במחקר העליות הראשונות לארץ ישראל, שראשיתה של העלייה השלישית הייתה בערב פסח 1919, תשעה חודשים לפני עגינת הרוסלאן בנמל יפו. באפריל 1919, הגיעה ליפו קבוצה של 105 גברים צעירים, אנשי 'החלוץ' בפולין, רובם מן הערים ראדום וקיילצ'ה, שעשו דרכם מפולין דרך איטליה ומצרים, והגיעו ברכבת ליפו. בהמשכה הגיעו עולים רבים אשר השיגו רישיון כניסה לארץ מאת השלטונות הבריטיים, וכן מעפילים שגנבו את הגבול בים וביבשה. בראשית התקופה, רוב העולים היו במעמד "חוזרים", "רפטריאנטים"; אך למעשה רק מיעוטם היו ארצישראלים, והשאר התחזו ל"חוזרים" בתחבולות שונות; כך למשל, רוב נוסעי האניה "רוסלן" היו עולים חדשים שהתחזו לתושבי הארץ "חוזרים".^[1]

לפי האומדנים המקובלים, בתקופה זו עלו לארץ כ-35,000 נפש, רובם מארצות מזרח אירופה: מרוסיה הגיעו כ-43% מהעולים, מפולין עלו כ-31%, מרומניה הגיעו 5% ומליטא רק 3% מן העולים. בולט בעלייה זו החלק הצעיר והחלוצי שהגיע לארץ בשנים 1918 עד 1923. לאחר שנים אלו, התמעט חלקם היחסי בתוך זרם העולים. חשיבות החלוצים רבה; האידאולוגיה והעבודה שלהם תרמה רבות לבניין הארץ; הם הטביעו חותמם על הציונות וכן על פיתוח היישוב העברי בארץ ישראל. הרכב העולים השתנה בצורה ניכרת מראשית התקופה עד סיומה. למשל, בשנים 1920–1921 היה חלקם של רווקים ורווקות כמחצית ממספר העולים. ואילו בשנת 1922 כ-35%. בלבד. בשלהי התקופה היו רוב העולים בעלי משפחות. במשך שנות התקופה עלה בהתמדה אחוז הנשים והילדים בקרב העולים. עם זאת, במשך כל שנות התקופה חלקן של הנשים בקרב העולים הבוגרים היה כשליש, בדומה לתנועת ההגירה לארצות העולם החדש באותה תקופה.^[2] רוב העולים בשנות התקופה לא היו מזוהים עם תנועת נוער או ארגון הכשרה, אך הבינו וכיבדו את הרעיון החלוצי.

מיעוט מהעולים (לפי אומדנים כשישית מכלל העולים), היו חלוצים וחלוצות, אשר באו לארץ חדורים בתחושת שליחות והקרבה, וברצון עז לשאת על שכמם את בניין אומה ריבונית בארץ ישראל. השפעתם על היישוב ומוסדות התנועה הציונית הייתה רבה.

תנועת הנוער "השומר הצעיר" הוקמה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, על ידי נציגי שתי תנועות הנוער "השומר" ו"צעירי ציון" בעיר וינה בשנת 1915. רוב חבריו באו מבתים מבוססים שנפגעו קשות בשנות המלחמה ומסביבה תרבותית ומתבוללת; ראשוניהם באו מגליציה ובוקובינה, אזוריה המזרחיים של הקיסרות האוסטרו הונגרית שהתפרקה. רוב החלוצים היו צעירים וצעירות, חניכי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון ההכשרה "החלוץ". "החלוץ" הוקם במתכונת מחודשת ב-1917 ברוסיה ובפולין. יוסף טרומפלדור הצטרף אל הנהגתה במטרה להכשיר נוער יהודי לחיי עבודה והתיישבות בארץ ישראל. חברי "החלוץ" למדו עברית ועברו הכשרה חקלאית. בעבודת האדמה ראו החלוצים דרך חיים מועדפת ובהקמת חיים שיתופיים במסגרת קיבוצית יעד חברתי עיקרי.

בשונה מעולי העלייה השנייה, עמדו לרשותם של אנשי העלייה השלישית מסגרות וארגונים של "היישוב החדש". הם נהנו משירותים וקבלת פנים אוהדת יותר בארץ הן מצד הוותיקים, בעיקר אנשי העלייה השנייה, והן מצד ממשלת המנדט הבריטי, שיעדיה בארץ תאמו לכאורה את יעדי ההתיישבות הציונית.

לאחר שנחקקו תקנות כלכליות חדשות בפולין וחוקי ההגירה חדשים בארצות הברית, מרבית העולים לארץ בתקופת העלייה הרביעית היו משפחות בעלות הון (זעיר או רב).

התגבשות מפלגתית

כבר בשנות עלייה השנייה נוסדה קבוצה בשם "הבלתי מפלגתיים" שמטרתה הייתה ליצור מפלגת פועלים ארץ-ישראלית לטובת פועלי הארץ; בצד, מפלגות הפועלים קיימות – "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" להן היו זיקות עמוקות לתנועות האם בגולה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלה כוחם של ה"בלתי מפלגתיים", ובשנת 1919 התאחדה הקבוצה עם מפלגת "פועלי ציון", והן יצרו יחדיו את "ההתאחדות הציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ ישראל – אחדות העבודה". בעקבות מהלך זה פרשו שתי קבוצות מתוך "פועלי ציון", והקימו את "מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית" (מפס"ע) ואת "פועלי ציון שמאל", קבוצות אלו ייצגו עמדה מרקסיסטית וקומוניסטית.

סלילת כבישים ועבודות ציבוריות

למרות רצונם העז של החלוצים לעסוק בחקלאות, הם נתקלו בסירוב מצד איכרי המושבות. אלה העדיפו עבודה ערבית זולה ובעלת ניסיון, מאשר עבודה עברית יקרה יותר וחסרת ניסיון. ההתיישבות העובדת הייתה מצומצמת בהיקפה, כן גם העיסוק בתעשייה ובמסחר שלא ביקש עובדים חסרי ניסיון. רבים מהעולים הפכו למובטלים, בגולה אף דובר על הפסקת העלייה עקב מחסור במקומות עבודה.

מפלגות הפועלים באו לעזרת העולים בחיפוש אחר עבודות. ובין השאר, פעלו כקבלניות בפני השלטון הבריטי, ותבעו חלק מהעבודות הציבוריות שהוצעו על ידו לאוכלוסייה בארץ בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה. העבודות הציבוריות כללו חציבה וסיתות, חפירת תעלות ניקוז למי ביצות ונחלים ומפעלי ייבוש ביצות במיוחד בעמק יזרעאל, הכשרת קרקעות לזריעה ולנטיעה, וסלילת כבישים קווי רכבת. סביב העבודות התפתח הווי חיים ותרבות ייחודי, שמצא את ביטויו ביצירה ספרותית במספר סוגות, אשר ראתה אור, בין השאר בכתבי העת מחיינו והסולל בשנות התקופה. שירים רבים התחברו או זכו לעיבודים מחודשים בפי החלוצים; בהם אנו נהיה הראשונים, חושו אחים חושו העבריים, ובארוד בארוד, שהושר במקור ברוסית.

דעתם של העולים בקשר לעבודות אלו הייתה חצויה, אולם הם נכחו לדעת שבעבודתם יחד, הם מתנסים בחוויית חיים משותפים, כך ראו בעבודות אלו שלב מעבר אל חיי קבע בהתיישבות חקלאית שיתופית.

חצי שנה אחר נפילתו במאורעות תל-חי, החליטו חבריו של טרומפלדור לקיים את זכרו ולהקים גדוד עבודה, שייעודו היה הכשרת התנאים בארץ לעלייה המונית, ועליו יוטלו תפקידי ההתיישבות וההגנה. ב-1921 גובש המצע האידאולוגי של הגדוד, הוא הוגדר כארגון ארצי בעל סמכות מרכזית, שתפקידו בניין הארץ על ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. עקרונותיו היו חלוציות: כיבוש, הגנה על היישוב העברי, קליטת העלייה, יצירת הווי חברתי חדש על בסיס שוויוני והגשמה עצמית.

בתחילת דרכו, התרכזו מירב פעולות הגדוד בהעסקת אנשיו בעבודות ציבוריות. לכשהתמעטו העבודות פנו אנשי הגדוד להקמת התיישבות חקלאית – כך הוקמו קיבוץ עין חרוד וקיבוץ תל יוסף בעמק יזרעאל, כן נבנו בעזרת הגדוד חלקים מירושלים העברית.

בקיץ 1924 התגבשו בגדוד שתי קבוצות, על רקע חילוקי הדעות בשאלת רעיון הקומונה. קבוצה אחת ראתה נושא זה כבלתי מציאותי שהגשמתו תארך זמן רב, והשנייה סירבה לוותר על אחת ממטרותיה הראשיות וגרסה שאין להגשים את המשטר הסוציאליסטי ללא מלחמת מעמדות וללא מהפכה. חילוקי הדעות גרמו לבסוף לפילוג הגדוד ב-1926 ולהתפרקותו הסופית ב-1928.

"גדוד השומר הצעיר א'" המכונה גדוד שומריה הוקם על ידי אנשי השומר הצעיר, גליציה המזרחית, בספטמבר 1920. הגדוד היה חלק ממחנה העבודה הכללי לסלילת כביש חיפה-ג'דה (לימים רמת ישי). מחנה זה חנה ארעית בקילומטר העשירי מחיפה בכיוון עמק יזרעאל, על גבעת 'חרושת גויים' – הכפר ח'רתיה לשעבר והיום קריית טבעון. מחנה גדוד שומריה התבדל מהמחנה הכללי ונטה את אוהליו בקילומטר השישי מחיפה, כך שהיו בסמוך אל חדר האוכל של קיבוץ יגור היום. שטח המחצבה בה חצבו אנשי הגדוד משמש כיום כבית הקברות של הקיבוץ. חברי הגדוד סללו את כביש חיפה-ג'דה, פרקו מטעני פחמים בנמל חיפה, ועבדו בעבודות ניקוז וייבוש ביצות באזור מושב נהלל. בשיא פעילותו מנה הגדוד 150 חברים. במהלך אפריל 1921 הצטרפו אנשי ביתניה עילית בראשות מאיר יערי לגדוד שומריה. יערי שפעל באותם ימים לגיבוש גרעין ההתיישבות בעמק יזרעאל, עורר התנגדות אצל החברים שלו ונאלץ לעזוב את המחנה.

הגדוד סיים את תפקידו בסוף 1922, וחלק מאנשיו הקימו את קיבוץ בית אלפא בסתיו 1922.^[4]

עמק יזרעאל

בשלהי המאה ה-19 נרכשו האדמות הראשונות בעמק יזרעאל על ידי יהושע חנקין, עליהן הוקמה בשנת 1911 מרחביה. יעדם של המוסדות הציונים היה להקים רצף טריטוריאלי מגשר בין המושבות החדשות בגליל ליישובי השרון ויישובי יהודה. רק לאחר קניית חלק ניכר מאדמות העמק על ידי הקרן הקיימת לישראל בשנת 1921, התאפשרה התיישבות בקנה מידה נרחב, בעזרת ההסתדרות הציונית וקרנותיה.

באדמות העמק היו אזורי ביצה נרחבים; ייבושן העסיק את רוב המתיישבים החדשים. מבצע זה הסתיים בהצלחה – אדמות הביצה הבלתי מוכשרות לעיבוד חקלאי, הפכו לאדמות מניבות גידולים. כך הונח הייסוד הראשון להתיישבות בעמק שהפך לגורם מכריע בהתפתחות היישוב בארץ ישראל.

ערכים מורחבים – קיבוץ, מושב העובדים

חיפוש המסגרות של חיי שיתוף, הוביל את אנשי העלייה השנייה והשלישית להקמת צורות חדשות של התיישבות חקלאית. אחת מצורות אלה הייתה "הקבוצה הגדולה". תקדים ראשוני של קבוצה גדולה אך ארעית, נוצר בשנים 1919–1920 על ידי אנשי קבוצת כנרת, והיה לאחת ההצעות לצורתו של הקיבוץ. ההבדל בין "הקבוצה" ל"קבוצה הגדולה" הייתה בנכונותה לקבל חברים חדשים (עולים) כל הזמן, כדבר המאפשר את גדילתה ופיתוחה הכלכלי, כל אימת שעזרה לדבר זה מתבקשת.

לאחר שהועלה הרעיון להקים קבוצות גדולות רבות בארץ, קמה ביקורת בציבור שלא האמין שיש בנמצא מספיק אנשים המתאימים לחיי קבוצה, ובנימוק שבשל גודלה ומורכבותה אין היא יכולה לספק לחבריה את האינטימיות המשפחתית שאפשרית בקבוצה הקטנה, כן גם בלתי אפשריים הוויתורים ההדדיים שתדירותם בקבוצה הקטנה גבוהה.

שלמה לביא, מחבריה הפעילים של קבוצת כנרת, הציג את יתרונות הקבוצה הגדולה – דווקא שם אפשריים יחסים חברתיים תקינים, שכן האינטימיות הנוצרת בקבוצה הקטנה עלולה לפגוע בה. שמחת החיים והפעילות החברתית הענפה תנצח, לדבריו, את כל חסרונות הקבוצה הגדולה. שלמה לביא, במאמריו האוהדים את הקבוצה הגדולה, הביא לידיעת הציבור את צורת התיישבות זו. גדוד העבודה אף תמך ברעיון זה ושאף להגשמתו.

במקביל להקמת הקבוצה הגדולה, נולד רעיון מושב עובדים כבסיס עיקרי להתיישבות פועלים עצמאית. רעיון זה תפס תאוצה רק בתום מלחמת העולם הראשונה, וכבר אז נכחו פועלים חקלאים בארץ, שציפו לעבור להתיישבות על בסיס חקלאי במושב. את רעיון ותכנון המושב הגה אליעזר יפה בחוברת שפרסם בשנת 1919, בשם: ייסוד מושבי עובדים, תואר חזון היישוב החדש. צורת העבודה היא במשקים פרטיים, רק כך החקלאי מראה את הפוטנציאל הגלום בו. אולם המושב עצמו הוא שיתופי ובעל מוסדות ציבוריים, בהם נערכת הקנייה והמכירה של מרכולות המשקים, כן גם חיוניים המוסדות למען עזרה הדדית שהיו ערבים לצד התושבים במקרים של מצוקות אישיות.

הגרעין הראשון של מתיישבים במסגרת של מושב עובדים, התמקם בעמק יזרעאל זמן מועט אחר הכשרתו לחקלאות. הגרעין הקים בספטמבר את נהלל. חודשיים לאחר כך הוקם מושב כפר יחזקאל. בעקבותיהם עלו על הקרקע מושבים בשאר חלקי הארץ.

המפלגות "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" קיימו מסגרות ארגוניות ומקצועיות נפרדות, הם הקימו בנפרד תשתיות חקלאיות ומשרדים לטיפול במציאת עבודה, וניהלו ביניהם תחרות קשה על לב הפועלים. יוסף טרומפלדור שחזר לארץ ישראל בסתיו 1919 מרוסיה, מחה על הפילוג במחנה הפועלים. הוא פרסם בעיתונות העברית קריאה לאיחודן במסגרת אחת, בלתי מפלגתית. שאיפתו הייתה שהפועלים באשר הם יתאחדו לדרך משותפת. הוא הציע להקים הסתדרות פועלים כללית אחת, שחבריה יבחרו את נציגיהם למועצה בבחירות כלליות, ועם זאת ישמרו נאמנות למפלגה ממנה באו. תפקידי המועצה לדבריו, יהיו קיום מוסדות משותפים לכלל הפועלים.

קריאתו וסיבות נוספות הביאו לבסוף להקמת "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל", בחיפה ב-5 עד 12 בדצמבר 1920. שתי מפלגות הפועלים הגדולות: הפועל הצעיר ואחדות העבודה הסכימו מראש לא לביטול המפלגות או לאיחודן, וכך שמרו על צביון המפלגות בתוך ההסתדרות. באותו כינוס נחתמה חוקת ההסתדרות, הובהר שגוף זה חזק מצבור האיגודים המקצועיים הכפופים לו וסמכויות רבות לו, כמו כן הקיפה ההסתדרות תחומים מספר:

1. ההתאגדות הביאה לשיתוף פעולה בין שתי מפלגות פוליטיות.
2. מטרתו כמו זו של איגוד מקצועי – להגן על הפועלים ולשפר את תנאי העסקתם.
3. ההסתדרות היא בגדר מוסד קונסטרוקטיבי, שייעודו בניית חברה חדשה.

ההסתדרות הכללית הקיפה את כל ענפי היצירה בארץ, מבחינה זו לא דמה לה אף גוף ארגוני בארץ. היא גיבתה ועמדה מאחורי מגוון פעולות התיישבות בשנות ה-20 וה-30, הקימה מפעלים קואופרטיביים, העניקה שירותי רווחה רבים, הקימה זרם חינוך משלה – בשם זרם העובדים, ולקחה תחת חסותה את ארגון ההגנה, ובכך מלאה תפקידים חברתיים ולאומיים כאחד.

כחלק מזרם העלייה החלוצית, עלו גם כ-3,000 חלוצים דתיים בוגרי תנועת 'צעירי המזרחי' מפולין, בלארוס, ליטא ואוקראינה. חלוצים אלה סבלו מבעיות קליטה במסגרות תנועת המזרחי שחבריה נמנו על מעמד הביניים הבורגני, והשקיעו את מרצם בנושאי חינוך ושירותי דת בערים, וכמעט ולא עסקו בענייני התיישבות, דבר שלא התאים לשאיפתם של החלוצים הדתיים. מצד שני, נמשכו צעירים אלה להסתדרות הכללית בשל דאגתה לענייני הפועלים ולהתיישבות החקלאית, אך גם בה הם לא נקלטו. המטבחים, שהיוו את מוקד החיים החברתיים, לא היו כשרים, והזלזול בחיי הדת אילצו את הפועל הדתי, במיוחד בקבוצות העבודה, להתפלל בחשאי ולהצניע את דתיותו. דבר זה אילץ את החלוצים הדתיים להקים מסגרת עצמאית בה יוכלו לשלב חיי תורה עם חיי עבודה ובניין הארץ.^[5]

בתחילה הוקמו מסגרות של 'הפועל המזרחי' בארבע ערים: ירושלים, פתח תקווה, יפו וראשון לציון, וכל אחת פעלה בנפרד. בחול המועד פסח שנת תרפ"ב (1922) התכנסה בירושלים ועידה ארצית, שהכריזה על הקמת 'ההסתדרות הארצית של הפועל המזרחי'.

בין פעולותיה הראשונות של הסתדרות הפועל המזרחי ניתן למנות הקמתם של: מטבחים כשרים לפועלים, קופת חולים, קבוצות חקלאיות במושבות, לשכות עבודה ועוד.^[6]

עם כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בשלהי 1917 החלה התארגנות המוסדות העצמיים של היישוב. התארגנות זו כללה את הבנית המוסדות והארגונים הפוליטיים, ובהם "כנסת ישראל" שאליה השתייכו למעשה רוב היהודים בארץ, מלבד חלק מן הציבור החרדי. הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים נערכו באפריל 1920, וכן, נבחר הוועד הלאומי. ושניהם שמשו עד תש"ח 1948 במדה לא מבוטלת רשות מחוקקת ורשות מבצעת של היישוב היהודי תחת שלטון המנדט הבריטי. במסגרת "כנסת ישראל" הוקמה גם הרבנות הראשית, אשר פיקחה על חיי הדת, וניהלה בתי דין בעניינים שונים.

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: העלייה השלישית

• קטגוריה:אנשי העלייה השלישית

• יהודה ארז (עורך), ספר העלייה השלישית, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ד 1964.
• מוקי צור (עורך), קהליתנו קובץ תרפ"ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח.
• לוי דרור וישראל רוזנצווייג, [עורכים], ספר השומר הצעיר, א–ב, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1956.
• הלל דן, בדרך לא סלולה: הגדת סולל בונה, הוצאת שוקן, תשכ"ג (1963)
• הניה פקלמן, חיי פועלת בארץ, הוצאת דביר, 2007. הוצאה ראשונה: 1935

• ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח–תרצ"ו / 1917–1935, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979. (הספר בקטלוג ULI)
• ברוך בן-אברם, הנרי ניר, עיונים בעלייה השלישית, דימוי ומציאות, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ה–1995.
• גור אלרואי, ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.
• יעל ויילר ישראל, תיקון העולם של השומר הצעיר, ישראל, 1, אביב תשס"ב, עמ' 33–64.
• דוד גפן, ‏'ביקור ארץ-האבות' – יומנו של ויליאם טופקיס, 1923, קתדרה 13, תשרי תש"ם
• יגאל דרורי, ‏ראשיתם של ארגונים כלכליים בארץ-ישראל בשנות העשרים, קתדרה 25, ספטמבר 1982, עמ' 99–112; המשך: יגאל דרורי, ‏ראשית התארגנותם של בעלי המלאכה בארץ (עד 1925), קתדרה 34, ינואר 1985, עמ' 145–174
  • דב גנחובסקי, ‏מתי התחילה התארגנות בעלי המלאכה בירושלים, קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 191–196
• יגאל דרורי, ‏התארגנות המעמד הבינוני בארץ-ישראל – נסיונות להתארגנות פוליטית בשנות העשרים, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 116–125
• יעל ויילר, ‏הקסם של "השומר הצעיר", קתדרה 88, תמוז תשנ"ח, עמ' 72–94
• גור אלרואי, ‏חלוצות שאינן פועלות: הגירת נשים לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים, קתדרה 118, ינואר 2006, עמ' 67–88
• מאיר מרגלית, ‏המשתוקקים לרדת: על יהודים שלא הצליחו לממש את רצונם לרדת מהארץ בשנות העשרים, קתדרה 125, תשרי תשס"ח, עמ' 79–89

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• עלייה שלישית (1919–1923), דף שער בספרייה הלאומית
• מידע על העלייה השלישית בקטלוג הספרייה הלאומית
• העלייה השלישית, אתר תנועת העבודה הישראלית
• עליות לפני קום המדינה, אמי"ת
• יישובי העלייה השלישית והעלייה הרביעית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: קציעה אביאלי-טביביאן, מסעות בזמן: בונים מדינה במזרח התיכון, 2009
• העלייה השלישית (1919–1923): חיזוק התשתית של הבית הלאומי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: אתר הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי ציוני
• דורית שילה, טרגדיה של חלוצה: הניה פקלמן, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 17 באפריל 2018
• קובי דנה, קבוצת 105 – ראשיתה של העלייה השלישית החלוצית, שבעים פנים לציונות, אפריל 2015.
• עופר אדרת, הסלקציה לעולים בשנות ה-20 נחשפת: ללא ניצולי פוגרומים, פגועי נפש או חולים, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2021