ברטה פון זוטנר

ברטה פון זוטנר
Bertha von Suttner

לידה	9 ביוני 1843 פראג, האימפריה האוסטרית
פטירה	21 ביוני 1914 (בגיל 71) וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
שם לידה	Berta Gräfin Kinsky von Wchinitz und Tettau
מדינה	האימפריה האוסטרית, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה)
מקום קבורה	main cemetery Gotha
בן או בת זוג	Arthur Gundaccar von Suttner (12 ביוני 1876–ערך בלתי־ידוע)
פרסים והוקרה	פרס נובל לשלום (1905)
חתימה

הברונית ברטה פון זוּטנֶר (גרמנית: Bertha von Suttner;‏ 9 ביוני 1843 - 21 ביוני 1914) הייתה סופרת צ'כית-אוסטרית, ופעילת שלום פציפיסטית. בשנת 1905 הייתה לאישה השנייה שקיבלה פרס נובל והראשונה שקיבלה את פרס נובל לשלום^[1] וכלת הפרס האוסטרית הראשונה.

ברטה פון זוטנר נולדה בשנת 1843 וגדלה למשפחת אצולה באחד המבנים המפורסמים של העיר פראג (ארמון גולץ-קינסקי). הוריה, איש הצבא האוסטרי, (פילדמרשל-לויטננט) פרנץ דה פאולה יוזף גרף קינסקי פון וכיניץ אונד טטאו (Franz de Paula Josef Graf Kinsky von Wchinitz und Tettau), וסופי וילהלמינֶה פון קרנר (Sophie Wilhelmine von Körner), שהייתה צעירה ממנו בחמישים שנה. סופי הייתה אומנת למשפחות עשירות. זוטנר הורחקה מהאריסטוקרטיה האוסטרית הגבוהה בשל מוצאה המעורב.

בילדותה התגוררה זוטנר בברנו. כנערה, הצטיינה בשפות צרפתית, איטלקית ואנגלית תחת השגחתם של מורים פרטיים. היא גם הייתה פסנתרנית וזמרת חובבנית מצטיינת.

בקיץ 1856, אמה ודודתה של זוטנר יצאו להמר בוויסבאדן, בתקווה לשוב עם הון גדול. אולם ההפסדים שלהן היו כה כבדים שהן נאלצו לעבור לגור בווינה. במהלך המסע, זוטנר קיבלה הצעת נישואין מהנסיך פיליפ צו זיין-ויטגנשטיין-ברלבורג (Philipp zu Sayn-Wittgenstein-Berleburg), שנדחתה בשל גילה הצעיר. המשפחה חזרה לוויסבאדן בשנת 1859, אך גם מסעם השני נכשל באופן דומה והם נאלצו לעבור לבית קטן בקלוסטרנויבורג (אנ'). זמן קצר אחרי מאורעות אלה, זוטנר פרסמה נובלה ראשונה. זוטנר ואמה המשיכו לנסות להמר ולחפש חתן אמיד כלכלית. תוכניות אלו לא עלו יפה.

בשנת 1873 מצאה זוטנר תעסוקה כמורה פרטית ובת לוויה לארבע בנותיו של קארל פון זוטנר (Karl von Suttner), שהיו בגילאי 15–20. משפחת זוטנר גרה במרכז וינה במהלך השנה, ובילתה את חופשת הקיץ בטירת הרמנסדורף (Schloss Harmannsdorf) בדרום אוסטריה. זוטנר חיבבה את ארבע תלמידותיה הצעירות, שנתנו לה את שם החיבה Boulotte, בשל גמלוניותה, שם שהיא מאוחר יותר אימצה ככינוי ספרותי בצורת "B. Oulot". באותה עת היא התאהבה בארתור גונדאקר (Arthur Gundaccar), שהיה צעיר ממנה בשבע שנים. הם התארסו, אך לא יכלו להינשא בגלל התנגדותה של משפחת פון זוטנר. בשנת 1876, בעידוד מעסיקיה, ענתה זוטנר למודעה בעיתון, והפכה לזמן קצר למזכירתו ומנהלת משק הבית של אלפרד נובל בפריז. בשבועות הספורים שלה בתפקיד, הפכו זוטנר ונובל לידידים, אולם היא חזרה לווינה כדי להתחתן עם גונדאקר.

הזוג הצעיר ברח על מנת להתחתן בסתר בחבל סמגרלו (בגאורגיה המודרנית). הזוג השתקע בכותאיסי, ומצא עבודה בהוראת שפות ומוזיקה לילדי האצולה המקומית. אך הם חוו קושי רב, למרות הקשרים החברתיים שלהם, וגרו בבית עץ קטן. בשנת 1877, בתחילת המלחמה בין רוסיה וטורקיה, החמיר מצבם, אף על פי שארתור הצליח לדווח לעיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה". בתקופה זו, גם זוטנר כתבה, לעיתים קרובות, עבור העיתונות האוסטרית, ועבדה על הנובלות המוקדמות שלה. לאחר המלחמה ניסה ארתור להקים עסק קורות עץ, אך כשל.

זוטנר ובעלה, ארתור, היו מבודדים חברתית בגאורגיה; מצבם הכלכלי הקשה צמצם את קשריהם החברתיים עם המעמד הגבוה והם מעולם לא היו בקיאים בשפות המקומיות (גאורגית ומגרלית). בעוד שהכתיבה של ארתור בתקופה זו הושפעה מנושאים מקומיים, כתיבתה של זוטנר לא הושפעה באופן דומה מהתרבות הגאורגית. אולם, נראה שהפלורליזם הדתי שחוותה בגאורגיה גרם לה, מאוחר יותר, לדחות את תפיסת האמת האבסולוטית של הקתוליות הרומית ולאמץ פרספקטיבה ליברלית יותר של הנצרות.

ב-1882 החליטו זוטנר ובעלה לעבור לטביליסי, שם עסק ארתור בכל עבודה שהצליח למצוא: ראיית חשבון, בנייה ועיצוב בעוד שזוטנר התרכזה בכתיבה. היא הייתה העוזרת של הכותב הגרמני מיכאל גאורג קונראד (Michael Georg Conrad), וכתבה בעצמה בכתבי עת שונים. "אמת ושקרים", היה החיבור המשמעותי הראשון שלה שהתפרסם. החיבור דן בנטורליזם של אמיל זולא. המאמר הפוליטי המשמעותי הראשון של זוטנר, "רשימת המלאי של הנשמה", פורסם בלייפציג בשנת 1883. ברשימה זו, נקטה זוטנר עמדה מתקדמת בעד פירוק הנשק, וטענה ששלום עולמי הוא בלתי נמנע בשל התקדמות טכנולוגית. השקפה שהייתה גם מקובלת על חברה אלפרד נובל.

עם פרוץ המשבר הבולגרי (אנ') בשנת 1885, הזוג חש פחות ופחות בטוח בגאורגיה, בשל עליה בביטויי העוינות נגד אוסטרים שמקורה בדומיננטיות הרוסית שם. באותה תקופה, הוריו של ארתור אישרו את הנישואים, והזוג התקבל בברכה באוסטריה; הם שבו במאי 1885.

כאשר קרל וילהלם דיפנבאך הגיע לוינה בשנת 1897 היא תמכה בפעילתו וארגנה כנס לכבודו.

עם חזרתם לאוסטריה זוטנר המשיכה את פעילותה העיתונאית והתמקדה בלימודי סכסוך ושלום. היא התכתבה עם הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן והושפעה מאיגוד הגישור והשלום הבינלאומי שהוקם על יד הודג'סון פראט (אנ') בשנת 1880.

בשנת 1889, זוטנר הפכה לדמות מובילה בתנועת השלום האוסטרית עם פרסום הרומן הפציפיסטי שלה, "הניחו את הנשק!" (Die Waffen nieder!). הספר פורסם ב-37 מהדורות שונות, ותורגם ל-12 שפות. היא כתבה מאמר בעיתון נויה פרייה פרסה בו קראה להקמת ארגון שלום אוסטרי (Gesellschaft der Friedensfreunde). בשנה שלאחר מכן, זוטנר ייסדה את אגודת השלום הגרמנית (Deutsche Friedensgesellschaft) ונתמנתה ליושבת ראש האגודה^[2]. בין השנים 1892–1899. זוטנר זכתה למוניטין בינלאומי כעורכת העיתון הפציפיסטי "הניחו את הנשק!", שנקרא על שם ספרה. בשנת 1897 היא הציגה לקיסר האוסטרי פרנץ יוזף הראשון רשימת חתימות שהפצירה בו להקים בית משפט בינלאומי. כמו כן, לקחה חלק בכינוס בינלאומי למען השלום בהאג^[3] ובניסוח אמנות האג הראשונות בשנת 1899, אך ציפיותיה הגבוהות לא התממשו.

זוטנר חיבבה את תאודור הרצל ואף סייעה לו להתקבל אצל הצאר הרוסי. היא אהדה את העניין הציוני. במכתביה אליו כינתה אותו "מושל-ציון".

עם מות בעלה של זוטנר בשנת 1902, היא נאלצה למכור את טירת הרמנסדורף ולעבור לווינה. בשנת 1904 היא נאמה בפני הקונגרס הבינלאומי לנשים (אנ') בברלין ובמשך שבעה חודשים נסעה ברחבי ארצות הברית, השתתפה בקונגרס השלום העולמי בבוסטון ונפגשה עם הנשיא האמריקאי תאודור רוזוולט.

לפני נישואיה עבדה פון זוטנר עם אלפרד נובל לתקופה קצרה והם המשיכו להתכתב עד מותו בשנת 1896^[4]. נראה שהשפיעה רבות על החלטתו של אלפרד נובל לייסד את פרס נובל לשלום^[4]. זוטנר זכתה בפרס נובל לשלום החמישי ב-10 בדצמבר 1905. הענקת הפרס התרחשה ב-18 באפריל 1906 בקריסטיאנה (כיום אוסלו).

בשנת 1907 היא נכחה בוועידת השלום השנייה בהאג, שדנה בהיבטים שונים של חוקי מלחמה. ערב מלחמת העולם הראשונה, זוטנר המשיכה לטעון נגד חימוש בינלאומי. ב-1911 היא מונתה לחברה במועצה המייעצת לקרן קרנגי לשלום (אנ').

זוטנר הושפעה מכתביהם של עמנואל קאנט, הנרי תומאס באקל, הרברט ספנסר גסר, צ'ארלס דרווין ולב טולסטוי (ששיבח את ספרה של זוטנר "הניחו את הנשק!"). היא הגתה את מושג השלום כמצב עצמאי, שנפגע על ידי סטיות אנושיות בדמות מלחמה ומיליטריזם. לכן, היא הדגישה שיש לדרוש את הזכות לשלום תחת החוק הבינלאומי שכן היא חיונית בהיסטוריה במובן אבולוציוני (דארוויניסטי). זוטנר הייתה גם עיתונאית מצוינת, חדת אבחנה ופרשנית פוליטית מיומנת.

ב-21 ביוני 1914, שבועות ספורים לפני שהמלחמה פרצה, היא נפטרה ממחלת הסרטן^[5] ולא הספיקה להשתתף בקונגרס השלום העולמי שנערך באותה השנה, בווינה בסתיו.

בשנת 1999 החלו להטביע את דיוקנה על הצד הלאומי של מטבעות ה-2 אירו האוסטרים.

מדיה וקבצים בנושא ברטה פון זוטנר בוויקישיתוף

• ברטה פון זוטנר, באתר פרס נובל (באנגלית)
• ברטה פון זוטנר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ברטה פון זוטנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ברטה פון זוטנר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ברתה זוטנר, דף שער בספרייה הלאומית

זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925	דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950	בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975	ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000	ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך	האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד​ (2019) • תוכנית המזון העולמית​ (2020) • מוראטוב, רסה​ (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)