|
אנואר סאדאת
מוחמד אנואר א-סַּאדַאת (בערבית: محمد أنور السادات, תעתיק מדויק: מֻחַמַּד אַנְוַּר אלסַאדַאת; 25 בדצמבר 1918 – 6 באוקטובר 1981) היה נשיא מצרים בשנים 1970–1981. יזם את מלחמת יום הכיפורים ביחד עם סוריה נגד ישראל ב-1973. ב-1977 ערך ביקור היסטורי בישראל, שהוביל לחתימת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים – הסכם השלום הראשון בין ישראל לבין מדינה שגובלת בה. על מאמציו להשגת הסכם זה זכה (יחד עם מנחם בגין) בפרס נובל לשלום לשנת 1978. נרצח בהתנקשות בידי אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי. תחילת דרכוסאדאת נולד בכפר מית אבו אל-כום שבדלתת הנילוס, לאב ממוצא מצרי-ערבי ואם ממוצא סודאני. הוא למד באקדמיה הצבאית (1938). במלחמת העולם השנייה נמנה סאדאת עם חבריה של מחתרת אנטי־בריטית שהאמינה כי גרמניה הנאצית יכולה לסייע במאבקם נגד הבריטים. הוא נעצר על ידי הבריטים ונאסר למשך שלוש שנים. בינואר 1946 נעצר שוב, בידי ממשלת מצרים, בחשד שהיה מעורב ברצח שר האוצר אמין עות'מאן, אך זוכה בסוף 1948 מחוסר הוכחות, והוחזר לצבא. סאדאת נמנה עם חבורת "הקצינים החופשיים" שהשתתפו במהפכת הקצינים החופשיים שהורידה מהשלטון את המלך פארוק בשנת 1952 והיה איש הקשר בין קבוצת הקצינים לבין תנועת האחים המוסלמים. בשנת 1957 הפך סאדאת למזכ"ל האיחוד הלאומי – המפלגה הממלכתית היחידה במצרים. בשנים 1959–1969 שימש בתפקיד יו"ר האספה הלאומית. בתפקיד זה שימש גם במלחמת ששת הימים שתוצאותיה הקשות עבור ארצו היוו אבן דרך בתפיסתו המדינית כפי שהעיד: "הוכיתי בתדהמה מוחלטת מהתבוסה שלנו... לא חדלתי מלחיות אותה יומם וליל".[1] ב-1969, לאחר שמילא שורת תפקידים בממשלה, נבחר לסגנו של הנשיא גמאל עבד אל נאצר. הוא שימש כנציג ראשי של מצרים בארגונים אסלאמיים ובוועידותיהם, וכן קישר בין מצרים למדינות האסלאם. לאחר שנאצר מת ב-1970, ירש סאדאת את מקומו כנשיא, לאחר שמועמדותו אושרה במשאל עם (משאל עם נוסף נערך בשנת 1976). עלייתו לשלטון לוותה בישראל בזלזול, בעיקר בשל חוסר הכריזמה שלו ביחס לנאצר, וכן היותו בן כפר קטן חסר השכלה פורמלית מרשימה.[2] תקופת שלטונו של סאדאת במצרים סאדאת נחשב בתחילה לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם עד מהרה הדגים את מנהיגותו ומדיניותו התקיפה כאשר בחודש מאי 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.[2] בשנת 1975 התיר סאדאת את התגבשותם של "זרמים" מאורגנים בתוך מפלגת השלטון, והחל מסוף שנת 1976 הותרה פעילותן של מפלגות ממוסדות במצרים. תחילה כונו צעדים אלו "מהפכה מתקנת", ונעשו בשם הנאצריזם ומהפכת 1952; אולם עם הזמן הותר למתוח ביקורת גלויה על משטרו של נאצר, ורבים מ"פשעיו" נחשפו. ב-1978 ייסד סאדאת מפלגה ממלכתית חדשה: המפלגה הלאומית-דמוקרטית, שלתוכה מוזגה למעשה המפלגה הקודמת – האיחוד הערבי הסוציאליסטי. סאדאת נקט מדיניות כפולה כלפי האסלאם במצרים. מצד אחד, ארגוני מחתרת אסלאמיים-פונדמנטליסטים נקטו צעדי התנגדות מאורגנת ואף טרור, בעיקר משנת 1977, והממשל פעל נגדם ביד קשה. אולם במקביל פעל סאדאת להאדרת האסלאם בחברה המצרית ולהשתתת החוקה והמשפט המצריים על השריעה. מדיניותו הכלכלית
סאדאת הנהיג ליברליזציה במשק שהיה ריכוזי עד אז, ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים. משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1972, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל. יחסי חוץמדיניות הליברליזציה אכן קירבה את מצרים למערב, ובייחוד לארצות הברית, והחלישה את זיקתה לברית המועצות. במאי 1971 חתם סאדאת על חוזה ידידות עם ברית המועצות, אולם חוזה זה נועד לעצור את הידרדרות היחסים, ולא היה בו משום אישור לברית יציבה. ביולי 1972 גירש את אלפי היועצים הצבאיים הסובייטיים, וברית המועצות קיבלה את הדין. מלחמת יום הכיפורים
בריאיון שנתן בדצמבר 1970 הביע סאדאת נכונות להכיר בזכויותיה של ישראל כמדינה עצמאית, בתמורה לנסיגת ישראל מכל השטחים המצריים שכבשה במלחמת ששת הימים.[3] בפברואר 1971, חודשים אחדים לאחר הפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה עם ישראל, הגיש סאדאת לשליח האו"ם גונאר יארינג את תנאי השלום המצריים.[4] המצרים דרשו ראשית שישראל תתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטינים. אחר כך ייפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחייבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967 לקווי יוני 1967.[5] הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות הרעו את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 67. בין היתר דרשו המצרים ששליחים סובייטים ישתתפו בכו"ח האו"ם ושהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול. ממשלת ישראל (בראשות גולדה מאיר, משה דיין ואבא אבן) הסכימה בתגובה לפתיחת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים אך מבלי להתחייב על הגבולות הסופיים. הפער בין הצדדים היה גדול מדי, והביא את גונאר יארינג לנטוש את מאמץ התיווך. יוזמות תיווך נוספות בין ישראל למצרים קיבלו היענות מעטה מסאדאת וממשלתו.[6] אשתו של אנואר סאדאת, ג׳יהאן, אמרה שנים לאחר מכן שבעלה לא היה יכול להסכים להסכם שלום עם ישראל לפני מלחמת יום כיפור, שכן האווירה הציבורית במצרים לאחר התבוסה של מלחמת ששת הימים לא איפשרה זאת. מנגד בצד הישראלי היה חוסר רצון לוותר על ההישגים של מלחמת ששת הימים, כהצהרת שר הביטחון, משה דיין: "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח". למרות זאת, כאשר קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני, גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים.[7][8] ביוני 1971 הבטיח סאדאת "קרב פראי ואכזרי, שבו נסכים להקריב מיליון קרבנות". סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, הצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה, ופעל להתעצמות צבא מצרים.[9] הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"[א]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל. מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר תיאר כך את מטרת המלחמה בעיני סאדאת אשר יזם אותה: "איש לא הבין בתחילה שסאדאת לא כיוון לניצחון, אלא לשינוי בשיווי המשקל במשא ומתן שרצה לפתוח בו. הוא העריך שהלם המלחמה יאפשר לשני הצדדים, ישראל ומצרים כאחת, להראות גמישות שלא הייתה אפשרית כל עוד ישראל ראתה את עצמה עליונה מבחינה צבאית, בעוד מצרים הייתה משותקת בביזוי לאומי".[11] מלחמת יום הכיפורים נגד ישראל באה על ישראל בהפתעה, בזכות מאמץ מצרי להסוואתה ועקב כישלון "הקונספציה" הישראלית שגרסה כי אין סיכוי שמצרים תפתח במלחמה כוללת, לאחר שצה"ל הפגין את עליונותו במלחמת ששת הימים. מטרתו של סאדאת במלחמה זו, שהחלה במבצע בדר, לא הייתה ניצחון מוחץ, אלא השגת מטרות צבאיות מוגבלות ופגיעה בישראל, שתביא להפשרת הקיפאון המדיני הממושך, וכן תשקם את המוניטין של מצרים לאחר תבוסתה במלחמת ששת הימים. מבחינה זאת תוצאות המלחמה היוו הישג למצרים, על אף שמבחינה צבאית, רוב מטרותיה של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו. הסכם השלום עם ישראל
הביקור בישראל ותהליך השלוםלחצו כדי להקטין חזרה
   בקמפ דייוויד עם הנשיא קרטר וראש הממשלה, מנחם בגין
שנים ספורות לאחר המלחמה החלו גישושים בין ישראל למצרים על הסכם שלום. סאדאת הפתיע, כשהצהיר כי על מנת להשיג שלום, הוא מוכן אף להגיע לביקור בישראל. ראש הממשלה מנחם בגין קיבל את הצעתו, והזמין את סאדאת לביקור רשמי בישראל. הביקור עצמו כמעט ולא יצא אל הפועל. בערב 18 בנובמבר, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, שמצרים החזירה לרשותה במלחמת יום הכיפורים. בהתייעצות שכונסה, המליץ יגאל ידין (אז סגן ראש הממשלה) שלא לקחת סיכון ולגייס מילואים – צעד שהיה מוביל, מטבע הדברים, למתיחות רבה ולביטול הביקור – אך בגין דחה את המלצתו. ב-19 בנובמבר 1977 נחת סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. מיליוני אנשים ברחבי העולם צפו ברגע ירידתו של סאדאת מהמטוס, לצלילי תרועת חצוצרות ורעש תותחים. סאדאת שהה בביקורו זה שני לילות בישראל, נאם בכנסת ונפגש עם כל סיעות הבית. הציבור בישראל קיבל אותו בהתלהבות ובכבוד של מלכים. כשחזר במטוסו ליוו אותו שני מטוסים של חיל האוויר הישראלי בדרכו חזרה למצרים.[12] בשל ביקורו זה זכה סאדאת להיבחר כאיש השנה של המגזין טיים באותה השנה. באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימת ההסכם ב-26 במרץ 1979. במעמד החתימה שהתקיים בקמפ דייוויד סעדו סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בארוחת ערב ממלכתית שאירח נשיא ארצות הברית ג׳ימי קרטר. על הסכמי קמפ דייוויד שסללו את הדרך להסכם השלום זכה יחד עם מנחם בגין, שותפו הישראלי לתהליך, בפרס נובל לשלום. מניעי סאדאת בתהליךיש הרואים את מסעו של סאדאת לישראל כהמשך ישיר ומחושב של מלחמת יום הכיפורים, שבעיני העם המצרי הייתה ניצחון ותיקון עלבון התבוסה של מלחמת ששת הימים. אם לפי הכלל של פון קלאוזביץ "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", הרי שאפשר לראות בצעדו הנועז של סאדאת צעד מחושב שמהווה המשך ישיר למלחמה. חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא בדבריו של סאדאת עצמו, שהיה מודע לביקורת הקשה על ההסכם בתוך ישראל, ואמר: "מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכול אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר".[13] כמו כן, נבע צעדו של סאדאת ממשבר כלכלי חמור במצרים, שדרש סיוע כספי דחוף ובכמות גדולה מארצות הברית.[14] מטרתו של סאדאת הייתה להחזיר למצרים את חצי האי סיני בכל מחיר, ולשם כך הוא שיחק בין האופציות של מלחמה ומדיניות שלום. ביקורו של סאדאת החל להתגבש מבחינה מעשית כאשר התמנה משה דיין כשר חוץ בממשלת בגין, לאחר המהפך. דיין יצא בתחפושת למרוקו לפגוש שם את שליחו של סאדאת, חסן תוהאמי. לפי עדויות שונות כבר אז נתן דיין לסאדאת להבין כי חצי האי סיני יובטח לו בשלמותו. אלמלא הבטחה כזאת יש להניח שסאדאת לא היה מגיע לירושלים. בניגוד לדעה זו טוען העיתונאי דן פתיר, שסרק לדבריו את כל התכתובת בנושא, כי לא הושגו שום הסכמות בפגישת דיין–תוהאמי ולא ניתנה שום הבטחה לסאדאת. מניע נוסף של סאדאת היה רצונו להתקרב למערב על חשבון ברית המועצות. כתוצאה מההסכם הפכה מצרים להיות בת ברית של ארצות הברית וזכתה בסיוע צבאי ואזרחי בשווי מיליארדי דולרים. תוצאות הסכם השלוםההסכם התקבל בזעם ברוב מדינות ערב, ומצרים ספגה גינויים ונודתה בעולם הערבי. גם בתוך מצרים עצמה התעוררה התנגדות, והתפתחה מחתרת הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם במחתרת זו וב-1981 עצר 1,600 פעילים שלה. רצח סאדאת
  ב-6 באוקטובר 1981, בעת שצפה במצעד הניצחון השנתי לציון חגיגת מבצע בדר בראשית מלחמת יום כיפור, נרצח סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד המצרי ("הג'יהאד החדש"), שהשתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא. כשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית שבה נסעו, והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג, וסגנו חוסני מובארכ, שישב גם הוא על בימת המצעד, הספיק להימלט, ניצל ויירש את מקומו של סאדאת בהנהגת מצרים. הסיבה לרצח הייתה פתווה (פסק הלכה מוסלמי) שהוציא השיח המצרי עומאר עבד א-רחמאן, בה סאדאת הוגדר ככופר על שסירב להסכים שהשריעה (ההלכה המוסלמית) תהיה בסיס לחוקי מצרים.[15] בהלוויית סאדאת השתתפו נציגי מדינות רבות, ביניהם גם מנחם בגין ושלושה מנשיאי ארצות הברית לשעבר. אולם, מקרב חברות הליגה הערבית שלחו רק סומליה, עומאן וסודאן נציגים. ג'עפר נומיירי, נשיא סודאן, היה מנהיג המדינה הערבי היחיד שהשתתף בהלוויה. בעיתונות הישראלית, סיקור מותו של סאדאת שיקף נימה של צער עמוק ואף תחושות אכזבה ואחריות על כך שדווקא המנהיג שבחר להושיט יד לישראל ולשבור את מעגל הדמים והשנאה שילם על כך בחייו. לא בכדי הוצג סאדאת לאחר הירצחו כידיד אמת של העם היהודי וכסמל של חתירה לשלום.[16] איראן, שניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל, קראה בשנות השמונים רחוב על שמו של המתנקש בסאדאת, ח'אלד אל-אסלאמבולי, אך בשנות האלפיים שינתה שוב את שמו ל"רחוב האינתיפאדה הפלסטינית".[17] ספריוסאדאת פרסם שני ספרי זיכרונות והגיגים: "המהפכה על גדות הנילוס" (1957) ו"חיפוש אחר זהות" (1978; בעברית: "סיפור חיי"). בשנת 1984 העניק לו נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, את "מדליית החירות הנשיאותית". ב-2019 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס.[18] העיר המצרית מדינת א-סאדאת קרויה על שמו. הנצחה בישראלסאדאת הונצח במספר מקומות בישראל, והוא אחד המנהיגים הערביים היחידים שזכו לכבוד כזה. בין השאר: רחוב על שמו בשכונת "נווה שלום" בלוד, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, וכיכר אל סאדאת ברמת בגין שבחיפה.[19] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאוריםהערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
