מבצע יואב

מבצע יואב, אשר נערך בין 15 ל-22 באוקטובר 1948, היה מבצע של צבא הגנה לישראל במלחמת העצמאות. מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך אל הנגב המנותק, ודחיקת הצבא המצרי ממנו. מבצע זה, שהיה אחד הגדולים באותה מלחמה, החל במהלומה של חיל האוויר. למרות שבסוף המבצע, לצבא המצרי נותרה דריסת רגל בארץ והוא אף שמר על כושר לחימה ניכר, נחל המבצע הצלחה: הדרך לנגב נפרצה, השטח שתפס הצבא המצרי הצטמצם במידה ניכרת, וכוח מצרי גדול כותר בכיס פאלוג'ה. לקראת סוף המבצע כבש צה"ל את באר שבע.

הצבא המצרי פלש לישראל, ביום הראשון לעצמאותה, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השנייה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה דרך עוג'ה אל-חפיר (בימינו ניצנה), להר חברון ועד לירושלים. כוח חטיבתי חיבר בין הזרועות בכביש אל-מג'דל (כיום אשקלון) - אל פלוג'ה - בית ג'יברין, ואגב כך, ניתק את כל היישובים היהודיים בנגב שמדרומו. ניתוק זה הפך לאחת הבעיות האסטרטגיות העיקריות של ישראל בהמשך המלחמה. לעת עתה, הועברה אספקה לנגב במטוסים (מבצע אבק) ובהסתננות, אך בכל זאת היווה הניתוק גורם מגביל ביותר באשר להמשך שליטת ישראל באזור. עם זאת, למערך המצרי, אשר חסם את הדרך לנגב, היו נקודות חולשה, ודבר זה עורר את התקווה, כי ניתן יהיה לפרוץ דרכו. כפי שניסח זאת יגאל אלון:

מבנה כזה של צבא האויב הוא מבנה מוזר מאוד ואיננו לטובתו. הוא תלוי באספקה רחוקה מאוד, ואין לו עומק… זוהי רצועה צרה. יש בזה איפוא שתי נקודות תורפה: קו אספקה ארוך וקו מבוצר אומנם, אבל בלי עומק. לעומת זאת, אנו נמצאים לגבי הקו הצפוני שלהם משני צידי הקו: גם מהנגב וגם מהשפלה. יש לנו כמה אפשרויות ויתרונות לגבי המצרים.

— יגאל אלון, בתחבולות מלחמה, תל אביב, 1990, עמ' 73–74.

בעת ההפוגה השנייה העלה המתווך מטעם האו"ם פולקה ברנדוט, טרם נרצח, תוכנית להסדר, ולפיה יוצא כל הנגב מתחומי מדינת ישראל. רצח ברנדוט הפך את תוכניתו למעין 'צוואה', והעלה את ההסתברות לקבלתה. כך גבר הצורך בישראל לקבוע 'עובדות בשטח', שישימו לאל יישום עתידי של תוכנית זו. בכל מקרה, המשך ההפוגה לזמן רב, הטיל עומס כבד על הכלכלה והחברה הישראליים, ומצבה של ישראל בכמה מן החזיתות, ובייחוד בנגב המנותק, דרש שיפורים בטרם תסתיים המלחמה. כך, שאפה ישראל לחדש את הקרבות פן המערכת הבינלאומית 'תקפיא' את החזיתות במצבן הנוכחי.

בהקשר זה, הכיר האו"ם בזכותה של ישראל לשלוח שיירות אספקה לנגב, והדבר נתן לצה"ל עילה לתקוף, אם וכאשר יעלה הצורך.

בסוף ספטמבר, לאחר תקרית חמורה, דחתה ממשלת ישראל הצעה לחדש את הקרבות בחזית המרכז, ומכאן ואילך מרכז הכובד האסטרטגי הישראלי עבר לנגב.

ההנחה הייתה כי הלגיון הערבי לא יתערב כל עוד הוא לא יותקף.^[1] באופן דומה, ההנהגה הישראלית הניחה כי גם יתר הצבאות הערביים: הסורי, העיראקי והלבנוני, יישארו פסיביים. בכל זאת, הותיר צה"ל בצפון ובמרכז כוחות גדולים יחסית, למקרה שההנחה תכזיב. ב-15 באוקטובר 1948 הודיעה ישראל למטה האו"ם, כי שיירה יצאה לנגב, דבר שעליו הוסכם בתנאי ההפוגה השנייה. ההנחה הייתה שכוחות חיל המשלוח המצרי יפתחו באש על השיירה. המצרים אכן פתחו באש דלילה. אנשי השיירה "הגבירו את הרושם" באמצעות הבערת מכל של דלק שגרם לפיצוצים^[2] באחת המכוניות, והיתר חזרו על עקבותיהן. כך החל מבצע יואב. שם המבצע היה בתחילה עשר המכות, אך שמו הוחלף על ידי מפקד המבצע, יגאל אלון, ל'יואב', על שם כינויו של יצחק דובנו, קצין ההדרכה הראשי של הפלמ"ח, שנהרג בעת שפיקד על הגנת קיבוץ נגבה.

מטרת המבצע הייתה "מיגור הכוח המצרי במרחב חזית ד'"^[3] (פיקוד דרום במושגי ימינו). במסגרת מטרה זו נדרשו הכוחות גם לפרוץ את הדרך אל הנגב, שהיה מנותק על ידי המערך המצרי בקו אל-מג'דל-בית ג'וברין. כן תוכנן מבצע כנגד הכוחות הקלים המצריים שבחלקו הדרומי של פרוזדור ירושלים. תוכניות אלה הפכו למבצע יקב ומבצע ההר, אשר נערכו במקביל למבצע יואב.

על פי התוכנית, נועדו הכוחות השונים לנעוץ מספר טריזים במערך המצרי. האחד, נועד לנתק את הטור המצרי העיקרי, זה אשר התקדם במקביל לחוף הים התיכון. הטריז, שנועד להינעץ באזור בית חאנון, נועד לאיים על דרך האספקה שלו. כן נועד להינעץ טריז דרומה, בין גת לרוחמה, באזור פאלוג'ה ועיראק אל-מנשייה (אשר היווה מערך מוגן אחד). טריז אחר נועד להפריד בין הכוח המצרי שבנגב, לבין זה שבהר חברון, ונועד להינעץ מזרחה לפאלוג'ה, באזור ח'רבת אלראי (כיום דרומה מזרחה למפגש כביש 35 וכביש 6 דרום). טריזים אלה, הן כל אחד לבדו, הן במצטבר, נועדו לערער את עמידותו של המערך המצרי, על ידי יצירת חיץ בין חלקיו השונים. הטריז שנועד להינעץ בין גת לרוחמה, נועד גם להוות מסדרון המוביל אל הנגב המנותק. אמנם הכביש הראשי לנגב (כביש 232 בימינו) עבר מערבה משם, אולם מסיבה זו עצמה היה המערך המצרי חזק יותר באזור הכביש, וכלל, בין היתר, את משלטי הצומת שליד נגבה (צומת גבעתי של ימינו) ומשלטי חוליקאת (חלץ), כמה ק"מ דרומה משם.

המשך התוכנית, האם לפנות לבאר שבע או לעזה, היה גמיש, מכיוון שאלון היה מודע לכך שהתערבות בינלאומית עשויה לעצור את הקרבות בשלב כלשהו. עם זאת, אליבא דאלון, התקפה על עזה הייתה יכולה לתרום יותר למטרת המבצע: מיגור הצבא המצרי. יתרה מזו, לכל שלב ולכל מרכיב במבצע היה ערך אסטרטגי בפני עצמו, אפילו לא יהיה לו המשך, ותלוי רק באופן רופף בחלקים המקבילים במקומות אחרים בזירה. כלומר, הייתה זו תוכנית 'מודולארית', הן בזמן, הן במרחב.

הכוחות הישראליים שלקחו חלק במבצע היו בגודל אוגדה לערך, במושגי ימינו. אלה כללו את חטיבת גבעתי, חטיבת יפתח, הגדודים השביעי והתשיעי של חטיבת הנגב, כאשר זה האחרון הסתנן לנגב, על כלי רכבו, בימים שטרם המבצע, כמו גם פלוגה מן הגדוד השמיני באותה חטיבה. כן צורפו גדוד שריון 82, וגדוד 88, אשר כלל נשק מסייע, שהשתייכו לחטיבה 8. לאלה צורפה מחלקת המרגמות של גדוד 89 מאותה חטיבה (הגדוד עצמו נותר כעתודה מטכ"לית). לאחר מספר ימים, נשלחה גם חטיבה 9 לחזית הדרום. כן עמדו לרשות המבצע כוחות חי"ם, ארבעה גדודים, ממחוזות הנגב והשפלה, שני גדודים בכל מחוז.

הכוח הארטילרי הורכב מארבע סוללות 75 מ"מ, ארבע סוללות 65 מ"מ (נפוליאונציקים), שני תותחים נ"ט 6 ליטראות (שלל), שני תותחים נ"ט 17 ליטראות (שלל), וכן שמונה תותחי נ"מ בקוטר 20 מ"מ. היה זה הכוח הארטילרי הגדול ביותר שרוכז עד אז על ידי צה"ל. כן שותפו במהלך המבצע כוחות אוויר וים (ר' להלן). כל אלה הוכפפו למטה חזית ד' (חזית הדרום), בראשו עמד יגאל אלון.

הכוח המצרי בארץ ישראל היה בגודל של כארבע חטיבות, מהן כשתיים בחזיתות הלחימה העתידית השונות.

המבצע החל בהתקפות אינטנסיביות, במושגי מלחמת העצמאות, של חיל האוויר, על בסיסים של חיל האוויר המצרי, כמו אל עריש, ועל מטרות אחרות, במסגרת מבצע אגרוף.

בלילה הראשון של המבצע, 16-15 באוקטובר, יצא גדוד 53 של 'גבעתי', וחסם את כביש פאלוג'ה-בית ג'יברין בח'ירבת א-ראעי. הטריז ננעץ אמנם ללא קרב, אך למחרת בבוקר תקפו את כוח 'גבעתי' כוחות בלתי סדירים, המסופחים לצבא המצרי. התקפה זו נהדפה.

ערך מורחב – טריז בית חאנון

הגדוד השלישי של חטיבת יפתח יצא מניר עם בליל 15–16 באוקטובר, והחל לנוע מערבה ולתפוס משלטים בכיוון בית חאנון. המשלטים, אשר המצרים לא החזיקו בהם כוחות, נתפסו ללא קרב. באותו לילה פוצץ הגדוד הראשון של 'יפתח' גשר, עליו עבר כביש, מצפון לבית חאנון, ונכשל בניסיון לפוצץ גשר רכבת. לעומת זאת, הגדוד התשיעי הצליח לחבל, באותו לילה, בקו הרכבת דרומה יותר, בין עזה לרפיח ומדרום לרפיח. עם בוקר החלו לוחמי הגדוד השלישי להטריד באש את התחבורה המצרית בכביש רפיח-איסדוד (כיום כביש 4). המצרים הגיבו באש ארטילרית. בנוסף, בימים הבאים ערכו המצרים התקפות נגד. למרות הפגזות קשות שגרמו לנפגעים רבים, ולמרות התקפות הנגד, נאחזה 'יפתח' במשלטים שתפסה. החל מ-17 לחודש, החלו המצרים, אשר הטריז איים על דרכי התחבורה שלהם, להסיג את כוחותיהם שמצפון לו. נסיגה זו נעזרה בהפגזות מצריות עזות, אשר אכן חיפו עליה בהצלחה, על משלטי הטריז הישראליים. משראו כוחות 'יפתח' כי המצרים מצליחים להניע את כוחותיהם למרות האש הישראלית, החלו לתפוס משלטים קרובים יותר ויותר לכביש, עד כ-600 מ' ממנו. ב-19 לחודש, ניסיון של הפלמ"ח לכבוש בכוח של שתי מחלקות את משלט 'העץ', אשר היווה מטרד למשלטי הטריז הצפון מערביים, נכשל תוך ספיגת אבדות. לבסוף, ב-21 באוקטובר 1948, 'יפתח' השיגה אחיזה ממערב לכביש, תוך ניתוקו המוחלט, והגדוד השלישי כבש ללא קרב את בית חאנון.

בבוקר 16 באוקטובר 1948 החלה ההתקפה על עיראק אל-מנשייה בפיקודו של מג"ד 7, עוזי נרקיס. למרות שהפלמ"ח היה מורגל ומאומן הרבה יותר לקרבות לילה, נבחרה התקפת יום, כדי למצות את כוחו של מרכיב השריון בכוח התוקף. ההתקפה כוונה לשתי נקודות מפתח: שייח' אל-עיראני, מצפון לכפר, ובית הספר, אשר ניצב על הכביש לפאלוג'ה, מצפון מערב לתל. כוח נוסף, שכלל מחלקת חי"ר ושלושה טנקי "הוצ'קיס", נועד לבצע חסימה על הכביש לפאלוג'ה. הכוח התוקף הורכב מהגדוד השביעי של חטיבת הנגב ומגדוד הטנקים של חטיבה 8: שבעה טנקי "הוצ'קיס" ושני 'קרומוול'. כן הוקצה סיוע אווירי (שלא ניתן לבסוף. ההפצצה בוצעה רק לאחר תום הקרב) וסיוע ארטילרי, חלקו של גדוד 88: תותחי 65 ו-75 מ"מ ומרגמות 120 מ"מ. לתוקפים לא היה ניסיון בתקיפה משולבת של חיל רגלים ושריון, ולמעשה, כל כוח פעל לבדו.^[4] להתקפה, אשר יצאה מקיבוץ גת, קדמה הרעשה ארטילרית, אשר החלה עם אור ראשון. בשעה 7:00 החלה החסימה לנוע ליעדה, ובהגיעה נפגע אחד הטנקים. שתי מחלקות הרגלים, אשר תקפו את בית הספר, הצליחו להשתלט עליו. ארבעת טנקי ה'הוצ'קיס', אשר נועדו לפעול בשיתוף פעולה עם הכוח, יצאו מכלל פעולה, בין אם נפגעו בקרב, בין אם בשל תקלות. המצרים החלו להפגיז בתותחים ובמרגמות את הכוח, אשר ספג גם אש מקלעים עזה: שתי מחלקות חי"ר, אליהן נילוו שני ה'קרומוול', אשר היה בדרכו ליעדו בשייח' אל-עיראני. מעט אחרי 8:00 שני ה'קרומוול' יצאו מכלל פעולה עקב תקלות מכניות, נעצרו ואחר כך נסוגו. הדבר גרם לעצירת כוח החי"ר למרגלות התל. גם כאן, שני הטנקים אשר ליוו את הכוח לא תרמו משמעותית להתקפה. כללית, התקווה כי הופעת הטנקים תדהים את המצרים ותוציאם משיווי משקל, לא התאמתה. ב-8:30 בערך, המצרים פתחו בהתקפת נגד. כל כוחות החי"ר אשר תקפו את עיראק אל-מנשייה פתחו בנסיגה, אשר הפכה בהמשך למנוסה. שלושה מטנקי ה'הוצ'קיס' נותרו בשדה הקרב, וגם האחרים יצאו מכלל שימוש. לכוח העתודה לא נותר אלא לסייע בחילוץ הנפגעים, שמספרם עלה למאה, בקירוב, רובם מגדוד 7, ובחילוץ חלק מן הכלים הפגועים. הנסיגה הושלמה בשעות הבוקר המאוחרות.

נראה כי התקפה זו, על אף כישלונה, הביאה לריתוק כוחות מצריים, דבר שסייע להצלחת גדוד 53 בטריז המזרחי (ר' למעלה).

המפלה הכבדה בעיראק אל-מנשייה העמידה את מפקד המבצע יגאל אלון בפני בעיה חמורה: האם להמשיך ולתקוף את עיראק אל-מנשייה בהתאם לתוכנית או לשנות אותה ולתקוף את משלטי הצומת. לחלופין, ניתן היה להסתפק לכאורה בטריז המזרחי כדי להגיע דרכו לישובי הנגב, אם כי בדרך צדדית. הוא בחר בדרך השנייה. בעיה אחרת הייתה נעוצה בכך שגורם ההפתעה אבד, וניתן היה להניח כי הכוחות המצריים ניצבים הכן לקראת התקפות נוספות.

המצרים הציבו גדוד להגנה על משלטי הצומת. המערך המצרי במקום התבסס על שלושה משלטים. מצפון מזרח לצומת היו משלט 113 והמשכו משלט 100. ממערב לצומת היו משלט הצומת הצפוני והדרומי. יעד ההתקפה בליל 16–17 באוקטובר 1948 היו משלטי 113 ו-100 ומשלטי הצומת. המשימה הוטלה על גדוד 51 של חטיבת גבעתי. כתחליף חלקי לאובדן גורם ההפתעה, הוחלט לתקוף את משלטי הצומת מצד מערב, ולא ממזרח או מצפון, כפי שוודאי ציפו המצרים. בשעה 22.30 התחילה ההתקפה על המשלטים 113 ו-100. המחלקות הסתערו ברימונים, יריות מהמותן ולעיתים גם בכידונים, והמשלטים נכבשו.^[5]

באותו הזמן תקפה פלוגה אחרת מגדוד 51 את מוצב הצומת הדרומי. ההתקפה על מוצב הצומת הצפוני לא נערכה, כיוון שהמחלקה אשר נועדה לכבוש אותו נתגלתה בדרכה על ידי המצרים במשלט הדרומי. היא הצטרפה, אפוא, להתקפה על אותו משלט, אשר נכבש אמנם, לאחר קרב קשה, אשר במהלכו ערכו המצרים התקפת נגד, על ידי שני הכוחות המסתערים. הכוח המצרי על משלט הצומת הדרומי התגלה כחזק בהרבה מן הצפוי, וגם מחלקת העתודה נקראה להצטרף לקרב על המשלט הדרומי. עם עלות השחר החלו המצרים לתקוף ללא הפסקה את המשלט הזה אך כל ההתקפות נהדפו. כן הפגיזו המצרים את יתר המשלטים שכבשה 'גבעתי'. לקראת ערב נסוגו המצרים גם ממוצב הצומת הצפוני. כיוון שכך, גדוד 54 התקדם ותפס את משלטי כאוכבה (כיום כוכב מיכאל), אשר היו ריקים ואף לא מחופרים. למחרת, ב-18 לחודש, כבש גדוד 54 גם את בית טימא (ליד תלמי יפה).

בעת פתיחת המבצע, חטיבה 9 שהתה בצפון. משהתברר כי יתר הצבאות הערביים אינם נוטים לסייע למצרים, ולנוכח הכישלון והאבדות הכבדות בהתקפה על עיראק אל-מנשייה, הורדה החטיבה לדרום במסע לילי מזורז, בליל 17–18 באוקטובר. יעדה של החטיבה היה מתחם גדודי, ובו שבעה משלטים, אשר השתרע מדרום לכרתיה. מערך זה הגן על 'דרך בורמה המצרית', מצד אחד, והיה חלק מרצועת הניתוק המצרית של הדרך לנגב, מצד שני. החטיבה תקפה בליל 19-18 באוקטובר במטרה לנעוץ טריז נוסף במערך המצרי, וכן לפרוץ דרכו דרך חלופית לנגב (שכן באותו שלב משלטי חוליקאת עדיין לא נכבשו בידי צה"ל). גדוד 91 של החטיבה נועד לתקוף ראשון, וגדוד 92 נועד לתקוף אחריו. גדוד 11 של החטיבה נותר בעתודה. ההתקפה החלה בשעה 21:00. עם עלות גדוד 91 על המוצב הראשון, הוא נתקל באש חזקה, ואליה הצטרפה אש מצרית, ככל הנראה מטווחת מראש, מן המוצבים האחרים. הגדוד נסוג, ולגדוד 92 נותר רק לסייע בחילוץ, אשר הסתיים ב-19 באוקטובר בשעה 3:00. אבדות החטיבה היו 13 הרוגים ו-37 פצועים. החטיבה נותרה בדרום עוד מספר ימים, וסייעה בהצלחה בניתוק המערך המצרי שבאזור פאלוג'ה מן הכוחות שבאזור שבין בית ג'יברין והר חברון.

בליל 21–22 באוקטובר ניסתה 'גבעתי' לתקוף שוב את אותו מערך מוצבים, זו הפעם מדרום מערב, על מנת לנעוץ טריז ב'כיס פלוג'ה' שנוצר בעקבות פריצת הדרך לנגב. אולם התקפת 'גבעתי' נהדפה.

בליל 17–18 באוקטובר תקף הגדוד הראשון של חטיבת יפתח בפיקודו של אסף שמחוני, אשר יצא מגברעם, את גבעה 138.5 במשלטי חוליקאת. ההתקפה, אשר קדמו לה הפצצה מן האוויר והרעשה על ידי מרגמות, נהדפה על ידי המצרים. אשר קיבלו תגבורת מבית טימא (שטרם נכבשה אז על ידי 'גבעתי'). כך, אף על פי שמשלטי הצומת נכבשו על ידי 'גבעתי', הרי המשך הדרך לנגב, כלפי דרום, נותר חסום.

כיוון שכך, גדוד 52 מתוגבר בפלוגה מגדוד 54, אשר יצאו מבית טימא ומכאוכבא, תקפו שוב את משלטי חוליקאת. הכוח המצרי המגן על המשלטים, שישה במספר, מנה שלוש פלוגות. ההתקפה החלה בליל 19–20 באוקטובר, ונערכה על כל ששת המשלטים בעת ובעונה אחת. לאחר הפגזת ארטילריה החלו הסתערויות בקרבות כידונים ופנים אל פנים עד לנשיכות. עם שחר היו כל משלטי חוליקאת בידי כוחות 'גבעתי'.

עד למבצע יואב נערכו חמישה ניסיונות לכיבוש משטרת עיראק סואידן, כולם לשווא. בלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר ערכה חטיבת 'גבעתי' ניסיון נוסף לכיבוש מבנה המשטרה. על פי המידע המודיעיני שקיבל הכוח, הייתה במקום "מחלקה בעלת מוראל נמוך". בפועל הייתה במקום פלוגה, עם כמות ניכרת של נשק מסייע.^[6] לאחר הפצצה אווירית בשעות אחר הצהריים, בשעה 23:00 ניסה גדוד 51 של גבעתי לפרוץ אל בניין המשטרה, תוך שימוש במק"בים, מרגמות, תותחים וכוח חבלה מוגבר. הלוחמים הצליחו אמנם לפרוץ שתי גדרות תיל, אך במאמציהם לפרוץ את הגדר השלישית נתקלו באש חזקה ונסוגו.

בחיפוי התקפה זו עשו דרכם לנגב הגדוד השביעי של הפלמ"ח והזחל"מים של גדוד 82, כהכנה לכיבוש באר שבע (ר' להלן), שכן הדרך לנגב לא נפרצה עדיין במלואה, והקרב על משלטי חוליקאת (ר' למעלה) עדיין ניטש באותו לילה עצמו.

ההתקפה השביעית תוכננה בקפדנות, לאחר לימוד מדוקדק של מודיעין, ובכלל זה חקירת שבויים ופענוח מסמכי אויב. להתקפה היבשתית קדמה בשעות אחר הצהרים הפצצה אווירית. יומיים לאחר כישלון הניסיון השישי, בלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר, הכוח הפורץ, שנעזר זו הפעם בלהביורים, הצליח להבקיע שתיים מתוך חמש גדרות התיל והתקרב עד למרחק של 50 מטר מדרום למצודה, אך התקדמותו נבלמה בשל אש חזקה ממצדית חיצונית למצודה.^[7] אף על פי שהמצדית שותקה, ההתקפה נעצרה מבלי לפרוץ את גדרות התיל. בינתיים הצליח משוריין עמוס בחומר נפץ, להגיע עד למרחק של 30 מטרים מן המצודה. אולם אז נפגע מפגז נ"ט שגרם לפיצוץ חומר הנפץ. פיצוץ המשוריין הביא לפריצת גדרות התיל ואפשר לכוח התוקף לחדור דרך הפרצה ולהגיע אל הקיר המערבי של המצודה. חבלנים שהוזעקו רגלית, הצליחו לפרוץ פתח ברוחב אדם אחד בקיר המשטרה. אולם בשל אור היום הוחלט לסגת ולא לנצל את המצב שנוצר כדי להסתער על מבנה המשטרה. בקרב זה היו לגדוד 51 של גבעתי חמישה הרוגים ו-26 פצועים.

פתיחת הדרך לנגב נוצלה מיד לכיבוש באר שבע. ההחלטה לתקוף את באר שבע ולא את עזה התקבלה לנוכח ההערכה ששעון החול המדיני לא יאפשר את כיבושה של האחרונה, שהצריך לפי ההערכות זמן רב יותר. ואכן, ב-19 באוקטובר החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש. ממשלת ישראל השהתה את תשובתה, על מנת לתת לכוחות עוד כמה ימי לחימה, להשלמת משימותיהם. עם זאת, ברור היה כי הזמן לכך קצוב.

ההתקפה על באר שבע בוצעה על ידי כוחות גדוד 9 והגדוד השביעי של חטיבת הנגב, יחד עם גדוד 82 (ללא הטנקים, שניזוקו כאמור בקרב על עיראק אל-מנשייה, ר' למעלה) וגדוד 88 (משורייני תותח ומרגמות כבדות), שניהם של חטיבה 8. חלק זה של מבצע יואב נקרא מבצע משה, על שם מפקד בית אשל משה אלברט, שנהרג כחמישה חודשים קודם לכן בהתקפה מצרית. גדודים 82, 88 ו-7 התרכזו באזור משמר הנגב, וגדוד 9 התרכז באורים. יתר היחידות המסייעות, תותחים ומרגמות, התרכזו בחצרים (קֶלטה, כפי שנקרא אז הקיבוץ). מהירות הפעולה של צה"ל הביאה לכך שהכוחות המצריים בבאר שבע, בגודל גדוד מוגבר לערך, לא היו ערוכים להתקפה הממשמשת ובאה, ואף לא נודע להם על פריצת הדרך לנגב. בשעה 3:45 פתחו התותחים והמרגמות באש ארטילרית מעמדות הממוקמות ממערב לעיר, ונערכו פעולות הטעייה מדרום לעיר. בהמשך תקף הגדוד התשיעי וכבש את חלקה הצפוני של העיר, שמחוץ לתחומה המבוצר. הקומנדו הצרפתי, אשר פעל במסגרת הגדוד, כבש את מוצב בית הקברות, והכוחות התקדמו בחלקה הצפוני של העיר, עד שהגיעו אל הכביש הראשי החוצה אותה. עם בוקר, ב-21 באוקטובר 1948, תחת הרושם כי הגנת העיר מתפוררת, תקף כוח הזחל"מים, אשר יצא מצפון העיר, את תחנת הרכבת. ארבעה זחל"מים עלו על מוקשים, והכוח נסוג. נסיגתו העלתה חשש במפקדת המבצע, כי הכוחות שחדרו לעיר יימצאו בנחיתות באור יום. לפיכך, כוח מן הגדוד השביעי, יחד עם פלגת שריוניות מגדוד 88, תקף שנית את תחנת הרכבת, וזו הפעם כבש אותה. הכוח המשיך והתקדם לבניין המשטרה, אשר היה מעוז ההתנגדות העיקרי שנותר. בשעה 9:45, לאחר שנורו על המשטרה מספר פגזים, נכנע הכוח המצרי שהגן על הבניין. כיבוש המשטרה בישר את כיבוש העיר באר שבע כולה.

גדוד 9 ניסה בהמשך אותו יום להתקדם ולכבוש את המחנה הבריטי לשעבר קמפ אל שריף (כיום מול השער של עיר הבה"דים), ונהדף.

פעילות חיל הים במבצע הייתה הנחתת אש, כסיוע למבצע, על הכוחות המצרים ועל מטרות אחרות, מכיוון הים. פעילות זו כללה הפגזת איסדוד, עזה ואל-מג'דל. כן פגע חיל הים בספינות של חיל הים המצרי, כאשר ביום האחרון למבצע נתגלו והוטבעו אוניית הדגל של הצי המצרי "האמיר פארוק" ושולת מוקשים שנלוותה אליה.

משימות חיל האוויר היו להשמיד מטוסי האויב, לתקוף יעדים אסטרטגיים וטקטיים של המצרים ולסייע לכוחות הקרקע של צה"ל. החל מהיום הראשון של המבצע הופצצו בסיסי אוויר וכן עמדות ובסיסים מצריים באל עריש, איסדוד, באר שבע, ג'ורה, חירביא, דיר סוניד, עזה, רפיח, אל-מג'דל, עיראק אל-מנשייה, עיראק סווידאן, בית ג'וברין ומקומות נוספים.

לחיל האוויר היו גם אבדות: בשעות הצהריים המאוחרות של 20 באוקטובר יצא זוג מטוסי 'בופייטר' לתקוף את משטרת עיראק סואידן. עם הגעתם למתחם המשטרה נפתחה על שני המטוסים אש נ"מ חזקה, אשר בעקבותיה נפגע אחד המטוסים, נחת נחיתת אונס. הטייס, לאונרד פיצ'ט (Fitchett), איש מח"ל מקנדה, נהרג, ושני אנשי צוות אוויר אחרים, דב שוגרמן וסטנלי אנדרוז (אנקשטיין), מתנדבי מח"ל מבריטניה ומארצות הברית, בהתאמה, נעדרים עד ימינו (2019).

בנוסף נערכו מספר קרבות אוויר עם מטוסים מצריים, וכולם הסתיימו בניצחון ישראלי.

בדו"ח הרמטכ"ל העיראקי מ-16 בנובמבר 1948 נכתב כי: "השליטה באוויר היא בידי היהודים. והמצב כיום הוא חמור עד כדי כך, שהמטוסים המצריים מתייראים להיכנס עמם לקרב, כי אין הם יכולים לנצחם".^[8]

ב-19 באוקטובר נתגלתה ליד עזה מכלית מצרית שיעדה היה, על פי הידיעות, אספקת דלק לכוחות המצריים. שלוש ספינות חיל הים: 'הגנה', 'וודג'ווד' ו'נגה' חשו למקום כדי לתקוף אותה. במהלך הקרב נראה היה כי למכלית התלוותה ספינת המלחמה המצרית האמיר פארוק, ו'נגה', הקלה בחימושה, פתחה בנסיגה צפונה. במהלך קרב זה הותקפו ספינות חיל הים על ידי זוג מטוסים מצריים, שחזרו מתקיפת בארות יצחק. בהפצצה נהרג מלח ישראלי אחד וארבעה נפצעו. ספינות חיל הים ירו במטוסים ודיווחו כי הפילו אחד מהם, אלא שהדיווח התגלה לימים כמוטעה. בהמשך הקרב הגיע למקום זוג מטוסים מצרי נוסף, וכן מטוס 'בופייטר' ישראלי אשר נשלח למקום, כדי לתקוף את 'האמיר פארוק'. בתקיפה המצרית הנוספת נפצע עוד מלח ישראלי, ואז פנו המטוסים המצריים לתקוף את המטוס הישראלי. כדי לחמוק, ה'בופייטר' צלל לעבר הים והתיישר ברגע האחרון. מטוס מצרי שדלק אחריו, לא הספיק להתיישר, והתרסק אל תוך הים.

במבצע נהרגו כ-120 מחיילי צה"ל, וכן נפצעו כ-300. אבדות המצרים מוערכות בכמה מאות הרוגים ועוד כמה מאות פצועים.

באשר לאוכלוסייה הערבית של האזור בו נערך המבצע, בני מוריס קובע כי לא הייתה החלטה או הוראה לצה"ל, של הממשלה או של ועדה שלה, במהלך המבצע או מיד לאחר סיומו, על גירוש האוכלוסייה הערבית מן השטחים שנכבשו במבצע. כמו כן, הוא לא מצא שום עדות להוראות כלליות ברוח זו מצד מטה המבצע או החטיבות שהשתתפו בו לגדודים ולפלוגות שלהן.^[9]

ב-22 באוקטובר בשעה 15:00 הוכרזה הפוגה, והמבצע תם. בעקבות מבצע יואב נותק הקשר בין עיקר המערך המצרי שבמישור החוף הדרומי, לבין כוח מצרי גדול שכותר במובלעת שכונתה 'כיס פלוג'ה'. זה האחרון נותק גם מן הזרוע המזרחית של הצבא המצרי, אשר נערכה באזור בית ג'יברין והלאה להר חברון. גם הכוח המצרי שמצפון לטריז בית חאנון מצא עצמו בסכנת ניתוק. בתחילת נובמבר, כוח זה חמק דרומה אל מעבר לטריז, תוך שהמהנדסים המצרים מגלים תושייה, עת פרסו רשתות על החול שבחוף הים, ויצרו כך דרך מאולתרת. כיוון שכך, צה"ל השתלט על מג'דל ואיסדוד, וכן חזר אל יד מרדכי ואל ניצנים. כך נקבע למעשה, מאז ועד לימינו (2017), בשינויים קלים, גבולה הצפוני של רצועת עזה.^[10]

נוכחותו של צבא מצרי פולש בתחומי ארץ ישראל הביאה לכך שישראל ביצעה בעקביות 'מחטפים' לשיפור היערכותה בדרום. בסוף אוקטובר כבשה חטיבה 8 את אזור בית ג'יברין. בליל 2–3 בנובמבר ניסתה חטיבת 'גבעתי' לכבוש כמה מוצבים של 'דרך בורמה המצרית', אך שוב נהדפה. עם זאת, בהמשך המצרים פינו ביוזמתם את אותם המוצבים. ב-9 בנובמבר, נכבשה משטרת עיראק סואידן על ידי חטיבה 8. בהמשך נובמבר, כוחות חטיבת הנגב פנו מזרחה ודרומה מזרחה, חברו לסדום (מבצע לוט), אשר, כמו הנגב, הייתה מנותקת אף היא, וירדו מרחק רב דרומה אל הערבה. בתחילת דצמבר מנע מבצע אסף התבססות מצרית בצפון מערב הנגב.

לנוכח המציאות שיצר המבצע, נעלמה סכנת ניתוק יישובי הנגב היהודיים. תוכנית ברנדוט נגנזה, אם כי במהלך שנות ה-50 המוקדמות עלו מדי פעם בזירה הבינלאומית רעיונות אודות ניתוק הנגב מישראל.

• מדרום לצומת גבעתי בצד המערבי של כביש 232 נמצאת אנדרטה לנופלים מגדוד 54 בקרב חוליקאת. על האנדרטה חקוקה הכתובת: ההלך - ברדתך לנגב זכור אותנו.
• מעט דרומית ממנה, בצד המזרחי של הכביש נמצאת אנדרטה גדולה לגדוד 52. עליה חקוקים שמות הנופלים במלחמת העצמאות, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
• דרומית משם מובילה דרך כורכר מערבה אל משלט 138.5. במקום זה ישב כוח של חטיבת הנגב. ב-8 ביולי 1948 הם הותקפו על ידי כוח מצרי גדול ונסוגו. בין ההרוגים היה גם צבי גובר, אחד משני בניה של רבקה גובר שעל שמם נקרא כפר אחים. במקום אנדרטה עם שמות הנופלים ושלט הסבר.
• ב"גבעת ארנון" נמצא אתר הנצחה לנופלים מגדוד 51 שנהרגו בכיבוש הגבעה ומשלטי הצומת.

המשורר נתן אלתרמן, אשר לחם בצוות מרגמות בגדוד 88 שסייע להתקפה על שייח' אל-עיראני במסגרת ההתקפה על עיראק אל-מנשייה, כתב בעקבות חוויותיו את השיר "ליל חניה".

על שם מבצע זה הוקם שבט צופים בבאר שבע הקרוי שבט 'יואב'.

שמו הפרטי של שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, ניתן על שם המבצע.

• 
  אנדרטת גדוד 51 בגבעה 113 (גבעת ארנון)
• 
  אנדרטת גדוד 51 בגבעה 113 (גבעת ארנון) - מראה כללי
• 
  אנדרטת גדוד 54 באזור משלטי חוליקאת
• 
  אנדרטת גדוד 52 באזור משלטי חוליקאת
• 
  אנדרטת גדוד 52 באזור משלטי חוליקאת
• 
  טבלת הנצחה באנדרטת גדוד 52 באזור משלטי חוליקאת
• 
  אנדרטה לאנשי הפלמ"ח שנהרגו ב"גבעה 138.5" - אחד ממשלטי חוליקאת
• 
  שלט הסבר בגבעה 138.5 - אחד המשלטים בשרשרת משלטי חוליקאת שחלשו על הדרך לנגב.

• אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי: תל אביב: הוצאת מערכות, 1963
• עמיעד ברזנר, הנגב בהתיישבות ובמלחמה, הוצאת משרד הביטחון, 1994
• משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 209–230
• ארדון כהן, מיכאל (מיקי) כהן, עמוס מנדלסון, חטיבת הנגב במלחמת העצמאות, מהדורה שנייה (ראשונה: 2011), הוצאה עצמית
• מיכאל (מיקי) כהן, "יחידת הקומנדו הצרפתי ומפקדה רס"ן תדי איתן", עלי זית וחרב, כרך ו', סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, עורכת: אסנת שירן, המרכז לחקר כוח המגן ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006, עמודים 99–151

מדיה וקבצים בנושא מבצע יואב בוויקישיתוף

• מבצע יואב, באתר מט"ח
• אורי מילשטיין, ‏מחקר חדש שופך אור על מבצע יואב במלחמת העצמאות, באתר מעריב אונליין, 15 באוקטובר 2018
• מכתבו של יעקב ארנון להוריו
• אוסף תצלומים ממבצעי דני ויואב (אשכול בפורום "פרֶש")
• כיבוש באר שבע על ידי צה"ל ("מבצע משה")
• בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב י"ד, תשע"ד (2014), עמ' 303–342 (על חלקה של חטיבה 9)