|
גוש קטיף
גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה, ונקרא על שם היישוב הראשון בו – קטיף. גוש קטיף כלל 16 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, ח'אן יונס במזרח והים התיכון במערב. מצפון לגוש, שכנו ברצועת עזה חמישה יישובים נוספים, שלושה מהם יישובי התוחמת הצפונית – סך הכול 21 יישובים יהודיים. כמו כן הוקמו בשנת 2004 בגוש קטיף שני מאחזים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים ו-600 בדואים (בדהנייה ובמאווסי), רובם בגוש קטיף. אוכלוסיית גוש קטיף הייתה כחצי אחוז מכלל האוכלוסייה ברצועת עזה, אך הגוש ישב על כרבע משטח הרצועה ותפס כשליש מקו החוף של הרצועה. היסטוריהלפני מלחמת העצמאותבסביבות שנת 1925 הציעו הבריטים לקרן הקיימת לרכוש את דיונות החול של גוש קטיף לצורך התיישבות, אולם ההצעה נדחתה בנימוק שהאדמות אינן מתאימות לעיבוד חקלאי[2]. במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) הוקם מדרום לעיר עזה כפר דרום כחלק מ-11 הנקודות. תושביו נאלצו לסגת ממנו לאור כיבושה של רצועת עזה בידי מצרים במלחמת העצמאות. לאחר מלחמת ששת הימיםרקע
במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. לאחר המלחמה היה קונצנזוס בממשלת ישראל שרצועת עזה תישאר בשליטה ישראלית עד שתסופח באופן רשמי, היות שנכללה בגבולות ארץ ישראל המנדטורית ואף מדינה אחרת לא טענה לריבונות עליה.[3] בהתאם לכך, במשך כשנה ניסתה ממשלת ישראל לצמצם ככל האפשר את מספר הערבים החיים ברצועת עזה, ובפרט את אוכלוסיית הפליטים, באמצעות תוכנית ששימרה במכוון רמת חיים נמוכה ורמת אבטלה גבוהה ברצועה, וסיפקה תמריצים למשפחות וליחידים תמורת הגירתם מעזה, בעיקר לירדן.[3][4]
תוכניתראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח, כחלק מתוכנית אלון ותוכנית חמש האצבעות, שמטרתה ביתור חבל עזה בידי חמישה גושי התיישבות יהודיים. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."[5] התנחלויות ראשונותהתנחלות ראשונה באזור גוש קטיף הוקמה בסוף מאי 1973, בדמות היאחזות הנח"ל קטיף, שנקראה בתחילה גדיש. על פי התוכנית, הייתה כוונה להקים במקום שניים–שלושה מושבים דתיים ומרכז אזורי[6]. התוכניות התקדמו לאיטן, ובראשית 1977 אוזרחה ההיאחזות קטיף ונקראה נצר חזני. בטקס האיזרוח אמר יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, כי "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה"[7]. באותה שנה הוחל בהקמת המושב קטיף ותוכננו שלושה יישובים נוספים: קטיף ג' = גני טל, קטיף ד' = גדיד וקטיף ה' = גן אור[8]. בסוף 1978 טרם נבנה במקום בית ספר או בית כנסת ונותרו בשלושת היישובים דירות ריקות[9]. לקראת ולאחר הסכם השלום עם מצריםבמאי 1979 הוקמה מועצה אזורית חוף עזה, שהקיפה את שלושת המושבים ואת מורג בדרום החבל. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, דובר ב-1979 בהרחבת הגוש לשמונה עד עשרה יישובים[10][11]. עוד בתחילת 1979 הוקמה בדולח במסגרת ניסיון לקבוע עובדות בשטח, ובתחילת 1980 הוקמה היאחזות נח"ל גן אור[12]. בספטמבר 1980 הוקמה ההיאחזות גדיד, שתוכננה גם כבסיס למרכז האזורי נווה דקלים[13]. מנגד עלתה בסוף 1979 הצעתו של אברהם כ"ץ-עוז לפרק את יישובי הגוש ולהעביר את רצועת עזה לידי מצרים[14]. גוש קטיף הוקם על אדמות מדינה שלא היו בשימוש, כך שלמרות טענות שנשמעו מתושבי עזה נגד הקמתו[15], נתקלה הקמת הגוש באדישות מצד הפלסטינים, בעיקר מכיוון שהגוש נוסד על שטח חולי שהיה ברובו לא-מיושב ולא-מעובד[16], והיו אף שטענו כי הפלסטינים שמחים על הפיתוח הכלכלי הנלווה להקמתו[11]. לאחר פינוי סיני הוקמה נווה דקלים כמרכז אזורי של הגוש[17], וכן הוקמה עצמונה, שאזרחה את ההיאחזות בדולח באזור הדרומי של הגוש. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים. בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 קמו בגוש כמה מאחזים כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני. בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה – היא תוכנית ההתנתקות. על היוזמה הודיע בכנס הרצליה 2004, ובתגובה החלו תושבי גוש קטיף להתארגן למאבק נגד הפינוי. למרות הפגנות המוניות רבות, והחלטתם של מתפקדי הליכוד כנגד התוכנית במשאל שהבטיח שרון לכבד אך הפר את הבטחתו, המשיכה הממשלה בהליכים לאישור התוכנית. ב-2005 אושר חוק פינוי-פיצוי והחלו ההכנות לביצוע התוכנית.  ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב התשס"ה) החל הפינוי מגוש קטיף. פינוי היישובים שבגוש קטיף הביא להפגנות מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים, אך ברוב המקרים – ללא אלימות משמעותית (בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום). הפינוי הסתיים כעבור שבוע, וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה. בגוש פעלו שישה בתי ספר ותלמודי תורה, שלושה מוסדות תיכוניים, שש ישיבות, שלוש כוללים, ארבע מדרשות ומכינה קדם צבאית. רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות. יישובים    גוש היישובים עצמו היה ממוקם בין רפיח לדיר אל-בלח, אולם היות שהמועצה האזורית חוף עזה, שהייתה הרשות המוניציפלית הוסמכה על כלל היישובים הישראליים ברצועת עזה, צורפו אל הגוש באזכורים רבים גם היישובים מצפון ומדרום לגוש, שיפורטו מיד. בגוש עצמו נמצאו שישה עשר היישובים הבאים, ושני מאחזים:
ברצועת עזה שכנו חמש התנחלויות נוספות: כפר דרום, נצרים ושלוש התנחלויות התוחמת הצפונית: אלי סיני, דוגית וניסנית. מאחזיםמלבד ההתנחלויות שהוקמו ברצועה, הוקמו בגוש קטיף שני מאחזים בשנת 2004, לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות:
כלכלהטרם ההתנתקות הועסקו 65% ממועסקי גוש קטיף בשירות הציבורי. חקלאות היוותה ענף חשוב בגוש. חקלאי גוש קטיף עיבדו, באמצעות אלפי פועלים פלסטינים[20] ומאות תאילנדים[21], 4500 דונם אדמה, רובם חממות, וייצרו 320 אלף טון תוצרת חקלאית בשנה, בערך כספי של חצי מיליארד ש"ח[22]. 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90% מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. סיורים חקלאיים אורגנו בגוש קטיף עבור חקלאים ומגדלים שרצו להתרשם מהחקלאות בגוש קטיף ומשיטות העבודה של חקלאי הגוש. בגוש קטיף היו שני אזורי תעשייה, אחד בנווה דקלים בו היה מפעל גדול למתכת בשם מפעל חרושת קטיף, ואחד בקטיף. מלבד זאת הייתה בגוש גם משתלה, משתלת עצמונה אשר עד פינויה הייתה המשתלה השנייה בגודלה במדינה לצמחי בית (משתלת שפר בכפר ביאליק היא הכי גדולה). ענף חקלאות שלמעשה הומצא בגוש קטיף היה ירקות ללא חרקים אשר ארוזים בשקית - שוק שנכון ל-2005 הוערך בכמעט 200 מיליון שקלים, החברה הראשונה שעסקה בתחום הייתה חברת עלי קטיף מכפר דרום[23]. פנאי    בגוש קטיף היו ארבעה חופי רחצה: חוף התמרים, חוף דקלים, חוף נצרים וחוף אשלים. חלק מהחופים היו נפרדים (על ידי מחיצה המפרידה בין גברים ונשים), וחלקם במתכונת של "חוף משפחה" - כך שמשפחה מצומצמת הייתה יכולה לשבת בו ללא זרים. כמו כן סמוך ליישוב נווה דקלים היה קיים מלון "חוף הדקלים" השוכן בסמוך לחוף הים, מלון זה ננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ויושב מחדש לקראת ההתנתקות במהלך 2005 על ידי מתנגדי התוכנית ששכרו את המקום מבעליו ושינו את שמו ל"מעוז הים"[24]. ביוני 2005 פונו השוהים מהמקום[25], והאתר הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי סגור. לצד החופים היו בגוש קטיף שני פארקים גדולים: פארק האגם וה"קטיפארי" (מעין פינת חי מורחבת). מנחת תעופה
בתחילת שנות התשעים נחנך בגוש-קטיף מנחת למטוסים קלים, שפעל כעשר שנים. המנחת הוקם בין גני טל לנווה-דקלים, אורך מסלולו היה 800 מטרים. חברת "נשר" הפעילה קו תעופה סדיר משדה-דב למנחת קטיף. המנחת נועד לשרת בעיקר את מתארחי מלון חוף הדקלים. עקב האינתיפאדה הראשונה בית המלון סבל קשות מאובדן הכנסות עקב החשש להגיע למקום. ההנחה הייתה שמתן אפשרות להגעה מהאוויר יעיר מחדש את בית המלון. בשלב הראשון פעל הקו באורח סדיר פעמיים ביום שלוש פעמים בשבוע, בית המלון הפעיל הסעות אל המנחת ובחזרה בשעת נחיתת המטוסים. בחברת "נשר" תכננו גם הקמת בית הספר לטיסה במנחת, שישמש את תושבי הנגב המערבי. בסופו של דבר התברר שמספר הטסים לא מצדיק החזקת קו קבוע. בנוסף, ככל שהתקדמו התהליכים המדיניים במסגרת הסכמי אוסלו, הפעילות במנחת דעכה, עד שצה"ל אסר לחלוטין באמצע שנות ה-90 על טיסות מטוסים בשמי גוש קטיף. לקראת פינוי גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות המנחת איבד את תפקידו ופונה יחד עם תשתיות האזור[26]. התקפות טרור על הגושיישובי גוש קטיף והכבישים המובילים אליו אובטחו על ידי אוגדת עזה. החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, היו יישובי הגוש ותושביו מטרה למאות התקפות טרור מצד הפלסטינים. בשנות השמונים היו אלה יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות ישראליות בצירי הנסיעה ברצועה. בשנות התשעים, ירי והנחת מטעני חבלה נגד מכוניות ישראליות בציר התנועה וסכינאות בנקודות חיכוך בין הישראלים לפלסטינים.  בשנת 2001 חלו תמורות ושינויים במאפייני הטרור. זאת כתוצאה מההערכות הנרחבת של צה"ל באמצעי מיגון וביטחון ביישובים ובצירי התנועה. משנים אלו ועד פינוי היישובים, רוב ההתקפות כללו הפגזה במרגמות. בחלוף הזמן פיתחו הפלסטינים רקטה מאולתרת בשם "קסאם". המאמצים לפגוע בישראלים בצירי התנועה לא פסקו. ציר כיסופים וגשר מור הצמוד אליו, שהיה באותה עת כביש הגישה היחיד לגוש ושעובר בין דיר אל באלח לח'אן יונס, שימש כמטרה עיקרית לפיגועים מצד המחבלים. בשנת 1989 נרצח במקום אביגדור דהרי על ידי פלסטיני תושב מחנה הפליטים נוסייראת בפיגוע דריסה. במהלך השנים ביצעו מחבלים אלפי פיגועי ירי, בחסות פרבריה הצפוניים של ח'אן יונס, ובהם נרצחו ישראלים רבים. פיגוע הירי החמור מכולם בציר היה רצח טלי חטואל וארבע בנותיה[27]. בנוסף להתקפות על הציר, בוצע מספר ניכר של ניסיונות חדירה אל עבר יישובי גוש קטיף, רובם סוכלו על ידי צה"ל, אם כי מספר פעמים המחבלים הצליחו לחדור אל אזורי החממות ולפגוע בעובדים ששהו שם. בנוסף לפיגועי הירי, תושבי גוש קטיף חיו תחת הפגזה מתמדת מצד הפלסטינים. 5904 פצצות מרגמה ורקטות קסאם נורו אל עבר יישובי הגוש מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית ורובן מאזור ח'אן יונס. החל מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע עופרת יצוקה נהרגו 97 אנשי כוחות ביטחון ישראליים בידי פלסטינים ברצועת עזה[28]. מתנגדי ההתנתקות טענו שהיישובים משמשים חומת מגן ליישובי הנגב המערבי ומונעים ירי רקטות עליהם ועל ערים עורפיות כגון אשקלון, נתיבות, קריית גת ואף אשדוד. לדידם, העובדה כי לאחר ההתנתקות נמשך ירי הקסאמים לעבר יישובים שמחוץ לרצועת עזה, ואף הגיע לנקודות צפוניות מבעבר, מהווה הוכחה לטענתם. מאידך, תומכי ההתנתקות טענו כי היישובים היו ממוקמים במובלעת מבודדת בדרום-מערב הרצועה, ולכן לא חצצו בינה ובין שטחי ישראל ולא יכלו להגן על ישובי עוטף עזה, אלא רק העמיסו על מערכת הביטחון בכך שחייבו הגנה צבאית קבועה שהביאה לקרבנות רבים[29]. כמו כן נטען שהשליטה ברצועת עזה על כמיליון וחצי תושביה הפלסטינים מהווה מעמסה דמוגרפית, כלכלית, ביטחונית ומוסרית על מדינת ישראל. לאחר ההתנתקותשטחי היישובים שפונומאז שעזבו כוחות צה"ל את ההתנחלויות שברצועת עזה עם השלמת תוכנית ההתנתקות, נותר רובו המוחלט של השטח שננטש שומם. הפלסטינים החיים באזור כמעט ולא עשו שימוש בשטח שננטש וגם לא בחממות שהושארו בשלמותן. השימושים המשמעותיים ביותר שנעשו הם שימוש בבניין בית הספר האזורי בנווה דקלים לאוניברסיטת אל-אקצא (הנשלטת על ידי חמאס) ובניית מחנות אימונים צבאיים באזור התעשייה ביישוב. וכמו כן שוגרו בידי ארגוני הטרור משטחי הגוש המפונה[דרוש מקור] רקטות קסאם רבות אל עבר ערי הדרום. חזרה לרצועת עזהלאחר מתקפת הפתע על ישראל החלו גורמים שונים, בהם ארגון "נחלה", לקרוא לחזרה להתיישבות בחבל עזה, בטענה שרצועת עזה היא חלק מארץ ישראל ושההתנתקות גרמה לפיתוח הטרור ברצועת עזה[30]. בנימין נתניהו נשאל על הסוגיה וענה שהתיישבות בעזה "אינה ריאלית". ביום העצמאות התשפ"ד צעדו בשדרות רבבות אנשים בקריאה לשוב להתיישבות בחבל עזה, והיו אירועים נוספים שבהם הביעו את קריאה זו[31]. הנצחה
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
