|
הרפובליקה הערבית המאוחדת
  הרפובליקה הערבית המאוחדת, או רע"ם (בערבית: الجمهورية العربية المتحدة, בתעתיק מדויק: אלג'מהוריה אלערביה אלמתחדה, מתורגם לעיתים גם כ"הקהיליה הערבית המאוחדת", קע"ם) הייתה איחוד בין סוריה למצרים בין השנים 1958 ל-1961. האיחוד נוצר ב-1958 כצעד הראשון לקראת הקמת אומה כלל-ערבית אחת. רע"ם התפרקה כאשר סוריה פרשה בעקבות הפיכה בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971. במהלך שנות קיומה הייתה רע"ם באיחוד קונפדרטיבי עם צפון תימן. הסיבות לייסוד הרפובליקההרפובליקה נוצרה ב-1 בפברואר 1958, בהסכם בין נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ונשיא סוריה, שוכרי אל-קוותלי,[1] בעקבות יוזמה של קציני צבא ופוליטיקאים סורים שהציעה את איחודה של סוריה עם מצרים בדרך להקמתה של אומה ערבית אחת תחת הנהגתו של נשיא מצרים נאצר. חלום האומה הערבית הגדולה שטף את סוריה באותם ימים, והפופולריות של נאצר, שעלתה לאחר שהלאים את תעלת סואץ בשנת 1956 והעז "להמרות את פי המעצמות האימפריאליסטיות", העלתה את קרנו של רעיון האיחוד בסוריה. לאיחוד הייתה גם סיבה פוליטית. כוחה ההולך וגדל של המפלגה הקומוניסטית בסוריה הדאיג את הגופים הפוליטיים והחברתיים בסוריה, ובעיקר את ראשי הצבא הסורי. איחוד עם מצרים, שבה שלט נאצר תוך דיכוי הקומוניסטים, יכול היה לפתור בעיה זו. באופן רשמי הצהירו מנהיגי הרפובליקה שמטרת הקמתה היא התכוננות למלחמה משותפת נגד מדינת ישראל. כינון הרפובליקהנשיא מצרים נאצר ונשיא סוריה שוכרי אל-קוותלי חתמו על הסכם האיחוד ב-22 בפברואר 1958 לאחר משאל עם בשתי המדינות. בירת המדינה המאוחדת הייתה קהיר. חמישה ימים לאחר האיחוד מונה נאצר לנשיא הרפובליקה. במסגרת האיחוד נשלטה סוריה על ידי יועצים צבאיים מצרים, אשר מנעו את ההפיכה הקומוניסטית, אך הפכו את סוריה למעשה למושבה של מצרים. מצרים ניסתה לצרף גם את תימן לאיחוד, ואף התערבה במלחמה בתימן, אך תימן נחשבה כשותפה קונפדרטיבית בלבד ברפובליקה. דגל רע"ם התבסס על דגל מצרים בתוספת שני כוכבים שנועדו לסמל את שני חלקי המדינה. דגל עיראק לשעבר היה למעשה דגל זהה עם שלושה כוכבים - הכוכב השלישי סימל את התקווה להתרחבותה של רע"ם. בזכרונם של תושבי ישראל נחרת המושג רע"ם בזכות תחנת הרדיו 'קול הרע"ם' ששידרה בעברית וזכתה לפופולריות עקב התעמולה המשעשעת ששודרה בה. התפרקות האיחודהגורם העיקרי לפירוק האיחוד היה רצונו של נאצר לשלוט בו, בזמן שסוריה ראתה את עצמה כשותף שוויוני. באופן עקרוני, הן נאצר והן מפלגת הבעת' תמכו במדיניות סוציאליסטית, אך בפועל נאצר לא ביצע צעדים משמעותיים שיקדמו את השותפות. בנוסף לכך היו קשיים כלכליים רבים שהעיבו על האיחוד. בחוקת הרפובליקה שנכתבה ב-1958 הוגדר פרלמנט בן 600 חברים, מהם 400 מצרים ו-200 סורים. הוגדר שנאצר יהיה נשיא הרפובליקה ויהיו לו ארבעה סגנים, שניים מהם מצרים ושניים סורים. כמו כן הוגדרה ממשלה בת 34 שרים, מתוכם 14 סורים. מתחילת הדרך ידם של המצרים הייתה על העליונה, ובמשך השנה הראשונה נאצר פעל במרץ להקטין עוד יותר את כוחם של הסורים. בתחילה עבד אל-חכים עאמר, סגנו של נאצר, ביצע כמה רפורמות ליברליות שעודדו פעילות של אנשי עסקים סוריים במצרים, אך בהמשך מצרים אכזבה שוב ושוב את אנשי הבעת' הסורים. הסורים ביקשו ליצור פדרציה בין סוריה ומצרים, אך נאצר התעקש שהאיחוד יהיה מיזוג מלא של שתי המדינות למדינה אחת, ובתוך זמן קצר סוריה מצאה את עצמה נשלטת כליל על ידי כלכלת מצרים, שהייתה חזקה ויעילה יותר. ב-8 ביולי 1959 התקיימו בחירות לרשויות המקומיות של הרפובליקה. מתוך 9,445 מושבים, אנשי הבעת' זכו רק ב-250 מקומות, והיה ברור שתוצאות הבחירות זויפו על ידי אנשי נאצר. הוקמה ממשלה חדשה ששלטה בסוריה באמצעות מנגנוני ביטחון אכזריים שדיכאו כל אופוזיציה למשטר. לאחר מכן נאצר ניסה לפרק את מפלגת הבעת' הסורית. לאנשי נאצר הייתה השפעה רבה על סניפי מפלגת הבעת' בירדן ובלבנון, ואלה ניסו לשנות את חוקת המפלגה כך שבפועל מפלגת הבעת' הסורית תפורק. הניסיון נכשל, ומאותו רגע החלה התכתשות פוליטית בין נאצר לבין אנשי מפלגת הבעת' הסורית. כתגובה, נאצר מינה באוקטובר 1959 את סגנו עבד אל-חכים עאמר כשר הכלכלה של סוריה. בהמשך החלו כוחות הביטחון המצרים להתנכל ולאסור פעילים של מפלגת הבעת' הסורית. ב-21 בדצמבר 1959 השמיץ נאצר את מפלגת הבעת' הסורית במילים חריפות, דבר שגרם להתפטרות של שרים סוריים ממספר משרדי ממשלה חשובים. נאצר ניצל את ההזדמנות והחליף שרים אלו בפוליטיקאים מצרים. בשנת 1960 פקדה את סוריה בצורת קשה, ונאצר כמעט ולא עשה דבר על מנת לעזור לתושבי סוריה. בקרב תושבי סוריה הורגשה אכזבה הולכת וגוברת מהאיחוד עם מצרים. ב-28 בספטמבר 1961 התקוממו קצינים סורים כנגד האיחוד וחוללו הפיכה צבאית בדמשק.[2] מנהיגי ההפיכה היו מוכנים לשאת ולתת עם האיחוד, על בסיס שוויון בין סוריה ומצרים בתוך הרפובליקה, אך נאצר סירב לכך. מנהיגי ההפיכה הודיעו על פרישה מהאיחוד עם מצרים, ובכך פורקה למעשה הרפובליקה הערבית המאוחדת.[3] נאצר המשיך להכריז שהוא לא נטש את חזון "האיחוד הערבי האולטימטיבי" וכי הוא מעוניין לחדש את האיחוד, אך מטרה זו מעולם לא הושגה שוב. שוכרי אל-קוותלי, שהיה נשיא סוריה לפני האיחוד, התפטר מתפקידו לטובתו של נאצר לאחר הקמת הרפובליקה, ופרש מפעילות פוליטית בשנות האיחוד. ואולם הוא לא נמנע מלהטיח ביקורת בנאצר ובמשטרו. בין היתר האשים את נאצר בכפיית דיקטטורה על סוריה, בסתימת פיות, בהלאמת תעשיות ובפגיעה בכלכלה הסורית. קוותלי תמך בקבוצת הקצינים הסורים שהביאו לקריסת האיחוד ב-1961. לימים התחרט על שהוביל את מהלך האיחוד, וטען כי היה מאוכזב והמום נוכח משטרו הרקוב והדיקטטורי של נאצר. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
.svg)
.svg)
