|
העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90_-_P.M._Rabin_with_Russian_Immigrants.jpg) העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר, בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון[1] (ברית המועצות כבר לא התקיימה אז, אך חלק מהמדינות שהיו כלולות בה נותרו מאוגדות בארגון בשם חבר המדינות העצמאיות). חוקי הגירה בברית המועצותיציאה של כל אזרח מברית המועצות הייתה מותנית באישור הק.ג.ב.. רוב בקשות היציאה מברית המועצות נדחו, והמבקשים לרוב נקראו בוגדים ופוטרו מעבודתם. אלה מאזרחי ברית המועצות שקיבלו אישור להגר נאלצו לוותר על אזרחותם הסובייטית, וכן לשלם כסף עבור כך. נכסי דלא-ניידי, כמו דירות שבהן התגוררו, היו שייכים ברוב המקרים למדינה, ולכן הם נאלצו לוותר על רכוש זה ללא כל תמורה. אחרי התפרקות ברית המועצות כל החוקים המפלים את המהגרים בוטלו והעולים לארץ יכלו לשמור על רכושם אם רצו בכך. בכל הנוגע לשמירת האזרחות הקודמת, המצב היה מורכב יותר, בהתאם לחוקי האזרחות של המדינות החדשות שקמו על חורבות ברית המועצות לשעבר. גורמי העלייהאחת הסיבות שיהודים רבים בחרו להגר דווקא לישראל היא העובדה שלבקשתה של ממשלת ישראל, ארצות הברית לא איפשרה יותר כניסה חופשית של מהגרים מברית המועצות בתחילת שנת 1990, בעוד ישראל קיבלה אותם ברצון וללא תנאים. עד לשינוי מדיניות ההגירה האמריקאית היגרו לארצות הברית במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 כ-200 אלף יהודים מברית המועצות (אוכלוסיית הליבה היהודית-רוסית בארצות הברית מונה 350,000 איש, והמעגל הרחב יותר מוערך בכ-700,000 איש). עם זאת, חשוב לציין כי גם שעריה של גרמניה היו פתוחים בפני מהגרים יהודים במהלך שנות ה-90. גרמניה הכריזה על תוכנית להחייאת הקהילה היהודית בגרמניה כדי להחזיר את יהדות המדינה לשגשוג שהיה לפני השואה, ובמסגרתה פתחה את שעריה בפני יהודים שהתגוררו בעת חקיקת החוק בכל השטחים שנכבשו בידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. אף על פי שרמת החיים בגרמניה הייתה גבוהה יותר מזו שבישראל ושסל הקליטה שיוצאי ברית המועצות יכלו לקבל בגרמניה לא היה פחות בערכו מסל הקליטה הישראלי, העדיפו רוב יוצאי ברית המועצות לעלות לישראל אם כי עדיין היגרו לגרמניה 104 אלף יהודים מברית המועצות לשעבר. הרכב העלייהעלייה זו מכונה לעיתים קרובות "העלייה הרוסית", אף על פי שחלק ניכר מהעולים הגיעו מאוקראינה, וחלק קטן יחסית מאוזבקיסטן, אזרבייג'ן, גאורגיה, בלארוס ומדינות נוספות שהיו כלולות בברית המועצות לשעבר. הסיבה לזה נעוצה בכך שרוסית הייתה השפה הרשמית בברית המועצות ולכן רוב העולים דוברים שפה זו, ללא קשר לאזור שממנו עלו. סיבה נוספת היא ההקבלה בין ברית המועצות ורוסיה, שהייתה הרפובליקה הדומיננטית בברית. עדותרובם הגדול של העולים לישראל ממדינות ברית המועצות לשעבר הם אשכנזים ומיעוטם הם יהודים הרריים ובוכרים. כמו כן הגיעו במסגרת העלייה כמה מאות בודדות של יהודים קרימצ'קים וקראים. האוכלוסייה של העולים שאינם יהודים על-פי ההלכה היא בעיקר ממוצא סלאבי (רוסים, אוקראינים, בלארוסים). נישואי תערובת עם לא-יהודים היו נפוצים כמעט אך ורק בקרב יהודי אשכנז וכמעט ולא היו קיימים בקרב גאורגים, קווקזים ובוכרים. דתיהדות ברית המועצות מאופיינת כחילונית ברובה הגדול. עקב מדיניות של הפרדת הדת מהמדינה בברית המועצות הקומוניסטית, ארגוני דת והדת היו מחוץ לחוק. עלייה זו התאפיינה בזכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה. על פי נתוני משרד הפנים, כ-30% מקרב העולים בשנות ה-90 לא היו יהודים על פי ההלכה. שיעור זה אף גדל בשנותיה האחרונות של עלייה זו והגיע ל-59% בשנת 2002,[2][3] אם כי בשנים אלו מספר העולים היה נמוך. העולים שאינם יהודים על פי ההלכה עלו מתוקף "סעיף הנכד" בחוק השבות המזכה בעלייה צאצאים לסב יהודי ואת בני זוגם. פסקה זו הוכנסה ב-1970, בימי משבר מיהו יהודי.[4] נכון ל-2008 שהו בישראל כ-320,000 עולים שאינם יהודים על פי ההלכה וצאצאיהם;[5] רובם מוגדרים בדו"חות הלמ"ס כ"אחרים", עקב היותם חסרי דת רשמית. הם אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה אך אינם רשומים כנוצרים; רק כ-30,000 מבין יוצאי ברית המועצות לשעבר היו רשומים כנוצרים נכון לשלהי 2011.[6] אותם "אחרים" חסרי דת הם אנשים שאינם יהודים מצד אימם, ובני זוגם. השיעור הגבוה של עולים שמבחינה הלכתית אינם יהודים הוביל לעיתים לחשש ועוינות בקרב חוגים דתיים כלפי כלל העולים.[7] אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבורתם של חיילים כאלו, שנפלו במסגרת שירותם הצבאי. הממסד הדתי מסרב לקבור חיילים אלה בחלקות המיועדות לקבורת יהודים, בעוד שהיו קולות שקראו לקוברם ביחד עם חבריהם לשירות מתוקף קורבנם למען המדינה. ויכוח זה הוכרע לבסוף בעקבות יוזמתו של השר נתן שרנסקי לספק חלקות נפרדות-בפועל המצויות במיקום מכובד.[דרוש מקור] יתרה מזאת, רבים מתקשים להינשא בישראל בגלל היעדר אפשרות חוקית לנישואים עבור "חסרי דת". בפועל, ההיחשפות של העולים לתכנים יהודיים באמצעות חיברות הביאה לאימוץ פרקטיקות דתיות מסוימות הרווחות בישראל, כגון הדלקת נרות חנוכה. במקרים רבים הסיווג כ"אחרים" חסרי דת אינו תואם את התודעה הסובייקטיבית של העולים, שחלקם נושאים שמות משפחה המזוהים כיהודיים, נרשמו על ידי הממשל כיהודים בגלל מוצא אביהם לפי מדיניות הלאומים הסובייטית, וסבלו מאפליה ומאנטישמיות. ההתערות הרבה של צעירים המוגדרים כ"אחרים" באוכלוסיית הרוב הישראלית והתמזגותם בה כך שההבדל היחיד הוא דתי, תוארה על ידי פרופסור אשר כהן כ'גיור סוציולוגי'. הוא, וגורמים אחרים החולקים את עמדותיו, רואים בכך סכנה גדולה להרמוניה בין המגזרים ולזיהויה של המדינה כיהודית. כהן כתב כי הלחץ החברתי הנובע מכך שהרוב המכריע של יהודים בישראל, לרבות החילונים, רואה בגיור את אפשרות ההצטרפות היחידה לעם, מניע ומבטיח גם בעתיד כי רוב הצעירים יפנו למסלול של המרת דת. כהן מעריך כי המכשול העיקרי לכך והסיבה למוטיבציה הנמוכה ולרתיעה של ה"אחרים" הם הרבנים, התובעים הכרה אמונית ומודדים אותה בנוקשות באמצעות הקפדה על שמירת מצוות של המתגייר. הוא ובעלי השקפה קרובה קראו לארגן מסע ציבורי לעידוד המרת דת מטעם השלטונות (תוך התמקדות בנשים בגיל הפריון, "55,000 נשים בגילאי 15–35") ולהשתמש בכל אמצעי לשם כך, כולל הדגשת הפנים בספרות ההלכתית הרואים בעין טובה קירוב צאצאי יהודים שאינם יהודים על-פי ההלכה; תפישתם כבר באה לידי ביטוי בהקמת מסגרות שונות בצבא החובה ובחברה האזרחית. שיעור המתגיירים נותר נמוך יחסית: לעומת 6,000 מהגרים ועוד ריבוי טבעי בתוך ישראל מדי שנה, כ-1,000 יוצאי ברית המועצות לשעבר מתגיירים באותו פרק זמן, 90% מהם נשים. הרב ישראל רוזן, ראש מערך הגיור, הצהיר כי הם פועלים להקל על הגיור ויש לעודדו באמצעות תקשורת חיובית, אך "ישנה הלכה ויש ללכת רק על פיה ולא על פי הרגש והסיפורים על המעורבות בחברה הישראלית... נגזר עלינו לחיות עם מיעוט גדול שאינו יהודי."[5][9] אולפני הגיור פתוחים ללימוד חינם[5] ולחיילים מוצע לעבור את התהליך במהלך שירותם הצבאי. קליטת העלייהמשבר דיור הפתאומיות היחסית של גל עלייה זה והיקפו הנרחב הביאו עד מהרה למחסור חמור בדיור בישראל, במיוחד באזור גוש דן, ולעלייה דרסטית במחירי הדירות מה שהוביל למחאה חברתית. כתוצאה מכך, הפעיל שר השיכון דאז, אריאל שרון, תוכניות שונות לעידוד הבנייה, שחלקן כללו אפשרויות לוויתור על הליכי תכנון שונים. כאשר אמצעים אלו לא סיפקו מענה לעלייה המתגברת, ועולים רבים נותרו חסרי גג, תוך שנתיים הוקמו כ-430 אתרי קראוונים, שבהם 27,000 קרוואנים ומגורונים. אתר הקרוואנים הגדול ביותר הוקם בבאר שבע, נקרא נחל בקע, הוצבו בו 2,308 יחידות דיור. פיזור גאוגרפיגם בעלייה זו חזרה על עצמה תופעה שהופיעה בכל גלי העלייה הקודמים – מאמצי המדינה לנייד את העולים לפריפריה הביאו לכך שעולים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך אכן פנו לפריפריה, בעוד עולים ממעמד גבוה יותר, שהיו בעלי האמצעים להתנגד למאמצים אלו, עברו להתגורר במקום לפי בחירתם – בדרך כלל בגוש דן.
מאפייני הקליטהבמקום להפנות את העולים לאזור גאוגרפי מסוים ולהקצות להם דיור ממשלתי כפי שהיה נהוג בעלייה ההמונית, קיבלה כל משפחת עולים "סל קליטה" שכלל תקציב חד-פעמי לשנה הראשונה לצורך שכירת דירה בכל מקום בארץ שבו המשפחה חפצה לגור. אך גובה המענקים שהם קיבלו אפשר להם לשכור דירות רק בשכונות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ובפריפריה. עולים בעלי השכלה גבוהה העדיפו להמשך למרכז הארץ למרות ששכר הדירה היה שם גבוה יותר, והם הסתייעו ברשויות מקומיות שרצו למשוך אליהן כוח אדם איכותי מקרב העולים.[11] מבין ארבע אסטרטגיות של הגירה – טמיעה, היבדלות, השתלבות ושוליות – חלק מהעולים בחרו באסטרטגיית ההיבדלות. היינו, שמירת תרבות המוצא תוך כדי דחיית התרבות הקולטת. חלקים אחרים מקרב העולים (ההנהגה הפוליטית, צעירים, ובעיקר יהודים) בחרו באסטרטגיית ההשתלבות, היינו מעורבות בתרבות הסובבת תוך כדי שימור תרבות המוצא. בחירות אסטרטגיות אלו שונות מאלה של העליות הקודמות (כולל חלק זוטר מהעלייה מברית המועצות בשנות ה-70), שחלקן בחרו באסטרטגיית ההיטמעות, היינו דחיית תרבות המוצא וקבלת התרבות הקולטת, וחלקן – באסטרטגיית ההשתלבות. פוליטיקה.jpg)  הרצון לקבל כוח פוליטי שיענה על צורכיהם הייחודיים של העולים, הביא לצמיחתן של "מפלגות רוסיות" ובראשן ישראל בעליה בראשותו של נתן שרנסקי. המפלגה זכתה להצלחה גדולה בבחירות של שנת 1996 וקיבלה 7 מנדטים. בבחירות של שנת 1999 ירד כוחה במנדט אחד ואילו בבחירות של שנת 2003 היא התרסקה לשני מנדטים בלבד והשתלבה בליכוד. יש רואים בהתרסקותה של מפלגת העולים סימן חיובי להשתלבות העולים בחברה ולכך שהם לא זקוקים עוד למפלגה משלהם. מייסד ומנהיג ישראל בעליה, נתן שרנסקי, אמר אחרי הבחירות כי הסיבה לנפילת מפלגתו היא הצלחתה להשיג את יעדה, השתלבות העולים בחברה. לעומת זאת אחרים רואים בכישלונה תוצאה של חוסר האפקטיביות של נציגיה בממשלה ובכנסת בטיפול בנושאים הנוגעים לעולים. מנגד, אביגדור ליברמן הקים את מפלגת ישראל ביתנו, כמתחרה של ישראל בעליה. ישראל ביתנו התמקדה במישור הלאומי והציגה דעות ימניות בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. מפלגה זו זכתה להצלחה יחסית בבחירות של שנת 1999, שבהן זכתה ב-4 מנדטים ולאחר מכן התאחדה עם מפלגות הימין לסיעת האיחוד הלאומי שקיבלה 7 מנדטים בכנסות ה-15 וה-16. בכנסת ה-15 פרשו מישראל בעליה רומן ברונפמן ואלכסנדר צינקר והקימו סיעה בעלת אוריינטציה שמאלנית בשם "הבחירה הדמוקרטית". בבחירות לכנסת ה-16 התמזגה סיעה זו עם מפלגת מרצ-יחד וברונפמן, שהוצב במקום החמישי כנציג ציבור העולים, נבחר לכנסת. לציבור העולים היה חלק ניכר בנפילה של ממשלות יצחק שמיר, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק. עם תחילת האינתיפאדה השנייה, חלק גדול מציבור העולים מברית המועצות נטה ימינה בספקטרום הפוליטי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי והחזיק בעמדות ימניות בנושא העימות עם הפלסטינים והמלחמה בטרור. אף על פי שרוב העולים מברית המועצות תומכים במדיניות ליברלית בנושאי דת ומדינה, בשל היותו של ציבור זה חילוני ברובו, הם נמנעו מלתמוך במפלגות שמאל שהציגו מצע דומה בנושא, עקב עמדותיהן הפשרניות לגבי הפלסטינים, וזיהוי השמאל עם הקומוניזם הסובייטי. כך למשל תעמולת הבחירות של אהוד ברק התבססה על הפצת ספר ברוסית המתאר אותו כגיבור מלחמה של ישראל. פרשנים פוליטיים טענו לאחר הבחירות, כי לספר זה הייתה השפעה מכרעת בניצחונו של ברק בבחירות. באופן דומה, גם אהדתו הגדולה של ציבור העולים לאריאל שרון נעוצה בעברו הצבאי המפואר ובדימויו הכוחני. את הפער בין העמדות הימניות של רוב העולים בתחום המדיני, לבין עמדותיהם האנטי-דתיות, מילאה תקופה מסוימת מפלגת שינוי, מפלגה חילונית ואנטי-חרדית מובהקת, שזכתה לתמיכה גדולה בקרב ציבור העולים, מפני שלמרות נטייתה שמאלה בתחום המדיני, היא לא זוהתה עם השמאל. בבחירות לכנסת ה-17 פרשה מפלגת "ישראל ביתנו" מן האיחוד הלאומי. ההיגיון של הפרישה התבסס על ההנחה, שלמרות הקרבה בין ישראל ביתנו לאיחוד הלאומי מבחינת הדעות, הרי ששתי המפלגות פונות לקהלים שונים לגמרי: בעוד ישראל ביתנו פונה בעיקר אל ציבור העולים ואל הציבור הימני-חילוני, הרי שהאיחוד הלאומי פונה בעיקר לציבור הדתי-לאומי ולציבור המתנחלים. הנחה זו התבררה כנכונה שכן המפלגה גרפה לבדה 11 מנדטים והפכה למפלגה הימנית השנייה בגודלה לאחר הליכוד, שקיבל רק 12 מנדטים. רוב המנדטים שמפלגת ישראל ביתנו קיבלה הגיעו מקהל היעד שלה, יוצאי חבר המדינות. על פי ניתוחי תוצאות הבחירות לכנסת ה-18 נטען שאחוז ההצבעה של עולי חבר המדינות היה נמוך מזה של כלל החברה הישראלית והגיע לסביבות 57%. בעקבות זאת, היו עולי חבר המדינות אחראים לכ-16 מנדטים בכנסת. על פי ההערכות, ישראל ביתנו קיבלה בין 9–10 ממנדטים אלו, הליכוד 3–5 מנדטים וקדימה 1–2 מנדטים, ושאר המפלגות קיבלו תמיכה קטנה יותר. עם זאת, ישנם הטוענים להתפלגות אחרת, למשל מרינה סולודקין, חברת כנסת מטעם קדימה, טוענת שקדימה קיבלה כ-5 מנדטים מעולי חבר המדינות.[12] בבחירות לכנסת ה-20 בלטה שוב נטייתם של העולים ימינה; על פי מחקר של אוניברסיטת אריאל, 38% מתוכם הצביעו לישראל ביתנו, 30% לליכוד, 8% ליש עתיד, ו-6% למחנה הציוני.[13] שירות בצה"להשירות הסדיר בצה"ל נמצא כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר התורמים לשביעות רצונם של עולים בגילאים 18–29 מחייהם ומקליטתם בישראל. הרצון לשרת בצה"ל בקרב אוכלוסיית העולים גבוה למדי. נכון לשנת 2009, 77% מקרב המשרתים שירות סדיר ציינו כי רצו להתגייס, והמוטיבציה בקרב גברים גבוהה מזו של נשים. שביעות הרצון של העולים מהשירות בצה"ל גם היא גבוהה, 83% מהעולים הביעו שביעות רצון משירותם בצה"ל. אין הפרש משמעותי בין רמת שביעות הרצון של משרתים המוכרים כיהודים על פי ההלכה לבין כאלה שאינם.[14] 37% מקרב הגברים שירתו בתפקידי לחימה ו-25% בתפקידים טכניים, ואילו בקרב הנשים מודגשים תפקידים אדמיניסטרטיביים, תפקידי עזר ושירות.[14] רמת שביעות הרצון מהשירות עולה ככל שהעולה הגיע ארצה בגיל צעיר יותר והוא שולט טוב יותר בשפה העברית. רמת השליטה בשפה אצל עולה ששירת שירות סדיר עולה משמעותית על זו של עולה שלא שירת.[14] תרבותהיחלשותה של תפיסת כור ההיתוך הביאה לסובלנות רבה יותר מצד החברה הישראלית לניסיונות העולים לשמור על תרבותם. במקביל, רבים מהעולים ראו את עצמם כנציגי התרבות הרוסית, שלדעתם הייתה נעלה על התרבות הישראלית הלבנטינית.[15] שתי מגמות מקבילות אלו, בשילוב עם מגוריהם של עולים רבים בשכונות נפרדות, הביאו ליצירת תרבות רוסית-ישראלית מובחנת מהתרבות הישראלית הכללית. תרבות זו מאופיינת, במידה רבה, בשילוב של מאפייני ארץ המקור, ברית המועצות, וארץ היעד, ישראל. תמהיל זה יצר תרבות חילונית דוברת רוסית ועברית במקביל (ואף במעורב), שהשתקפה בתחומי הספרות, המוזיקה, התיאטרון ועוד. דוגמה בהקשר זה היא תיאטרון גשר. עם זאת, חלק מהשחקנים שעלו נקלטו בתיאטרון הישראלי (כמו מיכאיל קוזקוב בתיאטרון הקאמרי). בתחום התקשורת נוצרו עד מהרה מסגרות שאפשרו לעולים לקבל את צורכי הבידור והמידע שלהם בשפה הרוסית: החל מראשית שנות ה-90 הופיעו עיתונים רבים בשפה הרוסית (בהם וסטי וקורייר). עם התפתחות הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל במהלך שנות ה-90, שודרו ערוצים רבים שמקורם ברוסיה. בנובמבר 2002 חלה התפתחות חשובה בתחום זה, כאשר עלה לאוויר ערוץ טלוויזיה ישראלי-רוסי, ישראל פלוס (כיום ערוץ 9). אופייה החילוני של עלייה זו וניסיונה לשמר גם את הרגלי האכילה שלה הביאו, באמצע שנות ה-90, לפתיחת חנויות רבות לממכר מזון שהיו נפוצות בברית המועצות, בין היתר בשר לא כשר, כגון בשר חזיר. אף על פי שמכירת בשר חזיר מותרת בישראל, הופעתן של חנויות אלו בערים בעלות שיעור גבוה של תושבים דתיים ומסורתיים היוותה הפרה של הסטטוס קוו, וגרמה לעימותים. ברוב המקרים הגיעו הצדדים השונים לפשרה, והחנויות עברו לאזורי התעשייה. כלכלההעולים הצליחו להשתלב בהצלחה בכלכלה הישראלית בענפי המשק השונים, והם מאופיינים כבעלי שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה. תחום ההיי-טק עבר מהפכה זוטא עם החדרתן של החממות הטכנולוגיות שבמקורן הוקמו על מנת לספק מקומות תעסוקה דרך יוזמה אישית לאלפי המדענים והמהנדסים. חלק נכבד מענף הבנייה בישראל מאויש על ידי מהנדסים אזרחיים יוצאי חבר המדינות, זאת כתוצאה מכך שבשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, ברית המועצות שמה דגש רב על פיתוח תעשייתי ועירוני, ומיצבה את התחום כיוקרתי. מחקר שנערך ב-1995 ובדק את רמת השכר של העולים המשכילים (בעלי 16 שנות לימוד ומעלה) ביחס לרמת השכר של ישראלים ותיקים בעלי אותה רמת השכלה, הראה שרמת השכר של העולים, ביחס לוותיקים, עולה בהתמדה. שכרו של עולה חדש בעל ותק של שנה אחת בישראל עמד על 40% משכרו של ישראלי ותיק, בעוד ששכרו של עולה שהתגורר 6 שנים הגיע לכ-70% משכרו של ישראלי ותיק. בקבוצת הגילאים 22–40, בקרב בעלי 16 שנות לימוד ומעלה, הפער בין העולים לוותיקים נסגר, וכעבור 6 שנים אף נרשם פער של כ-6% לטובת העולים. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לכשליש מהעולים של שנות ה-90 ישנה השכלה המוכרת בישראל כהשכלה גבוהה. על פי מחקר של עופר גור, קרנית פלוג וניצה קסיר, גל העלייה הביא לכך שכוח העבודה בישראל הוא מהמשכילים ביותר בעולם. אך פחות ממחצית מהעולים בעלי השכלה גבוהה עובדים בתחום לימודיהם. העלייה היא הגורם החזק ביותר להיחלשות הגדולה של ההסתדרות בשנות התשעים, ושל כלל איגודי העובדים בישראל. על פי הכלכלנית פרופ' עדית סולברג - יוטב, ההסבר לכך הוא שהעלייה הביאה כמות גדולה של עובדים מאוכזבים מהתפיסה הקומוניסטית שסלדו מכל דבר שקרוב לתפיסה הזאת, כגוון איגודים ושביתות. שחמט העלייה מברית המועצות לשעבר הביאה לישראל מספר רבי-אמנים בשחמט. המוצלח שבהם הוא בוריס גלפנד שהיה סגן אלוף העולם בשחמט בשנים 2007, 2012–2013. שחמטאים ידועים נוספים הם: אמיל סוטובסקי, אלכסנדר חוזמן, לב פסחיס, ליאוניד יודסין, מקסים רודשטיין, בוריס אלתרמן, בוריס אברוך, מיכאל רויז, זבולון (לאוניד) גופשטיין, ויטלי גולוד, ודים מילוב, ולרי ביים וסרגיי ארנבורג (שלושת האחרונים היגרו מאז מישראל). כמו כן, עלו לישראל מברית המועצות לשעבר מאשה קלינובה ובלה גסר שהפכו לשחקניות נבחרת ישראל. דוגמנות ואופנהדוגמניות רבות שעלו מברית המועצות השתלבו בתעשיית הדוגמנות בישראל,[16] מדי שנה מבין המתמודדות בתחרות מלכת היופי של ישראל הם יוצאות ברית המועצות ובהן גם המלכות שזכו יאנה חודריקר, יאנה קלמן וילנה ראלף.[17] הגירה מישראללפי נתונים שונים, חלקם של העולים מברית המועצות לשעבר בהגירה מישראל גבוה, ומגיע לכ־50% מכלל היורדים. מספר העולים שירדו מישראל מוערך בכ־150,000 איש, ברובם צעירים המהגרים על רקע יוקר המחיה וקושי כלכלי להתבססות בישראל.[18] תגובת החברה הישראליתבתחילה יחסה של החברה הישראלית אל העלייה היה חיובי מאוד, וזכורה אף הסיסמה "מעולה לעולה, כוחנו עולה". יחס חיובי זה השתנה עם הזמן עקב חששם של רבים מהחברה הישראלית מהעלייה ההמונית. שתי סיבות מרכזיות שהוזכרו בהקשר לעלייה זו הם החשש מהאחוז הגבוה של הלא-יהודים על פי ההלכה בקרב העולים (כ-240 אלף[19]), וכן החשש שהעולים החדשים יתפסו את מקומות העבודה במקום אוכלוסיית הוותיקים מן השכבות החלשות. סיבה נוספת ליחס השלילי, הקשור למאפיין כללי של חברת מהגרים, הוא היחס העוין של קבוצת הוותיקים לאוכלוסיית המהגרים. בהקשר זה נפוצו סטריאוטיפים שליליים אודות העולים החדשים כגון: היותם לא יהודים ואף בעלי דעות עוינות כלפי היהדות, עוני ממנו הגיעו והגעה לישראל אך ורק בכדי להיחלץ מאותו עוני, עיסוק בזנות, עיסוק בפשע, ואלכוהוליזם. יחס עוין זה התחזק גם כתוצאה מכך שבניגוד לעליות קודמות, שמרו חלקים רבים מבני עלייה זו על תרבותם הייחודית ועל שפתם, מבלי לנסות למזג חלק מהתרבות והמנהגים בישראל בחייהם. כך שחלק מהביקורת שהופנתה אל בני עלייה זו, נגעה לאותו בידול תרבותי שחיזק את התפיסה כי עלייה זו היא כלכלית נטו בכדי לחלץ עצמם ממצבם הכלכלי הירוד ומהווה ניצול של המדינה ללא ניסיון להתמזג בתוכה. כמות ההומלסים בישראל גדלה משמעותית מאז עליית ברית המועצות[דרוש מקור] דבר שתרם גם הוא ליחס העוין לאוכלוסייה זו. בשנת 1998 התרחש רצח החייל יאן שפשוביץ' שקיבל סקירה רחבה בתקשורת לאור נסיבות המקרה. עם זאת, עולים רבים הצליחו להתערות בחברה הישראלית בתחומים שונים, ולתרום לה רבות. קבוצה של עולים אף הקימה בשנת 1991 את תיאטרון גשר ביפו, במטרה להוות מעין גשר בין התרבות הישראלית והרוסית. למרות הקשיים והמצוקות שנתקלו בפני העולים, עלייה זו נחשבת לעלייה מוצלחת במיוחד. שילובה בחברה הישראלית של העלייה מברית המועצות, העשיר את ההון האנושי של המדינה בעשרות אלפי אנשי רפואה והנדסה, מדענים, אנשי רוח ותרבות, וכן מומחים בעלי שם עולמי בתחומי דעת רבים נוספים.[20] דור 1.5עם התבגרות קהילת העולים של שנות התשעים מברית המועצות לשעבר, החלה תנועה חברתית של דור ההמשך, שעלו כילדים או נוער וגדלו בישראל. דור ההמשך מכונה דור 1.5. זהו מונח סוציולוגי שטבע הסוציולוג האמריקאי רובן רומבאוט (Rubén G. Rumbaut),[21] המתאר את התופעות החברתיות בקרב ילדים מהגרים עד גיל 16. המחקר שנערך בשנת 2012 על ידי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל העלה כי יש הבדל ניכר לטובת בני העולים, לדוגמה הם מעורבים פחות בהתנהגויות סיכון ויש להם זיקה חזקה יותר לישראל.[22] בני דור 1.5 לעלייה מברית המועצות לשעבר בישראל מובילים שיח[23] על זהות, השתלבות העולים בחברה הישראלית, אפליה ויחסים בין-דוריים.[24] בין הפעילים הבולטים: שלום בוגוסלובסקי, אלקס ריף, אריק אבר, ואדים בלומין, לנה רוסובסקי, קסניה סבטלובה וכן להקת המחאה אורגונייט.[25] בחודש אפריל 2022 שודרה בערוץ כאן 11 סדרה דוקומנטרית של שלושה פרקים בשם "דור אחד וחצי".[26] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
