עדה אטל[1] יונת (לבית ליבשיץ)[2][3] נולדה בשנת 1939 בשכונת גאולה בירושלים למשפחה דלת אמצעים, ומצד אביה הייתה נצר לשושלת רבנים. הוריה עלו בשנת 1933 מפולין. אביה הלל היה רב, יליד זדונסקה וולה, וניהל יחד עם אמה אסתר חנות מכולת בשכונה. יונת למדה בבית הספר היסודי בשכונת בית הכרם שבירושלים.[4] היא התייתמה מאביה בגיל 11, ובשנת 1953 עברה עם אמהּ ואחותה לתל אביב, שם השלימה את לימודיה התיכוניים ב"תיכון חדש", תוך שנדרשה לעבוד כדי לסייע למשפחתה. היא קיבלה פטור משכר לימוד, ובתמורה נתנה שיעורים פרטיים במתמטיקה לעולים חדשים.
עדה יונת התפרסמה בעבודתה פורצת הדרך בתחום פענוח המבנה המרחבי של הריבוזום על ידי קריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן. היא החלה במאמציה בדרך זו עוד בשנות ה-70 של המאה ה-20, ובמשך שנים רבות נחשבו מאמציה לחסרי תקווה, ותוצאותיה הראשונות התקבלו בספקנות.
קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן היא טכניקה מקובלת לבחינת המבנה המרחבי של מולקולותביולוגיות ומבנים מיקרוסקופיים אחרים: בשיטה זו יוצרים מן החומר גביש, מקרינים אותו בקרני X, ומתוך פיזור הקרינה מסיקים את מבנה המולקולה, המלמד על תפקודה. הפעלת השיטה על הריבוזומים נחשבה כקשה ואף בלתי אפשרית עקב גודלם, מורכבותם הפנימית, גמישותם וחוסר יציבותם, שהקשו על גיבושם לגביש ועל ביצוע המדידות הקריסטלוגרפיות. יונת לא נרתעה מן הקשיים. השראה למחקרה סיפקו הדובים, אשר נכנסים לתרדמת חורף, שבמהלכה הריבוזומים בתאיהם מתכנסים למבנה דמוי גביש.[6]
כדי להתקדם, נדרשו לה ריבוזומים בכמות רבה. ב-1978 פגשה בכנס מדעי את הנס גינטר ויטמן, נשיא מכון מקס פלאנק לגנטיקה מולקולרית בברלין, שהציע לה לעבוד במכון והעמיד לרשותה כמויות גדולות של ריבוזומים מנוקים שהיו שם. יונת החלה לעבוד בגרמניה בשיתוף פעולה עם הקבוצה, וכעבור שנתיים הצליחה לקבל תמונה ראשונה של תת-היחידה הגדולה בריבוזום.
חידושים במחקר
תוחלת החיים הקצרה של הגביש יצרה בעיה בהדמייתו: הקרינה החזקה הנדרשת כדי לפענח את המבנה המרחבי, פירקה את הגבישים כמעט מיד. כדי להתגבר על קושי זה, פיתחו יונת ומדענים נוספים במכון ויצמן שיטה להקפאה מהירה של הגבישים בטמפרטורה של כ-185 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, כך שעמידותם לקרינה תעלה. טכניקה זו, קריו-קריסטלוגרפיה, נעשתה מאז לטכניקה יסודית בתחום. פיתוח נוסף היה השימוש בריבוזומים שמקורם בחיידק המצוי בים המלח, Haloarcula marismortui, שיציבותו נשמרה בריכוזי מלח גבוהים. בהמשך נעשה שימוש גם בחיידקים עמידים לטמפרטורות גבוהות, שחיים במעיינות חמים. פיתוח נוסף היה סימונן של "נקודות התייחסות" בגבישי הריבוזומים באמצעות צברים של אטומים כבדים. פיתוחים אלו אפשרו את גיבושם של הריבוזומים, הקרנתם והבנת שלבי הפעולה בתהליך הסינתזה של חלבונים, ומכאן נדרשה עבודה על שיפור ההפרדה (רזולוציה) של התמונות.
ב-1995 הציגה יונת את ממצאיה בכנס של קריסטלוגרפיה בקנדה. בשלב זה היה ברור שפענוח מדויק של מבנה הריבוזום באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני X הוא משימה אפשרית. מדענים, שחלקם התייחסו בספקנות לממצאיה של יונת עשור קודם לכן, התחרו בה כעת על הבכורה בתחום.[7] שורת מאמרים על המבנה של תת-יחידות ושל הריבוזום כולו, עם כושר הפרדה משתפר והולך, התפרסמו בשנים 1999 ו-2000 בכתבי העת החשובים.
הצטברות הידע על מבנה הריבוזום ואתרי הפעילות השונים שבו אפשרה הבנה טובה יותר של דרכי פעולתן של תרופותאנטיביוטיות קיימות, ופיתוחן של תרופות חדשות. קריסטלוגרפיה של קרני X על ריבוזומים שהוצאו מחיידקים, אשר טופלו קודם לכן בתרופות אנטיביוטיות שונות, אפשרה הבנה טובה יותר של מנגנון הפעולה של התרופות השונות.[8]
ב-2006 עבדה קבוצת המחקר של יונת בשיתוף לואיס מסא וחתן פרס נובל לכימיה ג'רום קרל, על הבנת הקשר שנוצר בין ה-tRNA לבין הריבוזום, בעת ייצור חלבונים בתא. על-פי יונת, "ההבנה שהשגנו באשר לדרך בנייתו של חלבון בריבוזום תאפשר פיתוח של תרופות אנטיביוטיות יעילות יותר, שיוכלו לפגוע גם בחיידקים שכבר פיתחו עמידות כנגד תרופות אנטיביוטיות קיימות".[9] ב-2012 הביעה יונת את חששה מכך שחברות התרופות לא ישקיעו מאמצי מחקר בפיתוח אנטיביוטיקה חדשה, משיקולים כלכליים, והאנושות עלולה לחזור לעידן שלפני המצאת האנטיביוטיקה בתוך 20–30 שנים.[10]
יונת אף שלחה מחקרים לחלל ושיתפה פעולה עם כ-12 משלחות של נאס"א.[11]
