|
הפסקת אשהפסקת אש היא שלב בעימות צבאי שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות או כדי לשחרר שבויי מלחמה. הפסקת האש פחותה בדרגתה משביתת נשק, שהיא הפסקה מוחלטת של הלחימה, וגבוהה יותר בדרגתה ממצב הפוגה. הפסקת אש יכולה להיכלל באמנה רשמית אך עשויה להיחשב גם חלק מהבנות בלתי-רשמיות בין שני הצדדים הלוחמים. הפסקת אש נוצרת בהסכמת הצדדים הלוחמים, ולעיתים היא נכפית עליהם על ידי גורמים בינלאומיים כמו מועצת הביטחון של האו"ם או מעצמות-על. לעיתים נדרש זמן מה לייצובה של הפסקת האש, משום שהצדדים עדיין מנסים להגיע לשיפור עמדות של הרגע האחרון. הגדרה ומאפייניםלמושג הפסקת אש הגדרות ומאפיינים שונים בספרות המקצועית:
ההגדרות מבטאות בין השאר כי ישנם הבדלים בין הסכם הפסקת אש לבין הפסקת האש עצמה (בפועל); ההסכם הוא ההצהרה על כוונות הצדדים, בעוד שהפסקת האש עצמה היא ההוכחה להתחייבות. חתימה על הסכם הפסקת האש לא מביאה למצב בו הלחימה פוסקת, ורק במקרים שבהם הכוחות מפסיקים לירות ניתן לאמר שהמושג הפסקת אש אכן מיושם. כן ניתן לומר כי קיימים מקרים בהם לא כל הכוחות הלוחמים יכלו או הסכימו להפסקת אש, ומספיק שרובם יסכימו. בנוסף, הסכמי הפסקת אש יכולים להכיל עוד הסכמים חוץ מהפסקת אש; כשמגדירים הפסקת אש, ניתנת האופציה להכליל הסכמים שכאלה (היו מקרים בהם ההסכמה הייתה אך ורק לעצור ניסיונות לאלימות). ההתייחסות בהגדרות לתקופת זמן שאינה בהכרח מוגדרת, מאפשרת את ההכללה של מקרים בהם הייתה למעשה הפסקת אש ללא הסכם כתוב או חתום (במקרים אלו חסרה תקופת זמן מוגדרת כיוון שאירעה באופן מיידי). הסכמים בעל-פה שגם אינם מתייחסים לכוונה מאפשרים יישום קבוע של שלום אף אם כוונת הצדדים הלוחמים לא הייתה כזו בעמדת הלחימה שלהם. להפסקת אש יכולות להיות מספר תוצאות שונות. שלא כמו הפוגות, אין להן קשת רחבה של השפעות פוליטיות. הפסקת אש לעומת הפוגה ושביתת נשקהפוגה היא הפסקת זמנית של פעילות מלחמתית הנעשית בהסכמת הצדדים הלוחמים, בדרך כלל לזמן קצוב ובאזור מוגדר. ההפוגה אינה קשורה תמיד להסדרים לקראת שביתת נשק או חוזה שלום, ואפשר שתיעשה לצורך פינוי נפגעים או לרגל חג דתי. ההבדלים בינה לבין הפסקת אש, שבדרך כלל אינה קצובה בזמן, אינם מובהקים.[5] שביתת נשק היא הפסקה מוסכמת של מעשי איבה מזוינים. שביתת נשק מוסכמת לפרק זמן ניכר, או אפילו בלתי מוגבל, וללא זכות לחדש את פעולות האיבה. שביתת הנשק אינה קשורה מבחינה משפטית בהסדר סופי של הסכסוך. לשם יצירת שביתת נשק דרושה הסכמה של הצדדים לסכסוך ואין להניח קיומו במשתמע. שביתת הנשק היא השלב הראשון אחרי הפסקת אש. כל הסכם החורג מהסדר הפוגה (אשר נקבעת לזמן קצר), הוא הסכם שביתת נשק.[6] הפסקות אש במלחמות שונותמלחמת העולם הראשונהב-24 בדצמבר 1914 במהלך מלחמת העולם הראשונה הפסקת אש בלתי רשמית התקיימה בין הכוחות הלוחמים של בריטניה וצרפת לבין גרמניה בגלל שהיה זה ערב חג המולד. היא ידועה בשם "הפסקת האש של חג המולד". שום הסכם לא נחתם במהלכה ואחרי כמה ימים התחדשה הלחימה. מלחמת קוריאההפסקת אש הושגה ב-27 ביולי 1953 ומטרתה הייתה לעצור את הקונפליקט שבמלחמת קוריאה וליצור שטח בגבול בין שתי המדינות בו לא ישהו כוחות צבא. למרות שבאופן רשמי הפסקת האש נשמרה עד היום שום הסכם לא נחתם בין הצדדים. במצב הקיים, טכנית, צפון וקוריאה הדרומית עדיין נמצאות במצב של מלחמה. הפסקות אש במלחמות ישראלמלחמת העצמאותבמהלך מלחמת העצמאות היו שתי הפוגות שהוכרזו על ידי האו"ם. הראשונה החלה ב-11 ביוני 1948 למשך 28 ימים, ונשמרה על ידי הצדדים הלוחמים עד לסיום תקופתה, אז מיד התחדשה הלחימה על ידי הערבים ב"קרבות עשרת הימים". הפוגה שנייה הוכרזה ב-18 ביולי, לתקופה בלתי מוגבלת, אך היא הופרה על ידי הערבים. סיום הקרבות ב-7 בינואר 1949 היה לאחר משא ומתן על הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון.[7] מלחמת סיניבמהלך מלחמת סיני, הידועה גם בשם "מבצע קדש", קראה המועצה הכללית של האו"ם להפסקת אש מאז ה-2 בנובמבר ועד 7 בנובמבר, תוך תמימות דעים נדירה בין ארצות הברית וברית המועצות. הכוחות הבריטיים והצרפתיים בסיני נדרשו לפינוי כוחותיהם; בריטניה נאלצה להסכים להפסקת האש בין השאר בעקבות זעמה של ממשלת ארצות הברית, על שלא נועצו בה לפני המבצע. ממשלת צרפת לא יכלה להמשיך לבדה ונאלצה ללכת בעקבות בריטניה. האו"ם הפעיל לחץ על ישראל שתוותר על הישגיה, והיא נקראה לנסיגה מיידית של כוחותיה אל קווי שביתת הנשק. ברית המועצות איימה להשתמש בכוח במקרה של אי הענות להחלטה, בשיגור מתנדבים מוסלמים מן המדינות הקומוניסטיות וכן בשילוח טילים ארוכי טווח. נקבע שהפסקת האש תחול מחצות שבין 6–7 בנובמבר.[8] מלחמת ששת הימיםפעילותה של מועצת הביטחון להגעה להפסקת אש במלחמת ששת הימים, החלק כבר בכינוס דחוף של המועצה ב-6 ביוני 1967, בו הביעו כל הדוברים תמימות דעים לגבי הצורך בהפסקת אש. אולם הדעות נחלקו לגבי ניסוח הקריאה להפסיק את האש: ברית המועצות דרשה כי הצדדים ייתבעו לא רק להפסיק את האש אלא גם לחזור לעמדות כוחותיהם לפני פרוץ הקרבות. דרישה זו מנעה קבלת החלטה, ולמחרת כאשר נוכחו הסובייטים לדעת כי כל יום נוסף של לחימה מביא להישגים נוספים לישראל, הם חזרו בהם מדרישת הנסיגה והמועצה החליטה פה אחד לצוות על הפסקת אש. ישראל הודיעה כי היא מוכנה להפסיק את האש בתנאי שמדינות ערב יקבלו את הפסקת האש בכנות ובשלמות. ב-8 ביוני הודיע חוסיין, מלך ירדן כי הוא מסכים להפסקת האש - והפסקת האש עם ירדן נכנסה לתוקפה ב-7 ביוני בשעה 22:00. אך המצרים הודיעו ביום זה על המשך המלחמה "עד טיפת הדם האחרונה", ורק בשעת ערב מאוחרת באותו היום הגיע שדר דחוף מנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר לנציג המצרי באו"ם ובו הסכמה להפסקת אש. ב-9 ביוני הודיעה גם סוריה על הסכמתה, לכאורה, להפסקת אש, אך כוחותיה המשיכו בהפגזות על יישובי הגבול בצפון, ורדיו דמשק שידר קריאה לפלסטינים לצאת למלחמת גרילה נגד ישראל. הפסקת האש עם סוריה הושגה הלכה למעשה רק ב-10 ביוני.[9] מלחמת ההתשההפסקת האש במלחמת ההתשה הייתה ביוזמת ארצות הברית שקראה להפסקת אש. הרוסים לחצו את מצרים שיאותו להפסקת האש בטרם תתרחב המעורבות הצבאית הסובייטית יתר על המידה ההכרחית. מצרים נענתה משום שקיוותה כי ארצות הברית תכפה על ישראל את תוכנית רוג'רס ומשום שהמלחמה הממושכת התישה את כוחותיה. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-7 באוגוסט 1970, אך בו בלילה היא הופרה על ידי המצרים בחסות הרוסים אשר השלימו את מה שלא עלה בידם לבצע תחת אש - לקרב את מערך הטילים שלהם אל קו המים. ישראל בתגובה החליטה שלא לחדש את הלחימה, אך להשהות את "שיחות יארינג" של שליח האו"ם בגלל הפרת ההסכם. הפסקת האש נקבעה תחילה ל-90 יום; בספטמבר 1970 נפטר נאצר שליט מצרים, ויורשו אנואר סאדאת האריך את הפסקת האש פעמים אחדות.[10] מלחמת יום הכיפוריםב-24 באוקטובר 1973 הוכרזה הפסקת אש בין ישראל לסוריה ומצרים שסיימה טכנית את מלחמת יום הכיפורים. הפסקת האש נכפתה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, ביוזמת ארצות הברית וברית המועצות. האו"ם הכריז על שתי הפסקות אש, אולם רק השנייה נכנסה לתוקפה. ההסכמה לכך ניתנה רק אחרי קרב השריון הגדול שניטש בגזרה המזרחית ב-14 באוקטובר, אשר בו איבדו המצרים מאות טנקים, ולאחריו לחץ ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין על נשיא מצרים אנואר סאדאת להסכים להפסקת אש, כל עוד צה"ל נמצא קילומטרים אחדים ממזרח לתעלת סואץ. מצרים הודיעה כי תסכים אולם תבעה תחילה נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. ישראל הודיעה על נכונותה להפסקת אש רק אם תתבסס על קווי הגבול שהיו לפני המלחמה, אף כי בשלבים הראשונים והקריטיים של המלחמה הייתה כוונה ישראלית להסכים להפסקת אש מיידית, גם במחיר של איבוד שטחים. לפיכך ישראל התנגדה לנסיגה וצה"ל העמיק את חדירתו למצרים. פעולת המעצמות לקראת הפסקת אש גברה ב-19 באוקטובר, כאשר כוחות צה"ל חנו במרחק 40 קילומטר מפרברי דמשק, ואילו בגדה המערבית של סואץ שלט צה"ל בכברת ארץ גדולה יחסית בשטח מצרים. במגעים בין ארצות הברית לברית המועצות בנושא, הגיע שר החוץ האמריקני למוסקבה ב-20 באוקטובר, ויומיים אחר-כך הוגשה הצעת החלטה משותפת רוסית ואמריקנית למועצת הביטחון של האו"ם, שקראה להפסקת אש בתוך 12 שעות. החלטה זו אושרה על יד מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 338. המצרים לא הפסיקו את האש, וצה"ל הגיב במתקפה וכיתר את סואץ והארמייה השלישית בגדה המזרחית של התעלה. בכינוס חוזר של מועצת הביטחון ב-24 באוקטובר, התקבלה החלטה 339 שתבעה שוב הפסקת אש ושיבה אל קווי ה-22 באוקטובר. בשלב זה גבר האיום הצה"לי על הארמייה השלישית, ומצרים הפסיקה את האש והעלתה הצעה לשלוח למזרח התיכון כוח משותף של ברית המועצות וארצות הברית; בסופו של דבר נקבע כי יוקם כוח חירום של האו"ם שיחצוץ בין שני הצבאות היריבים.[11] למרות הפסקת האש, קרבות התשה נערכו בכל אחת מהחזיתות עד לחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ב-18 בינואר 1974, והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שנחתם ב-31 במאי 1974 בהמשך ליותר מ-1000 תקריות בין הכוחות הישראלים לסורים אחרי הפסקת האש. מלחמת לבנון הראשונהב-7 ביוני 1982, למחרת פתיחתה של מלחמת לבנון הראשונה, התכנסה מועצת הביטחון לבקשת לבנון ופרסמה את החלטה 509 לפיה ישראל נתבקשה להסיג את כל כוחותיה הצבאיים מיד וללא תנאי מלבנון ולהפסיק את הפעילות הצבאית. ישראל לא צייתה להחלטה ומועצת האו"ם נתכנסה למחרת והביעה תמיכה ברוב קולות בהחלטה זו. ארצות הברית הטילה וטו על ההחלטה, ושיגרה למזרח התיכון את השליח פיליפ חביב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ב-11 ביוני נעצרה המתקפה הישראלית בהחלטת ממשלה, בעקבות הלחץ האמריקני. סוריה הסכימה להפסקת אש על יסוד נסיגה ישראלית כוללת מלבנון ונתנה הוראה לכוחותיה להפסיק את האש במועד שנקבע. חרף ההודעה על הפסקת האש, המשיכו כוחות צה"ל בלחימה וכיתרו את ביירות המערבית ופרברה הדרומי. במקביל התבצעה פעילות מדינית בה ישראל חזרה על תנאיה להפסקת אש והוסיפה עליהם תנאים אחרים - הצורך ביציאתם של כל הכוחות הסורים והפלסטינים מלבנון כולה, תוך כינון ממשלה חזקה שתכרות שלום עם ישראל. ממשלת לבנון לא נענתה לתביעות אלו. פיליפ חביב חתר להשיג הפסקת אש ל-48 שעות כדי למצוא פתרון למצב שנוצר. לאחר שלושה הסכמים להפסקת אש שהושגו ב-11, 12 ו-22 ביוני, אשר הופרו כל פעם על ידי ישראל, והמשך המתקפות על ביירות, ביקש נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ב-24 ביוני לכנס את מועצת הביטחון ולהרכיב כוח רב לאומי, שיפריד בין הצדדים הלוחמים. ב-26 ביוני התקבלה הצעת ההחלטה למועצת הביטחון, אך היא נכשלה מתוקף זכות הווטו של ארצות הברית. בינתיים הושגה ב-25 ביוני הפסקת אש לצורך מציאת פתרון בדרכי משא ומתן, ולאחר יומיים הודיעה ממשלת ישראל כי תשמור על הפסקת האש בלבנון. אך הפסקת האש לא האריכה ימים, וישראל שבה לתקוף בביירות. ב-16 ביולי הושגה הפסקת אש נוספת, שישית במספר, אך ישראל דחתה את הצעת אש"ף להעביר את כוחותיו מביירות לצפון לבנון. ב-29 ביולי פרסמה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 515, הפונה לישראל להסיר את המצור המוטל על ביירות לצורך העברת מצרכי מזון חיוניים לאוכלוסייה. ב-1 באוגוסט פרסמה מועצת הביטחון החלטה שנייה, מס' 516 ובה הדגישה את החלטותיה הקודמות בעניין הפסקת האש לאלתר. ישראל לא יישמה החלטות אלו. לאחר משא ומתן ארוך שניהל פיליפ חביב הוצעה תוכנית שאושרה על ידי הצדדים ב-18 באוגוסט, לפיה תוכרז הפסקת אש כוללת, והכוחות יצאו מביירות תוך ליווי ופיקוח של כוח רב לאומי. הפינוי לאחר הכרזת הפסקת האש הושלם ב-31 באוגוסט.[12][13] מלחמת לבנון השנייהמלחמת לבנון השנייה התרחשה בין ישראל לבין ארגון החזבאללה בקיץ 2006. לאחר 31 ימי לחימה הוכרזה הפסקת אש, בעקבות החלטה 1701, שאושרה במועצת הביטחון ב-12 באוגוסט 2006, אשר קראה להפסקת אש בין ישראל לחזבאללה תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון, על מנת למנוע מארגון החזבאללה להמשיך לפעול בשטח הנמצא דרומית לנהר הליטני בלבנון. הפסקות אש בסכסוך הישראלי-פלסטיניבפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
במהלך השנים 2003–2014 נעשו מספר ניסיונות להגיע להפסקות אש, גם אם זמניות, במטרה להפסיק את הטרור וירי הרקטות לעבר ישראל ואת מתקפותיה בשטחי הרשות הפלסטינית ורצועת עזה בשליטת ארגון הטרור חמאס, ולהשליט רגיעה באזורים. ניסיונות נעשו מתקופת האינתיפאדה השנייה ועד למבצע צוק איתן (2014) ותמיד הסתיימו בהפרת הפסקת האש מהצד הפלסטיני. הפסקות האש שיושמו מפורטות להלן. ההודנהבמהלך האינתיפאדה השנייה נחתמה "הודנה" שהייתה בתוקף מה-29 ביוני 2003 עד ל-19 באוגוסט 2003. פירוש המילה הודנה, המופיעה בקוראן, הוא הנחת הנשק או הפסקת אש. ההסכם נחתם בין הרשות הפלסטינית לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי ונקבעה בו הודנה למשך שלושה חודשים. תקופת ההודנה התאפיינה בהרפיית הלחץ הצבאי מצד ישראל, על מנת לחזק את תמיכת הציבור הפלסטיני בתהליך הפסקת האש, ולהניע את גורמי הביטחון הפלסטיניים לטפל בטרור. יש הטוענים כי החמאס ניצל תקופה זו כדי לשפר את הרקטות והקסאמים תלולי המסלול, להגדיל את טווח השיגור, ולשפר את רמת הדיוק והקטלניות. ההודנה הופסקה לאחר שני פיגועי התאבדות בראש העין ואריאל ב-12 באוגוסט ופיגוע התאבדות נוסף באוטובוס בירושלים ב-19 באוגוסט. התהדיהבמהלך האינתיפאדה השנייה נחתמה "תהדיה" שהייתה בתוקף מה-17 במרץ 2005 עד ל-31 בדצמבר 2005. פירוש המילה תהדיה הוא רגיעה. ב-17 במרץ ננעלה "ועידת קהיר" בהסכמה על רגיעה ביטחונית והפסקת הפעולות הצבאיות של הארגונים הפלסטינים נגד ישראל. הקו המנחה היה כי מדיניות הפעלת הכוח של צה"ל תפעל לפי העיקרון של "שקט תמורת שקט". הכרסום והשחיקה בהפסקת אש זו עד לקריסתה החל בחודש מאי מצד ארגונים שלא הסכימו לריסון בפעולות טרור ובראשם הג'יהאד האסלאמי. השחיקה ברגיעה התעצמה בחודש יוני והגיעה לשיאה בחודש יולי בשורה של פיגועי טרור. לקראת סיום תוכנית ההתנתקות הצהירו ראשי מערכת הביטחון כי מעתה יפעל צה"ל בנחישות ובאופן מיידי על כל הפרה של השקט לאורך הגבול או בתוככי הקו הירוק, וכעבור מספר ימים כאשר נורו רקטות לעבר שטח ישראל - תגובת צה"ל הגיעה במבצע גשם ראשון. בעקבות לחץ בינלאומי וחשש מנזק שיגרם לתנועה בעת הבחירות, הצהיר מנהיג החמאס על מחויבות מחודשת לרגיעה ביטחונית, אולם ארגונים קטנים המשיכו לבצע ירי לעבר ישראל. אז הודיע מנהיג החמאס כי לאור התנהלותה של ישראל לא יחדש ארגונו את הסכם התהדיה, אם כי בפועל שמר החמאס על איפוק ורק הג'יהאד האיסלמי ביצע את הירי. המחויבות לתהדיה נוצלה למטרת התחמשות וארגון כוחו הצבאי וכן הפוליטי-מדיני של החמאס. סיום האינתיפאדה השנייההפסקת אש שלישית התקיימה בתאריכים 25 בנובמבר 2006 עד 15 במאי 2007. עם עליית החמאס לשלטון ברצועת עזה בינואר 2006 שמר הארגון על איפוק ונמנע מלירות על ישראל, על מנת לבסס את שלטונו. אולם מחודש מרץ חל כרסום בהפסקת האש, במיוחד על ידי הג'יהאד האיסלמי. ב-25 ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט וצה"ל יצא למבצע גשמי קיץ ובהמשך למבצע ענני סתיו. במקביל התקיימו מגעים מדיניים להפסקת ירי הטילים לעבר ישראל שלא פסק. ב-22 בנובמבר נפגשו יועצי ראש הממשלה עם ראשי לשכת אבו מאזן ובו ביום הודיעה לשכת אבו מאזן כי החמאס הסכים להפסיק את ירי הטילים אך לא הסכים להפסקת אש כוללת. שלושה ימים לאחר מכן הודיעו הרשות הפלסטינית וישראל על הפסקת אש בעקבות הסכמה שהושגה בין אבו מאזן לפלגים הפלסטיניים, להפסקת ירי טילי הקסאם, פיגועי ההתאבדות וחפירת המנהרות; ישראל הצהירה כי תחדל מפעולותיה הצבאיות ברצועה, צה"ל יוציא את כוחותיו ויופסקו החיסולים. תקופת הפסקת האש התאפיינה במדיניות הבלגה של צה"ל חרף הכרסום המתמיד בהפסקת האש. כבר בחודש דצמבר 2006 התנער הג'יהאד האיסלאמי מהפסקת האש וירה לעבר יישובי עוטף עזה וביצע פיגועים. ישראל הגיבה בירי לחוליות הירי, והרמטכ"ל טען כי הלכה למעשה לא קיימת הפסקת אש, וכי במקביל נמשכת ההתעצמות של החמא"ס שתגדיל את מרחב האיום על מדינת ישראל. באפריל 2007 יצאו מנהיגי החמאס בהתבטאויות פומביות על סיום הרגיעה, והדגישו כי כל פעילות צה"ל תגרום להם להגיב. הפסקת האש הסתיימה לאחר מספר ימים של מתקפות החמאס, שהביאו ליציאת צה"ל למבצע חרב דוד ב-15 במאי 2007. מבצע עופרת יצוקההפסקת אש התקיימה לאחר מבצע עופרת יצוקה. צה"ל החל במבצע ב-27 בדצמבר 2008 ברצועת עזה, והוא נועד להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל. לאחר 13 ימי לחימה נקבעה באו"ם החלטה 1860, הקוראת להפסקת אש מיידית בין ישראל לחמאס, לנסיגה של צה"ל, ולהעברת אספקה וסיוע הומניטרי. הלחימה נמשכה עד להחלטת הקבינט המדיני על הפסקת אש חד צדדית שנכנסה לתוקפה ב-17 בינואר 2009. לאחר הודעה זו, גם חמאס וארגונים נוספים בעזה הודיעו למחרת על הפסקת אש, ובתוך שבוע נסוגה ישראל מהרצועה. מבצע עמוד ענןהפסקת האש התקיימה לאחר מבצע עמוד ענן. מזכ"ל האו"ם באן קי מון ביקר בישראל ביום השישי של המבצע ונועד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. ביום השביעי שלח נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את מזכירת המדינה הילרי קלינטון לביקור בישראל. היא תמכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, גינתה את הירי לעבר ישראל, והביעה שאיפה לסיום הלחימה בין הצדדים. ראשי מדינות רבים אחרים שוחחו עם נתניהו בטלפון. לאחר 8 ימי לחימה הצהירו במצרים שר החוץ המצרי מוחמד כאמל עמר ושרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון על הפסקת אש מוסכמת על חמאס ועל ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ אביגדור ליברמן תמכו בהפסקת האש. ההפסקה הופרה על ידי חמאס אך כעבור מספר שעות הפסיק הארגון את ירי הרקטות. עם זאת, חמאס לא לקח אחריות על ירי של ארגוני טרור אחרים מרצועת עזה, ביניהם הג'יהאד האיסלמי. מבצע צוק איתןהיו מספר ניסיונות להפסקת אש במהלך מבצע צוק איתן. ב-15 ביולי 2014 הציע נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הפסקת אש. ישראל והקבינט המדיני ביטחוני קיבלו את ההצעה אך החמאס והג'יהאד האיסלאמי דחו אותה. למחרת האו"ם הציע הפסקת אש הומניטרית למשך 5 שעות, מ-10:00 עד 15:00. ההצעה התקבלה על ידי שני הצדדים, אך חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפרו אותה בירי של מספר רקטות. בשעה 12:59 חודש הירי על ישראל ובנימין נתניהו נתן הוראה לחדש את התקיפות האוויריות ברצועת עזה. ב-26 ביולי ישראל הכריזה על הפסקת אש למשך 12 שעות החמאס הפר את הפסקת האש אבל הקבינט המדיני ביטחוני האריך אותה ב-4 שעות נוספות. ב-1 באוגוסט ג'ון קרי והאו"ם הכריזו על הפסקת אש למשך 72 שעות אך החמאס הפר אותה 4 שעות לאחר מכן והאש חודשה. ב-2 באוגוסט עבד אל-פתאח א-סיסי הציע מספר פתרונות להפסקת אש. ב-5 באוגוסט ישראל הכריזה על הפסקת אש הומניטרית ל-72 שעות. חמאס הודיע גם הוא שינצור אש עד יום שישי 8 באוגוסט 2014. ב-10 באוגוסט הכריז הקבינט על הפסקת אש הומניטרית ארוכת טווח של 84 שעות. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
