|
תעלת סואץ
 _underway_in_the_Suez_Canal_on_27_February_1992.jpg)  .jpg) תעלת סואץ (בערבית: قناة السويس) היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, ממערב למדבר סיני ומשמשת למעבר אוניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי והים האדום, לים התיכון ולאירופה. אורכה כ-193 ק"מ, רוחבה של התעלה נע בין 205 ל-225 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים. והיא נמתחת בין הערים פורט סעיד ופורט פואד בצפון, לבין העיר סואץ בדרום, ולאורכם של שלושה ממחוזות מצרים: פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ. חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס האטלנטי הסוער, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך. התעלה מהווה כיום את קו הגבול בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה. היא הייתה גם קו הגבול בין ישראל למצרים בין מלחמת ששת הימים (1967) ועד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ב-6 באוגוסט 2015 נחנכה תעלת סואץ החדשה המקבילה לתעלה הקיימת ואורכה 72 ק"מ.[1] בכך מתאפשרת תנועה דו-סטרית של אוניות. תקוות המצרים שהתעלה הכפולה תניב הכנסה של כ-13 מיליארד דולר בשנה, כפליים מן ההכנסה הנוכחית ותייצר "מיליון" (לדברי נשיא מצרים א-סיסי) משרות חדשות. חפירת התעלהבתוואי התעלה היו כבר ניסיונות קודמים לכריית מעבר ימי. אולם התעלות שנחפרו נסתמו בחול. הרומאים עשו שימוש באזור למעבר של סירות קטנות וקראו לו תעלת הפרעונים. חפירת התעלה הנוכחית החלה ב-25 באפריל 1859 ונמשכה 10 שנים עד 1869. החפירה נוהלה על ידי חברה צרפתית בראשותו של פרדיננד דה לספס עבור ממשלות וצרפת. על-פי הערכות שונות, כמיליון וחצי פועלים הועסקו בעבודות הבנייה וכ-125,000 מהם מתו תוך כדי העבודות, בעיקר מכולרה. החיבור הימי בין מפרץ סואץ לים התיכון נוצר ב-15 באוגוסט 1869. התעלה נחנכה בטקס חגיגי בהשתתפות נציגים רמי מעלה מכל העולם ב-16 בנובמבר 1869, ונפתחה רשמית לשיט ב-17 בנובמבר במשט חגיגי בן שלושה ימים מפורט סעיד לפורט איברהים שבסואץ. בראש המשט, שכלל 68 כלי שיט מכל העולם, עמדה ה"איגל" הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו, אשתו של נפוליאון השלישי. מאוחר יותר מכרה ממשלת מצרים את חלקה בתעלה לממלכה המאוחדת הבריטית, על מנת להחזיר הלוואות בינלאומיות. כתוצאה מכך, נכנסו כוחות בריטים לאזור ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים, והחלה ההגמוניה הבריטית על מצרים. ב-1888, אמנת קושטא קבעה שתעלת סואץ[2] תשרת באופן שווה את כל המדינות גם בזמן מלחמה. ב-1936, בריטניה ומצרים חתמו על הסכם שיאפשר נוכחות של הצבא הבריטי בתעלה למשך 20 שנים. נתיבי הסחר שעברו בדרך המשי הוסטו לאחר בניית תעלת סואץ, דבר שהביא לפגיעה בעסקים באותן מדינות.[3] התעלה ומלחמות ישראל ומצריםבתחילת שנות ה-50, עם התקרבות המועד לסיום תקופת ההסכם האנגלו-מצרי, נערכו שיחות בין הבריטים לבין המצרים בנוגע להמשך נוכחות הצבא הבריטי. לבסוף הכוחות הבריטים נסוגו ב-18 ביולי 1956, לראשונה מאז 1882. על בימת הכבוד במצעד הצבאי בקהיר בלטה דמותו של שר החוץ הסובייטי, דימטרי שפילוב, לרגליו התנהל מסע ראווה ענק של נשק סובייטי. בעקבות רצונו של גמאל עבד אל נאצר לגייס כספים לבניית סכר אסואן, הכריזה מצרים על הלאמת התעלה ב-26 ביולי 1956, ואסרה על אוניות ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו הממלכה המאוחדת וצרפת את מבצע מוסקטר לכיבוש אזור התעלה בתיאום עם ישראל. על פי התכנון המוקדם בין הממלכה המאוחדת וצרפת, כבשה ישראל את חצי האי סיני ובתוך שבוע הגיעה עד לקו המים. לאחר כניסתה של ישראל למלחמה, פלשו כוחות צרפתיים ובריטיים למצרים על-פי ההסכם, וכבשו חלקים ממנה, כשמטרתם הייתה להחזיר לידם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. בתגובה, טיבעו המצרים אוניות בתעלה וחסמו אותה ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לעולם. כהמשך להשתלשלות האירועים, לחצה ארצות הברית מדינית וכלכלית על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים. לאחר סיום הקרבות הכריז האו"ם על תעלת סואץ כרכוש מצרים. במרץ 1959 החלה מצרים להחרים סחורה ישראלית מאוניות שעברו בתעלה.[4] בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, נסגרה התעלה למעבר אוניות. בסיום המלחמה היוותה התעלה את קו הפסקת האש בין ישראל למצרים. בתקופת מלחמת ההתשה התנהלו חילופי אש משני צידי התעלה, והוקמו מעוזים ישראלים כחלק מקו בר-לב בצידה המזרחי של התעלה. במלחמת ששת הימים הפכה התעלה לגבול בין ישראל למצרים ונעצרה הפעילות שבה. בזמן נלכד בתעלה "הצי הצהוב", 14 אוניות אשר שנעצרו אגם המר הגדול בתעלה, והצהיבו עקב שכבת האבק המדברי שכיסה אותן. בתחילת מלחמת יום הכיפורים צלח הצבא המצרי את התעלה לכיוון חצי האי סיני, וניהל קרבות קשים מול צה"ל, אולם לבסוף צה"ל הדף את המצרים ואף צלח את התעלה מערבה. במהלך מלחמת יום הכיפורים נפלו או ננטשו כל המעוזים הישראלים לאורך תעלת סואץ, למעט מעוז בודפשט, שהיה על שפת הים התיכון. כחלק ממבצע אבירי לב, נחסמה התעלה לחלוטין על ידי גשר יבשתי שנבנה על ידי חיל ההנדסה. תעלת סואץ נפתחה מחדש למעבר אוניות רק ב-1975, בהתאם להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974, ובמסגרתו נסוגה ישראל משתי גדות התעלה, הוצבו כוחות שמירת השלום של האו"ם בחצי האי סיני, ולאחר שהתעלה נוקתה והורחבה, היא הוכשרה מחדש לשיט. ב-30 באפריל 1979 אוניית "א/מ אשדוד" של צים, בפיקוד רב חובל קרול מנדלוביץ, הייתה לאונייה הישראלית הראשונה שחצתה את תעלת סואץ.[5] התעלה במאה ה-21
 מצרים חפרה תעלה מקבילה, להרחבת היקף השיט, במסגרת הפרויקט תעלת סואץ החדשה. אורכה של התעלה החדשה הוא כ-35 קילומטר, היא מתחילה בקצה הצפוני של האגם המר הגדול ונמשכת עד המעקף הטבעי בלאח, ומאפשרת סך הכל כ-80 קילומטר של מסלול דו נתיבי, מתוך 193 קילומטר. התעלה החדשה נחנכה באוגוסט 2015.[6] המעבר בתעלההשיט בתעלה מתבצע בשיירות ואורך בין 11 ל-16 שעות, כשביום אחד עוברות בה כ-50 אוניות: שתי שיירות מדרום לצפון, ושיירה אחת בכיוון ההפוך. זמן היציאה של השיירות, מספר האוניות בשיירה והמרחק בין האוניות, מחושב בצורה כזאת שהן ישוטו ישירות ללא המתנה, ושיירות יחלפו זו על פני זו בקטע שבו יש שני נתיבים, ובאגם המר הגדול שגם בו מוקצים נתיבים צפונה ודרומה. עם זאת, שיירות מצפון נדרשות לעיתים לעגון באגם המר למשך מספר שעות. מדי שנה עוברות בתעלה כ-20,000 ספינות בנפח מטען של כ-400 מיליון טונות, המהווים, נכון ל-2021, כ-12% מתנועת הספינות בעולם. התעלה מאפשרת מעבר ספינות בהדחק של עד 200,000 טון, עם שוקע גוף של עד 20 מטר. קיימות תוכניות להעמיק את התעלה כדי לאפשר מעבר אוניות אף בשוקע של 22 מטר בעתיד, דבר שיאפשר מעבר של מיכליות ענק בתעלה.[7] המעבר בתעלת סואץ הצרה והרדודה הוא תמרון מורכב, ולכן על כל ספינה שנכנסת לתעלה עולה נתב מטעם רשויות התעלה שלוקח עליה פיקוד. יחד עם הנתב עולה קבוצת עובדים של רשות התעלה בהגדרות תפקיד שונות, לדוגמה חשמלאי שתפקידו לוודא שעל הספינה מותקן זרקור בהתאם לכללי התעלה.[8] עובדי התעלה נשארים על האוניה למשך כל המעבר בתעלה. לא אחת הם מביאים איתם סחורות כגון מזכרות, מוצרי הגיינה, וכרטיסי SIM, לממכר לאנשי צוות האונייה שלפעמים לא ירדו לחוף חודשים ארוכים.[9] אף שהנתב של רשות התעלה נוטל את הפיקוד על הספינה ומנווט אותה, לפי נוהלי התעלה האחראי הוא רב החובל. מסיבה זאת רשות התעלה הייתה פטורה מאחריות להיתקעות אוניית המכולות אוור גיוון בגדת התעלה ב-2021, שגרמה לחסימת תעלת סואץ למשך שבוע ולהוצאות חילוץ גדולות.[10] מחיר המעבר בתעלה תלוי בגודל הספינה, במטען שלה ובנתונים רבים נוספים, לדוגמה, המחיר לאוניית צובר ממוצעת הוא בסביבות 100,000 דולר.[11] עבור מיכליות נפט מחיר המעבר הממוצע הוא 150,000 דולר וחלק גדול מהנפט מגיע מאזרבייג'ן. ביולי 2021 הכנסותיה של מינהלת תעלת סואץ הסתכמו ב-704 מיליון דולר, עלייה של כ-30% בהשוואה לחודש המקביל בשנה שעברה. גם בתנועת כלי השיט נרשמה עלייה של כ-26% לעומת יולי 2020[12] במהלך שנת הכספים 2022–2023 הסתכמו הכנסות תעלת סואץ ב-9.4 מיליארד דולר לעומת 7 מיליארד דולר בשנת הכספים הקודמת[13] אקולוגיהביולוגיים ימיים הביעו חשש שבעקבות העמקת התעלה יעברו מינים נוספים של בעלי חיים ימיים מהים האדום לים התיכון, ויגרמו להכחדה של מינים קיימים. כבר היום ידוע על מינים רבים של בעלי חיים שהיגרו צפונה דרך התעלה במה שקרוי הגירה לספסית. תופעת המדוזות המטרידה בחופי ישראל מציינת פן גלוי של ההגירה הזו. חסימת התעלה בשנת 2021
 ב-23 במרץ 2021, זמן מקומי 7:40 אוניית המכולות "אוור גיוון" (Ever Given), שאורכה כ־400 מטרים ורוחבה 59 מטר, נתקעה בעקבות איבוד יכולת הניווט שלה. האונייה הייתה בדרכה ממלזיה להולנד. האונייה שנבנתה בשנת 2018 שייכת לחברת Evergreen שמושבה בטייוואן. התקלה נגרמה מהרוחות העזות שהגיעו למהירות 74 קמ"ש ומסופות החול באזור שגרמו לה לעלות על החול בשני קצותיה כשחרטומה פגע בגדה אחת וירכתיה פגעו בגדה השנייה. האונייה שקעה במים של התעלה, ונטתה הצדה.[14] בעקבות היתקעותה לרוחב התעלה במקטע הדרומי של התעלה, שאינו מחולק לנתיבים צפונה ודרומה, תעלת סואץ נחסמה.[15] הנזקים הכלכליים להם גרמה בלימת האוניות נאמדו ב-9.6 מיליארד דולר ביום. רשות תעלת סואץ הודיעה כי היא השעתה זמנית את הניווט בנתיב הסחר העמוס,[16] שמונה ספינות גוררות פעלו לחלצה, בסיוע כלים הנדסיים שהורידו את מפלס החול בגדות התעלה[17] ב-25 במרץ תמונות לוויין[18] הראו על פקק של כ-200 ספינות בסואץ בזמן שנמשכו המאמצים לחלץ את האונייה החוסמת.[19][20] לאחר שישה ימים צוותי החילוץ שחררו את האונייה. עם זאת, גם שלושה חודשים אחרי כן, האונייה נשארה לעגון סמוך לאיסמאעיליה, ואנשי צוותה ההודים לא הורשו לעזוב את מצרים, עקב מחלוקת בין רשות התעלה לחברה המחזיקה באונייה, על גובה הפיצוי בשל הנזקים שנגרמו במשבר.[21] האונייה שוחררה ב-7 ביולי 2021, לאחר שבעליה הגיעו להסכם פיצויים עם שלטונות מצרים.[22] איומים ביטחונייםלאחר ההפיכה במצרים ב-2011, החלו גורמי טרור וג'יהאד להתפשט בחצי האי סיני, עובדה המשפיעה על ביטחון אזור התעלה. ב-2 בספטמבר 2013 הודיעה רשות תעלת סואץ המצרית כי בלמה ניסיון של ארגון טרור לפגוע בתנועת הספינות בתעלה.[23] בעקבות המשבר בים סוף בשנים 2023–2024 שבו החות'ים בגיבוי איראן החלו לתקוף ספינות סוחר, אוניות מכולות ומכליות נפט רבות ששטו דרך ים סוף ואת חלקן אף הטביעו, הפסיקו חברות ספנות רבות לשוט בים סוף ולעבור בתעלת סואץ, ובמקום הקיפו את אפריקה כדי להגיע לאירופה. כתוצאה מכך קטנה באופן משמעותי כמות הספינות שעוברות בתעלה ואיתן גם התמלוגים ששולמו למצרים. ארצות הברית ניסתה לארגן קואליציה בין-לאומית לאבטחת השיט בים סוף בשם מבצע שומר השגשוג, אך הקואליציה התמוססה די מהר ובפועל נותרו בה רק ארצות הברית ובריטניה שביצעו תקיפות נגד החות'ים. תחליף בשל עלות המעבר הגבוהה בתעלה נעשה שימוש גובר במעבר הצפון-מזרחי, המתאפשר לאחר שקרחונים נסוגו וכתוצאה מכך פתוח המעבר מספר רב יותר של חודשים בשנה. ראו גםלקריאה נוספת
United Kingdom Hydrographic Office Taunton, Somerset, UK, ISBN 9780707745220, Pg63. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
