|
מלחמת ההתשה
מלחמת ההתשה (בערבית: حرب الاستنزاف, חַרְבּ אֶל־אִסְתִנְזַאף) הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-11 ביוני 1967[3] ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, מועד שבו הסכימו הצדדים על הפסקת אש שנכנסה לתוקף למחרת. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר,[4] והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים. המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים לאורך החזית המצרית, הירדנית והסורית. עיקר הלחימה היה בחזית תעלת סואץ שבה צבא מצרים וצה"ל ניהלו מלחמת התשה זה כנגד זה. הצבא המצרי ביצע הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי. מלחמת ההתשה החלה בעצימות נמוכה לאורך קו התעלה זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים. העימות הסלים לעצימות גבוהה החל במרץ 1969. בחזית המצרית, המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך התעלה, ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאיתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה. המלחמה הובילה לעליית המעורבות הסובייטית במצרים, ובסופו של דבר להתבססות של חיל האוויר הסובייטי להגנת ערי מצרים שהובילה לקרב אווירי ישיר בין ישראל לברית המועצות. בנוסף חימשה ברית המועצות את מצרים בסוללות ארטילריה להגנה אווירית, ששינו את המאזן האסטרטגי והשפיעו משמעותית על מלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב. לצד מלחמה זו התנהלה גם מלחמת ההתשה בבקעת הירדן ומלחמת ההתשה בחזית הסורית. בסיומה של המלחמה, מצרים, בסיועה המסיבי של ברית המועצות, הצליחה לנטרל חלק מהעליונות האווירית הישראלית באזור העימות מעל תעלת סואץ, הודות לקידום מערכי הנ"מ המתקדמים אל עבר התעלה. לפיתוח ולהצבה של מערך הנ"מ המצרי ברדיוס שמכסה מספר קילומטרים לתוך הגדה המזרחית של התעלה, היו השלכות מהותיות על המערכה האווירית במלחמת יום הכיפורים. תוצאות מלחמת ששת הימיםבתום מלחמת ששת הימים השתנו יחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-ערבי בצורה מהותית. ישראל ריבעה את שטחה וניצחה במערכה רב חזיתית תוך השמדת הנתח העיקרי של צבאות אויביה מצרים, סוריה וירדן והשגת עומק אסטרטגי, בעיקר בחזית המצרית, הודות לכיבוש חצי האי סיני והתבססות צבאית על הגזרה המזרחית של תעלת סואץ. בחודשים שאחרי המלחמה התחוללו כמה שינויים חשובים בזירה הגאו-פוליטית. ישראל סיפחה את מזרח ירושלים, מנהיגי מדינות ערב התכנסו בוועידת ח'רטום וקבעו כי אין בכוונתם להכיר בישראל, לערוך איתה משא ומתן, לחתום איתה על הסכם שלום או לנטוש את מאבקם של הפלסטינים. זמן קצר אחר כך התקבלה החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו ולשלום בר קיימא במזרח התיכון.[5] כל צד פירש את ההחלטה בהתאם לאינטרסים שלו. ישראל רצתה להיכנס למשא ומתן לשלום, והייתה מוכנה לוותר על מרבית השטחים שכבשה במהלך המלחמה בתמורה לשלום. לעומתה, מדינות ערב סירבו להסדר שלום של קבע, ובראש ובראשונה לדרישת ישראל למשא ומתן ישיר. הן טענו כי על ישראל לקיים את הנסיגה מהשטחים לפני כל משא ומתן.[6] מטעם האו"ם הוקם גוף מתווך בראשות הדיפלומט גונאר יארינג. בעזרת התיווך שלו הצליחו הצדדים להגיע להסדר חילופי שבויים מהיר, אך לא התקדמו למשא ומתן. ממשלת ישראל קיימה מגעים חשאיים עם חוסיין, מלך ירדן. עם זאת, הוא סירב לקדם את ערוץ הקשר החשאי בין ירדן לישראל עקב תלות במצרים, שהתנגדה מכל וכל למשא ומתן. סיבה נוספת להתנגדותו הייתה התבססותם של ארגוני טרור פלסטינים בתוך ירדן, שהוציאו משטחה פעולות חבלה וטרור לעבר ישראל. ארגונים אלה היו הגורמים שהתניעו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. מלחמת ששת הימים הסתיימה בתבוסה מצרית מוחצת. בסיומה החזיקו כוחות צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. אנואר סאדאת, סגנו של נשיא מצרים, כתב באוטוביוגרפיה שלו: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר 1970 מת האיש, אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".[7] תחילה התפטר נאצר מנשיאות מצרים. עם זאת, לאחר שההמונים יצאו לרחובות וקראו לו לחזור בו, וכמוהם גם הנהגת ברית המועצות שהפצירה בו להישאר בתפקיד, הוא אכן חזר בו. עקב התנגדות למשא ומתן המדיני החליט נאצר שיש לפעול נגד ישראל בדרך צבאית אך מדודה, תוך כדי מערכה ארוכה שבה ינוצלו נקודות החוזקה של מצרים ומדינות ערב, כגון סיבולת להתמודדות ארוכה במצב של לחימת התשה. בתוך כך יחשפו חולשותיה של ישראל. ניסיונו להוביל למלחמת התשה כוללת גם בחזית הירדנית והסורית לא התממשה, ומלבד ארגוני הטרור הפלסטינים, כגון הפת"ח, לא הייתה היענות ממשית לקריאתו. מצרים דרשה, כתנאי מקדים לכל משא ומתן, את נסיגת ישראל חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים, ודרישה התחלתית זאת תקעה מקלות בגלגלים של כל ניסיון לקדם את המשא ומתן המדיני. בסיכומו של דבר, נשיא מצרים היה נחוש להשיב את חצי האי סיני בכוח צבאי, ועד שצבאו ישתקם ויוכל לאתגר משמעותית את האחיזה הישראלית בצידה השני של התעלה הוא נקט גישה של מלחמת התשה כדי לשחוק את עוצמתה של ישראל.[8] הצדדים הלוחמיםישראלמלחמת ששת הימים התחוללה בזמן שבו ישראל הייתה נתונה בסכנה קיומית. בסיומה היא השיגה, לראשונה, עומק אסטרטגי. בתמיכה אמריקאית של ממשל ג'ונסון, היא קיבלה צידוד בינלאומי בעמדתה שלא תתקיים שום נסיגה מהשטחים שנכבשו ללא הסדר של שלום קבע.[9] תורת הביטחון הישראלית, שהתבססה על גישת ההבקעה לפי המוטו "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", נחלה ניצחון אדיר במלחמה. הניצחון במלחמה גם העביר לידי ישראל את שדות הנפט של סיני, ואת אתרי התיירות הגדולים בגדה המערבית. הוא אף הוביל לתחילתו של גל עלייה חדש, מה שהוסיף ותרם לסיום המיתון ולגאות הכלכלית בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. לאחר הניצחון שלטה מדינת ישראל בכל שטחי ארץ ישראל השלמה. מכאן והלאה לא היו עוד לישראל שאיפות אפשריות להתפשטות מדינית. עובדה זו העלתה תהיות באשר ליעדים הקרקעיים במלחמה הבאה, כמו גם באשר לעדכון תורת הביטחון. עד לאותה הנקודה התבססה תורת הביטחון על הצורך בקרב הבקעה מהיר שמטיל את הכף לטובת ישראל ומערער את המאזן האופרטיבי של אויביה. כעת, כשלישראל לא נותרו שאיפות התפשטות וגבולה הדרומי מבוסס על גבול טבעי (תעלת סואץ), קשה להתאים את גישת ההבקעה למצב החדש בשטח. נוכח הקיפאון במשא ומתן המדיני לאחר המלחמה, ההערכה באמ"ן הייתה שתוך זמן מה מדינות ערב יסלימו מחדש את העימות, ויש להתכונן למלחמה הבאה. מלחמה זו תיערך בתנאי גבולות הביטחון החדשים שנוצרו כתוצאה מהניצחון במלחמת ששת הימים. לפיכך, בסיומה של המלחמה השקיעה ממשלת ישראל תקציבים נוספים בביטחון. משוואת סדר העדיפויות בהקצאת משאבים בין החילות, לפיה חיל האוויר במקום הראשון, חיל השריון במקום השני, ושאר החילות אחריהם, נשמרה. משום כך, גדל תקציבו של חיל האוויר והגיע לכדי מחצית מסך התקציב של הצבא.[10] כדי לענות על הדרישות החדשות של המצב בשטח, התוכנית הרב שנתית (תר"ש) 'מכבי' בוטלה והוחלפה בתר"ש 'גושן', שנועדה לתכנון החימוש, הקצאת המשאבים וההתנהלות הכללית של הצבא בחמש השנים מ-1970 ועד 1974. בנוסף לכך, החליטה הממשלה להאריך את שירות החובה למתגייסים לצה"ל, משנתיים וחצי לשלוש שנים, כדי להיענות לצורכי הביטחון החדשים.[11] הצבת הכוחות בגבולות המדינה הוגדלה משמעותית מכפי שהייתה טרם המלחמה. צה"ל גם החל להעביר בסיסים ולבנות בסיסים חדשים במרחבים הגדולים של חצי האי סיני. אחרי מלחמת ששת הימים קו הגבול היבשתי הצטמצם ל-650 ק"מ והגבול הימי התארך ל-1,000 ק"מ. במקביל, כדי לשמור על העדיפות הטכנולוגית, ישראל הוסיפה להשקיע ברכש צבאי מואץ. חיל האוויר קלט מטוסי קרב דאגלס A-4 סקייהוק ומקדונל דאגלס F-4 פנטום מתוצרת אמריקאית, ותוך מספר שנים הפך הפנטום למטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר, על חשבון המיראז' 3.[12][13] התלות ברכש צבאי מצרפת נחתכה לגמרי כתוצאה מהאמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, אך ב-1969, נשיא צרפת החדש ז'ורז' פומפידו, אישר את קיומה של עסקת רכש מיראז'ים שנחתמה מבעוד מועד אך עוכבה כתוצאה מהאמברגו, וצוות ישראלי השתלט על ספינות שרבורג, שהעברתן לישראל גם כן נעצרה כתוצאה מהאמברגו, והשיטו אותם מהמספנות בצרפת לישראל. חיל הים עבר מהפך במסגרתו הכלי העיקרי שלו התחלף מהמשחתת לספינת הטילים. עבור חיל השריון נרכשו טנקי M48 פטון נוספים והושבחו הקיימים, וגם נעשה ניסיון רכישה של טנקי צנטוריון שנכשל כאשר בריטניה נסוגה מהצעתה לעסקה בלחץ מדינות ערב.[14][15] במקביל החל הפיתוח של טנק מערכה תוצרת כחול לבן, שבסופו של דבר הבשיל לכדי טנק המרכבה. צה"ל גם השתמש בכלי נשק שנלקחו שלל מידי המצרים במלחמה, כגון טנקים מדגם T-54. בתוך צה"ל נערכו מספר שינויים ארגוניים לאחר המלחמה, בין היתר הקמת האוגדה הסדירה הראשונה, היא אוגדת סיני.[16] הייתה זאת הפעם הראשונה בתולדות צה"ל שהוקמה אוגדה מרחבית סדירה, כאשר עד אז נעשה שימוש והפעלה רק של אוגדות משימתיות בעתות מלחמה (במבצע קדש ובששת הימים). בפועל האוגדה, שמפקדת ישבה בבסיס רפידים, הייתה בסד"כ חסר, של שתי חטיבות.[17] הועלו הצעות להקים את מפקדת חילות השדה, אך הן לא התקבלו באותה העת. מבחינת ההנהגה, בפברואר 1969 נפטר ראש ממשלת ישראל לוי אשכול והוחלף בגולדה מאיר. לכל אורך מלחמת ההתשה כיהן משה דיין בתור שר הביטחון. הרמטכ"ל יצחק רבין סיים את תפקידו בראשית 1968 ובהמשך התמנה לשגריר בארצות הברית.[18] הוא הוחלף בתפקידו ברא"ל חיים בר-לב. אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש כיהן בתפקיד עד דצמבר 1969, אז הוחלף בידי אריאל שרון. מרדכי הוד המשיך בתפקידו כמפקד חיל האוויר לכל אורך מלחמת ההתשה ואברהם אדן כיהן כמפקד גייסות השריון החל במרץ 1969. במהלך המלחמה הוחלף שלמה אראל באברהם בוצר בתפקיד מפקד חיל הים. מלחמת ההתשה נערכה בחזית התעלה, הרחק מהעורף הישראלי, וללא גיוס מילואים חריג, ולכן לא הייתה לה השפעה ישירה על העורף, שבו נמשכו החיים כסדרם. עם זאת, קורבנותיה השפיעו על מורל הציבור בישראל. הזדהות יוצאת דופן של העורף עם הלוחמים הייתה ביוזמתו של שר הביטחון משה דיין: התנדבותם של קציני מילואים מבוגרים, הפטורים משירות צבאי, ללחימה של חודשים אחדים בחזית התעלה, תוך שהם מעניקים מניסיונם ומבגרותם ללוחמים הצעירים. מתנדבים אלה כונו "נמרים".
מצרים
הצבא המצרי נחל תבוסה חריפה במלחמת ששת הימים. שני שלישים מחיל האוויר שלו הושמדו וצבא היבשה התפורר. מתוך עשרים חטיבות נותרו בין שבע לתשע מתפקדות בלבד. יתר על כן, עיקר הארטילריה שלה נחרבה.[19] בתוך מצרים עצמה ההמונים המשיכו לגבות ולתמוך בנאצר, אך מעמדו מבחינת הצבא נחלש, ועל כן הוא ביצע טיהור פוליטי והדיח עשרות רבות של קצינים. נאצר הדיח את מפקדו העליון של צבאו, עבד אל-חכים עאמר, שבהמשך גם התאבד, ובמקומו מינה את הרמטכ"ל מוחמד פאוזי לשר המלחמה ואת מי שהיה מפקד החזית הירדנית במלחמת ששת הימים, עבד אל-מונעם ריאד, לרמטכ"ל הצבא המצרי. אחמד איסמאעיל עלי נעשה למפקד חזית תעלת סואץ של הצבא המצרי. מפקד חיל האוויר, מוחמד סידקי מחמוד, הודח והועמד לדין על כישלונו המחפיר במלחמה. מי שהיה האחראי הישיר על הטיהור היה שר המלחמה החדש פאוזי. בנאום שנשא נאצר בנובמבר 1967, הודה שהצבא איבד בערך שמונים אחוז מציודו וכמעט את כל מטוסיו. נאצר עצמו סבל מבריאות רופפת,[20] ודרך נאומים חוצבי להבות הוא שלהב את ההמונים לתמוך בו בהמשך המאבק צבאי נגד ישראלי, מה שתרם לו בייצוב שלטונו. ההנהגה הצבאית החדשה שמה דגש בגיוס על חיילים וקצינים בעלי השכלה שיוכלו להפעיל מערכות נשק מתקדמות. כדי לשקם את הצבא המצרי הועמקה משמעותית השותפות בין מצרים לברית המועצות. זמן קצר אחרי המלחמה ביקרו במצרים יו"ר נשיאות הסובייט העליון ניקולאי פודגורני ורמטכ"ל הכוחות המזוינים של ברית המועצות מרשל מאטוויי זכארוב. צי הים התיכון של הצי הסובייטי קיבל היתר לעגון בחופי מצרים, ונאצר רצה להסדיר חוזה הגנה ביחד עם ברית המועצות.[21] ההנהגה הסובייטית החליטה לספק במהרה תחמושת, אימונים והדרכות לצבא המצרי, וכבר באוקטובר 1967, ארבעה חודשים אחרי המלחמה, מספר הטנקים המצרים הגיע לשני שלישים מהכמות שלו לפני המלחמה, ומלאי המטוסים היה שמונים אחוז מגודלו לפני המלחמה. ארצות הברית עקבה בדאגה אחר שיתוף הפעולה המתהדק בין ברית המועצות למצרים. ההנהגה הסובייטית רצתה להכין את מצרים לקראת עימות מחודש עם ישראל, אך היא עצמה רצתה להימנע מעימות חדש במזרח התיכון, והיועצים הסובייטים ניסו בעקביות למנוע הסלמה של העימות לכדי סבב לוחמה חדש. על אף חילוקי דעות שהתגלו מפעם לפעם, שיתוף הפעולה בין הקצונה המצרית ליועצים הסובייטים היה דיסקרטי ומוצלח.[22] האבדות של חיל האוויר המצרי הושלמו במלואן על ידי הסובייטים עוד בסוף שנת 1967. בישיבת הממשלה המצרית בפברואר 1968 סקר שר המלחמה פאוזי את מצב הצבא ואמר שהסיוע הסובייטי הביא להשלמת 70% מהאבדות של כוחות היבשה. פאוזי גם ציין שהסיוע הרב ניתן למצרים ללא כל תמורה.[23] ברית המועצות סיפקה למצרים ארסנל של מטוסי מיג-21, אך החשש בישראל ובארצות הברית, שתספק למצרים גם מטוסי מיג-23 חדישים, התבדה. למעשה, ברית המועצות הסכימה למכור למצרים מטוסי מיג-23 רק בצל מלחמת יום הכיפורים, ואלו נכנסו לשירות הצבא המצרי רק לאחר תום המלחמה. בלי המיג-23, למצרים לא היה מטוס קרב שיכול היה לבצע מתקפות עומק בלב ישראל, מעל שמי ירושלים או תל אביב. הנשק העיקרי שברית המועצות סיפקה למצרים, ששינה את המאזן האסטרטגי, היה בתחום ההגנה האווירית: מערכות טילי קרקע-אוויר מסוג סוללות נגד מטוסים מדגמי SA-2, ו-SA-3, שפגעו משמעותית בעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי, והובילו לירידה בחופש הפעולה שלו ויכולת התמיכה בכוחות על הקרקע. ביולי 1968, ביקר נאצר במוסקבה וחתם סכם רכש צבאי שכלל 150 מטוסי קרב מדגמי מיג-21 וסוחוי Su-7, מאות טנקים מדגם T-55 כמו גם נגמ"שים, תותחים ניידים, אמצעי גישור (לקראת פעולה עתידית לחציית התעלה מזרחה) וטילי לונה (פרוג).[24] כעבור שנה משלחת מצרית נוספת ביקרה במוסקבה כדי לקדם הסכם רכש נוסף. כתוצאה מכך ברית המועצות העמיקה את החדירה האזורית שלה, לא רק במצרים אלא גם בבעלת בריתה סוריה. המידע המודיעיני לגבי פעילות הרוסים שהיה בידי ישראל היה מצומצם יחסית, וראש אמ"ן אהרן יריב אמר בהקשר: "אנחנו יודעים מעט מאוד, וכל מערבי יודע מעט מאוד, על מה שנעשה בגוש הסובייטי ומה שנעשה בצמרת הרוסית. אנחנו לא יודעים מי הגופים אשר קובעים בעניין זה או אחר ומה הגורמים אשר משפיעים עליהם[25]." ועדיין, ההערכה של אמ"ן, נוכח הידיעות שכן היו בהישג יד, הייתה שברית המועצות פועלת לקרר את מצרים ומדינות ערב בכלל, ומנסה למנוע הידרדרות למלחמה כוללת[25]. סיבה אפשרית אחת הייתה שעימות מסוג זה יעמיק גם את המעורבות האמריקאית באזור, דרך הגברת התמיכה בישראל, ובמקרה של מלחמה בה הטכנולוגיה הישראלית מתוצרת אמריקאית תגבר על התוצרת הסובייטית, הדבר יפגע אנושות בשוק הרכש הצבאי של ברית המועצות. לפיכך, ההערכה בישראל הייתה שברית המועצות לא תתערב ישירות במצב של לחימה למעט במצבי קיצון. ארצות הברית אכן העמיקה את תמיכתה בישראל נוכח החדירה הסובייטית, וממשל ניקסון אישר מענק שנתי מורחב לישראל מתוך התקציב הפדרלי[26].
ההסלמה בתקריות האשטיבוע אח"י אילת וההסלמהמיד לאחר סיום המלחמה החלה מצרים לשקם את כוחה הצבאי, וכאמור תוך מספר חודשים היא חידשה את המלאים שאיבדה כתוצאה מהמלחמה. ישראל מצידה השתלטה על כל חצי האי סיני להוציא את הביצות הנמצאות צפון-מזרחית לקנטרה, המחברות אותה לפורט פואד. משרד החוץ הישראלי גם הבהיר שאין בכוונת ישראל לכבוש את פורט פואד, היושבת על פתחה של תעלת סואץ.[27] רוב האיים במפרץ סואץ וים סוף נותרו בידי מצרים. מצרים החלה ליזום תקריות אש, כאשר בראשונה שבהן, ב-1 ביולי, חדר כוח מצרי אל הגדה המזרחית של התעלה. נוכח תקריות האש בתעלה, האו"ם קידם את הצבתם של משקיפים משני צידי התעלה. למשקיפים לא הייתה יכולת למנוע את ההסלמה של תקריות האש, אך ראש המשקיפים בישראל, אוד בול מחיל האוויר המלכותי הנורווגי, שמר על שיתוף פעולה מוצלח עם ההנהגה הישראלית. מצרים טענה שהיא יוזמת את תקריות האש משום שישראל חודרת לתעלה עצמה, וקהיר תבעה בעלות על כל התעלה.[28] לעומתה, ישראל טענה שהגבול הימי עובר באמצע התעלה. עיקר תקריות האש התרכזו בגזרה המרכזית והדרומית של התעלה, בעוד התקיים שקט יחסי בגזרה הצפונית שלה. אמ"ן העריך שהדבר נבע משהות ספינות רוסיות בפורט סעיד, שצמצמו את חופש הפעולה של ישראל ומצרים. בתגובה לתקריות הראשונות בחודש יולי, פיקוד דרום החל לבנות ביצורים פשוטים לאורך התעלה, והוחלט להקים את חטיבה 401 שתוצב בסיני. נערכו גם חדירות אוויריות של חיל האוויר המצרי מעל שטחי סיני.  הבולטת בתקריות האש המוקדמות הייתה טיבוע אח"י אילת, ב-21 באוקטובר 1967.[29] ב-11 ביולי, בקרב ימי, הטביעה המשחתת, ששטה בעומק הים התיכון, שתי טרפדות מצריות שנעו לעברה. הצי המצרי עקב אחר פעילות המשחתת, והחליט להטביע אותה כאשר הייתה קרובה לפורט סעיד. המשחתת נפגעה פעמיים: בפגיעה הראשונה החלה בקרת נזקים, ובפגיעה השנייה הורה המפקד על נטישה. 47 אנשי צוות נהרגו. בציבור בישראל התייחסו לאירוע בתור "מחדל". הרמטכ"ל רבין הגדיר את הטיבוע כ"דפיקה הכי גדולה שצה"ל חטף מאז המלחמה". בעקבות האירוע חיל הים השלים את ההמרה שלו והעביר את מרכז הכובד המבצעי ממשחתות לספינות טילים. שלושה ימים לאחר הטיבוע, נפתחה תקרית אש חדשה על גדות התעלה, וצה"ל ניצל אותה כדי להפציץ את המרכז התעשייתי של סואץ.[30] במבצע אבוקה, הושמדו כליל בתי הזיקוק בעיר, בנזק שהוערך במאה מיליון דולר.[31] במבצע המח"ט שמואל גונן טיווח את התותחנים במבצע מהאוויר, על מסוק סיקורסקי S-58 שהטיס אליעזר כהן.[32] כתוצאה מההפצצה של צה"ל, מצרים החלה לפנות את תושבי סואץ ובהדרגה פינתה גם את יושבי ערי הגדה המערבית האחרות של התעלה.[33][34] כתוצאה מכך מצרים נצרה את האש למספר חודשים. הניסיונות של מזכיר האו"ם, או תאנט, להגדיל את סמכויות המשקיפים ולוודא את הישמרותה של הפסקת האש, עלו בתוהו. מטרתה של מצרים במלחמת ההתשה הייתה להפעיל לחץ על ישראל, על-מנת שתיסוג משטחי סיני שנכבשו במלחמת ששת הימים, או לפחות תיסוג מקו התעלה כך שתתאפשר פתיחתה לשיט. שליט מצרים נאצר הודה שאין ביכולתו לכבוש מחדש את סיני מידי ישראל, אך הוא יכול התיש אותה ולשבור את רוחה, כך טען, דרך לוחמת שחיקה[35]. מטרתה של ישראל הייתה לסכל את מטרתה של מצרים, כלומר להמשיך ולעמוד בגבולות שנקבעו ולהבהיר למצרים שבכוח לא תוכל להשיג דבר. תחילה פעלה ישראל בדרך של מגננה – מציאת פתרונות לעמידה בהתקפות בקו התעלה במינימום נפגעים. תחילתה של המלחמה, וחלק ניכר מכל מהלכה, היה בהתקפות ארטילריה ופשיטות קומנדו מצריות על מוצבי צה"ל שלגדות תעלת סואץ. במהלך המלחמה הלכה וגברה המעורבות של ברית המועצות במצרים, תחילה באספקה נרחבת של נשק וציוד, ולאחר מכן שיגור יועצים צבאיים, טכנאים ואף לוחמים. במקביל לאירועים על גדת התעלה, צה"ל פעל גם למיגור קיני הטרור ששרצו ברצועת עזה, ובראשם תאי פת"ח שנתמכו בידי מדינות ערב.[36]  לאחר כמעט שנה של שקט יחסי בגזרה, בראשית קיץ 1968 חודשו תקריות האש בידי מצרים. ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית לאורך התעלה, ובה נהרגו עשרה חיילי צה"ל. לאורך הקיץ חלו תמורות, עליות וירידות במינון ההפצצות ותקריות האש, ובאוקטובר החלה הסלמה משמעותית. בתגובה להסלמה התכנסה ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, ונקטה שינוי מדיניות. עד לנקודה זו הסכימה הממשלה לשיבה לגבול הבינלאומי שהתקיים טרם המלחמה בתמורה לשלום, אך כעת קבעה החלטת הממשלה: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם א-שייח' תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל והסדרי ביטחון חיוניים אחרים.[37]" ב-26 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה נוספת שלוותה בפשיטות קומנדו, והסבו לצה"ל חמישה עשר הרוגים. בתגובה ערך צה"ל, ב-31 באוקטובר, את "מבצע הלם", שבו פשטו כוחות צנחנים, מוטסים במסוקי "סופר פרלון", על שלושה יעדים בעומק מצרים (כ-350 קילומטר).[38] הכוחות חיבלו בתשתיות אזרחיות, בין היתר בנגע חמאדי, על גדות נהר הנילוס, בלב מצרים. החבלות כללו תחנת שנאים, סכר וגשר מעל הנילוס.[39] פשיטה זו, שפגעה באספקת החשמל לכל מצרים, הביאה לרגיעה בחזית התעלה. לפי הרמטכ"ל בר-לב, המהלך "נתן מכה לתודעתם" של המצרים.[40] הקמת קו בר-לב
נוכח ההפגזות וההסלמה חלה הערכת מצב מחודשת במטה הכללי של צה"ל לגבי תפיסת ההגנה של מערב סיני. חצי האי סיני העניק לישראל לראשונה עומק אסטרטגי, אך כעת הייתה שאלה באשר לדרך שבה יש לנצל אותו. סגן מפקד גייסות השריון, אברהם אדן, טען שיש למנוע מהמצרים כל הישג, ולו זמני, בגדה המזרחית של התעלה, שכן במקרה והוא יחפוף להפסקת אש, יגרם נזק לדימוי ההרתעתי של ישראל.[41] במטה הכללי היה חשד תמידי שההפגזות הן מהלך מקדים לקראת ניסיון אפשרי של צליחה מצרית בהיקף גדול לעבר התעלה המזרחית. מצרים הציבה במקביל סוללות טילים חדשות, ונשק הנ"מ שלה העניק לארטילריה שלה יתרון על גבי חיל האוויר הישראלי, והקטין את מרחב התמרון של האחרון. לפיכך, טען אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, יש להכין מערך שבו ניתן יהיה להגן על סיני גם ללא תמיכה אווירית לכוחות על הקרקע. הוכנה תוכנית 'סלע', עם שני תרחישים אפשריים (האחד במצב שיש בו התרעה והשני בלעדיו), לפריסת כוחות בסיני במקרה של פרוץ מלחמה.[42] ההערכה של אמ"ן הייתה שעד מרץ 1969 הצבא המצרי יהיה מסוגל לפתוח בצליחה רבתי שמטרתה כיבוש מערב חצי האי סיני. על רקע זה החליט המטה הכללי של צה"ל, לאחר סיור על קו התעלה, להקים קו מעוזים (תוכנית 'מעוז'), ולנהל גישה אופרטיבית של הגנה קשיחה, לפיה אין לאפשר למצרים להשיג גרגר חול מהגדה המזרחית של התעלה אף לא לזמן קצר. לקו המעוזים היו שתי מטרות, כפי מתאר אותן האלוף ישראל טל: "הוויכוח על שיטת ההגנה בסיני היה כפול: ערכו של מערך המעוזים לאורך תעלת סואץ כקו הגנה סטאטי על התעלה במסגרת מלחמת התשה, וערכו ההגנתי במקרה של מתקפה מצרית כוללת לכיבוש סיני. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשמעה הטענה שקו המעוזים לא נועד מלכתחילה להגן על התעלה במסגרת מלחמה בקנה מידה מלא, אלא רק במסגרת מלחמת התשה, ולא היא.[43]" המהלך שלל מצה"ל את הניידות המבצעית שלו, והיו לו שני מתנגדים בולטים מתוך המטה הכללי: האלופים ישראל טל ואריאל שרון. טל ביקר את גישת קו המעוזים על שני טעמים עיקריים. ראשית המעוזים מגבילים את הניידות של הכוחות, ושוללים למעשה מצה"ל את היתרון באחזקת שטח שמהווה עומק אסטרטגי.[44] שנית, טען טל, אין בכוחות הסדירים שיהיו מוצבים קבע בקו המעוזים כדי לבלום מתקפה מצרית רבתי, והוא המליץ בהקשר זה להעביר את חטיבה 7 לגזרת תעלת סואץ. יתרה מכך, העובדה שקו המעוזים מרתק בדרך קבע נתח מהותי מהצבא הסדיר בצה"ל, פוגעת ביכולת שלו להתכונן לקראת תרחיש המלחמה הבאה. ההתנגדות של טל לא התקבלה, והבנייה של קו המעוזים יצאה פועל.[45] בהמשך סירב לקבל את פיקוד דרום בנימוק התפקיד ידרוש ממנו לממש גישה צבאית שהוא עצמו מתנגד לה.[46]   קו בר-לב, על שם הרמטכ"ל, יצא לדרך, ובמסגרתו נבנו כ-30 מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. בקו שני, "ציר החת"ם" ממזרח לקו התעלה, נבנו עוד כעשרה מוצבים. במקביל נבנה גם מערך ביצורים בשארם א-שייח', לקראת האפשרות שכוחות מצרים מהים יבצעו מתקפת פתע לכיבוש העיר. בהפצצות שנערכו בסתיו 1968, התגלו בבהירות הכשלים של המוצבים הקיימים, ואלו החדשים במסגרת קו בר-לב, נבנו תוך עמידות רבה בפני הארטילריה המצרית. בנוסף להקמת מערכי הביצורים, חיל ההנדסה פעל לשיפור התנאים הלוגיסטיים בזירת סיני, תוך סלילת כביש אילת–שארם א-שייח', כביש בלוזה–טסה–מעברי הגידי והמיתלה–ראס סודר, כמו גם כבישי גישה נוספים לאורכו ולרוחבו של חצי האי.[47] מות רמטכ"ל מצריםכתוצאה מהפעולה הישראלית בנגע חמאדי, התגלה להנהגה המצרית שהעורף שלה חשוף בצורה חמורה בפני פעילות ישראלית עוינת. על כן החליטה קהיר להעביר משאבים לחיזוק העורף ובינתיים הפחיתה את סך הפעילות נגד ישראל בגזרת התעלה. לעיתים נצפו מישראל גם קצינים מצרים בצידה השני של התעלה שהורו לחייליהם לנצור את האש ולהימנע מתקריות לוחמה, וגישה זאת הייתה הכלל באותם חודשים.[48] ישראל ניצלה פרק זמן זה, שנמשך מספר חודשים, כדי לשקול ולאמץ את שיטת ההגנה הנוקשה עבור סיני ולהתחיל בבנייתו של קו בר-לב. אך מצרים לא הפסיקה לגמרי את הפעילות העוינת שלה מול ישראל, והמשיכה בעיקר בפעולות גרילה וצליפה. מאות עובדים, בעיקר חקלאים, עמלו מדי יום בחיץ החקלאי משני צדי התעלה. הצלפים המצרים תקפו את החקלאים והחיילים הישראלים והטילו מוקשים בעוד ישראל מצידה נמנעה מלהשיב באותו מטבע כדי להימנע מפגיעה באזרחים המצרים שעבדו לפרנסתם מצידה השני של התעלה.[49] הטלת המוקשים נעשתה בחדירות של חיילים מצרים לגדה המזרחית של התעלה שבאו מפורט סעיד, בין אם דרך סירות או דרך הביצות בצפון הגזרה. סך ההיתקלויות גדלו משמעותית בפברואר 1969 וישראל התמודדה יותר ויותר מול לוחמה זעירה. ראש אג"ם עזר ויצמן העריך שהצליפות והמיקושים נועדו לפגוע במאמץ בניית קו המעוזים הישראלי. במטה הכללי הוחלט שיש ליזום פעולה צבאית רועשת, שהמטרה המקורית שלה הייתה להרתיע את מצרים ובמקביל גם לפגוע במערך סוללות הנ"מ שמצרים הציבה בגדה המערבית של התעלה. הציפייה הייתה שהתגובה הישראלית תוביל לשקט בגזרה למספר שבועות ובמהלכן יושלם קו המעוזים.[50] בבוקר שבת, 8 במרץ, חדרה רביעיית מיג-21 מעל שטחי סיני ובאחר הצהריים החלה הארטילריה המצרית להפגיז לעבר הגדה המזרחית. לפי הגנרל מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי, הפעולה המצרית נועדה להרוס את קו המעוזים הישראלי. בתגובה צה"ל השתמש בכוח האש הארטילרי שלו והבעיר באש תחנות כוח, מוצבים לאורך הגזרה, מתקני נפט בסואץ, בתי זיקוק, בסיסי צבא מצרים וגם סוללת טילים מצרית. ביום השני לקרב, בצל האש הארטילרית, ביקרה הקצונה המצרית הבכירה בקו החזית, והרמטכ"ל, עבד אל-מונעם ריאד, נהרג מאש צה"ל. לאחר מכן נצרה מצרים את האש והלחימה נעצרה.[51] את מקומו של ריאד כרמטכ"ל החליף מפקד פיקוד סואץ, הגנרל אחמד איסמאעיל עלי, וכעבור מספר ימים החלה התגברות משמעותית בתקריות האש שמצרים יזמה. כתוצאה ממותו של ריאד החליטה ההנהגה המצרית להחמיר את המאבק ולמסד את תקריות האש על בסיס יום-יומי. יש הנוהגים להתייחס לנקודה הזאת, בה הפך העימות לרציף, כנקודת הפתיחה של מלחמת ההתשה. אחרים מייחסים את ראשית הלחימה ליולי 1967, וכוללים בה את כל התקופה בה נערך העימות בעצימות נמוכה[35]. ב-12 במרץ הודיעה מצרים רשמית על ביטולה של הפסקת האש, ובנאום שנשא ב-30 במרץ קרא נאצר: "אם בעבר דרשנו מחיילינו דין-וחשבון כאשר ירו על האויב כי לא היינו מוכנים עדיין להסתבכות, הרי עתה אנו דורשים מהם דין-וחשבון אם הם מבחינים באויב ואינם יורים בו.[52]" המונים השתתפו בהלווייתו של הגנרל ריאד, ויום מותו הוכרז כמועד רשמי במצרים: "יום השהיד". דובר ממשלת מצרים, חסן אל-זיאת, הצהיר כי למצרים ישנה הזכות למנוע את הקמת הביצורים הישראליים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ולהגן על עצמה מפני האיום שמציבות העמדות הללו.[53] בהמשך טען נאצר, שהפסקת האש בין יוני 1967 למרץ 1969 התקיימה לשם שיקום הצבא המצרי, במסגרת תוכנית ארבעת השלבים שלו לניצחון בסכסוך הישראלי-ערבי: (1) "שלב העמידה האיתנה" - שיקום הצבא המצרי והיערכות לאורך התעלה, (2) "שלב ההגנה הפעילה" - התארגנות ערבית, בתמיכת ברית המועצות, ללוחמת תקריות אש על כל גבולותיה של ישראל ולהרתעת ישראל, (3) "שלב חיסול תוצאות התוקפנות" - ניהולה של מלחמת התשה ארוכה שבהדרגה תשלול מישראל את הישגיה הטריטוריאליים ממלחמת ששת הימים, (4) "שלב הניצחון הסופי" - הכרעת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על מקומה.[54] ב-23 ביוני נאם גמאל עבד אל-נאצר ואמר: "איני יכול לכבוש את סיני אבל אני יכול להתיש את ישראל ולשבור את רוחה."[55] הלחימה לאחר קריסת הפסקת האשאירועי אביב וקיץ 1969.jpg) ההכרה של המטה הכללי של צה"ל, כמו גם של הדרג המדיני הישראלי, בכך שמדובר ביותר מסדרת תקריות אש ולמעשה במלחמה נייחת, חלחלה בתהליך הדרגתי. כאשר התברר גודל המאמץ המצרי, היה קיים חשש תמידי שצבא מצרים יחפש פרצה ובה יחליט לפתוח במתקפה כוללת ובצליחה של התעלה. לצד זאת, הדעה הכללית, כפי שביטא אותה שר הביטחון משה דיין, הייתה שאין פני מצרים למלחמה כוללת נכון לאותה העת.[56] כמו כן היה גם קיים חשש מצידה של ישראל וארצות הברית מפני האפשרות של התערבות סובייטית בעימות במקרה והכף תיטה נגד מצרים. נאצר מצידו יצא בנאומים בפני קהלי המונים, ואמר שמצרים נמצאת במלחמה נגד ישראל, שמטרתה למנוע מהאחרונה להפוך את גבול הפסקת האש לגבול של קבע, דבר שמצרים ראתה בקו בר-לב את מימושו. למעשה, ההנהגה המצרית הייתה מודעת למגבלותיה, ולא עמדה לפתוח במתקפה כוללת לצליחת התעלה בשום נקודה בשנים 1969–1971.[57] בתחילתה התקיימה מלחמת ההתשה כמלחמה בין כוחות היבשה בלבד, שבה היה למצרים יתרון בולט בכמות הארטילריה שעמדה לרשותה. בצה"ל הוחלט להחזיק במעוזים בכל מחיר, ועל חיל ההנדסה הישראלי הוטל להקים מהר ככל האפשר ביצורים שיחזיקו מעמד מול ההפגזה הכבדה של המצרים. תחת הפגזה כבדה, החל חיל ההנדסה לחזק את קו בר-לב. חלק נכבד מעבודות הביצורים נעשה תחת אש כבדה, כאשר מפעילי הצמ"ה והדחפורים הרימו סוללות עפר, חפרו שוחות ותעלות נ"ט. במקביל, אנשי מחלקת הביצורים של החיל בנו עמדות מחופרות (בונקרים) והניחו מעליהם שכפ"צ (שכבות פיצוץ) שהיו מורכבים מפסי רכבת מברזל שהוצמדו בחזקה למשטח אחד (אלתור שהתברר כהצלחה ביצורית). הודות לעבודתם המאומצת של אנשי חיל ההנדסה, הצליחו המעוזים להחזיק מעמד בהפגזות הכבדות, אך המצרים הצליחו לגרום לנפגעים בצירי התנועה בין המעוזים (בחודשים יוני-יולי נהרגו 75 חיילי צה"ל). מצרים נקטה בטקטיקה של מטחי אש, צליפות, הרעשה מתמשכת, שחיקת הכוחות הישראלים, ביצוע מארבים ופשיטות צליחה שמטרתם הייתה להעלות את מספר האבדות בקרב הישראלים ולפגוע בחוסן ובמורל של מדינת ישראל.[58] .jpg) צה"ל לא היה מורגל או מוכן ללוחמה סטטית בעצימות גבוהה. במיוחד הטרידה את הפיקוד עוצמת האש המצרית, כגון שיטת הטפטוף הספורדי של מטחי ארטילריה, שנועדה להסב אבדות בנפש לצד הישראלי ולהדיר שינה מעיני החיילים הישראלים. ההנהגה המצרית, לפי העולה מעדויותיהם של אנשים כגון הגנרל גמאסי או דובר העיתון 'אל-אהראם' מוחמד חסנין הייכל (איש סודו ושופרו הפומבי של נאצר), יחסה חשיבות רבה לקוצר הנשימה של הציבור הישראלי, וניסתה לפגוע בלכידות החברתית ובעמידה של החברה הישראלית דרך מלחמת התשה ארוכה. קהיר התייחסה לעורף האזרחי כאל נקודת התורפה של ישראל.[59] נוכח ההפגזות המצריות, ישראל הכניסה לקו החזית גם טנקים, שכוח האש שלהם כוון בעיקר לעבר מטרות תשתית. ההפגזה המתמשכת גם הקשתה על צה"ל בהעברת אספקה בסיסית לכוחות הנמצאים בקו המעוזים, ועוררה קשיים לוגיסטיים. במסגרת ההפגזות באזור מוצב טמפו של צה"ל, נפצע באפריל מפקד חטיבה 14 קלמן מגן.[60] לאחר מספר תקריות הגבול בקו המעוזים לאורך תעלת סואץ, חידש צה"ל את הפשיטות כנגד מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים. ב-29 באפריל 1969 נערך מבצע בוסתן 22 במהלכו המריא מסוק סופר פרלון ובו כוח מסיירת צנחנים מא-טור שבסיני. הכוח הונחת סמוך לעיר לוקסור שבמצרים, כ-300 ק"מ מגבול ישראל, הניח מטעני חבלה בשישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן לעמק הנילוס ולקהיר וכן חיבל באנטנת קשר. לאחר שהכוח הצמיד את חומר הנפץ לעמודים כמתוכנן, נשלח מסוק אחר לפנותו. תוצאות המבצע היו הריסת ששת עמודי המתח הגבוה, שיבושים בזרימת החשמל באזור הדלתא של הנילוס והרס של אנטנת הקשר.[61] ב־11 במאי 1969 מבצע בולמוס 3, צלחו צוותים של סיירת מטכ"ל ושייטת 13 את התעלה, צליחה שקטה, ללא מנועים. עם הגיעם לחוף הכינו מארב מוצלח על הכביש, הסתערו על רכב מצרי, פגעו בו, הרגו שני חיילים מצרים ושבו לגדה המזרחית. שני לילות לאחר מכן ב-13 במאי 1969 יצאו הכוחות למבצע בולמוס 4, פשיטה נוספת לגדה המערבית של תעלת סואץ. המצרים גילו את כוחות היחידה בעת החציה ופתחו באש חזקה. סג"ם חיים בן יונה נהרג ובנימין נתניהו כמעט טבע. ב-17 ביוני 1969 ביצעו שלא במתכוון מטוסי מיראז' 3 שהיו במשימת צילום מעל קהיר בום על-קולי וגרמו לנזק למבנים ולניפוץ שמשות באזורי המגורים.[62] לאחר התקרית יזמה ישראל הרעשות דומות שגרמו נזק רב למבנים ברובעי היוקרה של קהיר במטרה להגביר את הלחץ על מצרים.[63] ב-1 ביולי 1969 נערך מבצע בוסתן 25א – פשיטה של שלושה כוחות צנחנים של צה"ל, מוטסים במסוקי סופר פרלון, על נקודות משמר מצריות בכביש ראס זעפרנה שבמצרים.[64] ההנהגה המצרית נהגה להפחית, בפרסומיה הרשמיים, מהנזק שנעשה לתשתיות שלה בפשיטות הישראליות, כדי לשמור על יוקרתה בעיני העם המצרי.[65] מצרים השיבה באותו המטבע, דרך פשיטות לגדה המזרחית של התעלה, ובליל 7-8 ביולי פשט כוח מצרי על מעוז צה"ל מול העיר אסמאעיליה בחיפוי הרעשה ארטילרית. החיילים במעוז, כלקח מפעמים קודמות, התחלקו כך ששני צופים נשארו בחוץ גם במהלך ההפגזות, וכך איתרו במהרה את הכוח המצרי.[66] את הפשיטות ביצעו יחידות העילית של צה"ל: סיירת מטכ"ל, שייטת 13, סיירת חרוב וסיירת שקד. לעומת זאת, הצבא המצרי, אמנם התמיד בשימוש ביחידות הקומנדו המובחרות שלו בפשיטות הראשונות לגדה המזרחית, אך במהלך המלחמה שינה גישה ורוב הפשיטות שביצעה מצרים לגדה המזרחית של התעלה נעשו בידי יחידות חי"ר.[67] בלילה שבין 10 ל-11 ביולי 1969 פשטו המצרים על חניון טנקים במוצב המזח,[68] הרגו 8 חיילים, פצעו 9 וחטפו חייל אחד, שמת בשבי.[69] הפעולה לוותה בהפגזה שגבתה מחיר כבד נוסף.[70] מהדיונים במטה הכללי עולה שבפיקוד צה"ל הייתה הנחה שגויה לפיה מצרים גם כן מוציאה לפועל מבצעי פשיטות רק בעזרת יחידות עילית. כך למשל עוזר ראש אג"ם תא"ל יצחק חופי שיבח את הביצוע של הפשיטה המצרית, אך טען שהיא אינה משקפת את המצב בצבא המצרי כולו, ופשיטות מסוגה הן נחלתן של יחידות הקומנדו המצרי בלבד.[71] עיקר הפעילות הצה"לית ההתקפית באותה העת נועדה לשם נקיטת היוזמה, שיתוק, במידת האפשר, של האש המצרית, והקלה על הגדה המזרחית של התעלה כדי לאפשר את ההשלמה של קו המוצבים ואת תיקונם של המעוזים שנפגעו במסגרת הלוחמה.
גיוס הנמרים נוצר עקב מצוקה של המפקדים הצעירים בצבא הסדיר. ככל שמלחמת ההתשה נמשכה וצברה תאוצה גברה המצוקה. הקשיים היו בעיקר אצל מפקדים צעירים שפיקדו על המעוזים והתקשו להתמודד עם המלחמה המתישה. בעקבות כך הועלתה על ידי מפקדים בכירים בשטח הצעה בפני הרמטכ"ל ושר הביטחון, להביא למעוזים אזרחים, קצינים מדרגות סגן עד סא"ל עם ניסיון קרבי אשר שרתו בסיירות, בחרמ"ש, בגולני ובצנחנים כדי לסייע בפיקוד על המעוזים, ולתת עידוד ללוחמים ולאפשר למפקדים מהמערך הסדיר לצאת לחופשות[72][73]. כניסת חיל האוויר למעגל הלחימה הלחימה של מלחמת התשה הייתה א-סימטרית. ראשית, התמודדה למעשה אוגדה סדירה אחת של צה"ל מול כל הצבא המצרי. נוסף על כך, ישראל לראשונה נאלצה לפעול במלחמה נייחת, שאינה מוכרעת בדרך של תמרון קרקעי אלא בעוצמת אש. עיקר עוצמת האש של מצרים הייתה בארטילריה שלה, בעוד עבור ישראל, עיקר עוצמת האש נמצאת בחיל האוויר, שהיה פגיע מפני נשק הנ"מ המצרי החדש, שתופעל בידי זרוע ההגנה האווירית של הצבא המצרי. בקיץ 1969, החליט הדרג המדיני-ביטחוני על הכנסת חיל האוויר לתוך הקרבות. לפי הרמטכ"ל בר-לב, לכניסת חיל האוויר למערכה היו שלוש מטרות: לפגוע בתשתית הצבאית המצרית ולהוכיח להנהגה המצרית שאין ביכולתה לפתוח במלחמה כוללת, להביא את מצרים לשוב להפסקת אש חדשה ולסייע לכוחות על הקרקע. האישור לפעולה התקפית של חיל האוויר ניתן מידי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת רק לאחר מספר חודשים של היסוסים, שנבעו בעיקרם מחשש של חברי הכנסת שהכנסת חיל האוויר למערכה עלולה להוביל להתערבות סובייטית ישירה או לדרדר את העימות למלחמה כוללת[74]. מטרת-העל הישראלית הייתה לקחת את היוזמה וללחוץ על מצרים לשוב להפסקת האש. הכנסת חיל האוויר לעימות כן חיזקה את עמידתה של ישראל והגדילה משמעותית את מספר האבדות בצד המצרי, אך לא הצליחה לשבור את רוח הקרב של הצבא המצרי או להוביל את ההנהגה בקהיר להסיק ששיבה להפסקת האש היא האופציה הטובה ביותר עבורה. זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים קלט החיל את מטוסי הסקייהוק, וב-1969 החל לקלוט גם את מטוסי הפנטום הראשונים.[75][76] בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969 נערכה הפשיטה על האי גרין, שבמסגרתה פשטו כוחות של שייטת 13 ושל סיירת מטכ"ל על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ, דרומית לפתח התעלה, ולאחר לחימה קשה שלטו בו במשך כשעה וחיבלו במבנים שבו. על הפעולה פיקדו מפקד הסיירת מנחם דיגלי ומפקד השייטת זאב אלמוג. עיכוב בהגעת כוחות הסיירת אפשרה לכוחות המצרים על האי להתארגן מחדש ולהשיב אש לכוחות התוקפים. האי היה בסיס צבאי מצרי, וסוללות הנ"מ שלו זינבו בחיל האוויר ופגעו בחופש הפעולה שלו. מפקד החיל, מרדכי הוד, הגדיר את האי "עצם בגרון" של חיל האוויר.[77] צה"ל איבד שישה לוחמים, והכוחות המצרים ספגו בין 60 ל-70 הרוגים.[78] לצד האבדות של צה"ל, לפעולה נוצרה הילה הרואית בישראל, והרמטכ"ל בר-לב אף טען שיש ללמד אותה בכל בית ספר ללוחמת קומנדו. הפשיטה על האי גרין פגעה במורל המצרי, וסימנה את מעבר היוזמה במלחמה לידי ישראל.[79] במהלך יולי 1969 יזם חיל האוויר הישראלי סדרה של קרבות אוויר באזורים שאינם מוגני טילים מצפון למפרץ סואץ באמצעות פטרול של מטוסי מיראז' מעל אדמת מצרים שפיתו הזנקת מיגים וזאת במטרה לשחוק את חיל האוויר המצרי. אורגנה שיטה, לפיה זוג מטוסים ישראלים חודר למרחב האווירי של מצרים עילית ומפתה את המצרים להעלות לאוויר מטוסי קרב כדי ליירט אותם. במקרה והפיתוי מוצלח, זוג מטוסים ישראלים נוסף, שהמתין לאות לפעולה, חותר למגע ומפיל את מטוסי היירוט המצרים[74]. בקרבות אלה שכונו קרבות טקסס ואריזונה הופלו כ-20 מטוסים מצריים. בקרבות אוויר אלה נקבעה שליטתו של חיל האוויר הישראלי בתחום האווירי בעומק של 30 ק"מ ממערב לתעלה. נוכח פעילות סוללות הנ"מ של מצרים, שסופקו לידיה מברית המועצות, חיל האוויר עמד בפני סכנה משמעותית, והיה עליו להגביל את תחום הפעילות שלו.[80] רק באזור שבין קנטרה למבואות פורט סעיד יכול היה חיל האוויר לפעול חופשי מסכנת טילי הנ"מ. חיל האוויר פיתח שיטות חדשות להתמודדות מול סוללות הנ"מ, ובמטה הכללי ההתלבטות הרבה באשר להפעלת החיל נסובה בין היתר סביב שאלת החשיפה של השיטות החדשות הללו. לבסוף התקבלה ההחלטה להוציא לפועל את מבצע בוקסר, שנמשך עשרה ימים רצופים עד 28 ביולי וכלל תקיפה מסיבית של חיל האוויר הישראלי על יעדים לאורך התעלה, בהם סוללות טילי קרקע- אוויר, סוללות תותחי נ"מ, מתקני מכ"ם, סוללות ארטילריה, מוצבים וטנקים. כ-300 חיילים מצרים נהרגו בתקיפה זו, שבה החלה מעורבותו ההולכת וגוברת של מערך התקיפה של חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, עד להפיכתו לגורם העיקרי הנושא בעול הלחימה.[81] תקיפות אלה הביאו לצמצום ניכר במספר הנפגעים בכוחות היבשה של צה"ל. הפגיעה למערך האווירי המצרי הייתה כה כבדה שהוא לא הגיב כאשר חיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות לאורך קו האש בגדה המערבית של התעלה. בסיום המבצע הישראלי הגיעה תגובת מצרים, כאשר מטוסי מיג-17 וסוחוי-7, בגיבוי מיג-21, תקפו סוללות טילי MIM-23 הוק ישראליות בגדה המזרחית של התעלה. בתגובה עלה חיל האוויר הישראלי להפצצה נוספת, במהלכה הופצצה גם תעלת המים המתוקים שסיפקה מים למוצבים המצרים בגדה המערבית, אף שלא הייתה בבנק המטרות שיועדו לחיל האוויר. כתוצאה מכך היה על מצרים, כמו ישראל, לספק מים במכליות תובלה לכוחות שהיו בחזית.[82] בהמשך הפכו תקיפות חיל האוויר למדודות ובררניות יותר, שכן כל מבצע דרש הקצאת משאבים גדולה ביחס לנדרש מחיל האוויר בחזיתות השונות, הירדנית והסורית. נכון לאוקטובר 1969, המערכה על האש נוצחה בידי ישראל, שהשמידה את עיקר הכוח הארטילרי המצרי בגדה המערבית של התעלה.[83]  נכון לאוגוסט, הפעילות של חיל האוויר הפכה לדבר שבשגרה, ולא הצליחה לשנות מהותית את המאזן האסטרטגי ולהביא את מצרים לשוב להפסקת האש. בישראל היה חשש מפני תגובה רוסית, נוכח העובדה שחיל האוויר וההגנה האווירית המצרית אומנה ותודרכה בידי מומחים סובייטים. בין היתר נקלטה ידיעה שספינת מלחמה סובייטית ששהתה בפורט סעיד קיבלה אישור להשיב באש על כוחות צה"ל בנסיבות מקלות. עדיין נשמרה הנחת עבודה בדרג המדיני-ביטחוני לפיה אין מוסקבה מעוניינת בהתערבות בלחימה. ב-8 בספטמבר 1969 הרחיב צה"ל את הלחימה לגזרת מפרץ סואץ – נערך מבצע רביב, שתחילתו בהטבעת שתי ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ על ידי כוח של קומנדו ימי, והמשכו פשיטה משוריינת ישראלית במערב המפרץ, שבה ספגו המצרים כמאה הרוגים.[84] הכוח המשוריין נע שישים קילומטרים והשמיד כל כוח שעמד בדרכו לפני שפונה חזרה על ידי נחתות של חיל הים. במהלך הפשיטה השמיד הכוח את המכ"ם במוצב הצבא המצרי בראס זעפרנה, ותפס את אויביו המצרים בהלם והפתעה מוחלטת. הכוח הישראלי גם ניתק את קו הטלפון לאורך החוף, ופיקוד החזית המטה הכללי המצרים ידעו על ההתרחשות רק מספר שעות לאחר שכוחות צה"ל כבר התפנו ושבו לשטח ישראל. הודות לתצלום והסרטה של המבצע בידי הכוח, הוא זכה לתהודה ופרסום בינלאומי.[85] מספר חודשים מאוחר יותר, הרמטכ"ל בר-לב הגדיר בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את מטרות המלחמה: "קודם כל, להחזיק את מערך הנ"מ [המצרי] סגור. שנית, להביא למיתון בירי באזורים בהם פותחים המצרים באש. שלישית, באזור המפרץ להמשיך ללחוץ ולהכות, במגמה להפוך את ההתשה לדו-סטרית." בתום המבצע שיבח בר-לב את הביצוע, אך לצד זאת הדגיש שמצעים מסוג "רביב" לא יכריעו את המערכה, וכי מדובר במערכה שאין בה הכרעה אלא צבירת נקודות.[86] הכישלון המצרי נוכח הפעולה הצה"לית הרתיח את נאצר, והוא מצידו הדיח את מפקד הצי המצרי, והדיח גם את הרמטכ"ל אחמד איסמאעיל עלי, שכיהן בתפקיד רק חצי שנה, ומינה במקומו את מפקד זרוע המודיעין הצבאי, מוחמד אחמד סאדק.[87] בבוקר ובצהרי 11 בספטמבר פתח חיל האוויר המצרי בגיחת תקיפה על מעוזים ישראלים, בתגובה למבצע רביב. התפתחו קרבות אוויר והופלו שבעה או שמונה מטוסי קרב מצרים. עיקר הפגיעות של צה"ל נגרמו בעקבות הנחיתות לעומת הארטילריה המצרית, וחיל האוויר הצליח, ברובו, לחפות על חיסרון זה. באוקטובר הוציא לפועל צה"ל פשיטות נוספות על הגדה המערבית של התעלה, במסגרתן היו משימות שונות, מחבלה בקווי טלפון, התקנת מכשירי האזנה, ירי רקטי על תשתיות ועוד. ב-22 בינואר 1970 נערך "מבצע רודוס", שבמסגרתו כבש כוח צנחנים ישראלי, שהונחת ממסוקים, את האי שדואן שבמפרץ סואץ, מדרום לשרם א-שייח', תוך גרימת אבדות כבדות למצרים.[88] מטוסי תקיפה ישראלים הטביעו שתי טרפדות ואוניית עזר מצרית. הפשיטה נמשכה יותר משלושים שעות, ובסיומה חזרו הכוחות הפושטים לישראל. במהלך המבצע הסתבכו הכוחות בשדה מוקשים לא מוכר. אף על פי כן, הוכתרה הפעולה בהצלחה רבה. כעבור יומיים הגיעה לאילת נחתת ובה ציוד ששימש את הלוחמים. בעת פריקת הציוד התפוצצה משאית תחמושת שירדה מהנחתת. באסון משאית התחמושת נהרגו 24 בני אדם ועשרות נפצעו.[89]  הפצצות העומק והשלכותיהןמבצעי פריחה
הראשון שהציע לפתוח בהפצצות עומק של חיל האוויר בלב מצרים כדי לשנות את משוואת מלחמת ההתשה היה ראש אג"ם, האלוף עזר ויצמן, בישיבת מטכ"ל בספטמבר 1969.[90] לאורך חודש דצמבר כתש חיל האוויר הישראלי את הקו הקדמי של הכוחות המצרים, אלא שהדבר לא השפיע על גרף האבדות של צה"ל או על הפעילות היום-יומית של הצבא המצרי. כתוצאה מכך, ישראל הסיקה שעליה להסלים את המערכה כדי לעורר שינוי בעמדה המצרית. בתחילת החודש הציג צה"ל תוכנית להפצצת מטרות עומק בתוך מצרים, במטרה להוציא אותה משיווי משקל אסטרטגי, ובאמצע החודש ביקש סגן ראש הממשלה יגאל אלון לפרט את אפשרויות התקיפה של קהיר ואלכסנדריה בפני שרי הממשלה. לאחר שהפיקוד הצבאי הציג בפני הממשלה את התוכנית למבצע "פריחה", תקיפה רבתי של מטרות עומק במצרים, כולל בערים הגדולות ולכל אורך עמק הנילוס, דעת השרים הייתה חלוקה. השרים אלון ועזר ויצמן תמכו נמרצות בפעולה, וכמוהם רוב שרי הממשלה. השרים אבא אבן, פנחס ספיר, חיים משה שפירא וישראל ברזילי הסתייגו, וכמוהם גם דיין, שחשש מהתערבות סובייטית. ראש הממשלה, גולדה מאיר, לא השתכנעה בעד הפצצות העומק אלא כאשר קיבלה הערכה מצידו של השגריר בוושינגטון, יצחק רבין, שארצות הברית תראה באור טוב את הפעילות הישראלית, שכן משמעותה תהיה נקיטת יוזמה שמיועדת לקרב הפסקת אש חדשה.[91] יתרה מכך, רבין גם ביקר בארץ ולקח חלק בשיחות הדרג המדיני-ביטחוני באשר לאפשרות להסלים את העימות ולפתוח בהפצצות עומק. במהלך הדיונים הוא השמיע תמיכה חד משמעית בהוצאה לפועל של תוכנית "פריחה".[92] בדיעבד נטען, בידי חלק מהשרים, שאחת ממטרות ההפצצות הייתה פגיעה ביוקרתו וביציבות משטרו של נאצר.[93] ב-1 בינואר אושרו הפצצות העומק הראשונות בידי הממשלה. כצעד מקדים נערכה ב-25 בדצמבר תקיפה גדולה של חיל האוויר הישראלי, שבמהלכה הושמדו שתים עשרה סוללות של טילי קרקע-אוויר ששימשו להגנה על אזור קהיר, ולמחרת, ב-26 בדצמבר 1969, נערך מבצע תרנגול 53, שבו נגנב המכ"ם המצרי החדש P-12, שהיה ממוקם ק"מ אחד מראס-ערב אשר לחוף מפרץ סואץ.[94] ב-7 בינואר 1970 החלה ישראל בסדרת "מבצעי פריחה" – הפצצות של חיל האוויר הישראלי על מחנות צבא בעומק מצרים. המטרות שנבחרו לא היו בעלות חשיבות גדולה, ולהפצצתן הייתה בעיקר מטרה מוראלית. ההפצצה האחרונה בסדרה זו נערכה ב-13 באפריל 1970. ההפצצות בוצעו על ידי צוותים של זוג או רביעיית פנטומים, שכושר נשיאת החימוש שלהם היה גדול פי שמונה מזה של המיג-17.[95] עיקר ההפצצות נעשו בדלתא של מצרים, שם נמצא ריכוז האוכלוסין העיקרי שלה, וישראל נמנעה מלתקוף את ערי הנמל בהן חנו כוחות של צי ברית מועצות, אלכסנדריה בראשן, כדי להימנע מעימות עם מוסקבה. לאחר שתי ההפצצות הראשונות, אישרה הממשלה את המשך הפעילות לפי עצת הרמטכ"ל בר-לב, בקצב של שתי הפצצות עומק בשבוע, לצד פשיטות ומבצעים מיוחדים. רבין העריך, שכדי לשמור על התמיכה האמריקאית הקיימת בישראל, לפיה ישנה בוושינגטון הסכמה שבשתיקה להפצצות העומק, על האחרונה להימנע מכיבוש שטח מצרי, פגיעה באזרחים או פגיעה מהותית בתפקוד של הצבא המצרי.[96] ראש אמ"ן אהרון יריב הדגיש, נוכח הפצצות העומק, את חשיבות הפגיעה במורל הציבורי במצרים. בשונה מגזרת התעלה, הנמצאת בפריפריה האזרחית של מצרים, קהיר לא יכלה להכחיש את ההפצצות ואת הפגיעות של ישראל כאשר הן נעשו מעל ראשם של מיליוני תושבי עמק הנילוס. כמו כן, אמ"ן העריך, הערכה שגויה כפי שהתברר מאוחר יותר, שברת המועצות לא תשלח יחידות מצבאה להגנתה של מצרים. לפי ראש הממשלה מאיר, מטרות הפצצות העומק היו להלן: צמצום הפגיעות בקו התעלה, הקלת הלחץ על הכוחות בתעלה, ערעור הביטחון האזרחי במצרים ושיבוש תוכניותיה למלחמה כוללת. מאיר הייתה ספקנית באשר לאפשרות שההפצצות יובילו להפסקת אש מחודשת, ולצד זאת דחתה את הטענות לפיהן מטרת הפעולה היא להפיל את משטר נאצר: "לא אנו בחרנו בו ואין זה מתפקידנו להפיל אותו. ייפול - ייפול, אבל אין זו כוונתנו.[97]" חיל האוויר המצרי עלה לאוויר כדי ליירט את המטוסים הישראלים, ונערכו קרבות אוויר רבים מעל ערי מצרים. במרץ החליטה הממשלה לצמצם את הפצצות חיל האוויר. כמו כן, כדי להימנע מתקלות שעלולות לעורר תקריות דיפלומטיות, כגון פגיעה במרכז אזרחי, הוחלט להינע מהפצצות ברדיוס של עשרים קילומטר מקהיר. מצרים ניסתה להשיב באותו מטבע, ובאפריל ביצעה תקיפות עומק לתוך סיני, אך מטוסיה לא יכלו להפציץ בטווח מעבר לאל-עריש.[98]  התערבות ישירה של ברית המועצות בלחימה
ההנהגה המצרית רצתה להשיב לישראל באותו מטבע ולבצע תקיפות עומק בתוך ישראל, אך לא הייתה לה את היכולת האופרטיבית להביא את הדבר לידי ביצוע ובעלות בריתה, כגון עיראק, היו שקועות עד צוואר בקשיים פנימיים ולא נחלצו לעזרתה. על כן החליט נאצר, בצעד נואש, לפנות לברית המועצות כדי שזאת תתערב ישירות במלחמת ההתשה תוך הצבת הכוחות המזוינים שלה על אדמת מצרים. ב-22 בינואר הוא יצא לפגישה חשאית במוסקבה, נועד עם שליט ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב והפציר בו לתמוך במצרים דרך התערבות ישירה.[99] היה זה מקרה תקדימי, שכן מעולם קודם לכן לא התערבה ברית המועצות ישירות במאבקה של מדינה לא-קומוניסטית, ולדבר הייתה חשיבות רבה במסגרת המלחמה הקרה, וכך גם התייחסו אליה בהתאם בהנהגה האמריקאית. נאצר הפך את בקשתו לאולטימטום, כאשר הבהיר לברז'נייב שבמידה ולא יענה בחיוב יאלץ להתפטר ועל מקומו יקום במצרים נשיא שיפזול לעבר המערב.[100] בתום שלושה ימי דיונים אישר ברז'נייב את בקשתו של נאצר, והורה לשלוח למצרים דיוויזיה של סוללות SA-3 שתוך חודש תיפרס להגנת העורף ואזור עמק הנילוס. בנוסף, הודיע ברז'נייב, שתוך חודש יפרסו במצרים שלוש בריגדות אוויר, בהן 95 מטוסי מיג-21 משופרים, שמטרתם תהיה הגנת העורף המצרי והם יפעלו לפי הוראות הפיקוד המצרי. ברית המועצות גם מכרה למצרים 50 מטוסי סוחוי-7 ומערכות מכ"ם חדישות.[101] למבצע הסובייטי ניתן שם הקוד מבצע קווקז. בפברואר 1970 התרחבה המעורבות הישירה של ברית המועצות לצד מצרים, והתווספו לכוח שברז'נייב הבטיח גם ארבעה מטוסי סיור מדגם מיג-25, שהוצבו על אדמת מצרים והשתתפו באופן פעיל בלחימה. הכוחות הסובייטיים הוצבו בעומק מצרים, באזורי קהיר, אלכסנדריה וסכר אסואן, והביאו להפסקת ההפצצות הישראליות בעומק מצרים. רק ב-13 במרץ נצפתה לראשונה בידי ישראל וארצות הברית שיירת כלי רכב נושאים סוללות SA-3. הרכבת האווירית הסובייטית למצרים גדלה, עם 66 גיחות בינואר, 32 בפברואר ו-120 במרץ (כולל רק גיחות שאותרו וזוהו בידי אמ"ן). כתוצאה מההתערבות הישירה של ברית המועצות חלו מהמורות בזירה הדיפלומטית, וארצות הברית החלה מהססת להיענות לבקשות הסיוע ואספקת הנשק של ישראל, כתוצאה משלל סיבות, החל בחשד שישראל מנסה דווקא להפיל את שלטון נאצר דרך הפצצות העומק וכלה בחשש מכך שהעמקת ההתערבות הסובייטית תוביל לעימות צבאי ישיר בין ישראל לברית המועצות שיחייב את אמריקה להתערב ויגרום להסלמה במלחמה הקרה.[102]  באפריל 1970 החלו טייסים רוסים לבצע גיחות מבצעיות מעל שמי מצרים, ומגע ראשון ביניהם לבין חיל האוויר הישראלי נוצר בגיחת צילום ישראלית. הטייסות הסובייטיות נעו בנתיב אווירי מצומצם מעל שמי קהיר, והיו להם הוראות ליירט מטוסים ישראלים שחדרו את הנתיב. ב-18 באפריל, במהלך גיחה מבצעית של חיל האוויר, נדמה היה שמטוסים רוסים נעים ליירוט המטוסים הישראלים, אך לא נוצר מגע. במטה הכללי פקפקו בכוונות המעשיות של ברית המועצות, ולא הצליחו לקלוט תדרים או הוכחות מודיעיניות כלשהן לגבי הוראות סובייטיות ליירוט המטוסים הישראלים. על תקרית הכמעט-מגע בין המטוסים ב-18 באפריל, אמר הרמטכ"ל בר-לב שזו היא: "סנונית אחת [ש]עוד לא מבשרת את האביב.[103]" ישראל, בתיאום עם ארצות הברית, פרסמה ברבים את המעורבות הסובייטית הישירה. במקביל, ברית המועצות הפעילה מערכות הגנה אווירית רבות בעורף המצרי, כדי לשתק את חיל האוויר הישראלי בגזרה. כתוצאה מהפעלת המערכות ומהתבססות הטייסות וכלל חיל המשלוח הסובייטי, החליטה ישראל, בהסכמה גדולה בקרב הדרג המדיני-ביטחוני, לעצור את מבצעי הפצצות העומק ולהימנע מהמשכן בניסיון למנוע התנגשות צבאית ישירה עם מעצמת-על.[104] כתוצאה מכך הוגבלה פעילותו של חיל האוויר לגזרת התעלה. "אופנסיבת האביב" המצריתעם הגיבוי הסובייטי בעורף, החלו המצרים לקדם את מערך טילי הנ"מ מזרחה, לכיוון התעלה, תוך שהם מצמצמים את השליטה הישראלית במרחב האווירי. חיל האוויר השקיע מאמץ רב בעצירת התקדמותם של טילי הנ"מ, ובהפצצותיו נהרגו 4,000 פועלים שעסקו בהקמת עמדות הטילים.[105] לזרוע ההגנה האווירית של מצרים, שהייתה המענה המעשי היחיד שלה לחיל האוויר הישראלי, הייתה חשיבות מכרעת על מהלך האירועים, ונאצר אף טען, בשיחה עם שליט לוב מועמר קדאפי, שבלעדיה מלחמה נגד ישראל תהיה בחזקת "התאבדות". על כן החלה מצרים לקדם, בצורה איטית והדרגתית אם כי מוצלחת, את מערך ההגנה האווירית שלה. כדי לוודא שחיל האוויר הישראלי לא יהיה מסוגל לנטרל את המערך, מצרים בנתה אותו בצורה דחוסה ומרוכזת, שהקשתה על הפעולה הישראלית בתגובה. מערך ההגנה האווירית נפרס על גבי שני צירים, האחד קהיר–איסמעיליה והשני קהיר–סואץ. ישראל הגבירה את הפעילות המבצעית, את החדירות, הפשיטות וגיחות התקיפה, כמו גם את התקיפות נגד תשתיות מצריות, כולן בחזית התעלה, ודרך כך האטה את ההתפרסות המבצעית של מערך ההגנה האווירית המצרי, אך במקביל הסתכנה יותר ויותר בהתעמתות ישירה מול טייסות חיל המשלוח הסובייטי.[106][107] פריסת המערך לעבר התעלה עלתה במחיר דמים כבד עבור מצרים.[108] בחודשים מאי ויוני החליט המטה הכללי לתגבר את הכוחות בגזרה הצפונית של התעלה, ולהגביר את הפעילות בה. ב-16 במאי 1970 ביצע חיל האוויר הישראלי את מבצע קשת אווירי שבו הופצץ נמל ראס בנאס והוטבעה משחתת מצרית מדגם סקורי. ב-30 במאי 1970 הופלו שני מטוסי F-4 פנטום ישראלים באמצעות טילי קרקע-אוויר, ולאחר מכן הופלו מטוסים נוספים. ב-30 במאי 1970 חדרה יחידת קומנדו מצרית לצד הישראלי של התעלה, המארב המצרי פתח באש לעבר טנק ישראלי ולעבר נגמ"ש והשמיד אותם. לאחר מכן פתחו כוחות מצריים בהרעשה ארטילרית במטרה לעכב הגעת תגבורת ישראלית ולאפשר לחיילי הקומנדו לסגת חזרה לשטח מצרים. לקראת ערב נתקל כוח שפינה נפגעים של צה"ל מהמארב הראשון במארב נוסף, שגם בו נפגעו חיילי צה"ל. בחדירה המצרית נהרגו 18 חיילי צה"ל ושלושה נשבו. בתגובה הפציץ חיל האוויר במשך שלושה ימים ובמאות גיחות מטרות מצריות רבות בגזרה הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ, ניתק את פורט סעיד מתעבורה יבשתית ופגע קשה בכוחות קרקעיים שבגזרה.[109] ב-11 ביוני ערך צה"ל את מבצע ויקטוריה: כוח מסיירת שקד ובו 134 לוחמים בפיקוד דני רהב וולף, בסיוע כוחות חיל אוויר, הנדסה, תותחנים ושריון, צלח את התעלה באזור בוצי וטיהר קטע של כשלושה קילומטרים לאורכה. לצליחה קדמה פעולת ריכוך אווירית. במהלך הפעולה עלה בידי הכוח לפוצץ כמה בונקרים ותותחים מצריים. תשעה עשר חיילים מצריים נהרגו. לצה"ל היו שלושה הרוגים. מבצע ויקטוריה ומבצע סרג'נט שקדם לו בוצעו בידי סיירת שקד וקיבלו אישור על אף הסתייגויות של הרמטכ"ל, והיו פורצי דרך. אלוף הפיקוד שרון העניק גיבוי ליחידה ולמבצעיה. ככלל, שרון רצה להגדיל את פעילות הפשיטות לגדה המערבית כדי לבסס את היוזמה בידי ישראל. בין השיטות שהיו בשימוש במבצע היה היצמדות לכוח האויב כדי למנוע ממנו לנצל את כוח האש הארטילרי שלו מחשש לפגיעה בחייליו שלו.[110] על המודל המוקטן של מבצע ויקטוריה התבססה שלש שנים מאוחר יותר הצליחה רבתי של צה"ל את תעלת סואץ במסגרת מבצע אבירי לב במלחמת יום הכיפורים.[111] ישראל התקשתה לשנות את המאזן האופרטיבי של מצרים בגזרת התעלה, על אף הפצצות חיל האוויר. נוכח ההתנגדות המצרית במבצע ויקטוריה, עלו תהיות באשר להשפעה ולנחיצות של הפצצות חיל האוויר בגזרה. שר הביטחון דיין אמר בהקשר זה: "מה שחיל האוויר עושה עולה לנו בערך מיליון לירות ליום." לצד ביקורת זאת, נכון לקיץ 1970, הנהגת הדרג המדיני-ביטחוני העריכה שחיל האוויר הצליח לנטרל את מערך ההגנה האווירית ולשתק את הארטילריה המצרית בגזרת התעלה.[112] סוללות ארטילריה מצריות על גדת התעלה היו בעלות פגזים עם מרעומים במעטפת פלדה שיכלו לחדור ואחר כך להתפוצץ, ובכך פיצחו את המעוזים של קו בר-לב.[113] במקביל נערכו גם מבצעי פשיטות בגזרת מפרץ סואץ, דרומית לתעלה. הרמטכ"ל בר-לב טען כי הפעולות נועדו לשם הפניית כוחות מצרים מגזרת התעלה דרומה למפרץ.  ההנהגה הישראלית העריכה שברית המועצות פועלת לקדם את הכוחות המצרים עד לתעלה ולשתק את חיל האוויר הישראלי בגזרה שלה לפני שתקודם יוזמה אמריקאית להשבת הפסקת האש. במקביל תעמיק מצרים את הפעילות שלה בגזרה, תוך כדי הגדלת סך הכוחות המעורבים וכמות הפשיטות לגדה המזרחית. פיקוד צה"ל דן באפשרות לקיים מתקפת מנע שתחרב את מערך ההגנה האווירית המצרית החדש, אך האפשרות נשללה נוכח השיקולים המדיניים, מחשש להסלמת העימות עם ברית המועצות, ומפקד חיל האוויר הוד הבהיר שפעולה נרחבת להשמדת מערך ההגנה האווירית המצרית, שהוא צפוף ומשוכלל בהרבה מקודמו, תהיה במחיר כבד.[114] ישראל פעלה להגביר את היקף הפעילות שלה נוכח השינוי בעמדת האמריקאים, שהיססו לספק עבורה את הרכש הצבאי החדש וניסו ללחוץ עליה להיענות להפסקת אש מחודשת. ב-23 ביולי 1970 נענתה מצרים בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, אך בפועל המשיכה בהפגזותיה. ב-18 ביולי ביצע חיל האוויר את מבצע אתגר - פעולה חריפה נגד מערך ההגנה האווירית המצרית, בשילוב מערכות לוחמה אלקטרונית חדישות, שנרכשו מארצות הברית ונועדו להתגבר על מערכת הנ"מ הרוסית-מצרית.[115] כתוצאה מהפעולה נעצרה התקדמות מערך ההגנה האווירית המצרי לעשרה ימים.[116] כאקורד סיום ללחימה נערכו ב-30 ביולי 1970 מבצע "רימון 20" – קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי קרב שטייסיהם רוסים[117][118] וב-3 באוגוסט 1970 מבצע "שיער 265" לתקיפת סוללות טילים מצריות וסובייטיות. קרב האוויר במבצע "רימון 20" היה מקרה תקדימי של עימות ישיר בין ישראל למעצמה (להוציא את תקרית האוויר הישראלית-בריטית). בחודש שקדם לו התעורר בישראל חשש ממשי כי העליונות האווירית של חיל האוויר תאבד אל מול הכוחות הרוסיים במצרים. בממשלת ישראל התגבשה התובנה כי מדיניות ההבלגה וההתרחקות מאזורי הפעילות של חיל המשלוח הסובייטי התפרשה כחולשה והביאה להתגרות הולכת וגוברת מצדם, וכי על ישראל לנקוט פעולה שתבהיר לסובייטים את מחירה הגבוה של ההסלמה. גדלה גם ההבנה שבשלב זה או אחר יתקיים עימות אווירי ישיר בין החילות, ועל כן עדיף שיתקיים בתנאי יוזמה ישראלית. לנוכח ההתנהגות הבוטחת של הרוסים הוחלט לתכנן קרב אווירי יזום שבו הרוסים יתפתו לרדוף אחר מטוסי חיל האוויר שיחדרו לשטח מצרים ושם יופלו על ידי מטוסים אחרים שיירטו אותם בתכנון מוקפד, ובכך לנצל את יתרונם היחסי של טייסי חיל האוויר הישראלי על מקביליהם הסובייטים. המבצע אושר ב-25 ביולי. קרב האוויר עצמו היה גדול במיוחד, עם 14 מטוסים ישראליים ו-24 מטוסים מצריים-סובייטים.[119] מיד לאחר המפלה הסובייטית ב"רימון 20" הגיע מפקד חיל האוויר הסובייטי, מרשל פאבל קוטאחוב, למצרים, כדי להעריך בקרת נזקים וללמוד את המצב מקרוב.[120] שלטונות ברית המועצות הבינו כי לעימות ישיר עם ישראל עשוי להיות מחיר שיתבטא לא רק באובדן ציוד וחיי אדם, אלא גם באובדן יוקרה בקרב בעלות בריתם (השמחה לאיד של הטייסים המצרים, שעד אז קיבלו יחס מזלזל ממקביליהם הסובייטים, לא נעלמה מעיניהם), והעובדה שישראל נמנעה מלחשוף בפומבי את מפלתם לא מבטיחה התנהגות מרוסנת מצד ישראל להבא. כן עלה בקרב השלטונות הסובייטים חשש כי המשך ההסלמה עלול לסבך אותם בעימות ישיר עם ארצות הברית, ממנו ביקשו להימנע בכל מחיר[118]. בזירה הימית
בראשית העימות, לפני קריסת הפסקת האש, טביעת הצוללת דקר הובילה לחשדות מפני האפשרות שבוצע טיבוע בזדון בידי הצבא המצרי, אך מאוחר יותר התברר שאין שחר לטענות אלו. היוזמה המצרית התבטאה בפגיעה בכלי שיט בנמל אילת באמצעות צוללני קומנדו ימי שהגיעו מעקבה. במערב אפריקה נפגעה דוברת קידוח שהייתה בדרכה למפרץ סואץ. פעולות חיל הים הישראלי כללו פשיטות על מוצבי חוף שנערכו בשיתוף לוחמי שייטת 13: מבצע בולמוס 3, מבצע בולמוס 4, מבצע בולמוס 5 (הראשון שבו עסקו לוחמי השייטת בלחימה יבשתית) והפשיטה על האי גרין. פעולת הנחיתה המשוריינת במפרץ סואץ - מבצע רביב, תחילתו במבצע אסקורט - הטבעת שתי ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ על ידי כוח של שייטת 13. יחידה 707 השתתפה במבצע רביב, ומאוחר יותר גם במבצע סרג'נט ובמבצע ויקטוריה, שנערכו בשיתוף עם סיירת שקד. השיט לישראל וממנה לא נפגע. לאחר ניסיון הפגיעה במכלית 'קורל-סי' קיבלו מכליות הדלק בים האדום אבטחה צמודה. התקופה מאופיינת בצמיחה גדולה של חיל הים הישראלי בבניין כוח ספינות סער, הצוללות מסדרת T, סירות קומנדו ימי, ספינות סיור (דבורים ויתושים). חיל הים הישראלי שיפר את התארגנותו המבצעית והוקמו בסיסי שליטה חדשים בחופי סיני, הים התיכון וים המלח. הוקמו מתקני תחזוקה בחיפה אשדוד ואילת, בסיס ההדרכה הצטייד במתקני אימון ממוחשבים ומפקדת החיל הועברה לבסיס הקריה בתל אביב. הפעילות העיקרית בזירה הימית הייתה הפקת נפט במערב חצי האי סיני ומפרץ סואץ והובלתו לאילת. מחצית מתצרוכת הנפט של ישראל סופקה בדרך זו. הזירה הדיפלומטית והשבת הפסקת האשבתום מלחמת ששת הימים העניקה ארצות הברית גיבוי לישראל, שהתבטא בין היתר בהחלטה 242 ובפרשנותה, לפיה אל לישראל לסגת מן השטחים שכבשה בלא הסכם שלום של קבע עם שכנותיה הערביות. ממשל ג'ונסון רצה להתניע את התהליך המדיני במזרח התיכון ולשם כך תמך בהקמתה של שליחות גונאר יארינג, שגריר שוודיה בברית המועצות, שנועדה לתווך בסכסוך מטעם האו"ם. כאמור העמדה העקרונית של מדינות ערב, מצרים בהנהגתן, הייתה שעל ישראל ראשית כל לסגת מהשטחים ורק מאוחר יותר להתחיל בתהליך המדיני ובמשא ומתן לשלום. במקביל, שינויים גאו-פוליטיים הובילו לחיזוק יחסי ארצות הברית–ישראל והתלות הישראלית ברכש צבאי מארצות הברית הפך למוחלט כתוצאה מהאמברגו הצרפתי[26]. החל מ-1969, ארצות הברית הפכה להיות ספקית הנשק הבלעדית לישראל, שבמקביל החלה לפתח תעשיית ייצור נשק עצמאית כדי להפחית את התלות. ברית המועצות מצידה הגדילה את הגיבוי שהעניקה למדינות ערב, מצרים וסוריה בראשן. נוכח עלייה על שרטון וחוסר התקדמות של שליחות יארינג, החליטו המעצמות להתדיין ישירות ביניהן במסגרת דיוני ארבע המעצמות (של ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת) ודיוני שתי המעצמות (של ברית המועצות וארצות הברית).[121]  לאורך כל מלחמת ההתשה היו ליחסי ארצות הברית–ישראל משקל מרכזי, והסכמות ואי-הסכמות ביניהם היו בעלות חשיבות רבה על מהלכי הלחימה, בדומה להשפעה ולחשיבות הרבה שהיו ליחסי ברית המועצות–מצרים במהלך המלחמה. בינואר 1969 החליף ממשל ניקסון את ממשל ג'ונסון, ונקט במדיניות של ריאלפוליטיק ודטאנט כדי להפחית את המתיחות בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה. היה חשש בהנהגה האמריקאית, שהסלמה מחודשת בחזית המזרח תיכונית תפגע במהלך הדטאנט, הסלמה שהתממשה עם נפילת הפסקת האש במרץ 1969. בתוך הממשל החדש, הדעות והגישות היו חלוקות באשר לסכסוך הישראלי-ערבי. מחלקת המדינה ומחלקת ההגנה דגלו בגישה שקראה ללחוץ על ישראל להגיע לוויתורים בעמדתה ולהפעיל עליה לחצים דרך דחיית אספקת הנשק עבורה. במקביל הם חששו מפני ההשפעות שתהיה לצידוד בישראל על יחסיה של אמריקה עם העולם הערבי, ובנוסף גם ניסו לפתוח צינור קשר דיפלומטי עם מצרים, לאחר שנים של נתק.[122] לעומתם, הנשיא, ובעיקר היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, שאחז בהשפעה רבה על התנהלות הממשל, נקט עמדה פרו-ישראלית חד משמעית. בישראל, גולדה מאיר סירבה להתפשרות בדרישה הישראלית, לפיה נסיגה טריטוריאלית תבוא אך ורק עם הסכם שלום, וסירבה להסתמך על ערבויות ביטחוניות מטעם ארצות הברית. נוכח חוסר ההתקדמות בזירה המדינית, החליטה ארצות הברית לעשות צעד משל עצמה ולקדם יוזמה בתיווכה, שהיא מעניקה לה גיבוי וצידוד. ב-9 בדצמבר 1969 הציג מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, את יוזמת השלום שלו למזרח התיכון. תוכנית רוג'רס (הראשונה) התבססה על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, ונגעה לפתרון הנושאים הבאים: ביטחון, נסיגה משטחים, הפליטים וירושלים.[123] לפי התוכנית תיסוג ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, ויובטח חופש השיט לכלי שיט ישראלים בתעלת סואץ. מעמדן של רצועת עזה ושארם א-שייח' יקבע במשא ומתן בין המדינות, וירושלים תישאר מאוחדת, אך תנוהל על ידי נציגי שלוש העדות הדתיות. הצעה זו נדחתה הן על ידי מצרים, שראתה בה ויתור גדול מדי לטובת ישראל, והן על ידי ישראל, שלא מצאה בה ערובות לביטחונה, קריאה למשא ומתן ישיר, או הבטחה לריבונות ישראלית בירושלים.[124] עיקר ההתדיינות המדינית שיזמו האמריקאים נעשתה בינם לבין הסובייטים, וההנהגה בישראל חשה כי קולה אינו נשמע בצורה ראויה וברורה. שר הביטחון דיין אמר בהקשר זה: "אינני חושב שהאמריקאים הם המומחים הגדולים ביותר לנעשה במזרח התיכון, ולפעמים אני חושב שהם המומחים הקטנים ביותר.[125]" בראשיתה של מלחמת ההתשה, כך עולה מדיווחיו של השגריר רבין, האמריקאים התרשמו לטובה מהביצועים של ישראל, וראו בעין טובה את ההצלחה הישראלית, מתוצרת התעשיות האמריקאיות, בעימות מול הצבא המצרי, שכליו סופקו בידי התעשייה הסובייטית. כל עוד נמשכה הלחימה, ארצות הברית החלה לחשוש מהאפשרות של התערבות סובייטית שתדרדר את המלחמה הקרה ותהרוס את מדיניות הדטאנט. כאשר החלו הפצצות העומק, הממשל האמריקאי המליץ לישראל להימנע מתקיפות בסביבת קהיר ומרכזי אוכלוסין, כדי להימנע מפגיעה חמורה באזרחים. בראשית 1970, ברקע הפצצות העומק, שלח ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, איגרת חריפה לנשיא ניקסון, ובתוכה האשים את ישראל בהצתה מחודשת של מלחמה נגד מדינות ערב ופגיעה באזרחים ובתשתיות בעזרת גיבוי אמריקאי. ניקסון מצידו השיב שמצרים היא שפתחה בלחימה ומוטטה את הפסקת האש, וקרא, באיגרת התגובה לקוסיגין, לנאצר לשוב להפסקת האש שתכלול את סיום פעילות המחבלים בגזרה הירדנית.[126]  בתום אותו החודש הבהיר דיין שישראל מעוניינת בשיבה להפסקת האש. האמריקאים ניסו לדון עם נאצר בעניין, אך בשיחות סגורות הלה התוודה שהוא מתנגד להפסקת אש בהווה או בעתיד, מחשש שכל עוד הפסקת האש תימשך, אזי תתחזק ההבנה שגבול הפסקת האש הוא הגבול הבינלאומי החדש.[127] במקביל, מחלקת המדינה ומחלקת ההגנה בוושינגטון ניסו ללחוץ על הבית הלבן לעכב את ההיענות לבקשות הסיוע ורכש הנשק לישראל, במטרה ללחוץ עליה להפסיק לגמרי את הפצצות העומק או להתפשר על דרישותיה ולקדם הפסקת אש. מחלקת המדינה הזהירה שהיענות לבקשת הסיוע הישראלית תוביל להידרדרות משמעותית ביחסיה של ארצות הברית עם מדינות ערב המתונות והפרו-מערביות, כגון ירדן ומדינות המפרץ. מבחינת האמריקאים היה הכרח בשמירה על המשטרים הפרו-מערביים בעולם הערבי, ולכן ארצות הברית התייחסה בחומרה לפעילות צבאית ישראלית מול ירדן ולבנון אך התירה, תוך הסכמה שבשתיקה, לוחמה מול מצרים וסוריה.[128] באביב 1970 החל משבר בעמדת הממשלות בין ירושלים לוושינגטון, כאשר ארצות הברית ניסתה לקדם הפסקת אש ישראלית חד-צדדית ובלתי-מוכרזת, וניסתה ללחוץ על ישראל לצדד בה דרך הקפאת רכש להק מטוסים.[129] ברית המועצות צידדה במהלך של הפסקת אש בלתי-מוכרזת, אך מצרים סירבה לקבלו, וכתוצאה מכך ניסתה ארצות הברית ללחוץ על ישראל לבצע מהלך חד-צדדי. בתוך הממשל היו הדעות חלוקות, בעיקר בין מזכיר ההגנה מלווין ליירד ליועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר. בסופו של יום, בחודש יוני, הסכימו בכירי הממשל על תוכנית רוג'רס השנייה, שנועדה לחדש את התהליך המדיני דרך שליחות יארינג כאשר השלב הראשון שלה הוא הסכמת הצדדים להפסקת אש מחודשת.[130] ממשלת ישראל דחתה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה.[131] בעקבות ההסכמה המצרית החל נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר להסכים להצעה.[132] הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור, והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות הקו הירוק ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שיחתם הסכם שלום חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל ב-31 ביולי לדון בתוכנית באופן עקרוני, אולם בשל כך פרשה גח"ל מממשלת הליכוד הלאומי. הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שסיים את מלחמת ההתשה נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט.[133] דקות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, הופצצו מספר יעדים במצרים ובתוכם גשר פירדאן. משבר הטילים סעיף 3 בהסכם הפסקת האש קבע: "שני הצדדים יימנעו מלשנות את הסטטוס קוו הצבאי בתוך האזורים המשתרעים 50 קילומטר מזרחה ומערבה לקו הפסקת האש. אף צד לא יכניס או יקים מתקנים צבאיים חדשים כלשהם באזורים אלה".[134] סעיף זה הופר על ידי מצרים מיד ביום כניסתו לתוקף (ראו גיחות צילום אמריקאיות בסיני 1970), בצורת קידום סוללות טילי קרקע-אוויר לקרבת התעלה, באופן כזה שמערך ההגנה האווירית המצרית, שבמשך חודשים התקדם בהדרגה מזרחה, היה כעת עם רדיוס של עשרה קילומטרים מזרחית לתעלה, לתוך שטח ישראל בחצי האי סיני. מאוחר יותר התברר, שקידום המערך היה המניע העיקרי של ההנהגה המצרית בהחלטתה לתמוך בהפסקת האש.[135] ישראל הרשמית רתחה על האירוע, אך על פי עדותו של יצחק רבין, שהיה אז שגריר ישראל בארצות הברית,
ארצות הברית בכל זאת ביצעה גיחות צילום אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, ולאחר שגילתה את ההפרה המצרית, ובמטרה לשמור על הפסקת האש החליטה להימנע מלשתף את ישראל בתמונות שצולמו, ניסתה ללחוץ על ממשלת ישראל שלא לייחס חשיבות רבה להפרה, והבטיחה לה סיוע צבאי רלוונטי בדמות טילי שרייק מתבייתי מכ"ם, ותותחי 175 מ"מ ארוכי טווח, באמצעותם ניתן היה לפגוע מרחוק בסוללות הטק"א.[137] ישראל הקפיאה את שיתוף הפעולה שלה בשליחות יארינג עד להשבת המערך המצרי אחורנית. האמריקאים מצידם חששו שבתום שלושת החודשים שהוקצו לה, הפסקת האש לא תחודש ומלחמת ההתשה תשוב בסבב מחודש. כתוצאה מחשש זה נותרה הכוננות הצבאית גבוהה בשני הצבאות.[138] אלא שדווקא אז, באמצע משבר הטילים, ב-28 בספטמבר 1970, נפטר נאצר, ומחליפו החדש, אנואר סאדאת, נדרש להתרכז בביסוס שלטונו ובבעיות פנים, והחליט להמשיך את הפסקת האש על אף הקיפאון בתהליך המדיני. סאדאת גם החל במדיניות של התקרבות ביחסי ארצות הברית–מצרים.[139] כתוצאה מכך, מערך ההגנה האווירית של מצרים נותר במקומו הודות להפרת ההקפאה, אך הפסקת האש לא נשברה, ובתום שלושת חודשיה הראשונים, שבסופם הוארכה, המטה הכללי של צה"ל הוריד את הכוננות מפני חידוש הלחימה. גם לישראל וגם למצרים היו כעת אינטרסים שהובילו אותם לתמוך בהארכת הפסקת האש. צעד זה, של הפרת ההקפאה באופן בוטה, נתן למצרים ביטחון ביכולתם לחצות את תעלת סואץ מבלי שיופרעו על ידי חיל האוויר הישראלי, ואפשר להם להתקדם בתכנון מלחמת יום הכיפורים. בינואר 1971, בלחץ ארצות הברית, חידשה ישראל את השתתפותה במאמצי התהליך המדיני שקידם יארינג, אלא שהשליחות לא הצליחה להוביל לפריצת דרך מדינית, והשיחות התנהלו בעצלתיים. בשנים הבאות ניהלה מצרים משא ומתן עקיף, תוך ניסיון להביא את ישראל להיענות לתכתיב אמריקאי, ובמקביל סירבה פעם אחר פעם להגיע למשא ומתן ישיר עם ישראל. יוזמה ישראלית לקדם הסכם ביניים, כדי להוריד את המתיחות, הסתבכה בפערי שאיפות ובאינספור תמרונים דיפלומטים של המתווכים מטעם מחלקת המדינה, וכשלה גם היא. בזיכרונותיו, טען הגנרל מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי שנוכח הקיפאון במישור הדיפלומטי, "מבוי סתום" כלשונו, הפך הפתרון הצבאי לפתרון היחיד שמצרים יכלה לקבל.[140] כזאת הייתה גם עמדת סאדאת, שתמרוניו הדיפלומטים בין ברית המועצות לארצות הברית לא הצליחו להביא לכפיית הסדר של המעצמות על ישראל. באוקטובר 1972, לאחר שהחליט לגרש ממצרים את הקצונה הסובייטית וחיל המשלוח, הורה סאדאת לצבאו להתחיל להתכונן למלחמה יזומה. הרחקת המעורבות הסובייטית נועדה לסמל את עצמאות הפעולה של מצרים במישור המדיני, להבטיח שמצרים היא שתנהל את המלחמה, ושניצחון במלחמה יהיה ניצחון שלה, לא של ברית המועצות, שישיב לה את היוקרה והמעמד שאבד במפלת ששת הימים. בינואר 1973 הצטרפה גם סוריה ליוזמת המלחמה של מצרים, דרך מגעים חשאיים. ב-6 באוקטובר 1973 פתחו השתיים ביוזמה הצבאית בדמות מלחמת יום הכיפורים.[141] הקרבות בחזיתות הירדנית והסורית
.jpg) בתקופת מלחמת ההתשה מול מצרים התרחשה בגבול ירדן מלחמה בפני עצמה, שהתאפיינה בהפגזות מתמשכות וקבועות על יישובים אזרחיים: הקיבוצים והמושבים במועצה אזורית בקעת בית שאן, במועצה אזורית עמק הירדן ובבית שאן. גם בגזרה הסורית נערכו תקריות בודדות של עימותים בין צה"ל לצבא הסורי לאורך הקו הסגול החדש שנוצר לאחר ששת הימים, אלא שהגזרה הסורית הייתה השקטה בין גזרות מלחמת ההתשה. אותם יישובים נדרשו לחיות במשך כל תקופת המלחמה בהאפלה (כיבוי מוחלט של התאורה בתוך הבתים וברחבי היישובים) במשך כל שעות החשכה, על מנת להימנע מפגיעות ההפגזה הירדנית. ישראל ביצעה פשיטות לעבר הגדה המזרחית של הירדן כדי לפגוע במרכזי הפעילות של המחבלים. עיקר הלוחמה בגבול הירדני הייתה ארטילרית, וההפגזות מהצד הירדני נענו בהפגזות מקבילות מהצד הישראלי על יישובים במדינת ירדן הסמוכים לגבול, ועל עמדות צבא. עם זאת ביצעו יחידות צה"ל פשיטות[142] כנגד בסיסי המחבלים והצבא הירדני, ובהן הפשיטה על מוצב החרוט.[143] הפעולה הגדולה ביותר, "מבצע רותם" - היא פעולת כראמה (כללה שימוש בכוח אוגדתי בן שלוש חטיבות) - הובילה להסתבכות ולעימות ישיר מול הצבא הירדני, ולאחריה הפחית צה"ל את עומק החדירה לירדן בפשיטות ואת תדירות הפשיטות.[144][145] למלחמת ההתשה לאורך הגבול עם ירדן היה אחראי בעיקר הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בתמיכה ירדנית פסיבית.[146] לוחמה זו לאורך גבולה המזרחי של ישראל נפסקה לאחר אירועי "ספטמבר השחור" בספטמבר 1970, כאשר ארגוני הטרור, שבנו לעצמם "מדינה בתוך מדינה", החלו לפעול לקראת השתלטות על ירדן (כולל הקמת ממשל עצמאי במחנות פליטים, התעלמות ועימותים עם גורמי אכיפה ירדנים, חטיפת חיילים ירדנים וניסיונות התנקשות של ארגוני טרור רדיקלים בהנהגה הירדנית), ובתגובה פתח חוסיין, מלך ירדן במלחמת חורמה נגדם. בתום הלחימה, שבה הבהירה ישראל לארצות הברית שתתמוך צבאית בצבא הירדני במאבקו נגד ארגוני הטרור והצבא הסורי שנכנס למערכה כדי לתמוך במחבלים, יצא המלך חוסיין כאשר ידו על העליונה. מצרים פעלה בניסיון לגשר בין המלך לארגוני הטרור, אך מותו בחטף של מנהיגה, נאצר, טרף את הקלפים. לאחר מות נאצר היה למלך חוסיין חופש פעולה גדול יותר, הוא מינה את נאמנו, וספי א-תל, לראש ממשלת ירדן, והחל בגירוש ארגוני הטרור הפלסטינים מארצו.[147] העימות בחזית הסורית היה המוגבל והמתון מבין חזיתות העימות במלחמת ההתשה, אך במסגרתו, מלבד התכתשויות צבאיות לאורך הקו הסגול, המשטר הסורי גם מימן ודרבן פעילות חבלנית של ארגוני טרור פלסטינים מהפתחלנד בדרום לבנון. במסגרת העימות בין ישראל לסוריה וארגוני המחבלים הפלסטינים שישבו בחבל הפתחלנד אשר בדרום לבנון בוצעו פשיטות, פיגועים ועימותים חזיתיים נגד כוחות צה"ל. הצבא הסורי התכתש מול כוחות צה"ל בקו הסגול אשר ברמת הגולן וישראל בנתה מערך הגנה לאורכו של הגבול החדש. בפברואר 1969 חדר מיג 21 סורי לרמת הגולן, והופל בידי צה"ל. מיג נוסף הופל בסוף מאי וביולי אותה שנה חדרו מספר מטוסים סורים לרמת הגולן, ובקרבות האוויר של 8 ביולי 1969 הפילו מטוסי צה"ל שבעה מיגים. קרב אווירי נוסף, בו הופלו 3 מיגים סוריים התרחש בדצמבר 1969 בשמי דמשק. שני הצדדים הגבילו את עצמם לפעולות מצומצמות שהפכו את כוח האש למשתנה המרכזי במערכה ונמנעו מהסלמה חמורה. במהלך העימות כיהן האלוף מרדכי גור כאלוף פיקוד הצפון. חטיבה 188 בפיקודו של אל"ם משה בר כוכבא הוקמה והפכה למערך ההגנה הקדמי של הזירה לצד חטיבת אלכסנדרוני[148]. ביוני 1970 נקטה ישראל את היוזמה והתחוללה הסלמה בחזית בדמות: מבצעי שפט, מלחמת שלושת הימים[149] ומבצע קיתון 10, שבעקבותיה פחתה היוזמה של הצבא הסורי כמעט לחלוטין. התוקפנות הסורית בגזרת רמת הגולן נעצרה לשנתיים הבאות[150]. בעקבות היוזמה ההתקפית הישראלית, כמו גם העימות בין סוריה לירדן, הוגבל העימות ועצימותו הופחתה בספטמבר 1970. תוצאותיה של מלחמת ההתשה  בשבעה-עשר חודשי הלחימה של מלחמת ההתשה בחזית הדרום נהרגו 367 ישראלים ו-999 נפצעו (968 הרוגים ו-3,730 פצועים בכל החזיתות סה"כ). המצרים ספגו אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל: את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והמלחמה הסתיימה בהתשה קשה של מצרים. חילות האוויר הערביים איבדו 111 ממטוסיו בקרבות אוויר ועוד כמה מאש נ"מ. לחיל האוויר הישראלי אבדו חמישה עשר מטוסים מתוכם רק ארבעה בקרבות אוויר. בתקופת המלחמה המשק הישראלי המשיך לצמוח בקצב מואץ לעומת זאת, במצרים למלחמה הייתה השפעה מרסנת על המשק: צומצמו השירותים שמספקת המדינה, צומצמה פעילות הממשלה והוגבל היבוא כדי לאפשר את מימון ההוצאות הצבאיות שהגיעו לכ־43% מכלל הוצאות הממשלה. אף שהלחימה התנהלה הרחק מהעורף הישראלי ("תל אביב מוארת, והתעלה בוערת", כתב על כך המשורר חיים גורי), השפיעו קורבנותיה, בחזית התעלה ובחזיתות האחרות, על מורל הציבור בישראל. את הגישה האנטי-מלחמתית שהתפתחה שיקפו במיוחד שני מאורעות: "מכתב השמיניסטים" שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, ב-28 באפריל 1970, ובו הסתייגו חותמיו מכיבוש השטחים, ממלחמת ההתשה ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה; הרביו הסאטירי "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין, שהועלה בתיאטרון הקאמרי, וכלל מערכונים שבהם ביקורת חריפה על המלחמה ועל הממשלה. בעקבות לחץ ציבורי החליטה הנהלת התיאטרון להוריד את ההצגה ב-19 במאי 1970. לאורכה של מלחמת ההתשה כיהנה בישראל ממשלת אחדות לאומית בראשותה של גולדה מאיר. התנגדותם של שרי גח"ל להסכם הפסקת האש שהביא לסיום הלחימה הביאה לפרישתם מהממשלה ב-6 באוגוסט 1970. אירועים אלו, והשינויים שהם סימלו, שהושפעו מההתשה שעברה על העורף האזרחי בישראל, פגעו בקונצנזוס הציבורי. סדקים אלו בקונצנזוס נבלמו, זמנית, כתוצאה מהשבתה של הפסקת האש ותום מלחמת ההתשה.[151] בתום המלחמה רצתה ישראל לקדם את הפסקת האש מחשש לעלייה בגרף הנפגעים נוכח אובדן העליונות האווירית, ואף על פי כן ההתייחסות הציבורית הכללית למלחמה הייתה כאל ניצחון. מלחמת ההתשה כן שינתה בתודעה הציבורית את הגישה וההתייחסות למלחמת ששת הימים, והובילה לירידת האופוריה ששררה בעקבות אותה המלחמה.[דרוש מקור] במהלך מלחמת ההתשה נדרש צה"ל, שלא כמנהגו, להגביל עצמו לגישת מגננה קשיחה, שלא הייתה תחום ההתמקצעות שלו קודם לכן. אף על פי כן, הוא פעל לנקוט יוזמה דרך פשיטות והפצצות עומק שנועדו לרסן את מדינות ערב, מצרים בראשן, וארגוני הטרור. כתוצאה ממצב זה של נקיטת יוזמה, על פניו הצליחה ההרתעה הצבאית של ישראל להישמר לכל אורך מלחמת ההתשה ולא להישחק, בהתאם לתורת הביטחון שלה.[152] הוכחה ברורה לכך טענו המצדדים היא שבשום נקודה בלוחמה משתי גדות התעלה לא ארגנה מצרים את כוחותיה לקראת צליחה רבתי ופתיחה במלחמה ניידת חדשה. בנוסף, במהלך המלחמה ישראל התמודדה ישירות מול מעצמה, וברית המועצות הייתה נחושה לצדד בעמדת מדינות ערב. לעומתה, ארצות הברית נקטה גישה הססנית, מחשש לפגיעה ביחסיה עם מדינות ערב ומעימות ישיר מול ברית המועצות, הססנות שהובילה למתח ביחסיה עם ישראל.[153] מאידך טוענים המקטלגים, מצרים לא הייתה מורתעת: היא מראש נקטה גישה של לוחמת שחיקה נגד ישראל בזמן שהיא מפתחת את צבאה לקראת המערכה הגדולה הבאה. מצרים היא שיזמה את הלחימה, וכל הפעולות היזומות של ישראל היו למעשה תגובות להסלמה שמצרים החלה בה. כפי שתיאר זאת תא"ל בדימוס וחוקר תורת הלחימה דב תמרי, מצרים לא הייתה מורתעת מפני ישראל בשום חלק ממלחמת ההתשה או אחריה, ובסופה של המלחמה מצבה האופרטיבי של מצרים התחזק, בייחוד מבחינת יכולת ארטילרית שפגעה בחופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי.[154] המלחמה הייתה מבחן לגישת ההגנה הקשיחה, שבאה לידי ביטוי דרך הפעילות המבצעית וקו בר-לב, שלו היו, לפי הרמטכ"ל בר-לב, שלוש מטרות: דחיית המלחמה הבאה דרך הבהרה למצרים שאינה מוכנה לה; שכנוע מצרים שמוטב לה לשמור על הפסקת האש; להקל על הכוחות המחזיקים בגדה המזרחית של התעלה. מפקד גייסות השריון ולימים סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, סיכם מלחמה זו:
חוקרים רבים ואנשי צבא ממלחמת יום הכיפורים, מהאלוף ישראל טל ועד פרופסור יואב גלבר, מצביעים על אירועי מלחמת ההתשה כמשתנה שפגע בתהליך הפקת הלקחים של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששת הימים, הצבא נדרש, כתוצאה ממלחמת ההתשה, להיות במצב תמידי של כוננות מפני הסלמה, והתקשה לבצע הפקת לקחים, הערכת מצב, הכנות ותכנון לקראת אופייה של המלחמה הבאה. בחיל האוויר לדוגמה, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים לא העריכו נכונה את החשיבות של מערך ההגנה האווירית, ובשעת המבחן הנ"מ המצרי בלם את התמיכה האווירית לכוחות צה"ל על הקרקע. חיל האוויר כן החל לתכנן גישות לוחמה ואמצעים חדשים שנועדו להתגבר ולנצח את מערכי הנ"מ של האויב, אך מאמצים אלו נשאו פרי ובאו לידי ביטוי רק במלחמת לבנון הראשונה (ראו מבצע ערצב 19). יתרה מכך, הפיקוד העליון בצה"ל התקשה להבחין בשינויים בגישה של אויביו ולהתכונן אליהם לקראת המלחמה הבאה. דוגמה טובה לכך היא שכתוצאה ממבצע מוקד, תוכניות המלחמה של חיל האוויר התרכזו בפגיעה בשדות התעופה של מדינות האויב, או כלשונו של ישראל טל: "הכוח האווירי היה היחיד מכלל מרכיבי צה"ל שהתכונן, מבחינות מסוימות, למלחמה הקודמת ולא למלחמה הבאה.[155]" מבחינת כוחות הקרקע, הרי שמלחמת ההתשה קיבעה בדרג הפיקודי העליון של צה"ל את הנחת העבודה לפיה בשעה שמצרים תחליט לפתוח במלחמה דרך צליחה רבתי, אפילו אם לישראל תהיה התרעה קצרה בלבד, הרי שהכוחות הסדירים יספיקו לבלום את מהלך הצליחה עד לגיוס כוחות המילואים ולפתיחה במתקפת נגד. הנחת עבודה זאת, שכונתה "הסדיר יבלום", הסתמכה במידה רבה על קו המעוזים על שם בר-לב, ועל גישת ההגנה הקשיחה שפגעה בניידות הכוחות ולא אפשרה לחילות צה"ל על הקרקע לנצל את יתרונם בתמרון בשדה הקרב. במבחן האמת גם גישה זאת נכשלה, קו המעוזים קרס בתחילת מלחמת יום הכיפורים ועימו גם הגישה לפיה "הסדיר יבלום". באמצע המלחמה, כתוצאה מכישלון מתקפת הנגד של 8 באוקטובר, הוחלט לשנות גישה אופרטיבית ולנקוט במערך הגנה ניידת, שהובילה לקרב השריון ב-14 באוקטובר שפתח את הדרך של צה"ל לצליחת התעלה במבצע אבירי לב. הנחות היסוד השגויות שהתפתחו בפיקוד העליון של צה"ל, שכישלונם הוא שהוביל במידה רבה ל"מחדל" של יום הכיפורים, נבעו מאירועי מלחמת ההתשה ופותחו בתגובה אליה. לצד זאת, החוקר שמואל גורדון (אל"ם במיל') עמד על המהפך שהביאה המעורבות הסובייטית:
תחומה של המלחמה ואות המערכה
.jpg) בשנת 2003 קבעה ועדת השרים לטקסים וסמלים את מועד תחילת המלחמה וסיומה. עד להחלטה זו הייתה הסכמה מלאה על יום סיומה של מלחמת ההתשה, אך היו דעות שונות על מועד תחילתה. אי-ההסכמה החלה כבר במהלך המלחמה. היו בישראל כאלה שראו את תחילתה ב-8 במרץ 1969, שבו החלו חילופי אש ארטילרית לכל אורך תעלת סואץ. אולם, כבר זמן קצר אחרי סיום המלחמה פרסם משרד הביטחון אלבום צילומים שנקרא '1000 הימים' ומנה את תחילת המלחמה כבר בתקריות האש הראשונות שאחרי סיום מלחמת ששת הימים. תפיסה זו הייתה מקובלת על חלק מהחוקרים הישראלים שעסקו במלחמה. כך, לדוגמה, טענו ש"מלחמת ההתשה החלה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים".[156] היו שהקדימו את תחילת המלחמה לאוגוסט 1968.[157] במצרים שלטת הטענה כי המלחמה החלה עם סיום מלחמת ששת הימים ועל כן מכנים אותה "מלחמת אלף הימים". יש אף גורמים הכוללים את מלחמת ששת הימים במלחמה ורואים בה את תחילתה של מלחמת ההתשה.[158] יש גורמים מצריים הרואים את תחילתה של מלחמת ההתשה ב-8 בספטמבר 1968. גם מבחינת היקפה הגאוגרפי של מלחמה זו היו דעות שונות: יש המצמצמים אותה למלחמה בין ישראל למצרים, ויש הכוללים בה את כל הפעילות המלחמתית של ישראל באותה תקופה, גם בגבולותיה עם לבנון, סוריה וירדן.[159] ועדת הסמלים לטקסים וסמלים קבעה שהמלחמה כללה את כל הפעילות המלחמתית של ישראל באותה תקופה בכל הגבולות ואף העניקה בגינה את אות מלחמת ההתשה. לאורך שנים רבות לא זכתה מלחמת ההתשה להכרה רשמית בישראל, ולוחמיה עוטרו באות השירות המבצעי על שירותם במהלך הקרבות. רק בשנת 2003, באיחור של 32 שנים, הוענק אות מלחמת ההתשה לחיילים שהשתתפו בה. בהחלטת ממשלת ישראל מינואר 2003 נקבע כי אות מלחמת ההתשה יינתן למי ששירת בצה"ל לפחות 30 יום בתקופה שמ-11 ביוני 1967 עד 8 באוגוסט 1970.[160] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
